"האור רק התחיל לעלות כשפסעתי במורד הרחוב, גוררת את המזוודה אחריי. מרחוק ראיתי את כיסא העץ הענקי שהבאתי מבית הוריי […]
השעות נוקפות ואור היום אוזל. אם לא נמצא אותך עכשיו, הלילה יהפוך את ההמתנה ואת החיפוש אחרייך לבלתי־נסבלים. בחלון המכונית בדרך אלייך הנוף מתחלף, הפרטים נחרתים בי במין בהירות ודיוק שאופייניים לרגעים הרי גורל שכאלה. המילים נעלמות, נותרו לי רק מראות.
עכשיו סיגל נוהגת.
היא מדברת בניסיון נואש למשות אותי ממערבולת המחשבות, ואני מגייסת כוחות לא למעוד לתסריטי אימה שהמוח שלי מנפיק בתובענות של גל המתנפץ אל החוף. איזה כוחות יידרשו לי כדי להשיב אותנו כולנו זה אל זה, אם בכלל. רגעי האושר שלנו כל כך חמקמקים עד שאנחנו עלולים לפסוע מעליהם מבלי לדעת עד כמה הם יקרים וקצרים בזמן.
אני נזכרת איך אבא הרים אותך בזהירות מהמיטה בלילה שבו חזרתי מבית החולים אחרי ההפלה. היה לו קל יותר לגעת בך מאשר בי. הוא הרים אותך משמיכת הטלאים הצבעונית שעוד שמורה אצלי בארון, לא יכולתי אף פעם לצרף אותה לבגדים שהעברתי הלאה. הוא הרים אותך ושוב נדהם להיווכח כמה את קלה. עינייך התינוקיות הביטו בו. היית אז על קו התפר הדק הזה שבין תינוקת לפעוטה. אני זוכרת ששמעתי את קצב היניקה שלך, שאיבה כמו של ילדים גדולים, כאלה שגם יודעים לשתות מכוס. הקצב הזה הכריח גם את אבא להקשיב. כמו צופן שהיה עליו לפענח. לאור המנורה שבקיר ראיתי אותו מסניף את ריחך, שמעתי אותו מהמהם ומגרגר גרגורים רחוקים ובהירים. את נרדמת, והוא שב והניח אותך על המזרון. הוא הרגיש ודאי שאת מבינה את מה שעובר עליו, את מה שנולד בתוכו עם לידתך. את הכאב שלו על מה שהרגשתי שרק אני איבדתי. אני יכולה לראות לנגד עיניי את ערימת הכרים שהוא ערם סביבך, את כל הכריות שמצא בארונות וברחבי הבית, מפשיט את הספה ומשאיר אותה במערומיה. המזרון היה על הרצפה. את כבר ידעת בקלות לרדת ולפסוע ברחבי הבית, אבל הוא ערם את הכריות כמין חומה בצורה סביבך, ואז נשכב לידך ונרדם.
ואני זוכרת איך עמדתי מעליכם בבוקר, צינה עוברת בגבי ואיזה רחש מדומה בבטן הריקה שלי, רואה את ידו החרדה אוחזת בכף רגלך כאילו את עלולה לעוף בלילה, לעוף כמו התינוק שזה עתה איבדנו. ברגע הראשון ניסיתי להסיט את עיניי ממנו, כי יש משהו עירום באנשים ישנים, וזה הביך אותי, כי כבר אז נולדה בי איזו זרות כלפיו, כבר אז חרצתי את דינו. ידעתי עוד בטרם נולד הבוקר שעם העֵרות שלו תבוא הכחשה, ואִתה דהרה מפוחדת חזרה לשגרה המקצועית שלו, צפיתי את התהום שתגיע, חלמתי אותה בלילה.
אל תעופי, ילדה שלי, חזרי אלינו מהיכן שאת, בריאה ושלמה, לאן נעלמת ולמה? למה? הרי חזרתי הביתה. אמרת שמשהו בך מבין. אז למה דווקא עכשיו?
האור רק התחיל לעלות כשפסעתי במורד הרחוב, גוררת את המזוודה אחריי. מרחוק ראיתי את כיסא העץ הענקי שהבאתי מבית הוריי עומד לו באמצע המדרכה. סביבו היו פזורים שלושה כיסאות מטבח, שולחן ושקיות אשפה בצבעים שונים. על כיסא העץ נע לו גוש הבד הצבעוני שמתוכו יכולתי לראות פתאום רגל. את הרמת אליי מבט עייף, ועיניים שהבכי הותיר אותן אדומות.
"אבא זרק את כל הדברים שלך החוצה ופחדתי שיגנבו את הכול, במיוחד פחדתי על הכיסא המחורבן הזה של אבא שלך."
עטפת את עצמך בשמיכה והרמת תיק קטן שלא הבחנתי בו. "עוד מעט תהיה לי רכבת לבאר שבע," אמרת והתחלת ללכת.
"אני… אני מצטערת," התחלתי לומר, אבל את הנפת את ידך כלפי מעלה וענית, "זה בסדר, אימא, אני קצת מבינה, רק תשבי פה עכשיו את, ואני כבר אישן ברכבת, נדבר.”
ראיתי את גבך מתרחק, והוא נראה לי פתאום צר וארוך יותר ממה שזכרתי. התיישבתי על כיסא העץ כאילו באמת מדובר רק בהחלפת משמרות, מייצבת את המזוודה שלי לצדי, בודקת את מחוגי השעון שנשקו לשש. כמו בפטה־מורגנה, ברגע שנעלמת, מאותו המקום בדיוק, באותו קו אופק הופיע אביך, זיפים צפופים מכסים את פניו. הנחתי את ידי על עיניי והתקפלתי אל עצמי כמו עובר. יכולתי להרגיש אותו רוכן לרגליי, שמעתי שקית שנגררת, רטיבות חמימה של דמעות חידדה את הקור שבין רגל ימין לרגל שמאל.
"את חושבת שתצליחי לסלוח לי על זה?" שמעתי אותו אומר, אבל משהו בי לא יכול היה לענות, למרות שרציתי מאוד לומר משהו. ידו נגעה בי כבדה־כבדה, כמו הונחה עליי משקולת ולא יד אחת. אחר כך גם הוא, כמוך, פנה לאותו הכיוון ולא ליוויתי אותו במבטי ולא יכולתי לומר שום דבר אל גבו.
אחרי שהוא נעלם בסופו של הרחוב, ישבתי זמן מה על כיסא הנדנדה של אבא שלי, והתנדנדתי כאילו אני נמצאת בתוך ביתי ולא על המדרכה בחוץ. ידו המחוספסת של סבך נגעה בי, חיוכו והפתגמים שהיה חוזר עליהם בהזדמנויות שונות, תמיד בערבית, קפצו עליי: "אלעוזר אקבח מן א־זנב"[1], "אג'א יכחלהא־עמהא"[2], "כל כלב ביג'י יומו"[3], "אזא צאחבכ מן עסל מא תלחסוש כולו"[4].
אחד השכנים ירד עם שקית זבל, ובדרכו לרכב שאל: "אתם עוברים דירה? קרה משהו?"
רציתי להתקשר אלייך כדי להבין, אבל זכרתי שאת לא אוהבת שאני "מטרידה" אותך בטלפון. בסוף אני אדע, חשבתי.
התקשרתי לסיגל. כשהגיעה התחבקנו, הבטנו שתינו מסביב. "בלגן, אה?” אמרתי לה, והתחלנו לצחוק. גררנו את הדברים פנימה.
"מה קרה?" היא שאלה ולא ידעתי להשיב. סיפרתי לה איך נפגשנו הבוקר ואיך היה בך משהו רך כלפיי, או שרק כך נדמה לי, ושגם עודד היה והלך.
"נו?" סיגל ביקשה לדעת.
"מסובך." עניתי לה.
"רוצה לישון?"
"רוצה ולא יכולה." עניתי.
"להכין לך משהו לאכול?"
סירבתי. אבל סיגל בכל זאת הוציאה לחם מהמקפיא, הכניסה לטוסטר, חתכה כמה ירקות. "את תצטרפי אם תרצי," אמרה. "אני מכינה לעצמי."
הרגשתי כמו אורחת בבית שלי. היא חייכה אליי. אולי חיכתה שהשקט יפתח לי את הפה. בינתיים רק נעצמו לי העיניים. סיגל שטפה את הכלים. גם את הערמה הענקית בכיור שחיכתה לי שאחזור מאמריקה לשטוף אותה. אני פיניתי את המייבש, החזרתי צלחות, סירים וסכו"ם למקום.
דפיקה נשמעה בדלת. פתחתי, אך ברגע הראשון לא זיהיתי את העומדת מולי, אולי מכיוון שרזתה או בגלל החושך שבחדר המדרגות. זו הייתה מיכל, המזכירה של אבא שלך מלפני שנים. נכנסנו למטבח ועמדתי ליד השיש להכין לכולנו קפה. הייתי קצת מופתעת מהביקור הזה שלה, אבל חיכיתי שתסביר. היא החזיקה מעטפה ושלפה מתוכה הזמנה מצועצעת כזו.
"זו הזמנה לברית."
"ברית? מזל טוב, באמת מזל טוב." אמרתי לה, זוכרת במעורפל טיפולי פוריות שלא הצליחו.
"כן, נולדו לי תאומים, ואת בטח מבינה, זה באמת באמת חשוב לי שתבואו. הייתה להם צהבת ודחינו שוב ושוב, אבל בבקשה תבואו, זה מאוד חשוב לי."
הבטתי קצת מופתעת בסיגל, וכנראה מיכל הבינה שאני לא ממש מבינה למה היא נחתה עליי אחרי שנים שכבר אין לנו אתה שום קשר.
"את יודעת?" שאלה.
"יודעת מה?" עניתי.
"את הטיפול האחרון עשיתי באוקראינה. נסעתי שלוש פעמים, ובכל הפעמים האלה הטיפול נכשל. אני חד־הורית ואין לי הרבה אמצעים. בפעם האחרונה באתי לעודד, ביקשתי ממנו הלוואה, והוא נתן לי. לא שאל שאלות ולא שאל מתי ואיך אני אחזיר, פשוט נתן, וזה הטיפול שעבד. את נשואה לאיש טוב, את יודעת את זה?”
אחרי שהלכה הופיע אביך. הלב שלי התכווץ. שמחתי שסיגל הייתה שם. לא היה לי כוח לריב, להתנצל, להסביר. הוא לא חזר סתם. הוא לא חוזר מהעבודה באמצע היום. מתישהו אצטרך לעמוד מולו, אבל לא עכשיו. הגשתי לו את ההזמנה, חייכתי אליו.
"צדיק."
"צדיק הדור." השיב לי.
הביט בהזמנה, חזר בקול רם על התאריך והשעה. "מי עושה ברית באמצע היום? טוב, לא יודע אם אצליח ללכת," השיב כדרכו והוסיף את מה שתמיד מסכם את הדברים: "צריך גם לעבוד."
סיגל כבר הלכה לכיוון הדלת כשהטלפון צלצל. אביך ענה, והיא נעצרה בפתח, מבינה מיד לפי טון הדיבור את מה שהבנתי גם אני.
לא הגעת לנקודת האיסוף, לא הגעת לפנימייה, למרות שכולנו ידענו שיצאת הרבה לפני השעה הנדרשת כדי להגיע בזמן.
"מה זאת אומרת לא הגיעה? היא לא עונה בסלולרי?" הוא חקר את המתקשר. "לא, היא לא בבית, היא לא חולה." עכשיו גם אני נדרכת. סיגל חוזרת על עקבותיה.
אביך, מעשי כתמיד, ניגש מיד למגירה, שלף מתוך האלבום תמונה שלך, השאיר אותו פתוח על המדף ויצא מיד. הבטתי בריבוע הלבן שנפער, טרקתי את האלבום והחזרתי למגירה. ראיתי את סיגל מקישה על הנייד שלה, מקווה שדווקא לה תעני.
אחר כך דפדפתי בנייד וניסיתי לאתר כל חברה או מכר שאולי בחרת לנסוע אליו. בכל טלפון כזה הרגשתי איך החרדות שעוד לא נולדו בי נדבקות לחרדות שהחזירו לי האנשים שאותם שאלתי. כל אחד הוסיף עוד נדבך לדרמה.
אבא שלך מעדכן אותי בכל תזוזה שלו במסרונים צפופים. מאז שראיתי את גבו הבוקר, מאז שבכה, לא באמת דיברנו, אבל אני יודעת בדיוק מה הוא חושב ומה הוא עושה. משהו קרה, משהו או מישהו מעכב אותך או מתנכל לך. הרשויות אף פעם לא מספיק יעילות. אין על מי לסמוך. שנים של עריכת דין, מלחמות לטובת החלשים בחוסר צדק ממסדי, מצדיקות כל הזמן את ההנחה הראשונית הזו שלו. אני וסיגל רואות בהיעלמות שלך משהו אחר – סימן, מכתב שכתבת בכתב שאנחנו פשוט לא יודעות לקרוא.
הוא מיד הדפיס אין־ספור עותקים של התמונה שלך, תלה אותן בכל מקום אפשרי והסתובב בין אנשים, מנסה בזעם עצור לחלץ אותם מאדישותם, להעיר את זיכרונם ולסייע לו.
"עודד לחוץ." סיגל מסכמת את המידע שמגיע מאבא שלך. "אולי בכל זאת כדאי שתפנו למשטרה?"
אני מביטה בשעון. עברו בסך הכול חמש שעות מאז שראיתי את הגב שלך מתרחק. שעתיים מאז שלא הגעת.
רק עוד שעתיים הם יתחילו להתייחס לזה כהיעלמות, בינתיים את לא מטרידה אותם. זה הנוהל לגבי קטינים. אם אני הייתי נעלמת היו צריכות לעבור עשרים וארבע שעות עד שאפשר היה להגיש תלונה.
אנחנו שולחות הודעה לאביך: "אנחנו בדרך לפנימייה."
"גם אני." הוא מחזיר לנו הודעה.
כעת סיגל לידי, ידיה לופתות את ההגה, ידה מהססת אם להדליק רדיו או דווקא להדמים. בשעות האלה שאנחנו יחד במכונית כבר הספקתי לשמוע חלק מהדברים שקרו בזמן שהייתי בניו יורק: היא נפרדה מפיטר, והפעם סופית, סופית לגמרי. צחוק בוקע ממני, ואני רואה אותה מביטה בי תמהה, מבולבלת. עייפות, ג'ט לג ותקווה מהולה בייאוש הם תמהיל לא צפוי.
היא מחייכת אליי, אולי בוחנת אותי אם ירדתי מהפסים, כשאני מסבירה לה מה הצחיק אותי פתאום, איך פתאום עלה בזיכרוני דווקא הסיפור שלה על הזוג ההוא שהציע לה טרמפ והתעלול שעוללה להם . אולי כמוני היא רואה בכך סימן חיובי, סימן שעוד רגע את תופיעי – הנייד פשוט לא היה זמין, יצאת לעוד מסע לשוליים של החיים שלנו וחזרת, לא ביג דיל, אין פה עניין.
חברותייך התקבצו סביבי כשהקפתי את החדר הקטן הזה שלכן, מחפשת סימן. הסווטצ'רט שלי, שלקחת מהמכונית שלי ביום שטסתי, היה מקופל על הרצפה, מצונף כחתול מתחת למיטה שלך. פרשתי אותו, הרחתי את ריחך מהול בריח האבק. חיטטתי בכיסים, והוצאתי כדור נייר קטן. הלב שלי איבד פעימה. זה הפתק שקיבלתי מעופר. הוא היה מעוך, נשמר בכיס הבגד. לא השלכת אותו. שמרת. מי יודע מתי הבחנת בו, מתי קראת, מתי מעכת? פרשתי אותו והעברתי לסיגל. במקום לתת לך סווטצ'רט אולי הייתי צריכה להצמיד למצחך בינדי נוצץ, עין שלישית שתשמור עלייך. נשכבתי על המיטה כאישה הממתינה לצירים שיבואו, כמי שרוצה ללדת אותך מחדש, להתחיל מבראשית.
את הגעת לעולם בניתוח קיסרי. הפלה שקדמה לבואך וצירים שהניבו רק מוות קבעו את דרכך לעולם באופן הזה. כל כך רציתי ללדת אותך באופן טבעי, קראתי בצימאון את "לידה פעילה" ורציתי אותך בלי אפידורל ובלי התערבות של חלוקים לבנים. חלמתי ללדת אותך בבית, ללא אינפוזיה מחוברת לווריד, בלי פחדים ונהלים של אנשים זרים, לידה שהייתה מתאימה לאישיות שלך היום. הפחדים הכריעו אותי ולא הקשבתי להמיית לבי. הפחדים שלנו, אלה שהתגברנו עליהם ואלה שמכריעים אותנו, מגדירים אותנו. ממה את פוחדת?
אולי שם, בהחלטה ההיא, כבר נוצר הסדק ביני ובינך.
רותי, השותפה שלך נרכנה אליי, הגישה לי כוס מים. נדמה לי שהיא זו שרצתה להביא דג באקווריום לחדר. אני מסתכלת על החדר, כמו שאת רואה אותו כשאת שוכבת על המיטה הזו שלך, שמעליה מהודקות פתקאות אין־ספור, רובן לקוחות מהספר "כל יום הוא טרבלינקה". אני יכולה לדמיין אתכן יושבות או שוכבות כאן יחד, כל אחת בעולמה. איך בכל פעם שרותי תולה תמונה שלה ושל החבר שלה, את יושבת וגוזרת פיסת נייר עם אמירה משמעותית. מתריסה בדרכך על הנראות של הדברים, על הבעלות שכולנו חשים כשאנחנו אוהבים מישהו, מגדירים אותו כשלנו, מנפנפים בקשר שיש לנו אל מול העולם, מרגישים שווים יותר באמצעותו.
בשבת אחת גשומה ישבת מולי על הספה, עם ספל זכוכית, נענע ואדי חום, ובלהט, בלהט הזה שלך, אמרת לי: "מאז שיש לה את יואב היא בטוחה שהיא מלכת העולם. זה סבבה לגמרי, אבל למה זה אומר שהן לא יכולות רגע לצאת מעצמן, אולי? הן לא מבינות למה אני מבקשת מהן עזרה בדיוק עכשיו… אני חייבת שיבואו אתי כדי שנוכל להוציא פתק ירוק, כי הרי צריך ארבעה ילדים כדי לקבל אישור לצאת. ורותי, פתאום לא בא לה ללכת ברגל חמישים דקות, והיא מזכירה את העלייה שיש בסוף.
"ובכלל, היא מתלוננת שיש במעונות רק בנות. מה, מה לא מובן? היא לא מבינה שגם ככה הבעלים של הסטודנטיות הבדואיות מקשים עליהן, ושאם יתחילו להופיע בחדרים כל מיני בחורים בגופיות אז זה יכול לעשות להן בלגן? פתאום זה דווקא נראה לי ממש בסדר ההפרדה הזו, הצניעות. למה צריך שכל העולם יראה את כל הגוף שלך? הן לא מבינות שיש פה מאבק על תרבות שהולכת ונכחדת, שכל יום כולם נהיים יותר ויותר דומים? כולם אמריקה."
וכשהיא אמרה אמריקה היא נעצרה לרגע, כבוחנת אותי, כמו מנחשת שאסע לשם ויקרה משהו, שעדיין רחוק אבל מי יודע, אולי כבר מאיים עלינו. עליי ועליה. ואז שבה וסיפרה לי על הדג. "הרי היא יודעת שאני באופן עקרוני נגד קניית בעלי חיים וכליאה שלהם, אבל היא רוצה להביא את הדג הזה בכל זאת. עוד פעם היא אומרת שאני שיפוטית ושאני מגזימה לגמרי, ושזה בכלל לא במקום להשוות בין הזוועות שעשו לאנשים בשואה למה שעושים לבעלי חיים… ושאני אפסיק עם הכבדות הזו".
התבוננתי בך מדברת כך בלהט וחשבתי לעצמי שאלו הנושאים היחידים בעולמך הפנימי שבהם את מוכנה לשתף אותי. זאת הייתה אחת השיחות הכי ארוכות ששוחחנו, אם אפשר לקרוא כך למונולוג המפתיע שלך. אני זוכרת אותו היטב. שום דבר על עצמך, אבל מתחת לרגש העז, לכעס המתפרץ על חברותייך, אני מנחשת את הכאב שלך שמוגש לי כמו מתנה מוזרה. סיפרת על תמי שהיא רק צמחונית ולא מתערבת במאבק הזה שבין רותי ובינך, עסוקה בלהוריד גבות כאילו זה בכלל לא קשור אליה, גם היא בעינייך בן אדם בלי ערכים, צמחונית רק בגלל שהיא נגעלת מבשר. היא מסכימה עם הקטע של הטבעונות אבל היא לא תלך על זה, "כלומר יש לה עמדות, אבל היא לא אשכרה תיישם אותן. יש לה קצת הבלחות של ליברליות," אמרת, "למשל בקשר לזהות מינית, אבל כשמנהל הפנימייה אמר כמה פלסטינים נהרגו ביום שישי בעזה, התגובה שלה הייתה "יש" כזה עם היד… לפחות לא עשתה לי את המוות כשאמרתי שאני לצבא לא מתגייסת."
והנה הן מולי, רותי ותמי, בחדר שלכן בפנימייה. בעיניי תמי חמודה, רכה, ורותי רצינית, מהורהרת. אבל את כנראה ניצחת בעניין הדג כי אין אקווריום בחדר.
האם ראיתי כמה כוח צריך כדי לעמוד כך מול כולם, להאמין במה שאת מאמינה? האם הבנתי איזה מחיר זה גבה ממך? ומה את מנסה בעצם לומר לנו? האם הקשבתי לך באמת, או שרק ניסיתי להחזיר אותך לתלם, לתפקד ולהיות כמו כולם?
את מתריסה מולנו עכשיו, אני חושבת, מחפשת נתיב משלך. אני ואבא מגלמים בעינייך את כל מה שהורס את העולם. את צודקת וטועה, טועה וצודקת, כמו כולנו. רק שלא תסכני את עצמך, רק שלא תֹאבד לך הדרך. ילדה שלי. כמה פעמים הקפצתי אותך למעלה אל עבר השמים הכחולים, כמה פעמים שמעתי את צחוקך מתגלגל. ידי בגבך בנדנדה העולה ויורדת.
סיגל מזגזגת על הכביש והתנועה הפתאומית מחזירה אותי להווה. "מה זה היה?" אני שואלת. סיגל חושבת שזה היה צב או שקית ניילון. משהו על הדרך.
איפה את עכשיו?
צבע השמים הולך ומעמיק והנוף מאבד צבע. הכול נספג בשמים. הכביש מואר. סיגל מגבירה את הווליום, אולי לסמן לי שאומר משהו. אני מצטנפת בתוך המחשבות.
בגילך עמדתי שתוקה מול הוריי, בעיקר מול אמי. ראיתי את השברים ולא יכולתי להתריס. יצאתי לעבוד, רציתי להרוויח את הג'ינס שלי, בלי לבקש מאף אחד. עולם המבוגרים היכה בי בעוצמה ובכלל לא הרגשתי גדולה וכובשת. הטיפים שלי בפאב נגנבו על ידי בעל הבית שלא טרח ללמוד את שמם של שני הערבים במטבח וקרא לשניהם מוחמד, ששלח את ידו מתחת לחצאית שלי. זה קרה פעם אחת, אחר כך הג'ינס הצמוד שקניתי בכספי הוכיח את עצמו. תחת אדי האלכוהול שמעתי סיפורים שלא רציתי לשמוע, ומה שחיכה לי מעבר לתיכון ולצבא לא נראה זוהר במיוחד בארבע לפנות בוקר.
לא סיפרתי לך על העבר שלי, לא סיפרתי לך על בוסטון, גם לא על אימא שלי שלא הכרת. סבא היה בשבילך זר כל כך עד שסביר להניח שזה נראה לך אך טבעי שאין לי בעצם שום דבר לספר עליו. על אבא שלי.
סיגל סוטה לתוך יישוב קטן בצד הדרך הכביש. היא מאטה, נוסעת ברחובות הלא מוכרים, בחיפוש אחר אנשים מקריים לעצור לידם, להניף מולם תמונה ולשאול עלייך. גדוד של אנשים יושב על מרפסת לצד רפת. סיגל עוצרת על שביל הגישה, חוצה דשא רטוב, דלת הכניסה נפתחת ואישה עומדת בפתח. אור נוהר החוצה כמו נוזל שהציף את הבית ואין לו עוד מקום, ומתערבב בריח החריף של הפרות, שהאנשים על המרפסת כבר לא מרגישים בו. אני רואה אותם מנידים בראשם, ידו של אחד מהם מכוונת אותה לכיוון הצרכנייה של המושב. אני מתבוננת בה בריכוז כשהיא נכנסת שוב לרכב, נעולה במגפיים מבריקים שמגיעים מעל הברך, שלושה עגילים צמודים לתנוך האוזן, מקרינה מרץ וחיוניות כמו אותות זוהרים מעולם אחר, יפים כל כך וכל כך רחוקים מהישג ידי.
אנחנו תולות בצרכנייה תמונה ובקשה קצרה. כשהיא פונה בעיקול הדרך אני אומרת: "תמיד היה לה את הדווקא הזה, את יודעת? בגיל תשעה חודשים היא הפסיקה לינוק, פשוט ככה, סירבה, הפנתה את ראשה בכל פעם שניסיתי שוב להניק. תוך יום פיתחתי גודש, אחרי יומיים שהתעקשתי כבר התחילה דלקת. אני זוכרת את עצמי מסריחה מכרוב קפוא כשהחזה שלי קשור בשלוש תחבושות אלסטיות, בוכה ובקושי נושמת, במקלחת החלב היה מטפטף כמו ברז והכל כאב לי."
"לא הכרתי אתכם אז…"
"אז עוד חשבתי שאשאר אתה בבית. לא תיארתי לעצמי שכל כך מהר אחזור לשגרה של הטיסות, שאשאיר אותה אתך."
הכעס ההוא של אז מכה בי עכשיו שוב, תופס לי את הלסת. הנה שוב את מכתיבה את הכללים, עושה רק מה שמתאים לך, ואיך שבא לך, לרגע לא חושבת איפה זה פוגש אותי, כל הקטע הזה. בטח זו סתם מניפולציה.
חוקרת צעירה בהיריון מתקדם פותחת לנו תיק ק.נ (קטין נעדר), אבא שלך, שהגיע חמש דקות לפנינו, כבר קצר רוח. הוא לא מביט בי, אבל אני מכירה כל הבעה שלו וזו אומרת: אי־אפשר לסמוך עליך. החוקרת, שמה גילה, חוזרת אתנו אל הבוקר, לשיבה שלי מניו יורק, אל מה שלבשת, הגובה שלך, צבע העיניים, צבע שיער, משקל, מבנה גוף, מוצא, שפת אם…"
"מתי היא נראתה לאחרונה? האם זו ההיעלמות הראשונה שלה? האם טוב לה בפנימייה?"
כשהיא שואלת אותנו על סימני זיהוי מיוחדים, סיגל מגמגמת משהו על קעקוע שעשית לא מזמן על פלח הישבן השמאלי, פרפר. המידע הזה נוחת עליי בחבטה, אני מצמצמת את עיניי כאילו משהו מסנוור אותי.
סיגל הייתה הראשונה שראתה אותך מתנדנדת בחוסר יציבות על החול החם, עושה צעד ועוד צעד, עינייך אורות מן ההרפתקה שבתנועה, מביטות אל מעבר לתינוקות, אחר כך נפלת בקול חבטה. בערב הלכת שוב ואני עדיין הייתי בטיסה. יום או יומיים אחר כך אבא ואני עשינו מכך עניין גדול, ובכל זאת הרגע הזה הראשוני, המיוחד כל כך בחייך, בא וחלף מבלי שהייתי שם. סיגל הייתה. טרגדיות קטנות, זעירות, סדקים דקים כשערה במערכת היחסים שלנו, אבל פתאום נדמה לי שהם עדות למה שקורה עכשיו.
החוקרת בודקת אתנו סיבות שבגללן יכול להיות שעזבת, אולי את מאוימת או נסחטת על ידי מישהו, אולי אהבה נכזבת, האם קרה אירוע חריג לאחרונה במשפחה שיכול להיות קשור לבריחה?
האם זה הרגע לספר לה, וגם לאבא שלך, על הפגישה עם עופר? איך לפעמים יש רגעים בחיים בהם התכנון והחשיבה מפנים מקום למשהו אחר, נמהר, שהייתי רוצה לקרוא לו אהבה, רק שאני כבר לא בטוחה, כי אהבה היא כמו צופן כתוב בחול, קצף של ים בא ומלחך אותה.
גם יודעת שאני חייבת להסביר, אבל לא עכשיו. עכשיו אין לי כוח. אני מנסה להגיד את זה כך שלא תחשבי שאני ממציאה תירוצים, אבל באמת אני מרגישה שנסעתי לשם דווקא כדי לחזור אלייך. ייתכן שעופר היה רק התירוץ. אני ממש לא יודעת. אולי נעלמת כדי שאני אהיה חייבת לתת דין וחשבון לעצמי ולך על דברים שאחרת הייתי מוצאת דרך להשאירם קבורים, עמומים…
השמים נראו צהובים משהו, הלחות קרזלה עוד יותר את שערי, והמזגן באוטו עבד באטיות, כנראה בגלל שהיה חסר בו גז מזגנים. פתחתי את החלון כדי שייכנס קצת אוויר, וצלילי מוסיקת המוביילים שלו תפסו אותי והזכירו לי שהתנדבתי לקנות קופסאות ארטיקים לכל השכבה למסיבת הסיום. חניתי ונעמדתי בין ילדים לבושי חאקי, מחוץ לקן של הצופים.
"איזו גלידה תרצי, עלמתי?" הוא שאל והעלמה שלו השילה מעליי פתאום איזה עשר שנים, דיממה את הידיעה שבשנה הבאה את כבר לא תלמדי קרוב לבית. ואולי זו בכלל הייתה הלמד הזו שלו שהתגלגלה בפה שלו, או השמחה באישוני העיניים שהביטו ישר לתוך עיניי ולא נסוגו גם כשאני נחלצתי מהן כדי לענות לנייד.
ובכל זאת, מה שם משך את תשומת לבי? הרי לא ידענו שנינו שמשהו באמת קרה, הוא זכר אותי כמו אפריקאית לבנה מגאנה, כך הוא יאמר לי שבועות אחר כך. אני זכרתי את כפכפי הגומי השחורים שלו שהתעקשו לשאת את קופסאות הארטיקים לתוך האוטו, אחרי ששמע אותי אומרת לתוך הנייד שהגב שוב כואב לי. הליכה רכה וקלילה כשל חתול למרות משא הקרטונים. כשרכן והניח את חבילות הקרטון על המושב האחורי, ציין שגם הם חוגגים מחר מסיבת סיום. את סיימת את היסודי ובנו סיים תיכון. ספר שנח על רצפת המכונית סקרן אותו, ואני מיהרתי להציעו כמנחה.
שני נערים קראו בשמו: עופר. הוא בירך אותם בשמותיהם. הוא ידע בדיוק איזו גלידה ירצו, שאל על מחנה הקיץ של השנה, הם ענו לו באריכות והוא פשוט הקשיב. אני המשכתי משם לפארק.
רוח של ערב לא ריככה את הלחות. עזרתי לתמר, המחנכת שלך, להוריד ניילונים נצמדים מקערות פלסטיק שהכילו בורקסים נוקשים או אבטיח. אבא התקשר ואמר שלא יצליח להגיע בזמן ואני בחנתי מעמדתי את זוגות ההורים שהסתובבו על הדשא, מי מהם משוחח עם מישהו, מי מתפצל ומדבר עם אנשים אחרים, מנחשת בלבי למי טוב ולמי פחות.
כשהחוקרת שואלת אותי האם אני מוכנה לפרסום בכלי התקשורת אני מהנהנת אליה קלושות. היא מסבירה לנו את שיטת המעגלים שבה נעבוד: משפחה גרעינית, אחר כך משפחה מורחבת (אין לנו משפחה מורחבת, אני רוצה להגיד אבל שותקת), חברים, מקומות שאליהם את נוהגת ללכת. על הטופס היא מציינת שצריך לשתף את מרחב איילון.
הסלולרי של עודד מצלצל. הוא עונה ומיד מרים עיניים ועוצר לעדכן, הטלפון שלך נמצא בתחנת דלק לא הרחק מכאן. אני מרגישה את הקושי לנשום, כאילו מישהו דחף נייר דק שמפריד בין הלוע לריאות. החוקרת מבקשת את הטלפון ומבררת פרטים אחרונים. "זה קצה חוט," היא אומרת ומניחה בעדינות את ידה על ידי, "זה ממקד אותנו כאן בדרום, זה מקדם מאוד." חיים חדשים מתחילים בבטנה, היא רוצה להיות אופטימית, היא רוצה סוף טוב.
אבא שלך קם. הוא רוצה לנסוע, להיות הראשון שיחזיק ביד את הטלפון הנייד שלך. החוקרת עוצרת את כולנו. היא מבקשת מאתנו להמתין עוד קצת, יש עוד כמה דברים שצריך לעשות כאן. טפסים לחתום עליהם. בירורים. אביך לא מקשיב לה. מניף יד בתנועה שאומרת תסתדרו בלעדיי. הוא להוט לעשות. סיגל ואני נשארות לשבת על הספסל בתחנת המשטרה. אני משעינה את ראשי על כתפה, לוחשת, "מה הייתי עושה בלעדייך?"
לובשי המדים מסתובבים כאן בנינוחות של בעלי הבית. יש מי שאוכל, יש מי שמדבר, ענייניים מאוד, מחייכים. על הספסל שלידנו ועל הספסל מולנו אנשים כמונו. אנשים שמשהו השתבש בשגרת החיים שלהם. משהו נשבר, נלקח, נגנב. חוסר הידיעה מרחף על כולנו. מין "מה יהיה?" ענק, חסר שקט.
סיגל הולכת להביא מים מהקולר, מגישה לי את כוס הנייר, מתעקשת שאני חייבת לשתות. "את תתייבשי," היא מזהירה אותי ברכות. אני שותה. גילה החוקרת עוברת במסדרון עם צרור ניירת שתיכף נצטרך לחתום עליה. "איפה האבא?" היא שואלת בקול נוזף. אני מרגישה כמו מי שממתין ליד חדר הניתוח. או ליד חדר לידה שהסתבכה.
"סיפרתי לך על ג'וליה?" אני שואלת את סיגל.
"הזכרת אותה," היא עונה. "לא לגמרי הבנתי."
"למדנו יחד בבוסטון באותה כיתה ופגשתי אותה במקרה בניו יורק." אני לוגמת מהמים הקרים. סיגל לא שואלת. אני שותקת.
נמל התעופה רחש בקדחתנות שאין בה דבר פרודוקטיבי, אנשים עם שקיות מרשרשות ומקטורן שמקופל תחת בית השחי, מושכים מזוודות על גלגלים כאילו היו חיות מאולפות. הודי חובש תרבוש סגול הרים את המזוודה ואני נדחסתי לתוך המונית. התנהלנו לאט בפקק שנוצר בדרך החוצה משדה התעופה, נעצרים לפרקים ואז ממשיכים עוד מטרים ספורים. שמים כמו ציור מים מרוח של ילדים עטפו אותנו, ואני עקבתי בעניין אחר עדר האנשים הדוחפים מזוודות בדרכם למקום אחר, להבטחה שאולי לעולם לא תקוים.
דרך שמשת החלון ראיתי אותה, יכולתי להישבע שזו היא. משהו בי נדחף בכוח לפתוח דלת ולצאת החוצה, להושיט לה ידיים לחבק אותה בעוצמה, להטיח במלאות שלה את עשרים ויותר השנים שחלפו, את הקשר שאבדו עקבותיו. להיאחז לרגע ברסיסי ודאות וביטחון שהיו לי במחיצתה. היא הייתה החברה היחידה שהצלחתי לרכוש בשנים ההן, כשאמי גררה אותי אחריה, בורחת מעבר שאין דרך לתקנו אל עתיד רעוע בארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות.
נהג המונית צפר לי בחוזקה ואחריו שיירה של מכוניות. כשזה לא עזר, הוא טיפס על המדרכה ויצא להשיב אותי מזרועותיה. המומות מהפגישה הבלתי־אפשרית הזו החלפנו מספרי טלפון וכתובות אי־מייל, מחזיקות בפיסת המידע כמין כרטיס לוטו אנושי, מבטיחות זו לזו לשוב ולהתראות. ההודי צקצק בלשונו, "Now what to do…", כאילו לנוכח הסיפור הזה יש רק משהו אחד שיש לעשותו. "Life is funny." אמר כשהוריד אותי למרגלות מדרגות הלובי של המלון של מרטין, ואני דחפתי לידו השחומה טיפ נדיב ולא הסתפקתי בזאת והתחבקנו, כמו מסעות החיים של כולנו כרוכים זה בזה ולנוכח עוצמתם ראוי שנתחבק עם זרים.
משכתי בכוח את הסדין שנדחף בדייקנות אל שולי המיטה הגדולה, מגעו הצונן גרם לי לרעוד, לכנס את גופי כעובר ולהמתין לחום שיגיע ויפוגג דריכות, עייפות ואדרנלין. לא הערב, אמרתי לעצמי, הערב כבר לא אתקשר אליו, מחר. 'מחר יום חדש', עבר לו בראשי המשפט האלמותי מהסרט ההוא, ויחד אתו תקווה שעתידי יהיה טוב יותר, ולו רק בגלל שהמשפט שלה נאמר מול אחוזה ועמק אין־סופי, ושלי בין בניינים גבוהים בעיר צפופה. הודיתי בלבי למרטין על כך שלא האיץ בי אפילו לשתות או לאכול עמו, והפנה אותי מיד לחדר שהקצה לי, משחרר אותי מידית מהסברים מלאים או חלקיים לבואי.
העייפות, שדקה קודם נראה היה שהיא מנצחת את הכול, התאדתה לה לתוך הטפט הצבעוני שעל הקיר. האישה שאני התפוגגה גם היא ונגלתה לעיניי כנערה שהייתי. עיגולי הטפט ריצדו מולי ואתם עלו וצפו קטעי זיכרונות שננטשו מזמן, נאבקים על זכותם לעמוד מול עיניי הצורבות.
הכיתה הייתה ממוקמת בקומה העליונה ביותר בקצה המסדרון, כמו בא המיקום להצביע על גורלם של תלמידי הכיתה הזו להיות תמיד מאובקים, נשכחים בשוליים. אני זוכרת את עצמי גוררת את רגליי לשם. טייפים ענקיים נישאו על כתפיים שחורות, שתמיד באו בקבוצות ואף פעם לא לבד כמוני, ליוו אותי או עקפו אותי תוך כדי ריקוד ותנועות ידיים שטוחות לפנים. גם כשכבר למדתי את השפה לא באמת יכולתי לעקוב אחרי הראפ, הדופק בווליום גבוה. הקפדתי לשבת בשורות הראשונות, כאילו המורה והעניבה הרפויה שלו יוכלו להגן עליי מאלו שמראש היה ברור שאיני יכולה להיות שייכת אליהם. כשהשפה עדיין לא הייתה שגורה בפי יכולתי רק לקלוט פה ושם את המילה ISRAEL שבדרך כלל הופנתה כלפיי מלווה בתנועות ידיים של אקדח וקולות של פיו־פיו. בימים הראשונים הייתי בטוחה שהתנועות האלה הן סימן לאיזה חשבון שהם הולכים לסגור אתי בסופו של השיעור, ורק לאחר זמן הבנתי שזו הייתה הדרך שלהם לשייך אותי לישראל ולצה"ל, כמו השאלה בנוגע לגמל שאתו אני מגיעה לבית הספר בארץ.
גם ג'וליה הייתה שחורה, אבל משהו בה היה אחר. היא לא הגיעה לכיתה בקבוצה רועשת ולא תמללה אין־ספור תירוצים להיעדר שיעורי בית. היא לא הלכה אל הלוקר שלה בהוראת המורה כדי להביא כביכול ספר שנשכח שם, ואחר כך התברר שאיננו, כמו רבות מהבנות האחרות, שהסיפור שלהן תמיד התחיל בפעמיים "I'm dying…" והסתיים ב-"I forgot" – בין המילים הראשונות שידעתי לומר באנגלית.
בשיעור הריקוד עקבתי בהתפעלות אחר תנועותיה שחסד רב ניכר בהן, מתעלמות מגודלו של הגוף ומתכתיבים שרירותיים של יופי. נכנסתי גם אני לתוך הקצב, ולתוך מוסיקה שלקחה אותי הכי רחוק מחיי, למקום נטול זמן והגדרה, למקום בו הנפש חופשיה.
שם, מול מראה גדולה, ניצתה חברות שנתנה אוויר לנשימה, שהחזיקה אותי מול החיים שהתפוררו, מול אימא אחת שנותרה לבדה בעולם. מוסיקה וריקוד שלקחו אותי רחוק מהלילה היורד על דירת חדר וחצי בשכונה אמריקאית, כשאימא הייתה נוסעת שעתיים ללמד עברית בקהילה יהודית בעיירת שפע. אני נותרתי לבדי, לשמוע את רגלי העכברושים וטפטוף קבוע ממכונת הכביסה שהייתה ממוקמת מחוץ לחדר, בחנייה, צופה גם היא באמבולנסים המתחלפים ובטייפים הגדולים הנישאים על כתפיהם של ערב רב של מהגרים או סתם מובטלים שחצו את הלילה, צובעים אותו באין־ספור גוונים של שפות, חלומות ופחדים.
שוטר מגיח מאחת הדלתות הנעולות, קורא שם: "אסרף. ראובן אסרף?" הגבר הרזה שיושב מולי מתרומם באנחת הקלה. כמה זמן הוא כבר מבלה פה? הרבה לפנינו.
אביך מופיע בכניסה הראשית.
"לא נסעת?" סיגל שואלת בתימהון.
"אני מחכה באוטו." הוא אומר כמי שנתפס בקלקלתו ונענש על ביטול זמן. "כמה זמן זה לוקח לה?" הוא מוסיף במרירות ויוצא שוב.
"הייתי עם ג'וליה בבית חולים בניו יורק." אני כמעט לוחשת. המידע שנאגר בתוכי מתחיל להיפלט לאט־לאט.
"חשבתי שנסעת ל… עופר…" גם היא לוחשת.
"כן. גם." אני אומרת. "אבל בדרך פגשתי את ג'וליה ו…קרו דברים. כל מיני דברים." אני מרגישה שהתאונה של ג'ו, השהות בבית החולים וההיכרות עם דורית היו חלק מפאזל גדול יותר, לא סתם מקריות.
"אבל ראית אותו שם? נפגשתם?" סיגל מבולבלת.
"כן נפגשנו. אבל נסעתי גם לבוסטון. לבד."
"הספקת הרבה." סיגל אומרת ואני מסכימה אתה בשתיקה.
כמה ימים עברו מאותו בוקר שבו הודעתי לך ולסיגל על הנסיעה. רק לשתיכן הודעתי.
כמעט לא ישנתי בלילה ההוא. את היית בבית, ישנת בחדר שלך, שהכניסה אליו אסורה. אפילו לסיגל את לא מרשה להיכנס לקודש הקודשים שלך. הייתה לי טיסת צהריים ומספיק זמן להביא אותך לרכבת, אם תסכימי. קמתי עוד לפני הזריחה, אל שמש שהביטה בי חשדנית בין חרכים של בניינים צפופים, בקושי ניתן לזהות אותה בנוף העירוני הזה, חומקת אליי מבין חוטי החשמל הגבוהים וחוטי הספק שלי. סיגל התקשרה לשאול מה החלטתי, רוצה לדעת אם אסע, ולא ידעתי להשיב. אולי אדע רק כשאהיה על המדרגות הנעות המובילות אל הדיוטי פרי.
מי או מה הוא הדבר הזה שמחליט בשבילנו, אני רוצה לשאול אותה, לתוך האפרכסת, אבל שותקת. לתוך השתיקה שלנו זורמים רעשי אוטובוס, צפצוף שלט מכונית וגם טריקת דלת האמבטיה של אבא שלך.
"הוא יודע שאת באה?" סיגל שאלה ולפני שאני מספיקה לענות הוא חצה את הסלון לבוש בתחתוני הבוקסר האפורים שלו, לא מופתע משיחת הבוקר המוקדמת הזו, כאילו בכל יום אני יושבת כאן, משוחחת שיחות טרום־יום עם חברות.
"איפה המפתחות שלי?" הוא שאל, הרים צרור של ניירות מהדלפק, דחף חבילת חטיפי אנרגיה. הוא התכופף מתחת לאופני ההרים שלו, חטף מכה בקרסול וקילל.
"אני צריכה לעזור לעודד למצוא את המפתחות שלו." אמרתי, שוב עוקפת את כל השאלות. אנחנו מנתקות. קודם סיגל, אחר כך אני והשאלה והתשובה נשארות תלויות בינינו. מיהרתי לפשפש על השיש, להרים עיתוני בוקר, להזיז קערה עם ירקות נבולים המתבוססים במיץ, להזיז ערימת דיסקים ולסגור שקית לחם ששיירה של נמלים כבר פלשה אליו. מתחתיה מצאתי את המפתחות והנחתי אותם על הדלפק, "הנה הם כאן." אמרתי. עליתי שלוש מדרגות לאמבטיה, סגרתי את הדלת ופתחתי את המים החמים עד הסוף.
כשיצאתי עטופה במגבת גדולה, חומקת לחדר השינה שלי, ראיתי אותו נועץ את הדיסק־אונ־קי במחשב ונועל תוך כדי כך את נעלי ההתעמלות שלו, מתיישר, ומותח רגל לאחור. הוא טפח לעצמו על הבטן השטוחה ודיווח לי שאתמול ניצח בשתי דקות שלמות את אמיר, הבן של שמואל, בן עשרים ושתיים. "את הילד הזה," הוא שב ומדגיש. המהמתי המהום התפעלות קצר, צופה את קוצר הרוח שלו כשיגלה שלא הכנתי לו הבוקר את הביצה הקשה שהוא חייב לאכול כל בוקר, וגם ששכחתי לקנות חסה ולהפשיר את העוף. הוא הוציא את האופניים מהחדר הקטן, לא מבחין כלל במזוודה השחורה שעומדת שם ארוזה, מוכנה, ואני לא מצאתי את המילים לומר לו שכנראה לא אהיה כאן כשיחזור.
גם לך עוד לא אמרתי שום דבר ודווקא זה אולי מה שישאיר אותי כאן, את קמת והתהלכת בסלון במין מעגלים של חיפוש, השיער שלך סתור על כתפייך. אני עדיין תמהה מהיכן צץ לו השיער הזה – חלק, צהוב ומבריק כמו קש, בזמן שאני, כל חיי כורכת את שערי המקורזל במטפחות צבעוניות כמו הייתי נצר לשושלת פועלות מאלבאמה. מכנסי ג'ינס נמוכים מדי הבליטו לך את הבטן, יוצרים קפלים כאלה בגב שמזכירים לי תמיד פיל.
צפיתי בעודד שהביט בך ומיד שאל, "קבעת עם שבתאי אימון לשבתות שאת כאן?" הרכנת את ראשך עוד יותר, כמו למצוא משהו בתחתית הספה וענית בקול רפה, "לא, אבא, עדיין לא." והוא: "למה בדיוק את מחכה, תגידי לי, הוא מספר אחת, אחת אני אומר לך, בכלל לא היה לי קל לשכנע אותו. הוא מתעסק עם מקצוענים, ואת – את לא מוצאת את הזמן לקבוע אתו. באמת, כמה אפשר…"
מתחת לכרית הרקומה הוצאת מברשת שיער סגולה. שיער המשי שלך קיבל עוד ברק ונפרש לו ישר וצלול. "איזה שיער יש לך," אמרתי, מנסה להעביר יד רכה על לחייך, אבל את התנערת ממני ורק אמרת, "אוף, אימא."
"אני אקפיץ אותך לתחנה," מיהרתי להציע, מחליטה שבדרך אומר לך שאני נוסעת, "לא צריך." השבת ונכנסת לחדר. אביך כבר נעמד בפתח הדלת, החזיק את אופניו, וכמו תמיד נזכר בעוד משהו שלא ביצע, ושוב נכנס, השאיר את הדלת פתוחה, הסתובב במעגלים, הרים שקיות ניילון מלאות בדפים. אני בינתיים נשכתי את השפה התחתונה, לא שאלתי מה הוא מחפש, שיחפש. הוא נעמד מעל השיש, חתך לעצמו שתי חתיכות מהמנגו שנותר לו בודד ליד סבון הכלים, הוציא את המשקל הכסוף ומדד את משקלן, מטה את ראשו כדי שהמנגו לא יטפטף על החולצה שחורי אוורור מנוקבים עליה. המתנתי, מקווה שיצא בטרם תצאי, אחרת לא אספיק לומר לך, כי לך אני חייבת לומר, אחרת לא אוכל לנסוע.
בדרך לשדה התעופה, נפרשו בפניי שדות כותנה לבנים שייקצרו בקרוב, בטרם יגיע הגשם הראשון שעלול להכתים אותם. כמו אז, לפני שנים, גם עכשיו אני בעיקר מבחינה במה שיש לאדמה, לאספלט, לספר לי – פקקים, שקיות חטיפים ריקות…
אני נזכרת איך ספרתי בלטות, אולי כדי לא להביט לאחור, לא לראות את השיירה המוזרה־מעט שליוותה אותנו, את אבי שבכה, לא מנסה אפילו להסתיר את הדמעות, את יואב ונוקי שנשארו מאחור. רק אותי היא לקחה אתה. עכשיו אין שיירה מאחוריי, זו רק אני. לא יודעת לכמה זמן אסע, והאם יהיה בי האומץ להרים לו טלפון ולקבוע פגישה. המייל שלו, הכתובת ומספר הנייד שמורים בפתק חום בכיס שבחזית החולצה שלי, גם המילים שאמר לי בטלפון מהדהדות באוזניי, ויותר מהתוכן שלהן אני שומעת את המנגינה – של ערגה ושל ריחות עץ גויאבות וקינמון – משהו בה מביא אתו געגוע להרגשה של בית, שכמו תמיד, מושך אותי אליו כמו הייתי בובת מריונטה בתיאטרון ילדים צ'כי.
השאלות של הבודקת הביטחונית נשמעו לי רבי משמעות, כל תשובה שלי יכולה לקבוע גורלות: האם ארזתי לבד, האם מישהו ביקש ממני להעביר משהו. לרגע כמעט התפתיתי להתיישב על הרצפה, לבקש ממנה לשבת לצדי, לתמוך את ראשי. יש לי הרבה מה לומר לה על לבד ועל בקשות של אנשים להעביר משהו, אבל בשפה רפה עניתי "כן" אחד ו"לא" לשאר שאלותיה.
אז, אני נזכרת, עליתי תוך כדי בכי את המדרגות הנעות, והמשכתי במשך כמעט כל הטיסה, כאילו ידעתי על מה יש לי לבכות, הרבה לפני שהעתיד גילה את פניו. הייתה זו הפעם האחרונה שנתתי רשות לעצמי להרגיש. אחר כך כבר הפעלתי את מנגנוני ההישרדות ולקח לי שנים לקלף אותם ולהרגיש שוב. תקופה ארוכה נעתי במין mute שקט וכמעט בלתי־מורגש, מעבירה כך את גיל ההתבגרות שלפי הספרים אמור להיות סוער ופורה.
"דלית ברנס, זוכרת אותי?" היא תפסה אותי בלתי־מוכנה, יושבת, חצי שוכבת על כיסא, ושקית במבה ענקית פרושה עליי כמו מפה של קבלת שבת בגן, אני ממהרת להתיישר, לנער פירורי במבה מהחולצה, בהנהון קטן כזה המלווה את ה"מה שלומך?" שלה ואת ה"כן, כן," שלי, "בסדר גמור, בסדר גמור."
"מה את עושה כאן?" היא שאלה, "נוסעת לארצות הברית," אני עונה, "ואת?" החזרתי אליה את השאלה, יודעת שהדרך הטובה ביותר להסיט אנשים מחיטוט בחיי הוא התעניינות כנה בחייהם. היא האריכה בדיבור על טיול הבת מצווה שהם עושים, ולחרדתי התברר לי שאנחנו על אותה טיסה. פירור במבה אחרון נשאר עליי, לכדתי אותו, עושה עליו פו ארוך כמו ריס שאפשר לבקש באמצעותו משאלה. היא הניחה שאני בטיסת עבודה, ואני לא תיקנתי אותה, לא טרחתי להבהיר שבדרך כלל הנסיעות שלי הן למזרח הרחוק או לטורקיה. מלמלתי משהו על מלונות בוטיק שאני אמורה לבדוק, וחשבתי על מכתב הפיטורין שהגשתי כמעט מיד אחרי שיחת הטלפון הטרנסאטלנטית שקיימתי עם עופר. כאילו רק חיכיתי לקולו כדי שייתן לי כוח ואומץ ללכת.
עופר. את כבר יודעת על קיומו, אבל עדיין אין לך מושג מי ומה הוא בשבילי וגם אין לי מושג אם יהיה לי אי־פעם האומץ לספר לך עליו, מלבד הסיפור הזה שאני מספרת לך במחשבותיי. האם המילים המתרוצצות עכשיו בראשי יהפכו לצליל, יעברו אליך ערוכות וסדורות, מסבירות…? בינתיים אני מרגישה בעיקר מתנצלת. האם תביני יום אחד? האם את כבר מבינה? ובינתיים אני משקרת.
כל כך קל לשקר. אני תמיד נצמדת כמה שאפשר לאמת ורק מוסיפה קישוטים ומשמיטה עיקרים. אינני נוסעת לבדוק מלונות בוטיק, אך מרטין, מכר ישן מהעבודה בתחום התיירות, המשמש עכשיו מנהל של אחד ממלונות הבוטיק בניו יורק, הסכים לארח אותי. כך שהשם והכתובת שגורים בפי כשהיא מתעניינת בשלומי, מתעקשת לרדת לפרטים חסרי משמעות.
אישה בשיער צבוע בלונד עברה בסמוך ודלית מיהרה לשאול אם אני זוכרת, "נו, זו הגננת שלהם מפינת הברושים, את לא זוכרת אותה? שמעתי שהיא עברה גירושים מאוד קשים לאחרונה. איזו גננת היא הייתה, משהו משהו, זוכרת?"
החלטתי ללכת לשירותים כדי לחזור באיגוף ולמצוא לי פינה משלי עד הטיסה. "אני אשמור לך על התיק," היא התנדבה מיד להציע ואני התחמקתי במהירות. עמדתי מספר דקות בשירותים הצפופים. המנקה האתיופית בהתה בי ואני חייכתי לעברה כאילו שאנחנו מכירות. יצאתי החוצה ועשיתי סיבוב מכוון, שיר של אתי אנקרי התנגן מחנות הדיסקים, ושורות ישנות לכדו אותי, "באחרית הימים הקווים יתיישרו, באחרית הימים ההולכים יחזרו, באחרית הימים, פנים אל פנים, איך נעמוד מולך – כמה אשמה, כמה אשמה, כמה אשמה…"
הדלת נפתחת. מישהו קורא בשמי שוב ושוב. סיגל מניחה כף יד על ידי, מעירה אותי. שוטר צעיר, כמעט ילד, פותח לנו דלת. אני הולכת וסיגל אחרי. "איפה גילה?" אני שואלת.
מתברר שהוא הצטרף לצוות. עכשיו כבר יש שני שוטרים בצוות שמחפש אחריך. הוא מסביר לנו שעבר על הפייסבוק שלך ועד עכשיו לא מצא שום דבר מיוחד. לא תוקפנות ולא אלימות שמופנית כלפייך. על החולצה שלו תג צר ממתכת כסופה ועליו שמו: יונתן משהו. משום מה מצחיק אותי השם הזה, לא נראה לי הולם שלשוטר יקראו יונתן. ואז אני נזכרת – לבן שעופר איבד, הבן שלא הכרתי, אבל היה נוכח כל כך בחיי, קראו יונתן.
היונתן הזה חמוד וסיגל עושה לו עיניים. יש לה הרגל כזה, היא לא באמת מתכוונת. מין רפלקס מותנה להתחנחן בנוכחות גברים אפילו אם הם נראים צעירים ותמימים.
פחד פתאומי לופת לי את הבטן והחזה. אל תלכי לי. לא. אני לא מוכנה לאימה הזאת. את רק משחקת במחבואים, עמית. זה רק משחק.
"איפה גילה?" אני שואלת שוב.
"עוד רגע. אנחנו נוסעים לארומה לקחת את הטלפון שנשאר שם." הוא מושיט לי נייר לחתימה ואני משרבטת עליו את שמי, שמחה שאבא שלך איננו בסביבה. הוא היה יוצא מכליו אם היה רואה אותי חותמת על מסמך שלא קראתי בקפדנות.
אולי הטלפון ייתן לנו עוד מידע, יקרב אותנו אלייך… מה המספר האחרון שאליו חייגת? איזה מסרון שלחת בטרם הותרת אותו בארומה? ועוד בארומה – רשת, עוד מייצגת של כל מה שהורס… הרי את לא קונה שום מאכל שהם מוכרים, אפילו מים את שותה מן הברז, שלא לתת יד לזיהום של בקבוקי הפלסטיק, שלא לתמוך בצרכנות שגורמת לאין־ספור ספינות ומטוסים לזהם את הטבע – שאין עליו בעלות, שזה פשע לסחור בו והוא שייך לכולם.
נוסעים לארומה. אולי תשובי לשם. לפעמים אנחנו שוכחים דברים במקומות מסוימים כי משהו בנו רוצה לחזור.
עד שחזרתי לבוסטון, לא ידעתי מה שכחתי שם.
האם אני מנסה באמצעות הסיפור הזה להשיג ממך מחילה? האם אני יכולה לספר לך על המאמץ שעשיתי כדי לאפשר לאימא שלי את הבריחה שלה, ההיא? כי ידעתי, ידעתי יותר ממה שהיא חשבה שאני יודעת, אולי יותר ממה שהיא עצמה הרשתה לעצמה לדעת. ידעתי על החובות של אבא שלי, ידעתי על הנשים האחרות, ידעתי תמיד שהשקר הוא לא בן חורג לו. שמעתי אנשים מדברים. מורה לחוג התעמלות שקרע מול כל הילדים את הצ'ק שהבאתי, "הצ'ק הזה לא שווה שום דבר." הוא אמר לי ולכולם, "אבא שלך חייב כסף בכל העיר." רינת, אחת הילדות מהשכונה קמה אתי כשעמדתי לצאת. אבא שלה יושב בכלא, היא הבינה משהו על חוסר צדק של אנשים מבוגרים. "גם אני לא רוצה להיות כאן," היא אמרה לי ולכל הילדים שישבו עדיין המומים וגם נרעשים, לנוכח הדרמה שהתנהלה מולם, ובחינם. "הוא חרא של מורה וזה חרא של חוג." היא הוסיפה בעודה פותחת את הדלת המובילה החוצה, נותנת לי יד ומחזיקה אותה בדרך החוצה. "יש לי כסף לפלאפל, בואי נלך לקנות," הכריזה, בלי שאלות מיותרות. לעסנו בקצב אחיד את חצי המנה ושתינו יחד פטל כהה ומתוק מדי.
אז כן, רציתי שאימא תצליח בבריחה הזו שלה, רציתי אותה מאושרת. ובמשוואה שנוצרה, מתוך הרצון העז שלי לאפשר לה את החופש, הייתי חייבת לשים את עצמי מאחור, לא לבדוק, לא לשאול, בעיקר לא להרגיש. לא היה לי מרחב לבעוט בו. כאבתי מדי את ההשתהות שלה מול המוצרים במדף, את החישובים הקטנים האלה עם הכסף. עוני איננו רק חוסר בכסף, אלא תחושה גופנית של ערפול, חוסר בהירות, שנדבקת אליך כמו ריח.
שמחתי בכל הזמנה, נדירה ככל שהייתה, לבתים של אחרים, לשותפות מסוימת עם הסביבה, הרגשתי את החביבות המרוחקת והאמריקאית שעטפה אותנו כמו שמיכה דקה מאוד בלילה קר, אבל הבנתי שאת השמיכה הזו היא ארגה בעצמה, בכוח אחרון שהיה לה לטוות חלומות ולהגשים אותם. ראיתי שזה נתן לה כוח, ראיתי איך זה הרים אותה למעלה כמו בלון הליום אדום. רק שלמטה היו לה עוד שני ילדים חיילים שנשארו מאחור, והייתי אני – שגם אם לא אמרתי כלום ואפילו ניסיתי להשתלב בחיים האמריקאים – כל יום, כל דקה כמעט, רציתי הביתה. חשבתי ש"הביתה" הזה יחזיר לי דברים שלא הייתה שום דרך להחזיר אותם למקומם, שהם מעולם לא היו במקום. ובכל זאת כל תא ותא בגופי רצה לחזור, להמשיך מהנקודה ממנה נלקחתי אל עיר לא ידועה עם שפה זרה ויעד זמנים בלתי־מוגדר.
סיגל שואלת אם אני רוצה לנהוג. אולי זה יעיר אותי קצת. אני לא רוצה. טוב לי להתפזר. תחנות הרדיו לא מכוילות, התדרים זזים על לוחיות הכפתורים. שיר ועוד שיר נשמעים עכשיו, קלישאות עם מנגינה, רובן על אהבה. הסכנה בקלישאות היא שתמיד יש בהן גרעין של אמת, כלום לא רציתי להאמין באהבה מטורפת שמחכה לי ממש מעבר לפינה? האם לא רציתי את פרץ התשוקה שעלה בי? רק לא ידעתי שזה עלול לארוב לחיים, לקרוע אותם לגזרים.
ההתחלה הייתה תמימה. בשבת אחת אמרת לי שאת לא מצטרפת הפעם. כוסות פלסטיק, תאגידים מזהמים כספונסרים זה לא בשבילך, הצהרת שוב את האג'נדה האקולוגית וטרקת את הדלת. יום שמש חורפי צהל לעומתי כשפסעתי לצד סרטים אדומים שגידרו את הכביש לטובת המרוץ והפרידו אותו מהמדרכה. רוכבים שגבם ממוספר דהרו לצדי. דפדפתי במסרונים שלי כדי למצוא בהודעה מאבא את המספר שקיבל.
"זה קצת כמו שמגדרים אתר רצח בסרטים, לא?" שמעתי קול מאחורי ונפניתי אליו מופתעת. "מה שלומך, עלמתי?" הוא חזר על הביטוי, ששוב במפתיע יצק שמחה ללבי.
"שנים אף אחד כבר לא קורא לי עלמה, מקסימום גברת." השבתי.
"זה רק בגלל שאנשים נתפסים לזוטות והצבע מבלבל את האנשים. קצת צבע שחור וכולם רואים שאת עלמה יפה מגאנה."
צחקתי והוא נשאר רציני ושתיקה של קרבה נחה בינינו. מתוך צורך לקבע את הדברים ולהפוך אותם למשהו ידוע, שאלתי אותו מה מביא אותו למרוץ, מחזירה אחיזה לתוך תבניות קבועות, למרות שכבר באותו הרגע הבנתי ש"העלמה" שלו ננעצה בלבי בדיוק במקום החסר, הכמהּ.
"היי, איפה את?" שאל, כמו יודע שנדדתי לארצות רחוקות, לבתי מלון קרים ומנוכרים, "אפשר להבריח אותך למקום שרואים בו אופק והרבה ים? ויש גם ספר שאני צריך להחזיר לך," הוסיף, כי אולי פחד מסירוב. טנדר הארטיקים שלו עמד על אי־תנועה ואנחנו נסענו לכיוון תל ברוך. הוא חתר עם הטנדר כלפי מעלה בשביל בתוך החולות, מסביר לי שהטנדר הזה רק נראה פארש, אחרי שיפוצים וגלגלים חדשים הוא בעצם רכב שטח משובח. על פסגת הגבעה נפרש לו הים באין־סופיות שלו.
"חשבתי שאת הזיה," הוא אמר, וסיפר לי על שנים באפריקה, על לימודי הרפואה של אשתו ועל אישה אחת שדומה לי שתי טיפות מים, שהצילה את בתו ממלריה וממוות, כשבכל בוקר אפתה עבורה רקיקים טעימים וחמים. "אני הייתי נשאר שם," הוסיף, "אבל אשתי חשבה שהתקופה הזו תמה וצריך לחזור למציאות ולחיים עם מסלול יעדים ושאיפות. היא לא ממש סולחת לי על המקצוע הזה שבחרתי." הצביע על הטנדר ועל וילון התחרה ששיווה לו פנים של בית.
הוא הגיש לי קפה מהביל, וישבנו קרובים, כתף ליד כתף. "היא שתקה כי המקצוע הזה אפשר לי לגדל את הילדים בזמן שהיא עשתה משמרות כפולות ותורנויות בבית חולים."
"ואיפה הבת שלך?" שאלתי, מוודאת שחייה שניצלו על ידי הכפילה השחורה שלי.
"החיים ממשיכים במסלולם, הילדה שלי כבר בת עשרים וחמש ולומדת מוסיקה בניו יורק, והבן שלי רוכב על אופניים, לצד בעלך, ועוד חודש יתגייס." הפתיעה אותי העובדה שהזכיר את עודד, מאיפה הוא בדיוק ידע משהו עלינו? אבל לא ניסיתי להתגונן או להבהיר. באותו רגע מותר היה לי פשוט להיות כפילה לבנה ושותקת. הוא נשכב על גבו והחליף נוף ירקרק בשמים כחולים ואני קמתי והתבוננתי בשבלולים, שומעת מלמטה, למרות המרחק, תקתוק קצוב של כדור מטקות.
אחר כך נשכבתי גם אני על גבי לידו. עננים שטו בקצב רגוע מעלינו, ונזכרתי במשחק העננים שהייתי משחקת בו אתך כשהיית בת שש או שבע. היינו נוסעות יחד באוטו, מביטות אל האופק, שהיה אז משותף. פעם אמרת לי: "אימא, בכל פעם שמתקרבים התשובות משתנות." שיתפתי אותו בזיכרון הזה, והוא צחק צחוק צלול כאילו גם הוא רק בן שש–שבע. אחר כך החריש, ואז אמר: "זה נכון, התשובות כל הזמן משתנות." מצבור של עננים נחת מעלינו, והוא הוסיף, "תראי, היופי נמצא דווקא ברווח שביניהם."
כשחנה שוב על אותו אי־תנועה, פתחתי את כף ידו ורשמתי בתוכה את מספר הסלולרי שלי, מבטיחה לאפות לו בטיול הבא עוגיות מלוחות, כאילו עליי למלא את תפקידי עד הסוף ולשחזר גם טעמים.
כשסיגל משתחלת לתוך מקום חניה צר, אני מבחינה באבא שלך, כבר מחזיק בדלת הכניסה של ארומה. אני הולכת לחדר השירותים שקירותיו מכוסים בשרבוטי גרפיטי שנעשו בזמנים שונים, מן הסתם על ידי אנשים שונים, ויחד עם זאת נדמה שישות אחת יצרה אותם.
הבבואה שלי ניבטת מהמראה. אני מרגישה כאילו בור נפער לי באמצע החיים ואני מתהלכת סביבו על בהונות, צעד אחד שגוי ואצלול פנימה. אני לא יכולה שלא לחשוב איך תיראה חתימתו של אביך על מסמכי הגירושין שלנו, אם אומר לו את כל האמת, אם אספר על עופר, אם אספר לו שאולי בגלל פתק ממנו את נעלמת לנו. חתימה חדה ואכזרית בדיו כחולה שתעלה כברק.
זה לא היה בתכנית. בעצם לא הייתה תכנית, לפחות אני לא תכננתי דבר. אבל אולי הדברים קורים בדיוק כפי שהיו צריכים לקרות.
ככה סבא שלך היה אומר. היו לו אמירות כאלה שלא הצלחתי להבין, הראש שלי לא עיכל אותן. החיים אתו היו צרור של הפתעות. אני ניסיתי לתת לך חיים יציבים, והנה אני מוצאת את עצמי מזגזגת. שנים הקפתי את עצמי בעבודה, מטפסת מעלה בעולם התיירות והקריירה, מרחפת במטוסים מעל ארצות זרות, מנחשת חיים של אנשים אחרים, רוקמת דילים וחופשות משפחתיות, מתרכזת חזק במה שעשיתי היטב. יציבות הייתה מילת המפתח שלחשנו לעצמנו, אביך ואני. שום דרמות, שום טראומות.
זיכרון עולה וצץ, מפתיע, צלול. אני בת תשע או עשר, מתכופפת לרצפה ואוספת מטבעות כסף שהתגלגלו להם מארנקים פתוחים של אנשים שנתנו וקיבלו עודף. בדוכן העגבניות, אבא בורר אותן, בודק כל אחת מהן בקפידה, מניח בתוך סל הפלסטיק המחורר, דולה מתוך כיסו מטבעות. "בשבוע הבא אביא לך את השאר," הוא מושיט את המטבעות למשה, ומשה סופר אותם במהירות ומשליך לתוך קופסת הפח שלידו, "שבוע הבא אני מביא לך את הכסף, אל תדאג."
"כל שבוע אתה אומר את אותו הדבר, יאללה לך, לך, שבת שלום." כף ידי בכפו החמה, הוא שותק, חריצי החיוך שלו רדומים, הוא מלטף את ראשי, אבל אני יודעת שהוא לא מקשיב לאף מילה שלי. עיניו תרות את הרחוב ואני אחריו, שתי דמויות עומדות בסמוך לבית שלנו, ואני מרגישה את ידו לוחצת את כף ידי. אני נדרכת, "בואי נלך דרך השדה," הוא אומר לי, ואני לא שואלת, יודעת שצריך להתרחק. אנחנו חוצים את השדה הנטוש, סרפדים שורטים אותי דרך הבד הדק של הגרביים וברווח שבין המכנס לנעל, אבל אני ממשיכה לצעוד אחריו. בסוף השדה אנשים יוצאים מתוך בית הכנסת. אישה נשענת על מרזב ומישהו מתוך קבוצת האנשים יורק עליה. החצאית שלה קצרה מאוד ובגרביון שלה יש רכבת ארוכה. אבא מושיט לה מטפחת בד, היא מנגבת את פניה, בידה היא מחזיקה בדל סיגריה דולק, "יש לך סיגריה בשבילי?"
"לא, וחבל נשמה, חבל, זה לא בריא." אנחנו ממשיכים ללכת, המטפחת נשארת אצלה.
"למה הם ירקו עליה, אבא, למה?"
"אנשים חושבים שהם יותר טובים ממישהו אחר, אבל את, ילדה שלי, תזכרי תמיד – את לא יותר טובה מאף אחד ואת גם לא פחות. ואף פעם את לא יודעת מה הבנאדם שמולך יכול ללמד אותך."
גשם מתחיל לרדת, הולך ומתחזק. אנחנו נכנסים לתוך אחד הבניינים ויושבים על המדרגות. בכל פעם שהאור בחדר המדרגות כבה, אבא קם ומדליק את האור. אנחנו שומעים פרצי צחוק מאחת הדירות. כשהגשם נחלש אנחנו חוזרים מכיוון אחר ונכנסים אל הבית מהצד שעדיין לא בנוי. יריעת ניילון גדולה מוצמדת אליו, אבל היא לא ממש עוזרת נגד הקור. אני רואה שמלבד שני הדליים שבדרך כלל עומדים אצלנו בסלון וסופגים את הטיפות מהתקרה, עכשיו גם קערות נוספות עומדות בסלון. יואבי ישן על הספה ונוקי נרדמה על השולחן, קערה של מרק ליד ראשה. אמי רכונה אל הדלי, סוחטת סמרטוט, אבל אבי לא מביט בה, הוא מרים את נוקי ונכנס אתה לחדר השינה ואחר כך מעביר גם את יואבי.
"את רעבה, אכלת משהו?" אימא שואלת, ואני משקרת לה ועונה שכן, למרות שהעגבניות שאכלנו בחדר המדרגות לא ממש השביעו אותי. אני נכנסת למיטה ונצמדת ליואבי. אני דוחפת לתוך ידו את המטבעות שאספתי, והוא לוכד אותם בידו, ממלמל משהו וממשיך לישון. הגשם שדופק על יריעת הפלסטיק והטיפות מהסלון משמיעות יחד מנגינה של תיפוף. אני קמה מהמיטה, מתקרבת בשקט לחדר ההורים ומאזינה.
"גם בערב שבת הם לא נותנים מנוחה," אני שומעת את אימא אומרת, "מה אתה מתכוון לעשות?"
שתיקה.
"אנחנו לא יכולים לגור פה יותר, נהיה קר. התקרה פה כמו מסננת."
"כן, אני יודע." אבא עונה.
"תגיד לי פעם אחת, רק פעם אחת את האמת, איפה הכסף של הדירה?"
"אין יותר כסף, אין. הלך."
"הלך, הלך, הלך על מה? על מה? על ההימורים שלך? יש לך שתי ידיים טובות וראש על הכתפיים, אתה רק לא רוצה לעבוד קשה, תמיד חושב איך לעשות את המכה המהירה, להמציא את הגלגל מחדש." הקול שלה מתרומם. "תגיד לי, אתה מתכוון להשתנות, אתה מתכוון אולי הפעם הזאת להשתנות? אני כבר לא יכולה יותר, אני רוצה שקט, אני נשארת אתך רק אם תבטיח לי שתשתנה, תבטיח לי?"
שתיקה.
"אני לא חושב שאני יכול."
"טוב," אימא אומרת כמעט בלחש, "אולי זו הפעם הראשונה שאתה באמת אומר לי את האמת. זה נגמר, הסיפור שלנו נגמר."
החוקרת פונה אל מנהל המשמרת, היא בודקת מי היו העובדים שעבדו הבוקר במשמרת, ומבקשת ממנו לזמן אותם לבית הקפה כמה שיותר מהר. אנחנו מחכים שהם יגיעו, גם הבחור שמצא את הטלפון שלך וזוכר שדיבר אתך אמור להגיע.
אנחנו יושבים בחדרו הדחוס של מנהל בית הקפה, ליד שולחן פורמייקה שרוט, מוקפים בפוסטרים של פרסומת לרשת. ריח דק של דלק ובנזין חודר דרך תריס החלון שמשקיף אל החניה. בפינת החדר כרית פרחונית ועליה נח כלב פודל לבן, סיכת שיער ורודה של ילדות מוצמדת לקדקודו. אביך עובר על השמות, שואל על העובדים, בני כמה הם ומהיכן מגיעים, חוקרת המשטרה בולעת רוק ומוחלת על כבודה. היא שואלת גם על עובדים זרים, מבטיחה לו שהיא איננה משטרת הגירה ושכרגע החוקיות של הדברים לא מעניינת אותה. המנהל זז בכיסאו בחוסר נוחות. הוא מתקשר למישהו ומסביר קצרות מי אנחנו ושיש פה עניין עם ילדה שנעלמה, אבל אחר כך הוא מוביל את כולנו, כולל הפודל, מסביב לתחנה. הוא פותח דלת עץ רעועה לתוך כוך צר. על רצפת בטון מונח מזרון מלוכלך, סודני מבוהל מתנער מתוך שמיכת פיקה חומה, מביט בנו לרגע ומיד משפיל את מבטו, מחכך את ידיו זו בזו. הוא אוסף מספר בגדים לתוך שקית ניילון ונעמד מורכן ראש, מחכה כנראה שניקח אותו משם. ליד המזרון עמדו ארגזים של ירקות וכמות גדולה של בצלים, קרטוני ביצים, קרש חיתוך, סכין, שימורי טונה, ממרח מיונז, ומכלי פלסטיק חד־פעמיים. מאחוריי אני שומעת את המנהל מתנצל בפני החוקרת, מסביר לה שזו עוד דרך שלו ושל אשתו להרוויח עוד כמה שקלים, "אנשים פה בסביבה שמחים לאוכל ביתי לשבת," הוא אומר, "בהתחלה רק אשתי בישלה, אבל ההזמנות גדלו וכשהוא הופיע," הוא מצביע לעבר הסודני, לא טורח לציין את שמו, "חשבנו שזו הזדמנות… עוד זוג ידיים."
"כמה זמן הוא פה, מדבר עברית?" היא ממהרת להפגין את יכולת התשאול שלה. אני וסיגל נעמדות בחוץ, נשענות על קיר התחנה. עדר כבשים מגיח לפתע, נער בדואי ממלא מים לכבשים מהצינור של התחנה. ליד עמדת מילוי אוויר עומד בחור חרדי, מנפח אוויר בגלגלי האופניים שלו. אביך נעמד לצדנו, לפתע הוא אומר "זו לא תחנת דלק, זה ממש קרקס." וכולנו, כולל החוקרת, פורצים בצחוק קצר. אחר כך הוא מתעשת ומצביע לעבר הנער הבדואי, ואומר לחוקרת, "גם אותו אני רוצה לשאול כמה שאלות, לבת שלי יש משיכה לבדואים, לכי תדעי, אולי הוא והכבשים שלו היו כאן גם הבוקר."
"זו מין בדיחה כזו או שיש פה משהו?" היא פונה אליו, נימה של עצבנות בקולה, "תבין, אני מנסה פה למצוא קצה חוט, אז מה אתה אומר בעצם?"
"אני לא באמת חושב שהבדואי הזה פה קשור, אבל לילדה הזו יש משיכה חזקה לחיים הבדואים. כבר כמה חודשים היא בקשר עם בדואית שלימדה אותה לזהות ולאסוף צמחי מרפא. אבל אני כבר נסעתי לשם, ואני מאמין לה, לבדואית, וגם בפנימייה אומרים שהיא לא יצאה. הילדה לא הייתה אצלה מאז שהיינו בשיחת בירור…"
"בירור? בירור בקשר למה?"
"אז זהו, שיש להם חוקים בפנימייה – מותר להם לצאת רק ארבעה ילדים יחד עם פתק ירוק, והיא יצאה כמה פעמים לבד בלי אישור, והלכה לכמה שעות אל הבדואית הזו."
"אז הייתם שניכם בבירור אתה." היא פונה אליי, "מתי זה היה בדיוק?"
"לפני שבוע, אבל אני נסעתי, הייתי בניו יורק."
"נכון, את חזרת רק הבוקר."
"אז רק אתה היית. ומה היה בפגישה?"
"כלום, הסבירו לה שאם היא תמשיך ככה ישעו אותה מהפנימייה."
"ואיך הייתה הפגישה, איך היא נגמרה? תפרט קצת – מה עמית אמרה? היא הסבירה אולי למה היא יוצאת לשם לבד? ואיך היא הייתה לאחרונה, איך היה מצב הרוח שלה?"
"מה זה חשוב עכשיו מה היא אמרה ומה לא… בשבת היא הייתה בבית, ואני לא מבין מה כל השאלות האלה. עם כל הכבוד, במקום לשאול שאלות אני מעדיף שתזניקי לפה מאה ניידות וכל שנייה שאני ארים את הראש שלי אני אראה ניידת ושוטרים רצים לכל חור אפשרי ומחפשים את הילדה שלי, כי עוד מעט יחשיך, והדיבורים האלה לא מקדמים אותנו לשום מקום."
"היא הייתה נסערת בפגישה," סיגל אומרת.
עודד מביט בה, "טוב, זה לא קשור, ואני מבקש שאת לא תתערבי עכשיו."
"רגע, את היית בפגישה?" החוקרת פונה לסיגל.
"כן."
"למה?"
"למה? זו שאלה טובה…"
"אני ביקשתי ממנה להצטרף," אני אומרת, "לעודד, לסיגל ולעמית יש קשר מאוד טוב, מאוד חזק, מאז שעמית הייתה קטנה. ובגלל שאני הייתי בחו"ל חשבתי שזה יהיה טוב שהיא תיסע גם."
החוקרת מחליפה מבטים עם השוטר, יונתן, ואני מרגישה כמו בסדרה בלשית. עוד כיוון חקירה נפתח להם והם שמחים על ההתקדמות.
אין עדיין תגובות