תרזה מבלה את ימי הקיץ אצל סבתהּ בספציאלה שבדרום איטליה. לילה אחד, היא מבחינה בשלושה נערים שהתגנבו לחצר ונכנסו […]
1
ראיתי אותם מתרחצים בבריכה, בלילה. הם היו שלושה והם היו צעירים מאוד, קצת יותר מילדים, כמוני באותם ימים.
בספֶּציָאלֶה טרדו את שנתי ללא הרף רעשים חדשים: רשרוש מערכת ההשקיה, חתולי הבר שהתקוטטו בדשא, ציפור שחזרה שוב ושוב על אותו צליל עד אינסוף. בקיצים הראשונים אצל סבתי כמעט נדמה היה לי שאני לא ישנה לעולם. מהמיטה שעליה שכבתי הבטתי בחפצים בחדר מתרחקים ומתקרבים, כאילו הבית כולו נושם.
באותו לילה שמעתי קולות בחצר, אבל לא קמתי מייד, לפעמים השומר היה ניגש עד הכניסה ומשאיר לנו פתק תקוע בדלת. אבל אחר כך נשמעו הלחישות והצחוק הכבוש. אז החלטתי לקום.
נזהרתי שלא לפגוע ברגלי בקוטל היתושים שהקרין אור כחול ממקומו על הרצפה, הגעתי אל החלון והסתכלתי למטה, מאוחר מכדי לראות את הנערים מתפשטים, אבל בזמן כדי לתפוס את האחרון שבהם כשהחליק לתוך המים השחורים.
תאורת המרפסת אפשרה לי להבחין בין ראשיהם, שניים כהים ואחד כסוף. פרט לכך, ממקומי הם נראו כמעט זהים, מניעים את זרועותיהם במעגל כדי להמשיך לצוף.
הייתה מעין שלווה באוויר, אחרי שרוח הצפון נרגעה. אחד הנערים העמיד פני מת באמצע הבריכה. חשתי צריבה בגרון למראה עירומו הפתאומי, אפילו שזה היה רק צל, פרי דמיוני יותר מכל דבר אחר. הוא קימר את גבו, התהפך לאחור וצלל. כשעלה שוב הוא צעק, וחברו כסוף השיער הכה אותו בפָּנים כדי להשתיק אותו.
‘הכאבת לי, אידיוט!’ אמר זה שהתהפך במים לאחור, עדיין בקול רם.
השני דחף אותו מתחת למים, ואז גם השלישי קפץ עליו. פחדתי שהם יכו זה את זה, שמישהו עלול לטבוע, אבל במקום זה הם פרצו בצחוק. הם ישבו על שולי הבריכה בצד הרדוד והפנו אליי את הגווים הרטובים. הנער שבמרכז, הגבוה ביותר, פשט את זרועותיו והניח אותן סביב צווארם של האחרים. הם דיברו בשקט, אבל יכולתי לתפוס כמה מילים קטועות.
לרגע חשבתי לרדת ולצלול איתם בלחות הלילה. הבדידות של ספציאלה עוררה בי רעב לכל קשר אנושי, אבל בגיל ארבע־עשרה לא היה לי אומץ לדברים מסוימים. הנחתי שהם הנערים מהאחוזה השכנה, אף שתמיד ראיתי אותם מרחוק. סבתא כינתה אותם ‘אלה מהחווה’.
ואז חריקת צירים של מיטה. התקף שיעול. סוליות הגומי של נעלי הבית של אבי נוקשות על הרצפה. לפני שהצלחתי לצעוק לנערים לברוח, הוא כבר מיהר במדרגות וקרא לאחראי על התחזוקה. האור נדלק בלאמיה, וקוֹזימוֹ יצא ברגע שאבי הופיע בחצר, שניהם בתחתוני בוקסר.
הבנים יצאו מהבריכה בקפיצה ואספו את בגדיהם הפזורים. הם השאירו כמה פריטי לבוש על הקרקע והתחילו לרוץ לעבר החשכה. קוזימו רדף אחריהם, הוא צרח, אני ארצח אתכם ממזרים, אני אשבור לכם את הראש, אבא שלי הלך מאחוריו כעבור רגע של היסוס. ראיתי אותו מרים אבן.
מן החשכה עלתה צעקה, אחר כך נשמע רעש של גוף הפוגע בגדר, קול שאמר לא, רד משם. היו לי דפיקות לב, כאילו הייתי אני הנמלטת, אני הרודפת.
עבר זמן רב למדי עד שהם חזרו. אבי אחז במפרק ידו השמאלית, הייתה עליה חבּורה. קוזימו בחן אותה מקרוב, ואחר כך דחף אותו אל תוך הלאמיה. לפני שנעלם לתוך הבית הוא הביט לרגע בחושך שאפף את הפולשים.
למחרת, בארוחת הצהריים, הייתה ידו של אבי חבושה. הוא אמר שהוא מעד כשניסה לתקן קן של עקעקים. בספציאלה הוא היה לאדם אחר, בתוך ימים מעטים התכהה עורו מאוד ובד בבד עם הדיאלקט המקומי השתנה גם קולו, נדמה היה לי שאינני מכירה אותו כלל. לפעמים תהיתי מי הוא באמת: האם המהנדס שבטורינו תמיד לבש חליפה ועניבה, או הגבר בעל הזיפים שהסתובב חצי עירום בבית. מכל מקום, היה ברור שאימי בחרה להינשא רק לאחד מהשניים ועם האחר לא רצתה שום קשר. במשך שנים כף רגלה לא דרכה בפּוּליָה. בתחילת אוגוסט, כשיצאנו אל המסע הנצחי במכונית לכיוון דרום, היא אפילו לא יצאה מהחדר כדי להיפרד מאיתנו לשלום.
אכלנו בדממה, עד ששמענו את קולו של קוזימו קורא מן החצר.
על מפתן הבית, לפני איש התחזוקה שהתנשא מעליהם כמו שומר, עמדו שלושת הנערים מהלילה. בהתחלה זיהיתי רק את הגבוה ביותר, בגלל הצוואר הדק וצורת הראש, המלבני מעט. אבל תשומת ליבי נמשכה לשני האחרים. לאחד מהם היה עור בהיר מאוד, גבות לבנות ושיער לבן כמו כותנה; השני היה חום, שזוף, וזרועותיו מפוספסות בשריטות.
‘אה,’ אמר אבי, ‘באתם לקחת את הבגדים שלכם בחזרה?’
הגבוה ענה בקול שטוח: ‘באנו לבקש סליחה בגלל שנכנסנו לשטח שלך אתמול בלילה, ועל השימוש בבריכה. ההורים שלנו שולחים לך את אלה,’ הוא הרים שקית, ואבא תפס אותה בידו הלא חבושה.
‘איך קוראים לך?’ שאל. למרות רצונו הוא התרכך מעט.
‘ניקולא.’
‘ולהם?’
‘זה טוֹמאסוֹ,’ הוא הצביע על הבחור הבהיר. ‘וזה בֶּרן.’
היה לי הרושם שחולצות הטריקו שלהם לא נוחות להם, כאילו מישהו אילץ אותם ללבוש אותן. החלפתי מבט ארוך עם ברן. היו לו עיניים שחורות מאוד, קצת קרובות זו לזו.
אבי טלטל קלות את השקית, והצנצנות שבתוכה שקשקו. אני חושבת שהיה לו קשה למצוא את עצמו שם ולשמוע את התירוצים האלה.
‘לא הייתם צריכים להיכנס בסתר,’ הוא אמר. ‘אם רציתם להשתמש בבריכה, הייתם רק צריכים לבקש.’
ניקולא וטומאסו השפילו את עיניהם, ואילו ברן המשיך לנעוץ את עיניו בעיניי. לובן החצר שמאחוריהם היה מסנוור.
‘אם אחד מכם היה לוקה במחלה פתאום…’ אבא שלי היסס, הוא נעשה יותר ויותר נבוך. ‘קוזימו, האם הצענו לימונדה לנערים האלה?’
האחראי על התחזוקה עיווה את פניו, כאילו ביקש לשאול אותו אם השתגע.
‘זה בסדר, תודה,’ אמר ניקולא בנימוס.
‘אם ההורים שלכם מרשים לכם, אתם יכולים לבוא להתרחץ היום אחר הצהריים.’
אבי הביט בי, אולי כדי לבקש את הסכמתי.
בשלב זה ברן התחיל לדבר: ‘אתמול בערב פגעת בטומאסו בכתף עם אבן. אנחנו ביצענו עבירה כשנכנסנו לשטח שלך, אבל אתה ביצעת עבירה חמורה יותר כשפצעת קטין. אם נרצה, נוכל לדווח עליך למשטרה.’
ניקולא הכה אותו בחזה במרפקו, אבל היה ברור שאין לו סמכות, הוא רק הכי גבוה.
‘לא עשיתי דבר כזה,’ ענה אבי, ‘אני לא יודע על מה אתה מדבר.’
ראיתי מול עיניי את התנועה שלו כשהתכופף להרים את האבן ושמעתי שוב את הרעש ההוא בחושך, את הצעקה שלא הצלחתי לפענח.
‘טומי, תַראה את החבּורה למר גספּארוֹ, בבקשה.’
טומאסו נסוג לאחור, אבל כשברן לקח את שולי חולצתו בין אצבעותיו, הוא לא התנגד. ברן קיפל בעדינות את הבד וחשף את גבו, שהיה עוד יותר בהיר מהזרועות. החיוורון הבליט מאוד את הכתם הכחול, הגדול כמו תחתית של כוס.
‘רואה?’
ברן לחץ באצבע על החבורה, וטומאסו התפתל.
אבי נראה מהופנט. קוזימו התערב במקומו, הוא ציווה על הבנים משהו בדיאלקט והם, בקור רוח, נפרדו מאיתנו בקידה.
כשהשמש כבר הייתה באמצע השמיים, ברן הסתובב והסתכל על ביתנו במבט חמור. ‘אני מקווה שהיד שלך תתרפא בקרוב,’ הוא אמר.
באותו יום אחר הצהריים פרצה סופת הוריקן. בתוך דקות ספורות נצבעו השמיים בסגול ובשחור, צבעים שלא ראיתי מעולם.
הסופות נמשכו כמעט שבוע, והעננים באו מן הים, בפתאומיות. אחד הברקים שבר ענף של איקליפטוס, ואחֵר שרף את המשאבה ששאבה מים מהבאר. אבי זעם, ופרק את זעמו על קוזימו.
סבתא, על הספה, קראה את ספרי המתח שלה, שיצאו בהוצאת ספרי כיס. רק בשביל להעביר את הזמן ביקשתי ממנה להמליץ לי על אחד הספרים. היא אמרה לי לחפש באקראי מהספרייה, כי כולם טובים. בחרתי בספר ‘ספארי קטלני’, אבל הסיפור היה משעמם.
לאחר שהסתכלתי זמן־מה בחלל הריק שאלתי אותה מה היא יודעת על נערי החווה.
‘הם באים והולכים,’ אמרה. ‘הם אף פעם לא נשארים הרבה זמן.’
‘ומה הם עושים?’
‘מחכים שההורים ייקחו אותם בחזרה, אני מתארת לעצמי. או שמישהו אחר ייקח אותם.’
כאילו כבר הרסתי לה את ההנאה שבקריאה, היא הניחה את הספר. ‘בינתיים הם מתפללים. הם מהווים חלק מסוג של… כפירה.’
כשמזג האוויר הרע פסק, הייתה פלישה של צפרדעים. בלילה הן קפצו לתוך הבריכה, ולא משנה כמה כלור הוספנו, לא הייתה שום דרך להרחיק אותן. מצאנו אותן לכודות במסננים או מעוכות על ידי גלגלי הרובוט שניקה את הבריכה. הניצולות שחו להן בשלווה, חלקן בזוגות, זו על גבי זו.
בוקר אחד ירדתי לחצר לארוחת הבוקר, עדיין במכנסיים קצרים ובכותונת הלילה, וראיתי את ברן. הוא רדף אחרי הצפרדעים משולי הבריכה, מחזיק רשת בידו. כשתפס אחת מהן, הוא נתן לה להחליק ואז שפך אותה לדלי.
במשך זמן־מה לא הייתי בטוחה אם להסב את תשומת ליבו או לחזור למעלה ולהתלבש, אבל לבסוף ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם אבא שלי משלם לו על העבודה הזאת.
‘צֶ’זארֶה לא אוהב שיש לנו כסף,’ הוא אמר, בקושי מסובב את פניו. לאחר שתיקה קצרה הוא הוסיף: ‘לְאַחַר מִכֵּן הָלַךְ אֶחָד מִן הַשְּׁנֵים־עָשָׂר אֶל רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְאָמַר: ‘מָה אַתֶּם רוֹצִים לָתֵת לִי וַאֲנִי אֶמְסֹר אוֹתוֹ לָכֶם?’ נָתְנוּ לוֹ שְׁלוֹשִׁים שִׁקְלֵי כֶּסֶף.’
התשובה נשמעה לי חסרת היגיון, אבל לא התחשק לי לקבל הסברים. הסתכלתי בדלי: הצפרדעים המגובבות ניתרו כלפי מעלה, אבל קירות הפלסטיק היו תלולים מדי.
‘מה אתה רוצה לעשות איתן?’
‘לשחרר אותן.’
‘אם תשחרר אותן הן יחזרו הלילה. קוזימו יהרוג אותן בסודה קאוסטית.’
ברן הרים את מבטו בפראות. ‘את תראי שאני אקח אותן מספיק רחוק.’
משכתי בכתפיי. ‘בכל מקרה, אני לא מבינה למה אתה עושה את העבודה המגעילה הזאת אם אפילו לא משלמים לך.’
‘זה העונש שלי בגלל שנהניתי מהבריכה שלכם בלי רשות.’
‘כבר סלחו לכם, נדמה לי.’
‘צ’זארה חושב שאנחנו צריכים לכפר על זה. רק שעד היום לא הייתה הזדמנות בגלל הגשם.’
במים נמלטו הצפרדעים במלוא המהירות. הוא עקב אחריהן בסבלנות עם הרשת.
‘מי זה צ’זארה?’
‘אבא של ניקולא.’
‘והוא לא גם אבא שלך?’
ברן נד בראשו. ‘הוא הדוד שלי.’
‘וטומאסו? הוא כן אח שלך?’
שוב נד בראשו לשלילה. כשהם הופיעו בפתח הדלת, ניקולא אמר ‘ההורים שלנו’. אבל כנראה שברן לא התכוון להקל עליי להבין, ולא רציתי לתת לו את הסיפוק הזה.
‘מה שלום החבּורה שלו?’ שאלתי.
‘כואב לו להרים את הזרוע. בערב פלוריאנה מכינה לו קומפרסים מחומץ תפוחים.’
‘בכל אופן, לדעתי טעית, אבא שלי לא היה מי שזרק את האבן. זה בטח היה קוזימו.’
נדמה שברן לא מקשיב לי, הוא היה שקוע כל כולו בדיג הצפרדעים. הוא לבש מכנסיים שפעם היו כחולים, והיה יחף. ואז, פתאום, הוא אמר: ‘את באמת חצופה.’
‘אני מה?’
‘להאשים את מר קוזימו כדי לזַכות את אבא שלך. אני לא חושב שאתם משלמים לו מספיק בשביל זה.’
צפרדע נוספת צנחה לתוך הדלי. היו שם כעשרים צפרדעים, והן התנפחו והתנפחו.
רציתי לחנוק את השקר הקודם, אז שאלתי: ‘למה החברים שלך לא באו?’
‘הרעיון להשתמש בבריכה היה שלי.’
נגעתי בשערי, הוא היה רותח. יכולתי להתכופף, לטבול את ידיי ולהרטיב את ראשי, אבל עדיין היו צפרדעים בבריכה.
ברן שלה אחת מהן וקירב אליי את הרשת. ‘את רוצה לגעת בה?’
‘בחיים לא!’
‘תיארתי לעצמי,’ הוא אמר בחיוך לא נעים. ואז, כאילו דבר לא קרה: ‘היום טומאסו הלך לבקר את אבא שלו בכלא.’
הוא חיכה לראות איך המידע הזה משפיע עליי. אני שתקתי.
‘הוא רצח את אשתו בכפכף עץ. אחר כך הוא רצה לתלות את עצמו על עץ, אבל המשטרה תפסה אותו בזמן.’
הצפרדעים הכו בדלי באי־שקט. כל הרפש המצטבר הזה. רציתי להקיא.
‘אתה ממציא את זה, נכון?’
ברן נשאר עם הרשת באוויר. ‘ברור שלא.’
לבסוף תפס את הצפרדע האחרונה, זו שהערימה עליו הכי הרבה קשיים. הוא כופף את ברכיו כדי שלא להרים את הרשת יותר מדי.
‘ומה עם ההורים שלך?’ שאלתי.
הצפרדע נמלטה בקפיצה ומיהרה לנקודה העמוקה ביותר של הבריכה.
‘לעזאזל! ראית מה עשית? את שלומיאלית!’
סבלנותי פקעה. ‘ומה זה שלומיאלית, אה? אתה ממציא מילים! זאת לא אני שפגעתי באח שלך, או בחבר שלך, או מה שהוא לא יהיה, לכל הרוחות!’
התכוונתי לעזוב מייד, אבל בפעם הראשונה ברן הביט בי ברצינות. פניו הביעו מורת רוח כנה, ובו־בזמן מעין תמימות. ושוב הפזילה הקלה והמשתקת ההיא.
‘אני מבקש ממך לקבל את התנצלותי,’ הוא אמר.
‘אתה מבקש ממני ל…’
הייתי קצת נסערת, כמו בשבוע שעבר, כשהוא הביט בי מעבר לכתפי אבי. רכנתי מעל המים כדי לראות איפה הצפרדע.
‘מה החוטים השחורים האלה?’
‘ביצים. הצפרדעים באו הנה כדי להטיל אותן.’
‘זה נורא.’
אבל הוא לא הבין את כוונתי.
‘כן, זה נורא. לא רק שאתם הורגים את הצפרדעים, אלא גם את כל הביצים האלה. בתוך כל אחת מהן יש יצור חי.’
אחר כך שכבתי להשתזף, אבל השעה הייתה שתיים, השעה הכי גרועה, ולא החזקתי מעמד זמן רב. חציתי את החצר ועברתי את שביל האבנים שהפריד בינה לבין האדמות החקלאיות שהשתרעו מסביב. מצאתי את המקום בגדר שדרכו טיפסו הנערים, הרשת הייתה מכופפת למעלה ומעוותת באמצע. מעבר לה היו עוד עצים, קצת יותר גבוהים משלנו. רכנתי קדימה בניסיון לראות את החווה, אבל היא הייתה רחוקה מדי.
לפני שעזב, הזמין אותי ברן לקבורת הצפרדעים שכבר היו מתות כששלה אותן. אחרי כל אותן שעות תחת השמש הוא לא הזיע, אפילו לא קצת.
ביקשתי מקוזימו לנפח את הצמיגים של האופניים הישנים של סבתא, והוא מצא אותי מוכנה בחצר, מרוחה בשמן ובוהקת.
‘לאן את הולכת?’
‘לעשות סיבוב קטן, כאן, לאורך השביל.’
חיכיתי עד שאבי יֵלך לפגוש את חבריו, ואז יצאתי לדרך.
הכניסה לחווה הייתה בצד הנגדי לשלנו, ומי שרצה להגיע אליה היה צריך לעשות את כל הסיבוב, אלא אם כן החליט לטפס ולחתוך דרך השטח כפי שעשו הנערים. לאורך כביש האספלט חלפו המשאיות על פניי. הנחתי את הווקמן בסל ונאלצתי להתכופף קדימה כי חוט האוזניות היה קצר.
לחווה לא היה שער אמיתי, רק מוט ברזל, שהיה פתוח. באמצע שביל המרעה צמחו עשבים, והגבולות לא היו מסומנים היטב, כאילו היה זה המעבר החוזר ונשנה של המכוניות שקבע את המסלול. ירדתי מהאופניים והמשכתי ברגל. נדרשו לי עוד חמש דקות להגיע לבית.
כבר ביקרתי בבתי חווה, אבל זה היה שונה. רק החלק המרכזי היה מאבן, השאר היה מחובר אליו כמו קרום. החצר, שאצלנו הייתה רחבה חלקה, הייתה כאן רצפת בטון סדוקה.
השארתי את האופניים באחת הפינות וכחכחתי בגרון כדי למשוך תשומת לב. איש לא הופיע, אז צעדתי כמה צעדים כדי להגן על עצמי מפני השמש מתחת לפרגולה. דלת הבית שמאחורי תריס הרשת הייתה פתוחה לרווחה, אבל לא התחשק לי להיכנס. נשענתי על השולחן במקום זה; מפת השולחן העשויה פלסטיק תיארה את מפת העולם ועוררה את סקרנותי. חיפשתי את טורינו, אבל היא לא הייתה שם.
החזרתי את האוזניות לאוזניי והסתובבתי מחוץ לבית, מציצה מבעד לחלונות, אבל הניגוד בין החשכה בפנים לבין האור בחוץ היה חזק מדי. ואז, מאחור, מצאתי את ברן.
הוא ישב על שרפרף, בפינה מוצלת, כפוף כלפי מטה. בתנוחה זו יצרו החוליות רצועה של גבנון באמצע הגב. הוא היה מוקף בערמות של שקדים, רבים כל כך עד שיכולתי לשכב עליהם בזרועות פתוחות ולשקוע בתוכם.
הוא לא הבחין בי עד שהייתי לפניו, וגם אז הוא לא נראה מופתע.
‘הנה הבת של הקָטָפּוּלטָה,’ הוא מלמל.
זרם של מבוכה עלה מבטני. ‘בעצם קוראים לי תֶרֶזָה.’
בכל הזמן שהיינו יחד בבוקר הוא לא שאל אותי לשמי. הוא הנהן, אבל כאילו ההבהרה לא עניינה אותו כלל.
‘מה אתה עושה?’ שאלתי.
‘את לא רואה?’
הוא חפן ארבעה או חמישה שקדים, שחרר אותם מהקליפה והשליך אותם לערמה נפרדת.
‘אתה מתכוון לנקות את כולם?’
‘בטח.’
‘זה מטורף, יש פה אלפים.’
‘את יכולה לעזור לי, במקום לעמוד שם ולהתבטל.’
‘ואיפה אני אשב?’
ברן משך בכתפיו. התיישבתי על הארץ ברגליים שלובות.
קלפנו שקדים זמן־מה. ראיתי כמה הוא כבר ניקה, בוודאי ישב שם שעות.
‘את איטית מאוד,’ אמר בשלב מסוים.
‘אבל זאת הפעם הראשונה שאני עושה את זה!’
‘זה לא משנה, את איטית וזהו.’
‘אמרת שנקבור את הצפרדעים.’
‘אמרתי בשש.’
‘חשבתי שכבר שש,’ שיקרתי.
ברן הציץ בשמש, מתח את צווארו. ללא חשק הושטתי יד לתפוס עוד חופן. התכסיס להסרת הקליפה במהירות היה לא לנסות למנוע מהעיסה מלהיכנס מתחת לציפורניים.
‘אתה קטפת את כולם?’
‘את כולם, כן.’
‘ומה אתה רוצה לעשות איתם?’
ברן נאנח. ‘ביום ראשון אימא שלי תבוא, היא מאוד אוהבת שקדים, אבל זה לוקח להם לפחות יומיים להתייבש בשמש. ואז צריך להפריד את הקליפות, שזה החלק הכי ארוך. אז אני מאחר. אני צריך לגמור אותם עד מחר.’
עצרתי, כבר הייתי עייפה, והערמה לא פחתה כלל. זזתי קצת כדי למשוך את תשומת ליבו של ברן, אבל הוא לא הסיר את עיניו מהקרקע.
‘אתה אוהב את השיר החדש של רוֹקסֶט?’ שאלתי אותו.
‘בטח שאני אוהב אותו.’
אבל היה לי הרושם שזה לא נכון, שהוא בכלל לא מכיר את השיר, וגם לא את להקת רוקסט.
אחרי זמן־מה הוא אמר: ‘לזה הקשבת?’
‘אתה רוצה לשמוע?’
ברן היסס לפני שהפיל את השקדים. נתתי לו את הווקמן. הוא הניח את האוזניות על הראש והחל לסובב את המכשיר בידיו.
‘אתה צריך ללחוץ על ‘פליי’.’
הוא בחן אותו שוב, מצד אחד ומן הצד הנגדי, ואז החזיר לי אותו בתנועה עצבנית.
‘לא חשוב.’
‘למה? אני אראה לך איך…’
‘לא חשוב.’
המשכנו לעבוד, בלי להביט זה בזה ובלי לדבר, רק נקישות השקדים העירומים, טוק, טוק, טוק, עד שהבנים האחרים באו לחפש אותנו.
‘מה היא עושה פה?’ שאל טומאסו והביט בי מלמעלה.
ברן קם ונעמד מולו. ‘אני הזמנתי אותה.’
ניקולא, חביב יותר, הושיט את ידו והציג את עצמו, סמוך ובטוח שלא זכרתי את שמו. תהיתי מי מבין השלושה עשה את עצמו מת בבריכה. זה היה כאילו המחזה שראיתי באותו לילה נתן לי יתרון לא הוגן על כולם.
ואז אמר טומאסו, ‘הוא מוכן שם, תתחילו לזוז,’ והתקדם בלעדינו.
בחלל פתוח בין עצי הזית המתין לנו גבר אחד. ‘בואי, יקרה,’ הוא אמר ופתח את זרועותיו.
מכתפיו גלשה גלימה עם שני צלבים רקומים בזהב והוא החזיק ביד אחת ספרון בעל כריכת עור. היה לו זקן שחור, אבל עיניו היו כחולות מאוד, כמעט שקופות. ‘שמי צ’זארה.’
לרגליו נחפרו חמישה בורות קטנים, הצפרדעים כבר היו בפנים. צ’זארה התחיל להסביר לי בסבלנות מה מתרחש: ‘האדם קובר את מתָיו, תרזה, מאז ומעולם. כך החלה הציוויליזציה שלנו, וכך מובטח לנשמות המסע לעבר מושב חדש. או לעבר ישוע, אם המעגל שלהן הושלם.’
כשאמר ‘ישוע’, כולם הצטלבו פעמיים ברציפות, ונישקו את ציפורן האגודל בסוף.
בינתיים ניגשה אליי אישה אוחזת גיטרה וליטפה את לחיי, כאילו הכירה אותי כל חיי.
‘את יודעת מהי הנשמה?’ שאל צ’זארה.
‘אני לא בטוחה.’
‘ראית פעם צמח שעומד למות? אולי מצמא?’
ההַוֵיאָה של שכנינו בטורינו התייבשה על המרפסת, הבעלים יצאו לחופשה בלי לדאוג לה. הנהנתי.
‘בנקודה מסוימת העלים מתקמטים,’ המשיך, ‘הענפים צונחים והצמח הופך להיות דבר עלוב. החיים כבר נטשו אותו. אותו הדבר קורה לגוף שלנו כשהנשמה עוזבת אותו,’ הוא התקרב אליי קצת יותר, ראשו לפנים. ‘אבל יש משהו שלא לימדו אותך בקתכיזם. אנחנו לא מתים, תרזה, כי הנשמות נודדות. לכל אחד יש חיים רבים מאחוריו ורבים אחרים לפניו, בתור גבר, אישה או חיה. גם לצפרדעים המסכנות האלה. בגלל זה אנחנו רוצים לקבור אותן. זה לא עולה לנו הרבה, נכון?’
הוא נעץ בי מבט מרוצה, ואז, בלי להסיט את מבטו, אמר: ‘פלוריאנה, בזמנך.’
האישה חיבקה את הגיטרה. מאחר שלא הייתה לה רצועת כתף, היה עליה לכופף ברך כדי לתמוך בה. היא התחילה לנגן באיזון המעורער הזה. היא שרה שיר מתוק, על עלים ועל החסד, על השמש ועל החסד, ואחר כך על המוות ועל החסד.
אחרי כמה רגעים, בהרמוניה מושלמת, הנערים הצטרפו. נדמה שקולו העמוק והצרוד של צ’זארה מרומם את האחרים. ברן היה היחיד שעצם את עיניו, וסנטרו התרומם מעט. הייתי רוצה להקשיב לו ולוּ רק לרגע.
בשלב מסוים הם אחזו ידיים. צ’זארה, שהיה משמאלי, הושיט לי את ידו. לא ידעתי מה לעשות עם פלוריאנה, שהייתה עסוקה בנגינה בגיטרה. ראיתי שטומאסו מחזיק את אצבעותיו על כתפה וכדי שלא לקטוע את המעגל, גם אני עשיתי זאת. היא חייכה אליי.
בפזמון השלישי כבר יכולתי לשיר כמה מילים. אולי הם חזרו על זה כמה פעמים בדיוק בשביל זה. ברן בכה? או שמא צל השיער שנפל על פניו הטעה אותי?
הצפרדעים היו נוקשות, יבשות, לא ייתכן שיש נשמה באותן בטנים עשויות ג’לטין. תהיתי אם לדעתו של צ’זארה הנשמה עדיין שם או שכבר התעופפה לה למקום אחר. בכל מקרה בירכנו אותן, והבנים כרעו כדי לסתום את הבורות. ‘הם מהווים חלק מסוג של… כפירה,’ אמרה סבתא.
לפני שהתרחק משם, הזמין אותי צ’זארה לחזור: ‘יש לנו כל כך הרבה דברים לדבר עליהם, תרזה.’
לאורך שביל המרעה אחז ברן בכידון האופניים והוביל אותם במקומי. ‘אז זה מצא חן בעינייך?’ הוא שאל אותי.
עניתי בחיוב, בעיקר מתוך נימוס. רק אחר כך הבנתי שזה נכון.
‘לֹא עַל־זְבָחֶיךָ, אוֹכִיחֶךָ,’ הוא אמר, ‘וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד.״
‘מה?’
‘לֹא־אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר; מִמִּכְלְאֹתֶיךָ, עַתּוּדִים,’ הוא חזר על אחת התפילות שצ’זארה קרא מעט קודם לכן. ‘יָדַעְתִּי, כָּל־עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי, עִמָּדִי. זה הפסוק האהוב עליי, כשהוא אומר בחלק השני: כל מה שנע בשדה, הוא שלי.’
‘אתה יודע את זה בעל פה?’
‘למדתי כמה מזמורים בעל פה, אבל עדיין לא את כולם,’ הוא ציין, כמתנצל.
‘אבל למה?’
‘כי לא היה לי זמן!’
‘לא, התכוונתי לשאול למה אתה לומד אותם בעל פה? בשביל מה?’
‘מזמורי תהילים הם הדרך היחידה להתפלל, הדרך היחידה שמשמחת את אלוהים.’
‘צ’זארה לימד אותך את הדברים האלה?’
‘הוא מלמד אותנו הכול.’
‘אתם שלושתכם לא הולכים לבית ספר רגיל, נכון?’
הוא עלה עם גלגל האופניים על אבן, השרשרת התנודדה.
‘זהירות!’ אמרתי לו. ‘קוזימו בדיוק סידר אותם.’
‘צ’זארה יודע הרבה יותר דברים ממה שלומדים בבתי ספר רגילים, כמו שאת קוראת להם. בצעירותו הוא היה חוקר, הוא חי בטיבט, לבדו בתוך מערה, בגובה של חמשת אלפים מטר.’
‘למה במערה?’
‘הוא חושב שבנקודה מסוימת הוא כבר לא הרגיש אפילו את הקור, הוא היה יכול בקלות לשבת בעשרים מעלות מתחת לאפס בלי בגדים. והוא לא אכל כמעט כלום.’
‘זה מוזר,’ אמרתי בספקנות.
ברן משך בכתפיו. ‘שם הוא גילה את גלגול הנשמות.’
‘את מה?’
‘את הנדידה של הנשמות. זה מוזכר במקומות רבים באוונגליונים, בבשורה על פי מתי, למשל. אבל בעיקר ביוחנן.’
‘ואתה באמת מאמין בזה?’
הוא הביט בי בחומרה. ‘אני בטוח שלא קראת אפילו דף אחד מהתנ’ך.’
הגענו למוט הברזל, הוא עצר פתאום. הוא החזיר לי את האופניים ואמר, ‘את יכולה לבוא עוד פעם אם את רוצה. אחרי ארוחת הצהריים כולם ישנים, רק אני נמצא.’
לפעמים אני תוהה למה חזרתי לחווה, אם זה היה בגלל הרצון לראות שוב את ברן, אותה סקרנות שעדיין לא היה לה שֵם, או סתם בגלל השעמום של ספציאלה. בכל מקרה, הלכתי לשם למחרת אחר הצהריים, עזרתי לו עם השקדים ויחד הצלחנו לנקות את כולם.
ביום האחרון בפּוּליה ביליתי את הבוקר באיסוף חפציי והנחתם במזוודה. בדרך כלל הייתי מלאת התרגשות למחשבה שאני עוזבת, אבל באותה שנה לא הרגשתי כך. אחרי ארוחת הצהריים לקחתי את האופניים ונסעתי לחווה.
ברן לא היה שם. הסתובבתי סביב הבית פעמיים ולחשתי את שמו. השקדים עדיין היו שם, ללא הציפה והקליפות הם פחתו לכדי כמות חסרת משמעות.
חזרתי אל מתחת לפרגולה, התיישבתי על כיסא הנדנדה ונתתי לעצמי דחיפה קלה. שני חתולים ישנו בשכיבה על הצד, המומים מהחום. ואז שמעתי שקוראים בשמי.
‘איפה אתה?’ שאלתי.
ברן כיוון את מבטי אל חלון בקומה הראשונה, לוחש גם הוא: ‘תתקרבי.’
‘למה אתה לא יורד?’
‘אני לא יכול לקום מהמיטה. הגב שלי תפוס.’
חשבתי על כל השעות שהוא בילה ברכינה מעל השקדים. ‘אני יכולה לעלות?’
‘יותר טוב שלא. את תעירי את צ’זארה.’
הרגשתי מטומטמת, לשוחח עם חלון.
‘רציתי להשאיר לך משהו. אני עוזבת הלילה.’
‘לאן את נוסעת?’
‘אני נוסעת הביתה. לטורינו.’
ברן שתק במשך כמה רגעים. אחר כך אמר, ‘אז שתהיה לך נסיעה טובה.’
אולי מישהו יבוא לאסוף אותו בחורף, אולי אימא שלו, ואני לא אראה אותו שוב. ‘הם באים והולכים,’ אמרה סבתא. חיפושית התקרבה לרגליי, מחצתי אותה מתחת לסוליות הסנדלים. האם הם יקברו גם אותה?
הרמתי את האופניים מהקרקע. כבר ישבתי על הכיסא כשברן קרא לי שוב.
‘מה עכשיו?’
‘את יכולה לקחת שקדים. קחי אותם איתך לטורינו.’
‘למה, אימא שלך לא רצתה אותם?’
רציתי להיות גסת רוח וכנראה הצלחתי. נדמה היה שהוא מהרהר לרגע.
‘קחי אותם,’ אמר לבסוף, ‘כמה שאת רוצה. שימי אותם בסל האופניים.’
לחצתי על הבלמים והרפיתי מהם כמה פעמים, מתלבטת. אחר כך ירדתי מהאופניים והלכתי לעבר השקדים. לא היה לי מושג מה אעשה בהם, ללא ספק לא התכוונתי לאכול אותם. אבל לקחתי אותם, חופן אחד בכל פעם, ומילאתי את הסל עד שפתו. לפני שברחתי משם, החבאתי את הווקמן בין הקליפות, עם חתיכת נייר דבק צבעוני על כפתור ההפעלה.
כשאימי מצאה את הקופסה עם השקדים, כבר היה חודש פברואר, אולי אפילו מרץ. היא ניצלה את שעות הלימודים כדי לסדר את חדרי. היא רצתה כל הזמן להזיז דברים, לזרוק, לפנות מקום. היא השאירה את הקופסה על המיטה וכשחזרתי וראיתי אותה הייתה לה עליי השפעה מוזרה, ההשפעה של משהו חשוב שאני התעלמתי ממנו. פתחתי אותה, היא הייתה ריקה. העברתי את האצבע על הקרקעית, שם הצטברה שכבה דקה של אבקה, ובלעתי אותה עם רוק. זה לא היה מתוק, לא היה לזה טעם, אבל בכל זאת זה גרם לי לראות שוב את ברן מתעסק עם הקליפות, ובמשך כל היום לא יכולתי להתרכז בשום דבר אחר.
אבל אותן שעות אחר הצהריים היו יוצאות מן הכלל. זה קרה באותן שנים מוקדמות, לקראת האביב, שספציאלה והחווה הפכו להיות לא מציאותיות. שכחתי את העובדה הזאת עד שהגיע הזמן לחזור לשם, באוגוסט. לא ידעתי אם גם ברן ושני הנערים האחרים הרגישו כך. אם הם חשו בהיעדרי, הם בהחלט לא הפגינו את זה. כשנפגשנו מחדש, לא חיככנו לחיים או ידיים, לא שאלנו שום דבר על החודשים שחלפו. עבורם הייתי רק עוד מרכיב של הטבע, תופעה שהופיעה ונעלמה בהתאם לעונות השנה, כזו שמיותר לחשוב עליה יותר מדי.
כשהכרתי אותם טוב יותר למדתי שהזמן שלהם זרם בצורה שונה משלי, או ליתר דיוק, הוא לא זרם כלל. כל יום היה מסומן על ידי שלוש שעות של לימוד תיאורטי בבוקר ועוד שעות רבות של עבודת כפיים אחר הצהריים, למעט יום ראשון. הקצב הזה לא השתנה אפילו בקיץ. לכן נמנעתי מללכת לחווה לפני ארוחת הצהריים, העדפתי שלא להיות מעורבת באחד השיעורים של צ’זארה, שהיה בהם כדי לגרום לי להרגיש טיפשה. הוא דיבר על מיתוסים של הבריאה, הרכבה או פיצול של עצי פרי, על המַהַבּהַרַטָה – דברים שלא ידעתי עליהם כלום.
מדי פעם הבנים פרשו איתו הצידה, כל אחד בתורו. הם ישבו ודיברו בצל עץ אלון גדול. למען האמת, זה היה תמיד צ’זארה שדיבר, ואילו ברן או טומאסו או ניקולא הניעו את ראשיהם מעלה ומטה. יום אחד הוא אמר לי שאתקבל בברכה אם ארצה לשוחח קצת. הודיתי לו, אבל מעולם לא היה לי אומץ ללכת אחריו אל מתחת לעץ.
ובכל זאת, שנה אחר שנה גם אני אומצתי. בקיץ של השנה הראשונה בתיכון, ושל השנה השנייה. אבא שלי לא התלהב מזה, אבל הוא לא אמר כלום, כי הוא העדיף לדעת שאני אצל השכנים ולא לראות אותי כל היום בבית בפרצוף חמוץ. אני מתארת לעצמי שגם סבתא הרגישה כך.
בתמורה לאירוח בחווה תרמתי לעבודה כמיטב יכולתי. ליקטתי שעועית ועגבניות, תלשתי את קצות העשבים בשביל המרעה ולמדתי לשזור את הענפים היבשים וליצור מהם מקלעת. הייתי מגושמת, אבל איש לא גער בי. כשהמקלעת שלי הסתבכה עד שלא יכולתי להמשיך הלאה, ברן וניקולא באו לעזרתי. הם התירו אותה עד לנקודה שבה טעיתי ואז הסבירו לי את רצף התנועות בפעם המי־יודע־כמה, קחי את הקצה הזה, תעבירי אותו פה למטה, אחר כך באמצע ועכשיו תהדקי, כאן, זהו, את יכולה להתחיל שוב. הם יכלו לקשור את הענפים האלה בעיניים עצומות, ליצור מקלעות באורך של כמה קילומטרים, אפילו אם זה היה חסר תועלת: כי ברגע שהן היו מוכנות שרפו אותן. כששאלתי את ברן למה, אם כך, הם בזבזו כל כך הרבה זמן במלאכה הזאת, הוא ענה: ‘זה בשביל הענווה. זה רק תרגיל.’
אני זוכרת ערב אחד, כשהיינו כולנו מתחת לפרגולה. אשכולות ענבים שחורים השתלשלו מעל לראשינו. ניקולא הבעיר אש באח, בשעה ששאר הנערים הביאו את הכלים המלוכלכים אל המטבח. בקושי טעמתי מהאוכל. בחווה היו כולם צמחונים, ובתקופה ההיא כמעט לא אכלתי ירקות. אבל עמדתי ברעב רק כדי להישאר שם, בתוך אותה שלווה מרוחקת מכל השאר, קרובה לברן ולאש.
צ’זארה שעשע אותנו בסיפור על הפעם הראשונה, כשהיה בן עשרים, שבה ראה את החיזיון של חייו הקודמים.
‘הייתי שחף,’ הוא אמר, ‘או אלבטרוס, בכל מקרה בעל חיים של אוויר.’
היה לי הרושם שכולם כבר מכירים את הסיפור, אבל הם הקשיבו בקשב רב. צ’זארה אמר שבמהלך אותו חלום צלול הוא טס עד לגדות ימת בּאיקאל. הוא עודד אותנו למצוא את האגם על מפת העולם המצוירת על מפת השולחן. הנערים דחפו הצידה בלהיטות את מה שעדיין נותר על השולחן והחלו לסרוק את היבשות.
ניקולא צרח ראשון: ‘הנה זה! הנה זה כאן!’
צ’זארה גמל לו בלגימה של ליקר. ניקולא לגם בארשת ניצחון, ואילו ברן וטומאסו נעשו קודרים יותר ויותר. בעיקר ברן. הוא בהה במפת השולחן, בנקודה הכחולה של ימת בּאיקאל, כאילו רצה לשנן כל שם אחת ולתמיד.
אחר כך פלוריאנה הגישה גלידה והרוגע חזר. צ’זארה המשיך לדבר על חיים קודמים, על אלה של הבנים הפעם. שכחתי מה שאמר על ניקולא; על טומאסו אמר שהיה חתול ועל ברן שהוא שומר בדמו משהו תת־קרקעי. גם תורי הגיע.
‘ואת, תרזה היקרה?’
‘אני?’
‘איזו חיה את מרגישה שהיית?’
‘לא יודעת.’
‘נסי לדמיין, אל תפחדי.’
כולם הביטו בי.
‘שום דבר לא עולה בדעתי.’
‘אז עצמי את העיניים, ותגידי לי מה הדבר הראשון שאת רואה.’
‘אבל אני לא רואה כלום.’
הם היו מאוכזבים. ‘אני מצטערת,’ מלמלתי.
צ’זארה נעץ בי מבט מהעבר השני של השולחן. ‘אני חושב שאני יודע,’ אמר. ‘תרזה נשארה מתחת למים במשך זמן רב. היא למדה לנשום בלי חמצן. נכון או לא?’
‘דג!’ קרא ניקולא.
צ’זארה הביט בי כאילו ראה דרך גופי ודרך הזמן שלי.
‘לא. לא דג. דו־חיים, אם בכלל. בואו נראה אם אני צודק.’
הבנים הבינו שמתחילה תחרות נוספת והם התעוררו לחיים.
‘כשאגיע לשלוש, עצרו את הנשימה. מי שיחזיק מעמד הכי הרבה זמן, ינצח.’
הוא ספר לאט, כשהגיע לשתיים מילאתי את לחיי באוויר וקפאתי במקומי. בחנו זה את זה, בלי שמישהו יפרוץ בצחוק, בשעה שצ’זארה החליק מאחורי הכיסאות והעביר אצבע מתחת לנחיריים כדי לוודא שאנחנו לא מרמים.
הראשון שוויתר היה ניקולא. הוא קם בכעס ונעלם בתוך הבית. אחר כך ברן. ואז צ’זארה נעמד בין טומאסו לביני, בודק אותנו לפי תור. הגרון שלי התחיל להשתנק, אבל טומאסו, שצווארו קיבל גוון סגול מטריד, פער את פיו רגע לפני כן.
צ’זארה הציע לי את כוסית המשקה שהרווחתי. שתיתי מהר מדי, וחום האלכוהול התפוצץ בבטני. הכול היה רציני כל כך, חגיגי כל כך, בזמן שהנוכחים ראו אותי שותה, כאילו על ידי המחווה הזאת הוכתרתי סוף־סוף לחברת כבוד במשפחה: האחות הראשונה של החווה. לא הודיתי שהתאמנתי ימים רבים בעצירת הנשימה בבריכה, אחד המשחקים ששיחקתי לבדי. היה הרבה יותר מרתק להאמין בחיים הקודמים שלי, כשהייתי דומה לצפרדעים שלפני שני קיצים נולדו בשדות. יכולתי לבחור במה להאמין, פשוט ככה. לא ידעתי את זה לפני שהגעתי לשם.
ועם זאת, הייתי צריכה כבר אז להבחין בחוסר הסיפוק הקל שזיהם הכול, במיוחד את ברן. הייתי צריכה לנחש עד כמה הוא סובל בגלל מה שהוא מעולם לא עשה, מעולם לא ראה, מעולם לא חווה; את הקנאה שאולי חש כלפי חיי שהתרחשו הרחק משם, ושבהם ספציאלה הייתה רק סוגריים.
באותה שנה הוא רצה להשאיל לי ספר. הוא אמר שהוא השפיע עליו מאוד, נדמה שהספר מדבר עליו באופן אישי. בשעה שסובבתי את הכרך בין ידיי, הרגשתי שהוא מביט בי באופן שונה, כאילו הוא עומד מול אבן גסה, גולמית, ותוהה אם באמת כדאי לעבד אותה, אם היא תשרוד אחרי שינוי הצורה או שמא תתגלה כשברירית מדי.
בבית הנחתי את העותק של ‘הברון המטפס’ על שולחן הלילה. סבתא הבחינה בו. ‘נתנו לכם לקרוא את קאלווינו בזמן החופשה?’
‘לא.’
‘אז בחרת את זה בעצמך?’
‘בערך.’
‘זה יהיה לך קשה.’
בשעות הבאות לקחתי איתי את הספר לכל מקום, לחצר, לבריכה, אבל משום מה מעולם לא פתחתי אותו. בערב, במיטה, ניסיתי ומייד איבדתי את הריכוז.
כמה ימים לאחר ההשאלה שאל אותי ברן אם הספר מצא חן בעיניי.
‘עוד לא סיימתי אותו,’ אמרתי.
‘אבל הגעת לז’אן דה ברוּיי? זה החלק האהוב עליי.’
‘אני לא חושבת. אולי אני קרובה.’
הלכנו בשביל המרעה. הערב היה לח, מוזיקה מדיסקוטק הגיעה אלינו ממרחק.
‘ולנדנדה?’
‘לא נראה לי.’
‘אז לא קראת כלום!’ הוא נהם. ‘תחזירי לי אותו מייד!’
הוא רעד. ביקשתי ממנו להשאיר אצלי את הספר עוד כמה ימים, אבל הוא דרש שאלך להביא אותו. אחר כך התרחק בלי להיפרד ממני, מהדק אותו לחזהו.
בשעה שנעלם בחשכה, חשתי צביטה של עצבות. זה קרה לעיתים קרובות לקראת הסוף. המחשבות שלי חזרו על עצמן: זאת הפעם האחרונה שאת לובשת בגד ים, זאת הפעם האחרונה שאת רואה את החתול מתקרב לבריכה, זאת הפעם האחרונה שאת משאירה את החווה מאחור, זאת הפעם האחרונה שאת רואה אותו.
הפעם האחרונה שאת רואה אותו.
יכול להיות שבאותו ערב העצבות כבר הייתה מהולה ברגש אחר, מעין חיבה עזה. ובמבט לאחור זו הייתה בדיוק הבעיה: בכל הנוגע לברן, מעולם לא למדתי להפריד בין שני הרגשות האלה.
הגיע הקיץ הבא. הייתי בת שבע־עשרה, ברן עמד להיות בן שמונה־עשרה במרץ. היה שם סבך קנים שצמח בנקודה כלשהי בשטח הכפרי, שבה נבעו מים ממעיין תת־קרקעי וזרמו זמן־מה בנחל, לפני שנבלעו שוב באדמה. הגענו ברגל מהחווה והתהלכנו בין עצי הזית במשך כעשר דקות. ברן לקח אותי לשם בשעות החמות ביותר של היום, כאשר כולם נחו, השעות הסודיות שלנו מן ההתחלה.
השתרענו על האדמה ואני עצמתי את עיניי. לפתע השתנה הצבע שהיה לחוץ על עפעפיי, חשבתי שזה בגלל ענן, אבל כשפקחתי אותן ראיתי את פניו של ברן קרובים מאוד לשלי. הוא התנשם קלות והביט בי ברצינות. סימנתי לו ‘כן’ באופן כמעט בלתי מורגש, והוא הרכין את ראשו לנשק אותי.
באותו יום נתתי לו ללטף את פניי ואת מותניי באצבעותיו בזמן שהתנשקנו, וזה הכול. אבל תמיד היינו כל כך נטולי בגדים בספציאלה, וסבך הקנים היה כה רחוק מהכול. חזרנו לשם בכל יום בשעות הצהריים, ובכל פעם העזנו מעט יותר.
ליד הנחל הייתה האדמה רכה, הרגשתי שהיא נדבקת לגבי, לשערי, לכפות רגליי, ונראה לי שאפילו גופו של ברן מעל שלי עשוי מחמר. ביד אחת נצמדתי לעצמות גבו ואת השנייה תקעתי עמוק באדמה, בין האבנים והתולעים. מפעם לפעם הבטתי למעלה: גבעולי הסוּף נראו גבוהים מאוד.
באותו חודש אוגוסט ברן בחן כל קפל של גופי, תחילה באצבעותיו ואחר כך בלשונו. לפעמים הייתי כל כך מבולבלת, כל כך מותשת מהתרגשות, שלא ידעתי עוד היכן נמצאים הראש שלו, הפה שלו, הידיים שלו. לחצתי את הזקפה החמה שלו ובהתחלה הייתי צריכה לעזור לו לדחוף אותה בין רגליי, כי הוא נראה משותק מפחד. מעולם לא הייתי עם בחור, ובקיץ אחד בלבד הוא לקח את כל מה שהיה אפשר לקחת.
אחר כך הוא ניגב את הזיעה בידיו. הוא נשף על מצחי כדי לרענן אותי, ובנשימתו הרחתי את הריחות המעורבבים של שנינו. הוא הרטיב את אגודלו ברוק והסיר את כתמי העפר מהעור, את העלים מהשיער, אחד בכל פעם. תמיד ברח לנו פיפי, השתנו זה לצד זה, אני משתופפת והוא על ברכיו. הבטתי בפלגי השתן שעשו את דרכם על האדמה וקיוויתי שהם יתאחדו, לפעמים זה קרה. ואז היינו חוזרים לחווה בלי להחזיק ידיים, בלי לדבר.
בהתחלה פחדתי שהוא יספר הכול לצ’זארה בשיחות שלהם בצל האלון, אבל נראה שמשהו השתבש ביניהם במהלך השנה. במשך כל הקיץ לא הייתי עדה ולו לתפילה אחת, חוץ מהתפילות החטופות לפני הארוחות. לא היו שירים ולא שיעורים. בספטמבר ברן וטומאסו היו אמורים להתחיל ללמוד בבית ספר בברינדיזי כדי להתכונן לבחינות הבגרות, כפי שעשה ניקולא בשנה הקודמת.
עכשיו בילינו הרבה זמן מחוץ לחווה. חיכינו לשעות הקרות יותר בגלל צבע עורו של טומאסו, ואז נכנסנו לפורד של פלוריאנה. היה מפרץ צר בקוֹסטָה מֶרלָטָה, שכבנו על רחבת הבטון ששימשה חוף, אפילו בלי מגבת. המים היו בהירים או בוציים, בהתאם לרוח, אבל ברוב הפעמים הים היה שטוח, וצבעו כחול עז באזורים העמוקים וירוק ליד החוף. ניקולא וברן קפצו מהנקודה הגבוהה ביותר של הצוק. מלמטה טומאסו ואני חילקנו ציונים. לא ידענו איך לדבר זה עם זה. דגיגי מעמקים מסוימים נשכו לי את העקבים והקרסוליים, גירשתי אותם בנענוע רגליים, אבל הם תמיד חזרו כעבור רגע.
אחר כך ברן וניקולא הצטרפו אלינו בשחייה. ברן החזיק אותי בחשאי ביד אחת, הזיז באצבעותיו את רצועת בגד הים, ממשיך לדבר עם השניים אחרים.
בערב הלכנו ל’סקאלו’. קואופרטיב של צעירים תפס את אזור הסלעים בין הסבך לבין הים, ליד מגדל שמירה נטוש. היו שם כמה ספסלים ושולחנות סביב קרוואן צבוע בוורוד, המוזיקה יצאה בקרקור מהרמקולים, בעוצמה נמוכה, ובשביל לרקוד היה עדיף להישאר בסנדלים בגלל המאובנים החדים הטבועים בסלע. ברן ואחיו הכירו את כולם שם, הם בירכו אנשים לשלום כל הזמן. כמעט תמיד סיימתי את הערב בבירה, בצד, לבד או בחברתו של איזה זר בעל ארשת פנים עקומה.
לילה אחד נדהמתי לראות את ברן וטומאסו אוכלים כריך עם בשר סוס. הייתי בטוחה שמבחינת צ’זארה, אכילת בשר סוס היא הפרה חמורה ביותר של הכללים. ניקולא כרסם את הצ’יפס באדישות, כאילו כבר היה רגיל להתנהגות הזאת, אבל כשברן, אחרי שניקה את הקטשופ משפתיו בגב ידו, אמר לו, ‘יום אחד אני אזלול גם את אחת התרנגולות היפות של אביך,’ הוא קפץ וקרא עליו תיגר בקומתו הגבוהה. ברן וטומאסו הקניטו אותו, מנופפים במרפקים כמו שתי תרנגולות.
לקראת חצות היינו חוזרים למכונית לאורך השביל בין שיחי ההדס, כל אחד מאיתנו נצמד לכתפיו של מי שלפניו.
כשהגענו לווילה ירדו הבנים ללוות אותי לכניסה. הבריכה הייתה מזמינה באותה שעה, התבדחנו על האפשרות לקפוץ לתוכה בבגדים ועל העובדה שאבא שלי יזרוק עלינו אבנים, אבל אף פעם לא עשינו את זה. מחלון חדר השינה שמעתי את מנוע הפורד מותנע. שערי היה סיבי ממלח, האצבעות הסריחו מסיגריות, ראשי המום מבירה, ומעולם לא הייתי מאושרת יותר.
אחר כך סבך קני הסוף לא הספיק. המחשבה על מיטה הפכה להיות קיבעון של ברן. כששאלתי אותו מה כל כך שונה בזה, הוא ענה לי במעורפל: ‘אפשר לנסות הרבה יותר דברים.’
אבל לא ידענו איך לעשות את זה: צ’זארה היה תמיד בחווה, ובווילה קוזימו ורוזה עמדו תמיד על המשמר. שקלנו את כל האפשרויות מההתחלה.
בינתיים כבר עבר יום חגו של הקדוש סן לוֹרֶנצוֹ והחום היה שונה, הקיץ התחיל להתרופף קצת. הכול סביבנו שידר דחיפות.
‘אני אבוא בלילה,’ אמר ברן לבסוף, בשעה שבקצות אצבעותיו התווה עיגולים סביב הטבור שלי.
‘לאן?’
‘לבית שלך.’
‘יגלו אותך. ניקולא תמיד אומר שהשינה שלו קלה יותר משל כולם.’
‘זה לא נכון, לי יש את השינה הכי קלה. ובכל מקרה ניקולא הוא לא בעיה.’
‘ומה יקרה אם אבא שלי ישמע אותנו?’
ברן הפנה את ראשו. עיניו היו כה קרובות לשלי, כמעט בלתי נסבלות.
‘אני לא משמיע רעש,’ הוא אמר. ‘זאת את שצריכה להתאמץ.’
אבל חלפו ימים נוספים לפני שמימשנו את התוכנית, ימים שבהם לא חזרנו לסבך, כי ברן היה מרוכז מדי בפרטים. הצטערתי, אבל לא אמרתי לו. זה היה עוד אחד מהדברים שלא יכולתי להתוודות עליהם בפניו באותו קיץ, כמו העובדה שהתאהבתי בו. עשיתי כמיטב יכולתי להרחיק את החשד כי עצם השגת המיטה נעשתה חשובה יותר מהבילוי איתי, אפילו שהספק הזה ייסר אותי יותר ויותר בכל יום אחר הצהריים, כשלקח את ידי, ובמקום להוביל אותי אל מעֵבר להרדופים, הוא נכנס לשביל המרעה.
מנקודה מוסתרת חקרנו את הבית של סבתא. ‘אני יכול לשים רגל אחת על הזיז ההוא, ואז להיאחז במרזב,’ אמר ברן. ‘בדקת אם הוא יציב? משם אני אמור להצליח להגיע אל אדן החלון, אבל תצטרכי לעזור לי. תעמדי בחלון כשתשמעי את הצליל הזה,’ הוא מצץ את השפה התחתונה ופלט שריקה דומה לציוץ של ציפור.
בערב לא הלכנו ל’סקאלו’. ברן אמר שלא מתחשק לו, אחרי הכול, בילינו שם כל לילה, אי אפשר להמציא משהו אחר?
‘כמו מה?’ שאל אותו ניקולא, מרוגז קצת.
‘כמו לקנות משקאות ולהביא אותם לכיכר.’
ידו של ברן תמיד הייתה על העליונה, אז נסענו לאוּסטוּני. בפיאצה סנט אוֹרוֹנזוֹ הילדים התרוצצו בכל מקום, אנחנו ישבנו במרכז, לרגלי פסלו של הקדוש. נותרו עשרה ימים עד לחגיגת יומו של הפטרון הקדוש, אבל הקישוטים המוארים כבר היו מוכנים, וברן עזר לנו לדמיין כמה נחמד היה אילו תלינו אותם בחווה.
קנינו בקבוק בירה גדול, כי הוא היה זול יותר, אבל בעיקר משום שמצא חן בעינינו להעביר אותו מיד ליד, לשתות תוך כדי החלפת רוק.
‘אבא שלי שאל אותי אם יש איתנו עוד בנות,’ אמרתי.
‘ומה ענית?’ שאל טומאסו.
‘ברור, אמרתי לו.’
גבי נשען על ברכיו של ניקולא, רגליי היו מתוחות מעל רגליו של טומאסו, וברן החזיק את ראשו על כתפי. הרגשתי את הבחורים צמודים אליי יותר מאי־פעם, זה מצא חן בעיניי. וחוץ מזה היה הסוד הזה, מה שעמדנו לעשות באותו לילה.
כשירדנו למגרש החניה, בסביבות השעה אחת, מכוניות צרו על המרכז ההיסטורי. הן יצרו שרשרת של אורות רצופים שהקיפה את העיר הלבנה. קבוצת נערים עמדה ליד הפורד. הם הניחו את הבקבוקים על הגג. ניקולא אמר להם להוריד אותם, אולי קצת בגסות, אבל לא באופן שהצדיק את הנימה שבה ביקש ממנו אחד מהם לחזור על דבריו ולהוסיף את המילה ‘בבקשה’.
ברן חסם את דרכי. ראיתי את ניקולא חוטף את הבקבוקים ומניח אותם אחד־אחד על המכונית שלהם. הם חיקו אותו, כולם יחד, כדי ללעוג לשחצנותו. ברן נשאר דומם, זרועו הימנית עדיין פרושה באופן מגונן, כדי למנוע ממני להתקדם.
ואז אחד מהם, במכנסי גולשים אדומים ונעלי נייק ללא רבב, הציע בירה לניקולא.
‘תרגיע, בוס,’ הוא אמר לו. ‘שתה קצת.’
ניקולא נד בראשו לשלילה, אבל השני התעקש: ‘בשביל לעשות שלום.’
ניקולא לגם לגימה והחזיר לו את הבקבוק. הוא פתח את דלת הפורד. זה היה אמור להסתיים שם, הוא היה נוסע בכיוון ההפוך, ואנחנו היינו עולים ומצטרפים לשורת המכוניות שהתפתלה כנחש לעבר ספציאלה, אלמלא אמר אחד הנערים, כשהוא מצביע על טומאסו: ‘שטפו אותו באקונומיקה?’
ניקולא נתן לו מכה מהירה כברק, בפרצוף, ביד פתוחה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו תוקף אדם אחר באופן הזה. אחזתי בזרועו של ברן, שלא זז אפילו צעד אחד, כאילו צפה הכול במדויק מרגע שהגענו לשם.
הנערים נראו המומים לרגע. ספרתי אותם, הם היו חמישה, קרוב לוודאי צעירים מאיתנו ובוודאי חזקים פחות מניקולא. גם הם מן הסתם הרגישו את נחיתות מצבם, שכן הדחיפה שהגיעה בתגובה הייתה חלשה, כמעט מתוך חובה. ניקולא אפילו לא התנועע. באותה מהירות כמו קודם הוא תפס את הבחור בכתפיים והטיח אותו במכונית. הוא רכן מעליו ולחש משהו שאף אחד מאיתנו לא שמע.
לאורך מגרש החניה נסעו מכוניות בקצב הליכה, מאירות את פנינו לפי תור, אך איש לא עצר. נכנסנו למכונית, טומאסו ואני מאחור, ברן וניקולא מלפנים.
כשכבר הגענו לכביש, תקועים בפקק, כולם התחילו לצרוח בהתרגשות. ברן חיקה את הסטירה של ניקולא, ואחר כך עיסה לו את שרירי הכתפיים והצוואר, כמו למתאגרף.
בבית מצאתי את סבתי בסלון. היא נמנמה מול הטלוויזיה הדולקת. נגעתי בזרועה והיא נרתעה.
‘איפה היית?’ שאלה ושפשפה את לחייה.
‘באוֹסטוּני. בכיכר.’
‘יש בלגן נורא באוסטוני. כל התיירים ההמוניים האלה. רוצה תה צמחים?’
‘לא, תודה.’
‘אז תהיי נחמדה ותכיני לי.’
כשהבאתי לה את הספל, היא עדיין הייתה דוממת כפי שעזבתי אותה, עיניה פקוחות לרווחה מול המסך.
‘זה הכהה ההוא?’ שאלה בלי להפנות את פניה.
הספל קרקש על התחתית. ‘מה?’
‘כן, זה הכהה. גם השני, הבן האמיתי, הוא יפה. אבל הכהה ההוא בהחלט מרתק יותר. איך קוראים לו?’
‘ברן.’
‘ברן וזהו? או ברן מברנרדו?’
‘לא יודעת.’
היא שתקה לרגע. אחר כך אמרה: ‘ניסיתי לזכור מה עשינו בלילה כשהייתי בגילך. ואת יודעת מה עשינו? הלכנו לכיכר באוסטוני. הוא מתייחס אלייך יפה?’
‘כן.’
‘זה מה שחשוב.’
‘אביא לך את התה לחדר,’ הצעתי. ‘ככה תוכלי לשכב.’
היא עלתה אחריי במעלה המדרגות. לפני שפניתי ללכת, הוספתי: ‘אל תספרי לו, בבקשה.’
פירשתי את החיוך שלה כהסכמה. במסדרון עצרתי מול דלתו של אבי, שמעתי את נשימתו הכבדה.
התקלחתי, ולאחר מכן עבר פרק זמן מסוים שבו הסרתי ושוב לבשתי את מכנסי הפיג’מה, ניסיתי לפחות ארבע חולצות שונות, נשכבתי מתחת לסדין ואחר כך עברתי לכיסא, כי אולי ברן לא יאהב להיכנס למיטה פושרת. המחשבה על מה שבסבך הקנים בא באופן טבעי, עכשיו עוררה בי אי־שקט.
בשעה שלוש שכנעתי את עצמי שהוא לא יבוא. אולי הוא לא יכול לצאת, או אולי שכח. התרכזתי בהשערה השנייה. כן, הקטטה שהתפתחה גרמה לו לשכוח את הפגישה שלנו.
אבל כעבור זמן־מה שמעתי משהו נטרק. דמיינתי את רגלו על המרזב. אילצתי את עצמי להישאר במקום ולא לזוז עד שאשמע את השריקה. כששמעתי אותה, פתחתי את התריסים ועזרתי לברן לעלות. הוא נישק אותי מייד בלהט. לנשימתו היה ריח של בירה, הוא לא צחצח את שיניו או אולי שתה שוב. בידיו חיפש את השדיים שלי, תחילה מבעד לחולצה, ואחר כך הסיר אותה.
‘את נוקשה,’ אמר, ממשיך לגעת בי ולהפשיט אותי.
‘אני פוחדת שישמעו אותנו.’
‘לא ישמעו אותנו.’
הוא התנתק לרגע והביט במיטה הצמודה לקיר.
‘את רוצה להיות מעל או מתחת לסדין?’
‘לא יודעת.’
‘אני מעדיף מעל. והמנורה? נשאיר אותה דולקת?’
כרענו על המיטה, זה מול זה. גם הוא התפשט. נשימתי נעתקה כשראיתי אותו ככה, עירום בלב הלילה, הזקפה בתוך הכתם הכהה של השערות.
הוא דחף את גופו לעברי באותו להט כמו קודם, אבל הפעם עצרתי אותו. אמרתי לו שנעשה אחרת, שנעשה את זה לאט. היינו על המיטה והיה לנו כל הזמן שבעולם. הוא נסוג, נראה מבולבל. אז התקדמתי לעברו, השכבתי אותו על הגב והנחתי את ברכיי משני צדי מותניו.
התחלתי להתחכך קדימה ואחורה, מהבטן לרגליים, קדימה ואחורה, בהתחלה לאט ולאחר מכן מהר יותר, עד שהרגשתי משהו מתגבש בנקודה שבה נוצר המגע, מעין חמימות שעלתה במהירות עד הגרון. זה מעולם לא קרה לי קודם.
ברן צפה בי בתדהמה, ידיו נשענות על הסדין, כאילו חושש להפריע למה שאני עושה. כשראיתי אותו ככה עבר בי עוד רעד.
המחשבה הראשונה, אחר כך, הייתה שהקמנו יותר מדי רעש, אולי צעקתי אני, אולי הוא. כבר לא ידעתי מה מתרחש סביבי.
‘זה היה שונה ממה שחשבתי,’ הוא אמר. ‘לא נתת לי בכלל לזוז.’
‘סליחה.’
‘לא,’ מיהר לומר לי. ‘זה היה טוב.’
מצחי נשען על החלק הקדמי של עצם הבריח שלו, רציתי להירדם, אבל יכולתי להרגיש את שריריו המתוחים עדיין.
‘אני צריך ללכת עכשיו,’ הוא אמר.
מהמיטה צפיתי בו בשעה שלבש את בגדיו. לא התביישתי לשכב שם עירומה, מה שעורר בי בושה הייתה העובדה שאני עדיין רציתי אותו בזמן שהוא התכונן לחזור לחווה.
‘אתה יכול לצאת דרך הדלת,’ אמרתי.
אבל הוא כבר טיפס על החלון, התקרבתי. הוא כבר ירד חצי מטר כשהסתכל בפעם האחרונה כלפי מעלה.
‘ראית איזה אדיר ניקולא? הוא הגן על כולנו.’
הוא הניח את רגלו בין אבני הקיר וקפץ למטה. כשהגיע לבריכה, נופף לי בידו לשלום ואחר כך התחיל לרוץ.
למחרת ביקש ממני אבי להתלוות אליו לפָזאנוֹ לפגוש חבר ילדות. לא רציתי, אבל בגלל תחושת האשמה על מה שקרה בלילה הסכמתי.
הוא גר בבית צהוב ומרובע, בפרוורים. הוא היה שמן מאוד, התקשה לנשום ובמשך כל הזמן שהיינו שם לא זז מהכורסה. איתו הייתה נערה בת גילי, היא הביאה לו מים כשהיה צמא, הרימה מהרצפה את הכרית שנפלה ללא הרף, ובשלב מסוים הורידה את התריסים בכמה סנטימטרים, משום ששמה לב שהאור מטריד אותו. היא ביצעה את המשימות הללו במעין ניתוק, כמעט כבדרך אגב, ואחר כך התיישבה בשקט כדי להקשיב לשיחה, או יותר סביר, כדי שלא להקשיב כלל. מצאתי את עצמי בוהה ברגליה השזופות והרזות שיצאו ממכנסי האוברול.
ידידו של אבי השתעל ללא הרף לתוך ממחטה מקומטת, ואז בחן אותה בחיפוש אחר משהו. ביקשתי רשות לצאת ולנשום קצת אוויר.
אחרי כמה דקות הצטרפה אליי הנערה. עמדתי ועישנתי סיגריה מתחת לקיר.
‘יש לי גראס, אם את רוצה,’ היא אמרה.
היא שלפה שקית ניילון מכיס החזה. היא ביקשה ממני סיגריה ובתנועות מדויקות רוקנה ממנה את הטבק, ואחר כך החזיקה אותו ביד אחת. היו לה ציפורניים צבועות, לק בן כמה ימים. ‘את יודעת לעשות פילטר?’ היא שאלה. בשעה שהכנתי אותו, היא ערבבה את הגראס בטבק, ואחר כך גלגלה בעדינות את הג’וינט. כל אחת לקחה כמה שאכטות.
‘זה חמור?’ שאלתי אותה.
הנערה משכה בכתפיה ונשפה על קצה הסיגריה, גורמת לה לזהור באור אדום. ‘הוא ימות, אני חושבת.’
אמרתי לה מה שמי, ובצורה מגושמת למדי לחצתי את ידה.
‘אני ויוֹלָה־ליבֶּרָה,’ היא השיבה.
‘איזה שם יפה.’
היא עיקמה את פניה בחיוך מבויש שיצר שתי גומות חן. ‘היה לי עוד אחד, אבל כבר לא רציתי אותו.’
‘מה הוא היה?’
היא הביטה ארוכות הצידה, מהססת. ‘הוא היה אלבני,’ השיבה לבסוף, כאילו די בכך.
לא ידעתי מה עוד לומר, פחדתי שהייתי פולשנית, אז שאלתי אותה: ‘את באה לפעמים ל’סקאלו’?’
‘מה זה?’
‘סוג של מקום פתוח, ליד הים. מקרינים שם סרטים. ויש בר, אבל מוכרים בו רק בירה וכריכים עם נתחי בשר סוס.’
‘איזה גועל.’
‘זה קצת שמנוני. אבל מתרגלים.’
סיימנו לעשן, שתינו שקועות במחשבות. לפנינו הייתה שורה נוספת של בתים זהים לאלה של ידידו של אבי, אך עדיין לא גמורים. המדרגות החיצוניות הסתיימו בחלל הריק, ובחלונות היו חסרות זגוגיות. מסביב, הקירות המאיימים הרגילים של הקקטוסים.
‘את יכולה לתת לי קצת גראס?’ אמרתי לה. ידעתי שברן והחברים ישמחו. לעיתים קרובות הם דיברו על קנייה, אבל בסוף לא היה להם כסף. ‘אני אשלם לך.’
ויוֹלָה־ליבֶּרה שלפה את השקית. ‘קחי את זה. יש לי עוד.’
היא הקפיצה לפה סוכרייה והציעה לי אחת. אחר כך חזרנו הביתה והיא הגישה חלב שקדים. בעל הבית נתקף שיעול בשעה ששתה. אבא שלי התקרב אליו, אבל לא ידע איך לעזור לו. ויוֹלָה־ליבֶּרה אמרה לו שלא ידאג, נתנה לאדון מכות על הגב עד שהפסיק להשתעל, ואז החזירה את המגש עם הקנקן בחזרה למטבח. במשך שאר הזמן הייתי צריכה ללחוץ את הסנטר שלי אל החזה כדי שלא לפרוץ בצחוק.
בדרך חזרה היה אבי עצוב. הוא שאל אם אני רוצה לטייל קצת על החוף, או אולי גלידה. השתוקקתי לחזור לחווה, נותרו רק כמה ימים והרגשתי שאני מבזבזת את כל הזמן שנותר, אבל שוב לא רציתי לאכזב אותו.
הגענו לחוף של סַנטָה סַבּינָה. החול היה דחוס, סירות הדייגים התנודדו סמוך לגדה. הוא אחז בזרועי.
‘ג’ובאני ואני באנו לדוג כאן כשהיינו נערים,’ אמר והצביע על נקודה בלתי מוגדרת במרחק. ‘היינו חוזרים הביתה עם דליים מלאים דגים. אז עוד היה אפשר, לא היו כל האיסורים שיש עכשיו. מה שלקחת היה שלך.’
הוא סובב את גביע הגלידה באצבעותיו וליקק אותו.
‘הייתי רוצה לחזור לחיות פה יום אחד. מה את אומרת?’
‘אני אומרת שאימא לא תסכים.’
הוא משך בכתפיו. בקצה המזח הייתה קרוסלה כבויה, המושבים קשורים זה לזה בשרשרת.
‘ג’ובאני הכיר את האבא של החבר שלך.’
‘צ’זארה?’
‘לא. האבא של הנער השני. ברן, נכון?’
הוא נעץ בי מבט, קרוב מאוד. האם סבתא סיפרה לו על ברן? קיוויתי שהוא לא יוסיף שום דבר, אבל: ‘קראו לו ‘הגרמני’. אף אחד לא יודע מה עלה בגורלו.’
‘אבא של ברן מת. הוא אמר לי.’
הוא קרץ לי. ‘הוא לא עושה עליי רושם של מישהו שדובר רק אמת.’
‘נחזור הביתה, אבא?’
‘חכי רגע. את לא רוצה לדעת למה קוראים לו ‘הגרמני’? זה סיפור מוזר. שמעת פעם על שודדי הקברים?’
ראיתי מול עיניי מאמר קצר על עמוד בספר ההיסטוריה. שתקתי.
‘הקרקע בסביבה הזאת מלאה בממצאים: ראשי חץ, אבנים וולקאניות, שברי כדים. בדרך כלל אין להם הרבה ערך, אבל לא תמיד. בתור ילד גם אני לקחתי דברים. אמרתי לך, בזמנים ההם מה שמצאת היה שלך. אבל בשביל ‘הגרמני’ וחבריו זה היה שונה. הם באו לכאן לחופשה ובמקום ללכת לים הם התמסרו לארכיאולוגיה. כביכול.’
הוא ניגב את שפתיו ואת אצבעותיו הדביקות במפית הגלידה, ואחר כך קימט אותה והשליך אותה על הקרקע.
‘הם חפרו בלילה. כשסיימו, הגרמני העמיס הכול על ואן ונסע למכור את הסחורה בגרמניה. הוא הרוויח יפה. שנה אחת הוא הגיע לספציאלה במרצדס. השוטרים באו לחפש אותו. אז את יודעת מה הוא עשה? הוא רוקן בית קברות ענקי בלילה אחד, אחר כך עזב ולא חזר יותר. זה עורר מהומה לא קטנה בספציאלה, את יכולה לתאר לעצמך. ג’ובאני אומר שכולם דיברו על זה.’
השחפים לא פינו לנו דרך. הם צעקו והכו בכנפיהם בעצבנות.
‘בוא נחזור הביתה, בבקשה,’ אמרתי בלחש.
אף על פי שלא רציתי להודות בכך, משהו בסיפור הזה הטריד אותי, כאילו אבי, שדיבר איתי על הגרמני והקברים, רצה להרחיק אותי מברן.
כשחזרתי איתו לסבך הקנים, לא הצלחתי להתמסר לגמרי. השורשים גירדו בגבי, והלכלוך על המרפקים עצבן אותי. הרגשתי אלף עיניים נעוצות בנו.
מטוס קרב חצה את השמיים בין ראשי הבמבוק. ואז נשמע רשרוש, וכשהרמתי את ראשי במהירות כדי להביט, ראיתי כמה מקני הסוף מתנועעים. שמעתי פסיעות מהירות. סיפרתי לברן, אבל הוא לא ייחס לכך חשיבות.
‘זה בטח היה חתול. או שדמיינת את זה.’
חזרנו אל מתחת לפרגולה, מעמידים פנים כמו תמיד שאנחנו מחכים להם כדי לשחק קלפים, ‘סקאט’. טומאסו בקושי בירך אותי לשלום. בילינו את הזמן במאבק על תשומת ליבו של ברן.
אחרי כמה דקות הופיע גם צ’זארה. הוא חייך אליי בהיסח הדעת, ואז פנה אל הבנים: ‘הלול של התרנגולות זקוק לניקוי. מי בא לעזור לי?’
ברן וטומאסו החליפו ביניהם מבט קודר, מעמידים פנים שלא שמעו אותו. במין השלמה עם גורלו אמר ניקולא, ‘תכף אגיע.’
צ’זארה עדיין חיכה כמה שניות. אחר כך הנהן לעצמו והסתובב.
ברן הכריז על ‘שניידר’ והניח שילוב מנצח של קלפים. כשהרכיב מחדש את החבילה, חשבתי על האופן שבו ביטא את המילה ‘שניידר’ ואת כל שאר המילים הגרמניות במשחק. הוא בוודאי למד אותן מאביו, אמרתי לעצמי. אחר כך ניסיתי לגרש את החשד הזה.
באותה שנה התרחשה חזרָתי הביתה ביום ההולדת השמונה־עשר של טומאסו. בערב האחרון היה לנו הרבה מה לחגוג, הרבה דברים שיקהו את חושינו.
הבאנו לים תיק ובו בגדים להחלפה, ואני התפשטתי מאחורי קיר. נעלתי סנדלי בד ולבשתי גופייה וחצאית שקניתי באביב עם אימי. הבד שפשף קצת את העור המכוסה במלח.
אני זוכרת גם את הבגדים של הבנים: החולצה בצבע צהוב־חרדל של טומאסו, החולצה השחורה של ברן עם הכתובת ZOO SAFARI, שעשר שנים לאחר מכן עדיין תהיה ברשותו, וחולצתו הצעקנית של ניקולא. ואני זוכרת את העצבנות, שגברה משעה לשעה בשל המחשבה שאני עוזבת בבוקר המחרת.
כשהגענו ל’סקאלו’, השמיים היו ורודים לגמרי. הראיתי לבחורים את הגראס של ויוֹלָה־ליבֶּרה, ולמרות שניקולא רצה לנסות אותו מייד, החלטנו לשמור אותו לשלב מאוחר יותר. הוא וברן הכינו הפתעה לטומאסו: הם הצליחו לארגן בקבוק של ג’ין ומיץ אננס. ערבבנו אותם בקנקן. הקוקטייל היה חזק כל כך שכעבור פחות מחצי שעה כבר היינו שרועים על כיסאות הנוח. החושך הפתיע אותנו בדיוק במצב הזה.
על המסך שהוצב באמצע החצר חלפו תמונות של סרט בשחור ולבן, נראה שהשחקנים נעים באופן קטוע. הבנתי מייד שיום הולדתו של טומאסו השכיח את עזיבתי ושכנעתי את עצמי שבמהלך אותו לילה אצטרך לתת לברן לנשק אותי מול כולם. אחרת עם מה אחזור לטורינו?
זזנו הצידה כדי לעשן, וכל אחד מאיתנו הביע את איחוליו לרגל גילו המתקדם של טומאסו. אני איחלתי לו שימצא בחורה בקרוב, הוא הודה לי, אבל במעין גיחוך. ברן דיבר אחרון, ואמר: ‘שתוכל ללמוד לקפוץ למים מכל גובה.’
אבל כלפיי הוא היה נרגן, לא מרוכז. הוא וניקולא הציעו להרים כוסית רק לכבוד טומאסו, ואחר כך אחזו בבתי השחי שלו והרימו אותו באוויר. מיץ האננס נגמר, אז ויתרנו על הניסיון לדלל את הג’ין. הבקבוק הגיע לידיו של טומאסו ולא זז משם. הוא גמע לגימות כאלה שעצרו את נשימתו.
ואז החליט ברן שאנחנו צריכים לעלות על המגדל, הוא רצה להראות לי משהו. ניקולא פנה לאחור, הוא כבר היה שם, הוא אמר, ואילו טומאסו הצטרף באי־רצון, כדי שלא להשאיר אותנו לבדנו, חשבתי.
התקרבנו אל רשת התיל שהקיפה את החורבה. האור הרחוק בקושי הספיק כדי לקרוא את השלט שאסר על הכניסה. ברן שלף את אחת היתדות כדי לפעור פרצה בגדר. היה צריך לחצות מצע של סרפדים, הייתי יחפה, אמרתי לו שאיעקץ בכל הגוף, אבל הוא משך קדימה.
הסולם התחיל בגובה של כמטר וחצי מעל הקרקע. טיפסנו ועלינו כתריסר שלבים תלולים מאוד עד שהגענו למרכז המגדל. חרך ירי היה פתוח לעבר הים, אבל הוא מִסגר רק מלבן שחור. ברן הדליק פנס. ‘מכאן,’ הוא אמר.
ירדנו במורד גרם מדרגות. הקירות היו מכוסים בכתובות ובחריטות, ועל הרצפה היו רסיסי זכוכית שחרקו מתחת לסנדלים. טיפות זיעה החלו לזלוג לאורך גופי. ביקשתי מברן לחזור, אבל הוא אמר שהוא רוצה לקחת אותי עד התחתית.
‘אני לא רוצה, בוא נצא,’ ייבבתי.
‘כמעט הגענו. אל תפחדי.’
מאחוריי הרגשתי את נשימתו ספוגת האלכוהול של טומאסו. נצמדתי לחולצתו של ברן ומשכתי בה, אבל הוא המשיך לרדת.
פתאום הגענו לסוף המדרגות. היינו בחדר, לא יכולתי לומר מה גודלו עד שברן האיר אותו בשלוש מאות שישים מעלות.
‘הגענו.’
הוא האיר בפנס מזרן זרוק על הרצפה בפינה. מסביב היו בקבוקים ריקים ופחיות מונחות בצורה מסודרת. הוא התכופף להרים אחת מהן והראה לי כיתוב על התווית הדהויה.
‘תראי את התאריך: 1971. את מאמינה?’
אפילו בחושך נצצו עיניו בהתלהבות. אבל אני בכלל לא התעניינתי בפחית, ולא בכל השאר. דמיינתי לי את המקקים נעים בחושך, ליד רגליי.
‘בוא נלך,’ התחננתי.
הוא החזיר את הפחית למקומה.
‘לפעמים את מתנהגת כמו ילדה מפונקת.’
אף שלא יכולתי לראות אותו, היה לי הרושם שטומאסו מחייך מאחוריי.
ברן מיהר לחזור במדרגות, משאיר אותי מאחור. החזקתי את ידיי פשוטות לפניי כדי שלא להתנגש בקירות שהופיעו פתאום מולי. כשהגענו לאוויר הפתוח הקאתי את ארוחת הערב על הסרפדים. ברן לא אמר דבר ולא עזר לי. באגודלו הדליק את הפנס וכיבה אותו. הוא הביט בי בקרירות, כשופט אותי. רק כשהגיע הרגע לעבור מתחת לגדר התיל הוא הושיט את ידו לעזור לי, אבל לא אחזתי בה.
בינתיים התמלא ה’סקאלו’ בצעירים. התחלנו לרקוד. הרגשתי מנותקת יותר ויותר מההתרגשות של הערב, אבל נלחמתי כדי שהכעס לא יקלקל את הרגעים האחרונים. המוזיקה של רוברט מיילס התנגנה לה, מוזיקה ללא מילים, מלנכולית וחולמנית, רציתי שמישהו ישנה אותה מייד או שהיא תמשיך להתנגן עד אינסוף: הייתי חצויה כלפי הכול.
בזמן שרקדנו, טומאסו השליך את עצמו על ברן, מצחו כנגד בטנו, והתחיל להתייפח. ברן נטל את ראשו בידיו, התכופף כדי לומר לו משהו באוזן. טומאסו נענע את ראשו בחוזקה בלי להתנתק ממנו.
‘בואי איתי,’ אמר לי ניקולא.
הזמנו שתי בירות. חשבתי על ההשפעה שהייתה לכך שערבבנו את הגראס עם כל המשקאות האלכוהוליים, על איך אתמודד עם הנסיעה במכונית למחרת, ואז חשבתי למי אכפת. ברן וטומאסו עדיין היו באמצע הבימה המאולתרת, אבל טומאסו קם על רגליו ועכשיו הם עמדו מחובקים, כאילו רקדו סלואו.
‘מה יש לו?’ שאלתי את ניקולא.
הוא ענה לי בעיניים מושפלות: ‘הוא פשוט שתה יותר מדי.’
כעבור חודש ניקולא היה אמור להתחיל ללמוד באוניברסיטה בבארי. כל הקיץ היה נדמה שהתוכנית הזאת, השנה הזאת של יתרון לעומת האחרים, הרחיקה אותו מעט מהשאר.
‘כבר אחרי שלוש,’ הוא אמר, ‘אנחנו חייבים לחזור הביתה, צ’זארה יֵצא מדעתו. וגם אבא שלך.’
טומאסו וברן הלכו לעבר הים, ראיתי אותם יושבים על הצוק ואחר כך נשענים לאחור על הקרקע, כאילו מחכים שהגאות תתפוס אותם.
‘נחכה להם,’ אמרתי. קולי כבר לא נשמע כפי שהכרתי אותו. כל האכזבה הזאת.
‘עזבי אותם.’
ניקולא ניסה למשוך אותי משם בזרועי. השתחררתי ורצתי אל ברן. ראשו וראשו של טומאסו היו קרובים, אבל הם לא דיברו, הם רק הביטו בשמיים הכהים.
כשברן ראה אותי הוא קם במעין השלמה, כאילו ציפה שייאלץ לעשות זאת. התרחקנו כמה צעדים, עמוק לעבר החושך.
‘אני עוזבת,’ אמרתי. לא יכולתי לשלוט בכאב, הוא זעזע את כל גופי.
‘שתהיה לך נסיעה טובה מחר.’
‘זה כל מה שיש לך לומר לי? שתהיה לך נסיעה טובה מחר?’
ברן הציץ בטומאסו, אך חברו לא זז. אחר כך נשם נשימה עמוקה. פתאום הבנתי בוודאות שהוא שולט בעצמו לחלוטין: הגראס והג’ין לא השפיעו על צלילותו אפילו לרגע.
‘חזרי לטורינו, תרזה. לבית שלך, לחברים שלך מבית הספר, לסביבה הנוחה שלך. אל תדאגי לגבי מה שקורה כאן. כשתגיעי, בשנה הבאה, שום דבר לא ישתנה.’
‘למה אתה אף פעם לא מנשק אותי בנוכחות אנשים אחרים?’
ברן הנהן, פעמיים. ידיו היו בכיסיו. הוא התקרב אליי ואחז במותניי.
זו לא הייתה נשיקה חפוזה, וגם לא מגושמת. להפך, הוא משך את גופי אליו עד שהיה צמוד מאוד לגופו. ביד אחת הוא ליטף את גבי ותפס את שערי. אבל זה היה כמו לנשק מישהו אחר, מישהו שלא הכרתי בכלל. זה היה, חשבתי בדיוק ברגע ההוא, החיקוי המושלם של נשיקה.
‘אני מניח שעל זה חשבת,’ אמר.
עיניו של טומאסו היו עצומות, אבל גם כך הוא היה נוכח בינינו. ברן הביט בי בלי כעס, אולי אפילו בצער, כאילו כבר הייתי בתוך מכונית שדהרה לה הלאה, בלתי נגישה מעבר לחלון. צעדתי לאחור בעודי מביטה בו, ואז הסתובבתי ורצתי משם. עזבתי אותו כשמאחוריי חורבות המגדל, הסלעים הלחים מקצף, הים הדומם, וסביב־סביב – הלילה הבהיר באכזריותו של הדרום.
כבר התרגלתי למצוא את טורינו עוינת יותר מכפי שהייתה כשעזבתי אותה, השדרות רחבות מדי, השמיים לבנים ומדכאים כמו אוהל מפלסטיק. יום אחד צ’זארה אמר: ‘בסופו של דבר, כל מה שהאדם בנה יצטמצם לכדי שכבת אבק בת פחות מסנטימטר. אנחנו כל כך חסרי משמעות. רק המחשבה על אלוהים עושה אותנו ראויים.’ בין הבניינים במרכז חזרו אליי דבריו, והכול נראה לי מסוכן, מזויף. ידעתי שהמצב שלי זמני ביותר, שבתוך שבוע או שבועיים המערבולת שנוצרה בחזי, משהו בין רעב לבחילה, תתמוסס, והכול יחזור לקדמותו. זה תמיד היה כך. אבל באותה שנה העצב נמשך הרבה יותר. בחג המולד עדיין הייתי מלאת געגועים לספציאלה.
חבריי לכיתה חיו בטירוף מתמיד. אחד־אחד הפכנו להיות בגירים, ונראה היה חיוני לחגוג את יום ההולדת של כולם. אוּמבּרטוֹ ג’וֹנָה היה הראשון. הוא שכר את ‘מועדון הקצינים’, וגם את שתי הלימוזינות היחידות שהסתובבו בעיר. שתינו פּרוֹסֶקו במכונית לפני שהגענו למסיבה. הבנים היו בחליפות טוקסידו, אנחנו הבנות לבשנו שמלות ארוכות. אחרי שרקד ואלס עם אימו, הצטרף אליי אומברטו במרפסת. הוא אמר שככה, עומדת לבדי עם סיגריה וכוס בידי, אני נראית כמו נסיכה מדוכאת. ושיש לו אקסטזי בכיס.
למחרת בבוקר הייתה תחושת הזרות כמעט בלתי נסבלת. אילו היו איתי השקדים של ברן, הייתי מחפשת אותם, כדי להשקיע את ידי בתוכם ולחוש את החמימות שאולי פלטו עדיין, אבל הם נזרקו כבר מזמן. ממנו לא נשאר לי דבר, רק זיכרון שמדי יום נעשה פחות ופחות ברור, ועימו הבושה על כך שהכרחתי אותו לנשק אותי בלילה האחרון.
כשהגיע יוני, החודש שבו נולדתי, שאל אותי אבי בחשש מסוים כיצד ברצוני לחגוג. עניתי שאחשוב על זה ברוגע, ואחר כך לא העליתי שוב את הנושא, וגם הוא לא. ביום ההולדת שלי מצאתי על הכר מעטפה ובה כמה שטרות וכרטיס עם לב א־סימטרי גדול שצויר בעט, והמספר שמונה־עשרה במרכז. שמתי את הכסף בין דפי המילון הצרפתי, ואז חיכיתי כל היום לשיחה מברן. היא לא הגיעה, אף על פי שסיפרתי לו מתי חל יום הולדתי, ואפילו ציינתי את התאריך במכתב ששלחתי אליו כמה שבועות קודם לכן, מכתב שלא השיב עליו.
לעומת זאת, סבתא שלי התקשרה. היא הופתעה מאוד כששאלתי אותה על ברן, טומאסו וניקולא. היא חזרה על אותן מילים שבהן השתמשה פעם, ‘הם באים והולכים’, נדמה היה לי שהיא עושה זאת בכוונה.
בתעודה האחרונה לא היו הפתעות, אבל אפילו את זה לא רציתי לחגוג. ביולי נסעו חבריי לספרד, לחופשה שהם תכננו במשך חודשים, ואני יכולתי סוף־סוף להתמסר לספירת הימים שהפרידו ביני לבין ספציאלה.
בזבזתי בערב אחד את כל הסכום ששמרתי בתוך המילון. קניתי ביקיני של בננה מוּן, ואת השאר נתתי לבחור תוניסאי תמורת חתיכת חשיש. כשהגעתי הביתה החבאתי אותה בין שני חצאים חלולים של סבון, כפי שהוא עצמו המליץ לי. ברן נשבע שהכול יהיה בדיוק כמו בשנה שעברה.
החלק האחרון של הכביש המהיר, אחרי בארי, גבל בשורה של משתלות. מעבר לגדרות הזדקרו עצי דקל מסודרים בשורות. מאז ומעולם הם היו הסימן שספציאלה כבר קרובה. לא ידעתי אם הדקלים למכירה, אבל קשה היה לדמיין איך מעבירים אותם למקום אחר. באותה שנה גיליתי אותם כרותים, כולם, גזעיהם מסודרים כמו שיני מגרפה. שאלתי את אבי מה קרה, הוא העיף בהם מבט בהיסח הדעת.
‘אני לא יודע,’ אמר, ‘כנראה גזמו אותם.’
גם שני הדקלים בכניסה לווילה היו מתים. קוזימו הסביר שהיה דרוש מַחְפֵּר כדי לקרוע את השורשים.
‘אני אראה לך את אחד הממזרים האלה,’ אמר.
הוא הזמין אותנו ללכת אחריו ללאמיה, אבל רק אני הלכתי. ממדף שנערמו עליו כלי עבודה הוא נטל צנצנת זכוכית. בתחתית הייתה חיפושית בצבע אדום־רעל, עם חדק ארוך ומעוקל.
‘חדקונית הדקל האדומה,’ אמר, מנער את הצנצנת לנגד עיניי, ‘משתחלת לתוך הקליפה ומטילה את הביצים. חיפושית אחת משריצה אלפי זחלים. הזחלים האלה אוכלים את הדקל מבפנים וכשהם מסיימים הם עוברים לדקל אחר. סין שלחה אותם אלינו, הארורים האלה.’
באותן שעות התאמצתי שלא למהר מייד אל ברן. בערב עדיין הייתי עם סבתא ואבא שלי על המרפסת, סיפרתי באריכות על שנת הלימודים, עד שהשתעממתי מהקול שלי. סבתי הקשיבה לי בסבלנות, לא הייתי רגילה לזה. הפניתי את גבי אל המעקה, אבל ברגע שקמתי לעזור בשטיפת הכלים, הסתכלתי לעבר החווה ומעבר לעלווה של עצי הזית הבחנתי בנקודה בהירה, צהובה, קלושה מאוד, שנראתה כאילו היא זוהרת במרחק אינסופי.
בבוקר היו השמיים חלביים. בדמיוני ראיתי שאני פוגשת את ברן ביום נאה, והצטערתי. אמרתי לסבתא שלי שאני יוצאת לטייל ואולי אלך לומר שלום לבחורים. לבשתי את בגד הים של ‘בננה מון’ מתחת לשמלת קיץ לבנה וקיוויתי שלא רואים שאני רועדת, שראשי כה סחרחר מקוצר רוח. בתיק הקש היה הסבון עם החשיש, התכוונתי למסור אותו מייד לברן, קצת כדי להדהים אותו וקצת מפני שלהחזיק אותו בבית היה מסוכן מדי, בגלל רוזה שמחטטת בכל מקום.
אבל סבתי עצרה אותי. ‘קודם כול ארוחת בוקר.’
קרואסון דובדבנים שחורים חיכה על השולחן ליד כוס חלב. היססתי, ואז התיישבתי בקצה הכיסא והיא ישבה מולי. קילפתי חתיכת קרואסון באצבעותי ולעסתי אותה.
‘טעים?’ שאלה סבתא.
‘את יודעת שזה הקרואסון שאני הכי אוהבת.’
עכשיו נאלצתי להיכנס הביתה כדי לצחצח שיניים שוב ועמדתי לאבד זמן נוסף.
‘טוב מאוד, מזל שאת אוהבת אותו. בטורינו אין כאלה.’
אחד מספריה היה מונח על השולחן. הפכתי אותו כדי להסתכל בכריכה. ‘הגולגולת שמתחת לעור’.
‘את נהנית מזה?’ שאלתי, בעיקר כדי לומר משהו.
היא נופפה בידה. ‘רק התחלתי. עושה רושם לא רע.’
‘את תמיד מנחשת מי הרוצח?’
‘כמעט. אבל לפעמים הרומנים האלה מטעים, את יודעת.’
בוודאי הייתה שם איזו ציקדה נסתרת, במרחק צעדים ספורים מאיתנו, כי עם כל תנועה שלי היא השתתקה בבת אחת, ואחר כך המשיכה בשירתה המתישה.
קצת הלאה משם, קוזימו התעסק במערכת ההשקיה. הוא נעמד באמצע הממטרות בזרועות שלובות.
סיימתי ללעוס בדממה ושתיתי את החלב. סבתא מעולם לא התיישבה לארח לי לחברה בארוחת הבוקר, בדרך כלל שלחה אליי מבטים מלאי תוכחה מרחוק, כי לוחות הזמנים שלי היו תמיד משוגעים. לשם שינוי היא הייתה חביבה בלילה הקודם וגם עכשיו. היא קיפלה את אחת מפינות הכריכה.
‘את לא תמצאי אותו בחווה,’ אמרה לבסוף.
‘אה?’
כמה פירורי חמאה נדבקו לי לאצבעות, אבל לא הייתה מפית. כדי שלא ללכלך את שמלת הקיץ שלי ניגבתי אותן על רגליי.
‘ברן. לא תמצאי אותו.’
הנחתי מרפק על השולחן. השמיים אמנם היו מעוננים, אבל האור היה חזק, ועיניי כאבו. הטעם השמנוני של הקרואסון עלה בחזרה לגרוני עם גיהוק שהחנקתי. סבתא הניחה את הספר והושיטה אליי את ידה. אני משכתי את ידי לאחור.
‘את זוכרת כששאלת אותי עליו, ביום ההולדת שלך?’
‘כן.’
‘באמת לא ראיתי איש בחווה כבר כמה זמן. ברן והבחור הנוסף…’
‘טומאסו?’
‘לא, לא טומאסו. יוֹאָן.’
‘אין שום יואן.’
‘אולי לא הספקת לפגוש אותו. הוא הגיע בסוף הקיץ שעבר. הם עבדו כאן בדצמבר, הוא וברן, במסיק הזיתים. ברן נראה עדין וחלש, אבל נדהמתי כששמעתי כמה שעות הוא החזיק את המקל והכה בענפים, אפילו קוזימו התרשם. יואן סידר את הרשתות ורוקן אותן. השמן יצא נהדר. אבל הרי טעמת אותו, שלחתי אותו ל…’
‘נו, אז מה?’
סבתא נאנחה.
‘אחרי המסיק לא היה הרבה מה לעשות, אז לא התקשרתי אליהם יותר. אבל לפני כמה שבועות התעוררה בי הסקרנות לדעת מה שלומם. ברן אמר לי שיש לו בעיות במתמטיקה, הצעתי לעזור לו, והרגשתי אשמה כי לא שאלתי אותו שוב. אז הלכתי לחווה. זה כבר היה יולי, אני חושבת. הייתה שם רק גברת פלוריאנה והיא זו שסיפרה לי… טוב, את מה שקרה.’
ראיתי את אבא שלי מגיח מאחורי הבית. כשראה אותנו, הוא נעלם שוב.
‘מה קרה, סבתא?’
‘נראה שברן הסתבך בצרה,’ היא נעצה בי מבט נוקב, ‘עם בחורה.’
אספתי באצבע את הפירורים הנותרים בזה אחר זה. בלי לחשוב, הבאתי את האצבע לפה ומצצתי אותה.
‘איזו צרה?’
סבתא חייכה בעצב. ‘הצרה היחידה שאפשר להסתבך בה עם בחורה, תרזה. הוא הכניס אותה להיריון.’
קמתי בפתאומיות. הכיסא נפל לאחור, נתקל באבן. סבתא נרתעה. ‘אני הולכת לראות,’ אמרתי.
אפילו לא עלה בדעתי להחזיר את הכיסא למקומו.
‘את לא יכולה ללכת לשם.’
‘איפה האופניים? איפה לעזאזל שמת אותם?’
מצאתי את מוט הברזל סגור ונעול. זרקתי את האופניים על הקרקע ועברתי מתחת לשער. מימיני ראיתי עץ עמוס באגסים צהובים, רבים נשרו והדיפו ריח של ריקבון.
בחווה לא היה איש. ישבתי על כיסא הנדנדה הרעוע, בלי להתנדנד. חיכיתי יותר משעה, אני חושבת.
אז ברן הכניס בחורה להיריון.
צפיתי בחתולים נעים לאורך הקירות. היו כמה חדשים לעומת השנה הקודמת. אחד מהם, ענקי עם שיער אדום, נעץ בי מבט ממושך.
ברן הכניס בחורה להיריון. למה הוא לא עשה את זה לי?
כששמעתי את רעש המכונית המתקרבת לא זזתי ממקומי. צ’זארה ופלוריאנה היו לבושים בבגדי חג, הוא בחליפת כותנה כחולה ועניבה, והיא בשמלה פרחונית. מאחוריהם הלך נער בראש מורכן, גם הוא אלגנטי אבל בלי עניבה. שערו של צ’זארה היה מסופר. רציתי לרוץ לקראתו, אבל שמרתי על איפוק.
‘תרזה היקרה,’ אמרה פלוריאנה, נטלה את זרועותיי ופרשה אותן לצדדים, כאילו רצתה להביט בכל כולי, ‘היינו במיסה. חיכית הרבה זמן? בחום הזה. אני כבר הולכת להביא לך כוס תה קר.’
‘אין צורך, תודה.’
הלב שלי השתולל. חששתי שהיא תוכל לחוש את זה בוורידים של מפרקי ידיי.
‘בהחלט כן. קצת תה צונן כדי להתקרר. הכנתי אותו אתמול. והשתמשתי באֲגָבָה במקום בסוכר, אז אין לך מה לדאוג לגבי הגזרה. את לא מכירה את יואן שלנו, נכון?’
היא נעלמה במהירות בתוך הבית. יואן החווה לעברי מעין קידה, בלי לדבר, והלך גם הוא משם. צ’זארה התיר את עניבתו, מתנשף מרוב חום. הוא לקח כיסא מתחת לשולחן והניח אותו מולי.
‘מצאנו את הקהילה הזאת,’ אמר. ‘היא קצת רחוקה, בלוֹקוֹרוֹטוֹנדוֹ, אבל הכומר שלהם הוא הכומר הראשון שאני פוגש שאינו מקובע בדעותיו. דון וַלֶריו. הוא אדם פתוח, ואני חושב שהוא באמת מעריך אותי. הוא עושה עבודה טובה עם יואן. למעשה הוא אורתודוקס, אפילו אם הוא עדיין לא ממש יודע מה פירוש הדבר. בכל אופן, הוא בא איתנו ברצון. הייתי שמח להכיר לך אותו, את דון ולריו. את רק עוברת פה או שתישארי קצת גם השנה?’
משהו באופן דיבורו גרם לי לסבול ביתר שאת. התדהמה שצ’זארה ופלוריאנה הפגינו כשמצאו אותי שם הייתה פושרת. לרגע, כשהתקרבו, אפילו חשבתי שהם אינם ששים לראות אותי.
‘לא היה לך מזל עם מזג האוויר,’ אמר צ’זארה, ‘הוא היה מושלם עד אתמול, אבל עכשיו… יותר מדי לחות. ואין סימן לשינוי.’
‘באתי לומר שלום לברן.’
כדי שלא להישמע חסרת נימוס, הוספתי: ‘ולניקולא.’
צ’זארה טפח בכפות ידיו על ברכיו. ‘אוה, ניקולא, בני הטוב! מאז שהוא באוניברסיטה אנחנו רואים אותו מעט מאוד. אבל הוא מוכשר, חייבים לומר. הוא עבר את כל הבחינות, למעט משפט אזרחי. אבל ידוע שמשפט אזרחי זה תיק מפלצתי. מאות עמודים שצריך לשנן בעל פה.’
‘ומה עם ברן?’
נדמה שצ’זארה לא שמע. הוא ניסה להסיר כתם מחולצתו באצבע רטובה ברוק. גם הזקן נעלם, עוד דבר שהיה שונה. בפניו העגולים, הנקיים, היה משהו ילדותי.
‘ניקולא מגיע בעוד ארבעה ימים,’ אמר, ‘והוא יישאר כאן שבוע. אני חושב שהוא יצטרך ללמוד, הוא תמיד אומר שהוא צריך ללמוד, אבל אני בטוח שהוא ישמח לראות אותך.’
פלוריאנה חזרה לחצר והביאה עימה כוס תה קר. שולי הכוס היו לבנים מאבן סיד, דבר שלא היה מפריע לי בנסיבות אחרות, אבל באותו הרגע החלטתי שלא אניח עליה את שפתיי. כל פרט הדהים אותי כבגידה חדשה: מראהו של צ’זארה, פלוריאנה שבמקום להישאר איתנו התמסרה מייד לתליית הכביסה על החוט המתוח בין שני עצים, והבחור החדש הזה, יואן, שבינתיים החליף בגדים, ועירום למחצה, חמק לעבר השדות.
כל כך הרבה שעות חלמתי על החווה ועל כולם.
כדי שלא לשאול איפה ברן בפעם השלישית, שאלתי איפה טומאסו.
‘גם טומי כבר גדל. עכשיו הוא חי את חייו. הוא עובד במַסאפרָה, באתר נופש לעשירים. איך הוא נקרא, פלוריאנה?’ הוא הרים את קולו כדי שהיא תשמע.
‘רֶלֶֶה דֵיי סַרַצֶ’ני.’
‘רלה דיי סרצ’ני, נכון. נראה שמי שהמציא את השם הזה לא ידע מה עוללו הסָרָצֶ’נים באזור הזה,’ הוא גיחך, ואני, באופן בלתי רצוני, צחקתי.
האם היה די בכך שאומר: זה נכון שברן הכניס בחורה להיריון? אבל הרגשתי שזה יהיה כמו לתת לצ’זארה סטירה. ראיתי כיצד הוא נשען לאחור ונושם נשימה עמוקה.
‘אני לא חושב שנאכל צהריים. חם מדי. אבל את מוזמנת להישאר אם את רוצה.’
‘מחכים לי בבית.’
אי־שם יואן חבט בעץ שקד כדי להפיל את הפירות. אפשר היה לשמוע את חריקות הענפים החבוטים, ובעקבותיהן נקישות מהירות, כמו של ברד. צ’זארה שפשף את פניו במרץ. ‘אם כך, אני אספר לניקולא שאת כאן.’
אני לא יודעת איך לתאר את הימים הבאים, את המצב שהידרדרתי אליו. זה היה דומה לפחד מהלילה בילדותי, כשבהיתי בקוטל היתושים החשמלי עד שהרגשתי את החדר נושם, מתרחב ומתכווץ. לא הייתה שום סיבה להישאר שם, פרט לתקווה הקלושה, הלא־רציונלית, שברן יחזור. אבל החלטתי לחכות לבואו של ניקולא.
ביליתי שעות רבות בבריכה, שוכבת על מזרן מתנפח. בשעה שדחפתי את עצמי דחיפות קלות מקצה לקצה, נזכרתי בלילה שהנערים היו בתוך המים. הבריכה רוקנה ומולאה פעמים רבות מאז, המים נמהלו שוב ושוב בכלור ואצות, אבל אולי כמה מולקולות מעורו של ברן שרדו. הרטבתי את ידיי ושפשפתי אותן על בטני ועל כתפיי.
סבתא הוסיפה לנהוג בי בהתחשבות, כמו ביום הראשון. היא אפילו הייתה מוכנה לעזוב את הספה כדי לעבור לאחד מכיסאות הנוח ליד הבריכה ולשמש לי חברה. היא התכרבלה בריבוע הצל שהטילה השמשייה ופעם אחת אפילו לבשה בגד ים. רגליה, שאותן לא ראיתי חשופות במשך שנים, היו רפויות וחיוורות, מנוקדות בכתמים בצבעי אגוז. באותו יום אחר הצהריים היא הייתה שקועה במחשבות זמן ממושך, הספר סגור בין ידיה, כאילו היא מהרהרת בדבר־מה, ואז פנתה לעברי בהחלטיות ואמרה: ‘ידעת שאבא שלך כמעט התחתן עם אישה אחרת לפני שהוא פגש את אימא שלך?’
נצמדתי לסולם כדי להפסיק להסתובב.
‘הוא היה בגילך כשהכיר אותה. קראו לה מַריאַנגֶ’לָה. בחורה יפה.’
החלקתי מן המזרן אל המים הרדודים.
‘כשהוא אמר לי שהוא רוצה להתחתן איתה הייתי בהלם. לא הסכמתי, אבל אבא שלך עקשן, את מכירה אותו. אז עשינו עסקה: קודם הוא יסיים את האוניברסיטה ואחר כך יתחתן עם מריאנג’לה.’
ניסיתי לדמיין את אותה אישה, אך לשווא. לרגע הפנתה סבתא את ראשה לעבר הווילה. נראה שמשהו מטריד אותה. האם חששה שאבי מאזין לנו? או שמא לא הייתה משוכנעת לחלוטין שהיא רוצה לחלוק איתי את הסיפור האישי הזה?
‘אז הוא נסע לטורינו ללמוד הנדסה. כשחזר לכאן בתקופת החגים הוא רץ לחפש אותה, אבל ברגע שראה אותה הוא הבין שכבר אין לו שום קשר אליה. הם נפרדו באותו ערב ממש. זה היה קיץ נורא לכולם.’
היא שלחה את רגליה לפנים ומתחה את כפות רגליה.
‘אחרי שנה הוא פגש את אימא שלך,’ הוסיפה בנימה ניטרלית.
‘היא יודעת?’
‘אימא שלך? אולי. אבל אני חושבת שלא.’
‘לדעתך הוא אף פעם לא סיפר לה?’
‘אוי, תרזה! זה בהחלט לא נכון שאחרי שאנשים מתחתנים הם מספרים זה לזה הכול.’
מסבתי ירשתי את הציפורניים המעוקלות של כפות ידיי ורגליי. עדיין לא החלטתי אם הן סימן ליופי או לפגם. היא התלוננה שעם הגיל הן נוטות לצמוח לתוך הבשר.
‘רק כדי להגיד לך,’ הוסיפה, ‘שזו שטות לחשוב שהשוני בין שני אנשים נעלם רק מפני שרוצים בכך. כל מה שאבא שלך השיג היה לבזבז שנים שהוא היה יכול לנצל הרבה יותר טוב. הוא ומריאנג’לה יכלו להיות מאושרים יחד, זה כמעט בטוח.’
‘מה זאת אומרת, מאושרים?’
‘לא מאושרים. אמרתי שהם יכלו להיות לא מאושרים יחד.’
‘חשבתי שאמרת מאושרים.’
סבתא נדה בראשה. היא החליקה על ירכיה בידיה.
‘תראי איזה ברכיים מכוערות נהיו לי,’ היא העירה, לוחצת אותן כמו שני תפוזים.
היא הסתובבה וחייכה אליי. ‘תמיד יש הרבה מה לדעת על החיים של מישהו אחר, תרזה. אף פעם אין לזה סוף. ולפעמים מוטב שלא להתחיל בכלל.’
ערב אחד בא ניקולא לבקר אותי. מן החלון ראיתי אותו, עומד ליד רוזה, בשל הבדלי הגובה היא נראתה זעירה. נדמה היה לי שהיא מספרת לו משהו, ניקולא הנהן, אבל לא הצלחתי להבין את המילים וממילא לא הייתי מעוניינת להבינן. נתתי לו לחכות זמן־מה בשעה שהתלבשתי והעברתי מסקרה על הריסים.
הבחנתי מייד שהתנהגותו שונה, הייתה בו מעין שלווה נרכשת. הוא מעולם לא היה הכי משוחרר בחבורה, אבל שלא בנוכחות הבחורים האחרים, הפן חמור הסבר שלו הודגש עוד יותר. הוא הציע טיול קצר בסביבה, אבל אני רציתי להתרחק יותר, הפצרתי בו. הווילה של סבתא נראתה לי כמו כלא אחרי הימים הארוכים ששהיתי בה.
ב’סקאלו’ מצאנו מעט מאוד אנשים, התיישבנו ליד שולחן באמצע הרחבה. הרוח הצפונית הסעירה את הים. ניקולא הלך להביא שתי בירות. נראה שהוא גאה להפגין בפניי סוף כל סוף את נימוסיו הטובים, מאושר להיות איתי לבד, וזה הרגיז אותי.
עד מהרה הצטערתי על ששכנעתי אותו לקחת אותי לשם. לא הצלחנו לפתח שיחה משום סוג שהוא.
‘אבא שלך אומר שאתה מצליח באוניברסיטה,’ הפטרתי בחוסר חשק.
‘הוא אומר את זה לכולם. אבל במציאות אני די ממוצע. היית רוצה לבוא לבארי? אני יכול לקחת אותך באחד הימים.’
‘אולי.’
ידיו היו מרשימות למדי, הן היו גדולות וגבן חלק מאוד. הוא הגזים בכמות הבושם.
‘מצאת שם בחורה?’ שאלתי, כדי להרחיק אותו מכל פנטזיה על שנינו יחד, ובכלל זה הנסיעה לבארי.
פניו קדרו. ‘לא ממש.’
זרי הנורות הדלוקות רעדו ברוח. כמה מהן היו שרופות. תהיתי אם הן אותן נורות של הקיץ שעבר.
‘ומה איתך?’ אמר ניקולא.
‘בכלל לא.’
אבל לא רציתי שהוא יחשוב שאני מעוררת רחמים. הרבה זמן חיכיתי למישהו שבסופו של דבר לא אראה. הוספתי: ‘רק סטוצים.’
‘סטוצים,’ חזר אחריי, מאוכזב.
‘ואיפה הוא?’
ניקולא לגם מהבירה, בשלווה. ‘לא יודע. נעלם.’
‘נעלם?’
‘הוא עזב. בטח שמת לב שהוא היה קצת מוזר כבר בקיץ שעבר.’
‘האמת שלא.’
לא הבנתי למה אני נעשית כל כך תוקפנית, כאילו הכול באשמתו.
‘למה אתה מתכוון ב’מוזר’?’ שאלתי.
‘הוא נעשה… אני לא יודע. עצבני. רע, במיוחד עם צ’זארה.’
תמיד הופתעתי מחדש כשניקולא קרא להוריו בשמותיהם.
‘צ’זארה סובלני,’ הוא אמר, ‘מבחינתו כל אחד יכול להתנהג כרצונו, כל עוד הוא לא פוגע באחרים. אבל ברן… התגרה בו. בייחוד מאז שהוא התחיל לקרוא את כל הספרים האלה ונופף לו אותם מתחת לאף.’
‘איזה ספרים?’
‘מספיק שהם יצאו נגד אלוהים. כמעט כל יום הוא דאג שאחד מהם יהיה על השולחן. הוא סימן במרקר את הקטעים הנוראים ביותר כדי שצ’זארה יקרא אותם.’
הוא הרים ענף קטן שנשר על ספסלו ועתה חרט על המשטח הבהיר של השולחן קווים אנכיים.
‘לא הייתה לו שום סיבה להתייחס אליו ככה,’ הוא היסס בטרם המשיך: ‘את יודעת מה צ’זארה אמר לי פעם?’
‘מה?’
‘שהרֶשע נגע בלב של ברן.’
‘רשע?’
‘השטן, תרזה. צ’זארה ידע שהוא שוכן אי־שם בתוכו. הוא התפלל כל יום שהוא לא יתעורר, והנה, בכל זאת.’
‘אתה באמת מאמין לדברים האלה?’ אמרתי בכעס.
הענף נשבר בין אצבעותיו, ניקולא הביט בו באכזבה, ואז השליך את שני הקצוות. ‘אם היית מכירה אותו היטב, גם את היית מאמינה בזה.’
הכרתי אותו היטב. היינו יחד בסבך הקנים. הוא השתמש בלשון שלו עליי באופן המסוים ההוא.
‘רק בגלל שצ’זארה אומר את זה, זה לא אומר שזה נכון.’
‘ברן כעס עליו כי טומאסו עזב. הוא אמר שהוא גירש אותו. אבל זה לא היה ככה. זה טבעי שהבוגרים מתרחקים מהחווה והולכים לדרכם. זה הנוהג. לולא צ’זארה, טומאסו היה עדיין מתגורר בבית היתומים ההוא ליד הכלא. אבל ברן בכל זאת לא סלח לו. הם תמיד היו כמו תאומים סיאמיים, שניהם. את זוכרת את הערב ההוא, ביום ההולדת של טומאסו, איך הם בכו?’
אינסטינקטיבית פניתי לנקודה שבה שכבו ברן וטומאסו על הקרקע באותה מסיבה. היו שם רק סלעים שטוחים. הלאה משם, גדר התיל וסבך השיחים, המגדל. אולי בעל חיים התנועע בין הסרפדים.
‘והבחורה?’
ניקולא בחן אותי כמו כדי לנחש מה אני כבר יודעת. אילולא הייתי מזכירה אותה, הוא לא היה מספר לי עליה בכלל. הוא נד בראשו, כאילו אין מה להוסיף בנושא.
‘מי היא?’
הוא קירב את הכוס לפיו, אבל הבחין שהיא ריקה. הוא נראה קצת מבולבל עכשיו. אולי דמיין לעצמו ערב אחר. דחפתי קדימה את הבירה שבקושי נגעתי בה, והוא הודה לי בניד ראש.
‘פגשתי אותה רק מדי פעם, כי הייתי תמיד בבארי. היו לה בעיות של כסף ו… אני לא יודע, אולי אפילו של סמים. כשהיא נכנסה להיריון, צ’זארה הסכים לארח אותה בחווה. לא היה לה עוד איפה להיות.’
הוא אמד את תגובתי. הכרחתי את עצמי להיראות אדישה, בשעה שחשבתי על הסבון שהפך לתיבת אוצר לחשיש. עד כמה מטומטם נראה המאמץ הזה עכשיו, כשהאירועים הציפו אותי מכל כיוון.
ואז ניקולא אמר: ‘היה לה שם מוזר. ויוֹלָה־ליבֶּרָה.’
הרגשתי שאני נופלת לאחור, נאחזתי בספסל.
‘ויוֹלָה־ליבֶּרה,’ חזרתי ואמרתי.
‘היא…’ אבל הוא השאיר את המשפט תלוי באוויר.
הייתי המומה וכנראה חיוורת מאוד.
‘היא מה?’
ניקולא הושיט את אחת מידיו הענקיות לעבר פניי, הסיט את השיער ממצחי וליטף את לחיי בעדינות שלעולם לא הייתי מעלה בדעתי. ‘אני מצטער מאוד בשבילך,’ הוא אמר.
‘אני רוצה ללכת הביתה.’
‘כבר?’
‘כבר, כן.’
‘איך שאת רוצה.’
אבל עדיין חלפו כמה דקות עד שזזנו. ‘סקאלו’ נאבק להתמלא. הנערה שהגישה משקאות נשענה על אדן החלון של הקרוואן בהבעה משועממת. הבטנו זו בזו הרבה זמן, מעל כתפיו של ניקולא, עד שהיא הרחיבה את עיניה כמו כדי לשאול אותי במה לעזאזל אני נועצת עיניים.
למחרת בבוקר אמרתי לאבי שאחזור לטורינו. הוא שאל מדוע, כאילו לא הבין, ואני, שכביכול האמנתי לו, המצאתי תירוץ שאני רוצה להתכונן לתחילת שנת הלימודים וללמוד עם לוּדוביקָה, שלמעשה בילתה בפוֹרמֶנטֶרה עם החבר שלה. הוא אמר שלנסוע לבד ברכבת במשך כל כך הרבה שעות לא בא בחשבון, אבל כנראה סבתא שכנעה אותו, כי אחרי ארוחת הצהריים הלכנו יחד לתחנה וקנינו כרטיס בין־עירוני לערב הבא.
ארזתי את המזוודות. מפעם לפעם אילצה אותי הבחילה לשבת ולנשום עמוק. כעסתי על רוזה כי היא הכניסה זוג מכנסי ג’ינס למכונת הכביסה. פחות משעה לאחר מכן הם היו מגוהצים ומקופלים על המיטה, ליד המזוודה.
בבוקר ראיתי אותה ואת קוזימו עוזבים במכונית. אני לא זוכרת אם חשבתי על זה באותו הרגע, או אם הגיתי את התוכנית המוזרה הזאת באמצע הלילה. לקחתי את המפתחות הרזרביים של הלאמיה, נכנסתי וניגשתי למדף של כלי העבודה ולקחתי את הצנצנת עם החדקונית האדומה. אחר כך עליתי על האופניים ודיוושתי במהירות מסחררת לעבר החווה.
מצאתי את צ’זארה כורע על ברכיו על הקרקע, הוא התעסק סביב בור השופכין. הוא נעל מגפיים גבוהים ועטה כפפות גומי. יואן עמד לצידו, אוחז באת חפירה. סירחון דוחה עלה מן הבור.
תחבתי את הצנצנת עם החרק מתחת לאף של צ’זארה ואמרתי, ‘גם זה? צריך לעשות הלוויה גם לזה?’
הוא הביט בי המום.
‘נו?’ לחצתי עליו. ‘גם כאן צריכה להיות נשמה, לא? אנחנו צריכים לקבור אותו.’
הוא קם לאט, הסיר את הכפפות. ‘כן, תרזה,’ אמר בשקט.
התעקשתי שכולם יתאספו, גם פלוריאנה וניקולא. צ’זארה חפר בור זעיר באצבעו והניח בו את החדקונית האדומה. הוא קרא בקול מזמור: ‘כִּי כָל־יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ־הֶגֶה,’ אחר כך פלוריאנה שרה בלי הגיטרה, קולה החשוף העלה דמעות בעיניי.
הבור נסתם ואני נשבעתי שזה נגמר: לא אניח יותר למחשבה על ברן לטרוף אותי מבפנים.
אחרי כן הלכתי בשבילים עם ניקולא, שנינו שתקנו זמן רב.
‘אני נוסעת,’ אמרתי. ‘אני לא חושבת שאבוא שוב לספציאלה.’
שקלתי אם יהיה אכזרי מדי להוסיף את זה, ועשיתי את זה בכל זאת: ‘אין לי סיבה לחזור לכאן.’
חלפנו על פני חומת אבנים מתפוררת. עצרתי ליד פרח צלף קוצני שפרח בין הסדקים, קטפתי אותו, הפכתי אותו בין אצבעותיי כמה פעמים, והשלכתי אותו על הארץ.
ברגע שעברנו על פני בליטה בקרקע, מצאנו את עצמנו בהפתעה מול סבך הקנים.
‘למה באנו הנה?’ שאלתי.
ניקולא הניח את ידו על גזע עץ זית. הוא הביט באדמה, לא בדיוק בנקודה שבה שכבנו ברן ואני, אלא קצת יותר ימינה.
‘שאלתי אותך למה באנו הנה,’ אמרתי שוב. העצבנות לפתה את גרוני.
‘ברן וטומאסו היו אחים בשבילי. הם היו אולי תאומים סיאמים, אבל עדיין הייתי האח שלהם.’
‘אז מה?’
‘שלושתנו חלקנו הכול,’ הוא נעץ את עיניו בעיניי. ‘הכול. אבל ברן מעולם לא רצה לחלוק אותך איתנו. הוא אמר שאת שלו וזהו.’
הוא העביר את ידו בשערו. מי הנחל זרמו בגרגור כבוש, מי יודע מנין באו ומי יודע היכן עמדו להישפך. ‘אני צריכה לתפוס את הרכבת,’ אמרתי. ואז פניתי והתחלתי ללכת במהירות לעבר החווה. ניקולא לא פנה לבוא אחריי.
כשכבר הייתי רחוקה, ראיתי אותו באותה תנוחה, פונה אל הקנים, זרוע אחת תלויה לאורך גופו והאחרת מתוחה, נוגעת בעץ, מנסה להמשיך לרגל אחרי הרוחות החבוקות של ברן ושלי, או אולי אחרי אלה של ברן וויוֹלָה־ליבֶּרה, של כל מי ששכב על האדמה הזאת, שכמו שוגָה באשליות, חשבתי שהיא רק שלי.
מהרכבת עקבתי במבטי אחר פנסי הרחוב שחלפו על פני החלון השמנוני מטביעות אצבע, ואחר כך בשטחים השחורים הארוכים של השדות ובשלטים שהכריזו על תחנות בכפרים שמעולם לא שמעתי את שמם. היינו בוודאי באַבּרוּצוֹ, או אולי כבר במארקֶה, כשהתחיל לרדת גשם, שבתוך כמה רגעים עִרפל את הזגוגית והעלה את הלחות בתא לרמה מחניקה. ברח לי פיפי, אבל לא קמתי. הייתי לכודה במעין שיתוק. מעולם לא חשתי כאב כל כך פולשני. כמו זריקה חזקה של רעל. התמונה של ברן ושל ויוֹלָה־ליבֶּרה ביחד תבעה ממני לחשוב עליהם שוב ושוב, וכך עשיתי עד שעלה הבוקר, עד שעל המישור הפציעה שמש עמומה, שהפתיעה אותי ערה, עדיין ערה.
בשנה האחרונה של התיכון למדתי ללא הפוגה כי לא ידעתי מה עוד לעשות עם עצמי. זאת הייתה הדרך היחידה למנוע מהמוח לעבור בהבזק אחד את אלפי הקילומטרים שהפרידו ביני לבין ספציאלה. החלפתי שני מכתבים עם ניקולא, אבל הם היו רדודים ובנאליים, והפסקתי לענות לו.
גם בשנתי המשכתי לראות את אותן התמונות. הנערים בתוך הבריכה. ארבעתנו יחד במרכז הכיכר של אוֹסטוּני, בין כל האורות. קני הסוף והדרך חזרה הביתה המתישה, לצידו של אבי; הוא שרצה להקשיב בפעם השנייה ל־Stella stai, ואני שלא ידעתי איך להסתיר את העגמומיות. בבוקר מצאה אותי אימי כשפניי על השולחן, העירה אותי בליטוף על מצחי, ואחר כך עברו שעות עד שהצלחתי להיפטר מהצוואר הנוקשה.
בערבים, לסירוגין, נהגתי ללכת לבריכה הציבורית ולשחות עד אפיסת כוחות. לסיגריה הראשונה שעישנתי כשיצאתי ממנה היה טעם מוזר, של פלסטיק שרוף, שהפתיע אותי בכל פעם מחדש.
בבחינות הבגרות הוצאתי את הציון הגבוה ביותר, קיבלתי שבחים רבים. איש לא ידע לזהות מי אני באמת: חנונית שמנסה לשכוח את הבחור שאיתו היה לה רומן שנתיים קודם לכן, הבחור שהכניס בחורה אחרת להיריון ואחר כך נעלם.
באוגוסט נסע אבי לספציאלה לבדו. בבוקר הנסיעה לא קמתי להיפרד ממנו. בימים שלאחר מכן התמהמהתי ולבסוף לא התקשרתי אליו אפילו לא פעם אחת.
הייתי נחושה בדעתי שלא לשאול אותו דבר גם כשחזר, אבל הוא היה זה שנכנס לחדרי, נושא איתו שובל של זיעה אחרי השעות הארוכות שבילה בנהיגה. אני בדיוק צפיתי ב־MTV, בקליפ של Secretly.
‘השנה היה חם מהרגיל,’ הוא אמר.
‘כן, שמעתי.’
‘יש בצורת שאפילו הזקנים לא זוכרים כמוה. זה יעשה טוב לזיתים,’ הוא התיישב על המיטה. ‘אבל הלכתי לים כמה פעמים. הוא היה מושלם. רגוע, שטוח ועם השתקפויות יפהפיות. המים היו חמים כמו מרק. בחווה…’
הסתובבתי לעבר הטלוויזיה. העמדתי פנים שאני מתרכזת במרקע, אבל הוא לא הלך. שלושת גיבורי הקליפ הסתובבו בחדר בבית מלון ובלגנו אותו לגמרי.
‘את יכולה לכבות רגע?’ הוא אמר. חיפשתי את השלט־רחוק. במקום לכבות, הנמכתי את עוצמת הקול לחלוטין.
‘אמרתי שהחווה נטושה. יש שלט ‘למכירה’.’
שאלתי על צ’זארה בקול חלש.
‘הוא עזב. שאלתי גם בכפר, אבל אף אחד לא ידע לומר לי כלום. הם חיו חיים מבודדים למדי, האלה.’
הוא ביטא את המילה ‘האלה’ בצורה מוזרה, כאילו דיבר על קבוצת חייזרים.
‘לא יהיה לו קל למכור את המקום ההוא. את הבית יצטרכו להרוס ולבנות מחדש. למען האמת אני אפילו לא יודע אם יאשרו לבנות אותו מחדש. אני די בטוח שחלק גדול ממה שיש שם נבנה באופן לא חוקי. ובכלל, מי ירצה אדמה כזאת? סבתא אומרת שהם מפנים משם אבנים כבר שנים.’
לבסוף קם, טפח על מכנסיו כדי להסיר מהם את האבק.
‘עדיף שאלך להתקלח. אני מותש. שכחתי, סבתא שולחת לך את זה.’
הוא הושיט לי חבילה עטופה. כשנגעתי בה זיהיתי שיש בה ספר.
‘היא הצטערה מאוד שלא באת השנה.’
ניסיתי לראות בעיני רוחי את החווה הנטושה, את הדלתות והחלונות חסומים, את השלט למכירה. עקבתי במבטי אחרי אבי יוצא מהחדר.
התמונות של Secretly עדיין התחלפו על פני המסך בלי קול, זאת הייתה הסצינה הסופית. כיביתי את הטלוויזיה ואחר כך פתחתי את החבילה מסבתי. בפנים היה אחד הרומנים מספרייתה, ‘ציד המטמון’, של מרתה גריימס. איזו שטות, חשבתי. הנחתי אותו על מדף אפילו בלי לדפדף בו.
אין עדיין תגובות