המאבק שלי 4 – לרקוד בחשכה

בגיל 18, עם סיום לימודי התיכון,, קרל אובה קנאוסגורד עובר לעיירת דייגים קטנה ומרוחקת, בחוג הצפוני, לעבוד כמורה בבית–ספר.  אין לו עניין אמיתי בהוראה, ולמעשה גם לא בכל עבודה אחרת. כל מטרתו היא לחסוך קצת כסף לטיול ולמצוא פינה שקטה שבה יוכל להתמסר לכתיבה. בהתחלה הכול נראה נפלא: הוא מצליח לכתוב כמה סיפורים קצרים,  התושבים בכפר מתגלים כמכניסי אורחים והוא זוכה לתשומת לב מחמיאה מכמה נערות יפות; אלא שכשהלילות מתחילים להתארך – חייו תופסים תפנית אפלה. הסיפורים שהוא כותב מתחילים לחזור על עצמם, הוא מפריז בשתייה לעיתים תכופות, ניסיונותיו להיפטר מבתוליו מסיבים לו רק השפלה, ולדאבונו נדמה לו שהוא מתחיל לפתח רגשות רומנטיים דווקא כלפי תלמידה שלו. אל ההווה מחלחלים זיכרונותיו מימי התיכון, והמרחק הפיזי אינו מצליח למנוע מצילו הכבד של אביו להעיב על חייו בצפון הרחוק.

מקט: 4-20-534662

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

בגיל 18, עם סיום לימודי התיכון,, קרל אובה קנאוסגורד עובר לעיירת דייגים קטנה ומרוחקת, בחוג הצפוני, לעבוד כמורה בבית–ספר.  אין […]

---

שתי המזוודות שלי החליקו לאיטן והתקרבו על המסוע באולם הנוסעים הנכנסים. הן היו ישנות, מסוף שנות השישים, מצאתי אותן בין החפצים של אימא באסם לפני שעזבנו את הבית, יום לפני שהמובילים באו, ומייד הפקעתי אותן, הן התאימו לי ולסגנון שלי, שלא זרם לגמרי עם רוח הזמן ולא נמשך דווקא לקו היעיל, העכשווי.

כיביתי את הסיגריה במאפרת העמוד הצמודה לקיר, הרמתי את המזוודות מהמסוע ונשאתי אותן לרחבה שבחוץ.

השעה הייתה חמישה לשבע.

הצתי סיגריה נוספת. דבר לא בער, לא מיהרתי לשום מקום, לא קבעתי פגישה עם איש.

השמיים היו מעוננים, ולמרות זאת האוויר היה חד וצלול. משהו בנוף הזכיר את האַלְפּים, אף על פי ששדה התעופה שעמדתי מחוצה לו שכן מטרים בודדים מעל פני הים. מעט העצים שראיתי היו נמוכים ומעוותים. פסגות ההרים בקצה הנוף הנשקף היו לבנים משלג.

מולי התמלא עד מהרה אוטובוס הנוסע העירה.

כדאי לעלות עליו?

הכסף שאבא הלווה לי לנסיעה באי־רצון ניכר אמור להספיק עד שאקבל את המשכורת הראשונה שלי בעוד חודש. מצד שני, לא ידעתי איפה נמצאת אכסניית הנוער, ולשוטט אנה ואנה בעיר לא מוכרת עם שתי מזוודות ותרמיל גב – זו לא תהיה התחלה טובה לחיים החדשים שלי.

לא, מוטב שאקח מונית.

***

למעט קפיצה קצרה למזנון בקרבת מקום, שבו אכלתי שתי נקניקיות וגביע מלא בפירה תפוחי אדמה, נשארתי בחדרי באכסניית הנוער כל הערב, שכבתי במיטה כששמיכת הפוך מכסה את גבי והקשבתי למוזיקה בווקמן בשעה שכתבתי מכתבים להילדֶה, אֵיריק ולארס. התחלתי גם מכתב ללִינֶה, זו שהייתה חברה שלי באותו קיץ, אבל הנחתי אותו בצד אחרי עמוד אחד, התפשטתי וכיביתי את האור בלי שיורגש הבדל כלשהו, ליל הקיץ היה מואר, הווילון הכתום זהר כמו עין בחדר.

בדרך כלל לא היה לי כל קושי להירדם בכל מצב, אבל באותו לילה שכבתי ער. בעוד ארבעה ימים בלבד יחל יום העבודה הראשון שלי. בעוד ארבעה ימים בלבד אכנס לכיתה בבית־ספר ביישוב קטן לחופה של צפון נורווגיה, מקום שמעולם לא הייתי בו ולא ידעתי עליו דבר, אפילו לא ראיתי אותו בתמונות.

אני!

נער בן שמונה־עשרה מקְריסטִיאָנסָנְד שזה עתה סיים את לימודיו בגימנסיה, עזב את בית הוריו, ללא כל ניסיון עבודה למעט כמה ערבים וסופי־שבוע במפעל לפַּרקֶטים, קצת כתיבה לעיתון המקומי וחודש עבודה שהסתיים לא מכבר בבית־חולים פסיכיאטרי, יהיה מעתה מחנך בכיתה בבית־ספר הוֹפְיוֹרד.

לא, לא הצלחתי להירדם.

מה יחשבו עליי התלמידים?

כשאכנס לכיתה בשעה הראשונה והם יישבו במקומותיהם, מה אומר להם?

והמורים האחרים, מה לכל הרוחות יחשבו עליי?

דלת נפתחה במסדרון, נשמעו קולות ומוזיקה. מישהו עבר במסדרון, מפזם. נשמעה צעקה באנגלית, 'היי, תסגור את הדלת.' מייד אחר כך שבו כל הצלילים והסתגרו בחדרים. נשכבתי על צידי האחר. היה מוזר לשכב במיטה בלילה מואר, וזו ודאי הסיבה שהתקשיתי להירדם. וברגע שהמחשבה על כך שקשה להירדם מתבססת, ההירדמות הופכת לבלתי אפשרית.

קמתי, התלבשתי, התיישבתי בכיסא מול החלון והתחלתי לקרוא. 'תֵיקו' מאת אֶרלִינְג יֶלְסְוִיק.

כל הספרים שאהבתי עסקו באותו נושא מהותי. 'כושים לבנים' של אִינְגְוָר אַמְבְּיורְנְסֶן, 'ביטלס' של לארס סוֹבּי כּריסטֶנסֶן, 'יאק' של אוּלְף לוּנְדֶל, 'בדרכים' של ג'ק קרואק, 'יציאה אחרונה לברוקלין' של יוברט סֶלבּי, 'רומן עם קוקאין' של מ. אַגֶייב, 'ענק' של פין אַלנֵס, 'לָסוֹ סביב הלבנה' של אָגנָר מִיקְלֶה, שלושת הספרים שכתב יֶנְס בְּיורְנֶבּוּ על תולדות החַיָיתיוּת, 'ג'נטלמנים' של קלאס אוסטֶרגְרֶן, 'איקרוס' של אַקסֶל יֶנסֶן, 'התפסן בשדה השיפון' של ג'.ד. סלינג'ר, 'לבבות הדבורים' של אוּלָה בּאוּאר, 'שירות הדואר' של צ'ארלס בוקובסקי. ספרים על גברים צעירים שלא השתלבו בחברה, שרצו יותר משגרה בחיים, רצו יותר ממשפחה, בקיצור, גברים צעירים שסלדו מהבורגנות וחיפשו את החופש. הם נסעו בעולם, שתו לשוכרה, קראו וחלמו על האהבה הגדולה או על הרומן הגדול.

כל מה שהם רצו, רציתי גם אני.

על כל מה שחלמו, חלמתי גם אני.

הכמיהה הגדולה שתמיד חשתי בחזי התפוגגה כשקראתי את הספרים האלה, ואז שבה בעוצמה כפולה ומכופלת ברגע שהנחתי אותם בצד. כך זה היה בכל שנות הלימודים בגימנסיה. שנאתי את כל הסמכויות, התנגדתי לחברה המחורבנת שבה גדלתי, זו המנותבת תמיד לעבר היעיל, על ערכיה הבורגניים ותפיסת העולם החומרנית שלה. בזתי לדברים שלמדתי בגימנסיה, אפילו לתחומים הקשורים לספרות; כל מה שהייתי צריך לדעת, כל הידע האמיתי, היחיד שבאמת הכרחי, נמצא בספרים שקראתי ובמוזיקה שהקשבתי לה. לא היה אכפת לי מכסף או מסמלי סטטוס, ידעתי שאלה לא הערכים החשובים בחיים. לא רציתי ללמוד, לא רציתי לרכוש השכלה במוסד מקובל כמו האוניברסיטה, רציתי לטייל ברחבי אירופה ולהגיע לדרומה, לישון על החופים, במלונות זולים, אצל חברים שרכשתי בדרך. לעבוד בעבודות מזדמנות כדי להתקיים, לשטוף צלחות במלונות, לפרוק או להטעין אוניות, לקטוף תפוזים… באותו אביב קניתי ספר ובו רשימות של כל העבודות הסבירות והבלתי־סבירות שאפשר להשיג בארצות האירופיות השונות. וכל זה היה אמור להוביל לכתיבת רומן. אשב בכפר ספרדי ואכתוב, אסע לפמפלונה וארוץ לפני השוורים, אמשיך דרומה ליוון, אשב באחד האיים ואכתוב ואחרי שנה או אולי שנתיים אחזור לבסוף לנורווגיה עם רומן בתרמיל הגב.

זו הייתה התוכנית. לכן לא התגייסתי לצבא בסוף הלימודים בגימנסיה, כפי שעשו רבים כל כך מחבריי, וגם לא נרשמתי לאוניברסיטה, כפי שעשו השאר, ובמקום זאת ניגשתי ללשכת התעסוקה בקריסטיאנסנד וביקשתי רשימה של כל המשרות הפנויות למורים בצפון נורווגיה.

'זה נכון מה ששמעתי, אתה הולך להיות מורה, קרל אוּבֶה?' שאלו האנשים שפגשתי בסוף הקיץ.

'לא,' הייתי עונה. 'אני הולך להיות סופר. אבל בינתיים אני צריך לחיות ממשהו. אעבוד שם בצפון במשך שנה, אחסוך קצת כסף, ואז אסע לדרום אירופה.'

זה כבר לא היה סתם רעיון, אלא המציאות שבה נמצאתי: מחר ארד לנמל בטְרוּמְסֶה, אעלה על ספינת החופים המפליגה לפִינְסְנֵס ומשם באוטובוס דרומה עד לכפר הקטנטן הוֹפְיוֹרד, שבו, כך לפי התוכנית, יקבל את פניי שרת בית־הספר.

לא, לא הצלחתי להירדם.

הוצאתי את בקבוק הוויסקי הקטן מהמזוודה, לקחתי כוס מחדר האמבטיה, מזגתי ממנו לתוכה, הסטתי את הווילון הצידה ולגמתי את הלגימה הראשונה, הרועדת, בעודי משקיף על השיכונים המוארים באור מוזר.

כשהתעוררתי בסביבות השעה עשר למחרת בבוקר, אי־השקט שלי נעלם. ארזתי את חפציי, הזמנתי מונית מהטלפון הציבורי בקבלה, נעמדתי בחוץ עם המזוודות על הארץ ועישנתי סיגריה בעודי מחכה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שנסעתי למקום כלשהו בלי שאתכוון לחזור ממנו. כבר לא היה לאן 'לחזור'. אימא מכרה את הבית שלנו ועברה לגור בפֶרְדֶה. אבא גר עם אשתו החדשה אי־שם בצפון נורווגיה, צפונית אף מכאן. אינגְבֶה גר בברגן. ואני, אני הייתי בדרכי אל הדירה הראשונה שתהיה רק שלי. שם תהיה לי עבודה משלי וארוויח כסף משלי. בפעם הראשונה הייתה לי שליטה על כל המרכיבים בחיי.

ובחיי, זו הייתה הרגשה נהדרת!

המונית התקרבה בעלייה, השלכתי את הסיגריה על הקרקע, רמסתי אותה והכנסתי את המזוודות לתא המטען שהנהג, גבר מבוגר וכבד גוף בעל שיער לבן ושרשרת זהב סביב צווארו, פתח למעני.

'לנמל,' אמרתי והתיישבתי במושב האחורי.

'הנמל גדול,' אמר ופנה לעברי.

'אני בדרך לפינסנס. מפליג בספינת החופים.'

'אין בעיה, תסמוך עליי.'

הוא התחיל לנסוע במדרון.

'אתה הולך ללמוד שם בגימנסיה?' שאל.

'לא,' אמרתי. 'אני ממשיך משם להופיורד.'

'באמת? אתה הולך לדוג? לא, אתה לא נראה לי כמו דייג!'

'האמת היא שאני הולך לעבוד שם כמורה.'

'אה, הבנתי. הבנתי. הרי הרבה דרומיים באים ללמד פה. אבל אתה לא צעיר מדי בשביל זה? אתה בטח בן שמונה־עשרה, לא?'

הוא צחק והביט בי במראה.

גם אני צחקתי קצת.

'גמרתי את הלימודים בגימנסיה בקיץ. אני מניח שזה יותר טוב מכלום.'

'כן, בהחלט,' אמר. 'אבל תחשוב על הילדים שגדלים שם ליד הפיורד. מורים שבאים ישר מהגימנסיה. מורים חדשים כל שנה. מה הפלא שהם מתחילים לעבוד כדייגים אחרי כיתה ט'?'

'נכון,' אמרתי. 'אבל זו לא בדיוק אשמתי.'

'לא, לא, מה פתאום אשמה! מי דיבר על אשמה! הרבה יותר טוב לדוג, אתה יודע, מאשר ללמוד! מאשר לשבת וללמוד עד שאתה בן שלושים.'

'נכון,' אמרתי. 'אני לא מתכוון ללמוד.'

'אבל להיות מורה – זה כן!'

הוא שב והביט בי במראה.

'כן,' אמרתי.

שקט השתרר לכמה דקות. לבסוף הרים את ידו ממוט ההילוכים והצביע.

'שם למטה עוגנת ספינת החופים שלך.'

הוא עצר מחוץ למסוף, הניח את המזוודות על הקרקע, טרק את דלת תא המטען. הושטתי לו את הכסף, לא ידעתי אם נותנים טיפ וכמה, חששתי מזה כל הדרך, אמרתי לו שישמור את העודף וכך פתרתי את הבעיה.

'תודה רבה!' אמר. 'ובהצלחה!'

הלכו לי חמישים קרונות.

כשעלה שוב לכביש נעמדתי לספור את הכסף שנשאר לי. המצב לא נראה טוב, אבל ודאי אוכל לקבל מקדמה כשאגיע, הם בטח יבינו שאין לי כסף לפני שאני מתחיל לעבוד.

עם רחוב ראשי אחד ומבני בטון רבים ופשוטים שככל הנראה נבנו בחופזה, סביבתה השוממת ושרשרת הרים מרוחקת ברקע, פינסנס נראתה כמו עיירה קטנה באלסקה או בקנדה, כך עלה פתאום בדעתי כמה שעות לאחר מכן כשישבתי במגדנייה, כוס קפה לפניי, וחיכיתי שהאוטובוס ייצא. על מרכז כלשהו אין מה לדבר, העיר הייתה כל כך קטנה שכל כולה יכולה להיחשב כמרכז. האווירה בה הייתה שונה בתכלית מזו השוררת בערים שהייתי רגיל אליהן, גם משום שהייתה קטנה בהרבה, כמובן, אבל גם משום שלא ניכר כל מאמץ להפוך את המקום ליפה או נחמד. למרבית הערים יש צד קדמי וצד אחורי, אבל כאן הכול נראה אותו דבר.

דפדפתי בשני הספרים שקניתי בחנות הספרים הסמוכה. לאחד קראו 'המים החדשים' והוא נכתב בידי סופר שלא שמעתי עליו בשם רוי יקובסן, לאחר קראו 'לגיון החרדל' מאת מוֹרטֶן יֵרגֶנסֶן, שניגן בשתיים מהלהקות שהערצתי כמה שנים קודם לכן. אולי לא היה חכם כל כך לבזבז עליהם את הכסף, אבל הרי אני עומד להיות סופר, חשוב לקרוא, במיוחד כדי לדעת איפה הרף מוצב. האם אוכל לכתוב ככה? זו הייתה השאלה שכל הזמן הטרידה אותי כשישבתי שם ודפדפתי.

הגיע הזמן לגשת לאוטובוס, לעשן סיגריה אחרונה מחוצה לו, להניח את המזוודות בתא המטען, לשלם לנהג ולשאול אם יוכל להגיד לי כשנגיע להופיורד, להיכנס פנימה ולשבת בספסל הלפני־אחרון מצד שמאל, שאותו העדפתי מאז שאני זוכר את עצמי. באלכסון ממני, מצידו האחר של המעבר, ישבה נערה יפה ובהירת שיער, צעירה ממני בשנה או שנתיים, על המושב לידה היה מונח ילקוט וחשבתי שהיא בטח לומדת בגימנסיה בפינסנס ונוסעת עכשיו הביתה. היא הביטה בי כשעליתי לאוטובוס, וכשהנהג החליף הילוך והאוטובוס המקרטע יצא מהתחנה, היא הסבה את ראשה והביטה בי פעם נוספת. לא מבט ממושך, רק בקושי, בחטף, ובכל זאת די היה בזה כדי שיעמוד לי.

הרכבתי את האוזניות והכנסתי קלטת לווקמן. 'The Queen is Dead' של הסמית'ס. כדי שלא ייווצר רושם שאני מטריד אותה בקילומטרים הבאים התרכזתי בנוף הנשקף מהחלון בצד שלי, והתנגדתי לכל דחף שהתעורר בי להביט לכיוונה.

מייד כשהתרחקנו מהמרכז החל אזור בנוי שנמשך כמה קילומטרים, כמחצית מהנוסעים ירדו כאן, אחריו נכנסנו לקטע דרך ארוך, שומם וישר לגמרי. בעוד שהשמיים מעל פינסנס היו חיוורים והעיר תחתיהם מלאה באורם האדיש, הצבע הכחול כאן מחוצה לה היה עז ועמוק יותר ובאור השמש התלויה בדרום־מערב מעל ההרים, שצלעותיהם הנמוכות אך התלולות חסמו כל הדרך את הים שוודאי משתרע שם, זהרו שיחי האברש שצמחו בצפיפות משני צידי הכביש, הם נראו אדמדמים ופה ושם אף סגולים. העצים שצמחו כאן היו בעיקר אורנים מעוקמים ועצי שַׁדָר ננסיים. בצד שלי היו ההרים המוריקים שהעמק טיפס לעברם מתונים, יותר גבעות מהרים, ואילו בצד הנגדי הם היו תלולים ופראיים, כמו האלפּים, אף שגובהם היה צנוע.

לא נראתה נפש חיה, ואפילו לא בית אחד.

אבל לא באתי לפגוש אנשים חדשים, באתי כדי לחפש שלווה שתאפשר לי לכתוב.

המחשבה פילחה את גופי ברטט של שמחה.

אני בדרך, אני בדרך.

כשעתיים לאחר מכן, שקוע עדיין בתוך המוזיקה, ראיתי שלט במרחק. לפי אורך השם הגעתי למסקנה שכתוב עליו הופיורד. הכביש שכיוון לעברו נכנס היישר לתוך ההר. זו אפילו לא הייתה מנהרה, יותר כמו חור, הקירות נותרו כשהיו כשהמעבר נפרץ בעזרת חומר נפץ, ובפנים גם לא היה אור. המים זרמו בכמויות אדירות מתקרת המנהרה והנהג נאלץ להפעיל את המגבים. כשיצאנו בצד האחר נפער פי בתדהמה. בין שתי שרשראות ארוכות של הרים טרשיים, תלולים ביותר ונטולי עצים, השתרע פיורד צר, ובקצהו, כמו מישור כחול ואדיר ממדים, הים.

הוֹוֹוֹ.

הכביש שהאוטובוס נסע עליו היה צמוד להר. על מנת לראות כמה שיותר מהנוף קמתי וניגשתי לשורת המושבים הנגדית. בזווית העין קלטתי שהנערה בהירת השיער הסתובבה לעברי וחייכה כשראתה אותי עומד ומצמיד את פניי לחלון. לרגלי ההרים בצד הנגדי שכן אי קטן, חלקו הפנימי היה מכוסה בצפיפות בבתים, חלקו החיצוני שומם לגמרי, על כל פנים כך זה נראה מהזווית הזאת. כמה סירות דיג עגנו בנמל מאחורי שובר הגלים. אורכה של שרשרת ההרים היה כקילומטר. צלעותיהם הקרובות אלינו היו ירוקות, אבל במרחק הן היו חשופות לגמרי ואפורות, צוללות לים בזווית ישרה.

האוטובוס עבר מבעד למנהרה נוספת דמוית־מערה. בקצהּ, על צלע הר מתונה יחסית, בעמק שצורתו מזכירה קערה, שכן הכפר שבו אבלה את השנה הקרובה.

הוי, אלוהים.

זה היה פשוט נפלא!

מרבית הבתים היו פזורים סביב כביש שהתפתל בצורת פרסה ברחבי הכפר. מתחת לחלקו התחתון של הכביש, מול המזח, עמד בניין שנראה כמו בית־חרושת, זהו ככל הנראה המפעל לעיבוד דגים, המעגן מולו היה מלא בסירות. בקצה הפרסה שכן בית תפילה קטן. מעל חלקו העליון של הכביש עמדה שורת בתים, מאחוריהם צמחו אברשים, שיחים סבוכים אחרים ועצי שדר ננסיים עד לנקודה שבה נגמר העמק והר גבוה הזדקר מכל צד.

זה הכול.

בעצם לא: מעל המקום שבו הכביש העליון התמזג בכביש התחתון, קרוב לפתח המנהרה, ניצבו שני בניינים גדולים. זהו כנראה בית־הספר.

'הופיורד!' קרא הנהג מלפנים. הכנסתי את האוזניות לכיס וניגשתי לקדמת האוטובוס, הוא ירד אחרי במדרגות ופתח את תא המטען, הודיתי לו על הנסיעה והוא אמר על לא דבר בלי לחייך, זינק בחזרה פנימה ומייד אחר כך סובב את האוטובוס ברחבה ונכנס בחזרה למנהרה.

עם מזוודה בכל יד ותרמיל הימאים על גבי עמדתי ותרתי במבטי אחר השרת, תחילה במעלה הכביש ואחר כך במורדו, תוך שאני שואף עמוק לקרבי את האוויר הצח ועתיר המלח.

בבית ששכן היישר מתחת לתחנת האוטובוס נפתחה דלת. מתוכה יצא איש קטן, לבוש בחולצת טריקו ובמכנסי טרנינג בלבד. על פי הכיוון שאליו פנה הבנתי שזה האיש שלי.

למעט עטרת שיער קטנה סביב אוזניו הוא היה קירח לגמרי. פניו היו נעימות, תוויהן רחבים, כפי שקורה לאנשים בשנות החמישים לחייהם, אבל – כך עלה בדעתי כשהתקרב – העיניים מאחורי המשקפיים היו קטנות ובולטות באופן שלא לגמרי תאם את השאר.

'קנאוסגורד?' אמר והושיט את ידו לעברי בלי להסתכל בעיניי.

'כן,' אמרתי ולחצתי את ידו. קטנה ויבשה, כמו של חיה. 'ואתה קוֹרנֶליוּסֶן, נכון?'

'נכון מאוד,' אמר וחייך, עמד כשידיו שמוטות לצידי גופו והשקיף לעבר הכפר. 'מה דעתך?'

'על הופיורד?' שאלתי.

'יפה כאן, לא?' אמר.

'נפלא,' אמרתי.

הוא פנה והצביע כלפי מעלה.

'אתה תגור שם,' אמר. 'אז נהיה שכנים. אני גר ממש שם, אתה רואה. נעלה לראות?'

'כן,' אמרתי. 'אתה יודע אם החפצים שלי הגיעו?'

הוא הניד בראשו.

'לא ככל הידוע לי,' אמר.

'אז הם יגיעו ביום שני,' אמרתי והתחלתי לצעוד לצידו בכביש העולה.

'הבן הצעיר שלי יהיה תלמיד שלך, אם הבנתי נכון,' אמר. 'סְטִיג. הוא לומד בכיתה ד'.'

'יש לך כמה ילדים?' שאלתי.

'ארבעה,' אמר. 'שניים גרים בבית. יוּהַנֶס וסטיג. טוּנֶה ורוּבֶּן גרים בטְרומְסֶה.'

השקפתי על הכפר תוך כדי הליכה. כמה דמויות עמדו מחוץ למה שוודאי הייתה החנות, מולה חנו גם שתי מכוניות. ומחוץ לדוכן, בכביש העליון, עמדו כמה חבר'ה שעונים על אופניהם.

אי־שם בפיורד שטה אונייה לעבר המזח.

כמה שחפים צרחו למטה בנמל.

חוץ מזה שרר שקט.

'כמה אנשים גרים כאן, בעצם?' שאלתי.

'בערך מאתיים וחמישים,' אמר. 'תלוי אם מחשבים את בני הנוער שלומדים מחוץ לכפר או לא.'

נעצרנו מול בית משנות השבעים, צבוע בַּיְיץ שחור, ליד דלת הקומה הראשונה, בקצה המרפסת.

'הנה, הגענו,' אמר. 'פשוט תיכנס. הדלת אמורה להיות פתוחה. אבל תוכל כמובן לקבל את המפתח מייד.'

פתחתי את הדלת ונכנסתי למסדרון, הנחתי את המזוודות על הרצפה ולקחתי לידי את המפתח שהושיט לי. באוויר עמד אותו ריח שעומד בבית שלא גרו בו זמן מה. ריח קלוש של לחות ועובש, המזכיר ריח של חוּץ.

דחפתי את הדלת הפתוחה למחצה ונכנסתי לסלון. הרצפה הייתה מכוסה בשטיח כתום מקיר לקיר. שולחן כתיבה חום־כהה, שולחן אוכל חום־כהה ופינת ישיבה קטנה בריפוד חום וכתום, גם היא מעץ כהה. שני חלונות גדולים ללא סרגלי זיגוג פונים צפונה.

'זה נהדר,' אמרתי.

'המטבח שם בפנים,' אמר, והצביע לעבר דלת בקצה הסלון הקטנטן. הסתובב. 'וחדר השינה שם.'

הטפט במטבח היה בדוגמה מוכרת משנות השבעים, זהוב, חום ולבן. שולחן קטן עמד תחת החלון. מקרר עם פריזר קטן. כיור ומשטח עבודה קטן מפורמייקה. הרצפה מלינוליאום אפור.

'ואחרון־אחרון חביב, חדר השינה,' אמר. עמד בפתח הדלת בשעה שנכנסתי. השטיח על הרצפה היה כהה יותר מזה בסלון, הטפט בהיר, והחדר היה ריק לגמרי למעט מיטה נמוכה ורחבה להפליא מעץ זהה לרהיטים האחרים. טיק או דמוי־טיק.

'מושלם!' אמרתי.

'הבאת איתך מצעים?'

הנדתי בראשי. 'הם יגיעו עם המטען.'

'אז נוכל להשאיל לך, אם תרצה.'

'תודה, אשמח מאוד,' אמרתי.

'אעלה לך אותם מייד,' אמר. 'ואם יש לך שאלות, כל דבר, פשוט רד אלינו. כאן אצלנו לא מפחדים לקפוץ לביקור!'

'בסדר,' אמרתי. 'תודה רבה.'

מאחד משני חלונות הסלון עקבתי אחריו במבטי כשירד לביתו, במרחק של כעשרים מטרים מתחת לשלי.

שלי!

אני לא מאמין, יש לי דירה משלי!

הסתובבתי קצת הלוך ושוב, פתחתי כמה מגירות והצצתי לתוך כמה ארונות עד שהשרת חזר עם צרור מצעים בחיקו. אחרי שהלך התחלתי לפרוק את המעט שהבאתי איתי. הבגדים שלי, מגבת, מכונת הכתיבה, כמה ספרים, צרור ניירות למכונת הכתיבה. הצבתי את שולחן הכתיבה תחת אחד מחלונות הסלון, הנחתי עליו את מכונת הכתיבה, הזזתי את מנורת הרצפה, סידרתי את הספרים על אדן החלון ואיתם גם גיליון של כתב־עת ספרותי, 'החלון', שקניתי באוסלו והחלטתי לרכוש לו מנוי. לידם ערמתי את חמש־עשרה או עשרים הקלטות שהבאתי, וליד צרור הדפים על השולחן שמתי את הווקמן ואת הסוללות הנוספות שהבאתי בשבילו.

כשפינת הכתיבה הייתה מוכנה סידרתי את הבגדים בארון חדר השינה, דחפתי את המזוודות הריקות לתוך המדף העליון, עמדתי זמן מה באמצע החדר בלי שאדע מה לעשות עכשיו.

חשתי צורך להתקשר למישהו, לספר איך המקום החדש, אבל לא היה טלפון בדירה. אולי כדאי לצאת לחפש תא טלפון?

וגם הייתי רעב.

מה עם הדוכן שנראה כמו מזנון? כדאי לגשת אליו?

על כל פנים, כאן אין לי מה לעשות.

מול המראה בחדר האמבטיה הקטנטן היוצא מהמסדרון חבשתי את הברט השחור. עמדתי כמה שניות על המדרגה מחוץ לבית והבטתי למטה. במבט אופקי אחד היה אפשר להשקיף על הכפר ועל כל יושביו. לא בדיוק מקום להתחבא בו. כשהתחלתי לצעוד בכביש, שחלקו העליון היה שביל עפר והתחתון אספלט, הרגשתי שקוף לגמרי.

כמה נערים בני כחמש־עשרה התגודדו סביב המזנון. השיחה נדמה כשהתקרבתי. חלפתי על פניהם בלי להביט בהם, עליתי במדרגה אל המשטח דמוי־המרפסת וניגשתי לפתח, שזהר בצהוב עז באור הערב הרך של שלהי הקיץ, שכמו נותר תלוי באוויר.

החלון היה כמעט חסום מרוב שומן. נער, בערך בן גילם של הנערים מאחוריי, הופיע בפתח. שניים־שלושה זיפים ארוכים צמחו על לחיו. עיניו היו חומות, שערו שחור.

'מנת המבורגר וקולה,' אמרתי. הקשבתי רוב קשב כדי לשמוע אם המלמול מאחוריי עסק בי. אבל לא. הצתי סיגריה ושוטטתי קצת הלוך ושוב על המרפסת בשעה שחיכיתי לאוכל. הנער הכניס את המתקן שנראה כמו רשת ללכידת דגים – מלא ברצועות תפוחי אדמה – אל תוך השומן המבעבע. אחר כך הניח המבורגר על משטח הצלייה. למעט רחש הטיגון והקולות שהפכו נלהבים מאחוריי, שרר שקט מוחלט. אורות דלקו בבתים באי שמעבר לפיורד. השמיים, שהיו נמוכים שם, אבל גבוהים יותר מעל לשפך הפיורד, היו אפורים־כחלחלים ומעט מעורפלים, אבל בהחלט לא קודרים.

הדממה לא הייתה מעיקה, היא הייתה פתוחה.

אבל לא כלפינו, חשבתי מסיבה כלשהי. הדממה כאן תמיד הייתה כזו, הרבה לפני שהיו אנשים, ותהיה כזו הרבה אחרי שייעלמו. רובצת כאן בקערת ההרים הזאת, כשהים פרוש לפניה.

איפה הוא בכלל מסתיים? באמריקה?

כן, כנראה. בניופאונדלנד.

'הנה ההמבורגר שלך,' אמר הנער והניח חמגשית קלקר עם המבורגר, כמה רצועות חסה, רבע עגבנייה וערימת צ'יפס על המדף מחוץ לחלון. שילמתי לו, לקחתי את החמגשית ופניתי ללכת.

'אתה המורה החדש?' שאל אחד הנערים, שעון על כידון האופניים שלו.

'כן,' אמרתי.

'אתה תקבל את הכיתה שלנו,' אמר וירק, דחף קצת את כובע המצחייה כלפי מעלה. 'אנחנו בכיתה ט'. והוא, הוא בח'.'

'באמת?' אמרתי.

'כן,' אמר. 'אתה דרומי?'

'אני ממחוז סֶרלָנדֶה, כן,' עניתי.

'נו, טוב,' אמר והנהן, כאילו נכחתי בפגישה רשמית ועכשיו הודיעו לי שהסתיימה ואני יכול ללכת.

'איך קוראים לכם?' שאלתי.

'אתה כבר תדע,' אמר.

דבריו הצחיקו אותם. חייכתי באדישות, אבל הרגשתי טיפש כשחלפתי על פניהם. הוא הערים עליי.

'ואיך קוראים לך?' קרא אחרי.

הפניתי את ראשי תוך כדי הליכה.

'מיקי,' אמרתי. 'מיקי מאוס.'

'הוא גם בדרן!' קרא.

אחרי שאכלתי את ההמבורגר לא היה לי מה לעשות אלא להתפשט ולשכב במיטה. השעה הייתה רק תשע, החדר היה מואר כמו בצהרי יום אפרורי, והדממה שאפפה את הכול העצימה את צליליה של כל אחת מהתנועות שעשיתי, ולכן על אף היותי עייף, גם באותו ערב חלפו כמה שעות עד שנרדמתי.

התעוררתי באמצע הלילה למשמע דלת נפתחת במקום כלשהו. מייד אחר כך נשמעו צעדים בקומה מעליי. בהיותי ישן למחצה היה נדמה לי שאני שוכב בחדר העבודה של אבא בבית בטִיבָּקֶן והוא זה שצועד מעליי. איך לכל הרוחות הגיע לכאן? הספקתי לחשוב לפני שנבלעתי שוב בחושך. בפעם הבאה שהתעוררתי – התעוררתי בפאניקה.

איפה אני?

בבית בטיבקן? בבית בטְוַוייט? בדירת החדר של אינגבה? באכסניית הנוער בטרומסה?

התיישבתי במיטה.

המבט שהעפתי סביבי לא ננעץ בדבר, דבר מהדברים שראיתי לא היה הגיוני. הרגשתי כאילו כל כולי מחליק למטה על קיר חלקלק.

עד שפתאום נזכרתי.

הופיורד, אני בהופיורד.

בדירה שלי בהופיורד.

נשכבתי שוב במיטה ועברתי במחשבותיי על הנסיעה הנה. ואז דמיינתי לעצמי את הכפר שמחוץ לחלונותיי, כל האנשים בכל הבתים, לא הכרתי אותם והם לא הכירו אותי. משהו שאולי היה ציפייה, אבל גם פחד או חוסר ודאות, התפרץ בתוכי. קמתי ונכנסתי לחדר האמבטיה הקטנטן, התקלחתי ולבשתי את החולצה הירוקה שמגעה מזכיר מגע משי, את מכנסי הכותנה השחורים הרחבים, עמדתי זמן מה מול החלון והשקפתי למטה על החנות, יהיה עליי לרדת לשם לקנות אוכל לארוחת הבוקר, אבל לא ברגע זה.

כמה מכוניות עמדו במגרש החניה מחוצה לה. חבורת אנשים קטנה התקבצה ביניהן. מפעם לפעם יצא מישהו מדלת החנות, שקיות ניילון בידיו.

אין ברירה, מוטב שאקפוץ מייד למים העמוקים.

יצאתי למסדרון ולבשתי את המעיל הארוך, את הברט ואת נעלי הכדורסל הלבנות, העפתי מבט בראי, יישרתי את הברט, הדלקתי סיגריה ויצאתי.

השמיים היו נעימים ואפרפרים כמו אתמול. ההרים צללו היישר למימי הפיורד בצד הנגדי. היה בהם בהרים משהו אכזרי, הבחנתי בזה בחטף, הם לא התחשבו באיש, כל דבר עלול לקרות סביבם, לא הייתה לזה כל משמעות, דומה שהם במקום אחר בה בעת שהם כאן.

חמישה אנשים עמדו עכשיו ליד החנות. שניים מהם זקנים, לפחות בני חמישים, ושלושת האחרים נראו מבוגרים ממני בכמה שנים.

ידעתי שהם הבחינו בי מזמן, זה היה בלתי נמנע, הרי לא כל יום יורדת במדרון דמות לא מוכרת במעיל שחור ארוך.

קירבתי את הסיגריה לפי ושאפתי שאיפה כל כך עמוקה שהפילטר התחמם.