עם עלות השחר של יום שלישי 30 בינואר 1934 ניתקה ספינה קטנה בדממה את העבותות אשר ריתקו אותה לרציף טעינת […]
פרולוג
מאת המלבה”ד – המביא לבית הדפוס
היסטוריה, זאת הגבירה המרגשת והשקרנית!
[גי דה מופסן 1850–1893]
ידועה תורת הבעל שם טוב על הפסוק “יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים”.[2] לדבריו, למילה “אנייה” שני פירושים: אנייה – ספינה, וגם אנייה – מספד[3]. לדידי, שני פירושים אלו חובקים זה את זה חיבוק שאינו ניתן לפליגה, לעתים עד-מוות. הבעש”ט מפליג למרחקים בדיבור על “עושי מלאכה במים רבים” – ובין היתר מקיש מזה ששליחותו של האדם היא לעזור ולסייע לאלו הנמצאים בשולי החברה וזקוקים לעזרה, כיוון שהם “עלולים לטבוע”. מאחר שלימודי קודש אינם ה”פורטה” שלי, לא אגלוש לרעיונות נשגבים מעבר לפשט של שני הפירושים למילה “אנייה” והקשר ביניהם. מאז ירד האדם המימה לראשונה בכלי שיט כלשהו, ירד ולא חזר – הן מחמת שלא ידע לשחות והן משום שלא ידע את הדרך חזרה – נשזרו שני מובני-מילה אלו זה בזה: יורד הים, או שולחו, איבד כלי שיט, אמו או רעייתו איבדו את אהובן.
נפלו עליהם תאניה ואנייה.
בגומחה קטנה בקירו המערבי, הפונה לים, של בית הכנסת המצוי ברחוב בוגרשוב 63 – בלב לבה שכונת נורדיה של תל אביב הקטנה – ניצבת יד זיכרון לשלושים ואחד בני השכונה אשר נפלו חלל במערכות ישראל. אנדרטה צנועה – קצת מוזנחת הייתי אומר – מאובקת, שזורה פה ושם בקורי עכביש, ראויה למעט תחזוקה ולמירוק בידיים דואגות וחמלניות.
בקדמת הגומחה קשת שיש אפור ובו חקוק באותיות זהב עמומות הפסוק הנצחי, המלווה את עמנו המיוסר מזה כשלושת אלפים שנה: “הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים”.[4] אובליסק מאותו שיש – קטן, צנום וקטום-קדקוד – ניצב על בסיס של אבנים מסותתות באמצעיתה של הגומחה. לא ברור מה בדיוק הוא מסמל. למרגלות יד הזיכרון צמוד לקיר לוח שיש ועליו חרוטים באותיות שחורות שמות הנופלים. בראש הרשימה ניתן לקרוא: “אריה גרבנוב, חלוץ הים, בן חיים וסוניה, י”ג אדר תרצ”ד, גיל כ”א”.
שני דגלוני ישראל פשוטים, סמל צה”ל מפליז ונר זיכרון מברונזה משלימים את מצאי החומרה.
לאנדרטה – שביסודה הייתה מצבה לספן עברי שנשתכח ומקום קבורתו לא נודע – צורפה במשך השנים רשימה ארוכה של שלושים בני השכונה הקטנה שנפלו במערכות ישראל. אלו, כדברי המשורר נתן אלתרמן, הם חלק ממגש הכסף, עליו ניתנה מדינת היהודים לעם ישראל.
אריה בן ר’ חיים… חלוץ הים… “חלוץ” תרתי משמע. חלוץ הוא ההולך בראש והעובר לפני המחנה. חלוץ הוא גם שמו של המפרש הקדמי בכל המפרשיות לסוגיהן – מדינגיות קטנות המשכשכות במי אפסיים ועד לקליפרים הגדולים, גומעי האוקיינוס, שבשעתם היפה התחרו על הובלת יבול התה הטרי מסין לבריטניה, במסעות שארכו בין מאה למאה ועשרים יום. ה”חלוץ” – הוא ראש וראשון הוא לכלל התפרושת.[5]
נוהג הוא שאין מערבין שמחה בשמחה, אך האם הדבר אמור גם לגבי ערוב עצב בעצב? ארץ ישראל נקנית בייסורים ועל כן ארשה לעצמי לערב כאן מכאוב במכאוב: עוד ארבעה ספנים ירדו תהומה עם אריה – מחציתם מבני-ברית ומחציתם מבני אומות העולם. אלו לא זכו לאזכור על אותה טבלת שיש, אולי משום שלא היו בני השכונה. האם בצדק קבעו כאן פרנסי בית הכנסת שאין מערבין צער בצער? פשיטא!
תאריך הטביעה של אריה גרבנוב וארבעת עמיתיו, אנשי צוותו ז”ל, אינו ידוע בתכלית הדיוק.
כפי שנראה בהמשך – במפורט ובמדוקדק – ניתוח הניווט והמפות הסינופטיות שהיו תקפות לאירוע המצער, מצביע על כך שספינתם נטרפה ביום שבת-קודש, י”ח בשבט תרצ”ד, שלושה בפברואר 1934.
על כן, יום טביעתם החרוט על לוח השיש שגוי בשלושה וחצי שבועות![6]
כשם שתאריך גורלי זה מצוץ הוא מן האצבע, כן גם הנאראטיב הרווח, המפרט את מסכת האירועים שהביאו למותם של אותם חמישה יורדי-ים בישי מזל, והמורשת של אנשי בראשית שנבדתה להם – ולגרבנוב במיוחד. ככל שחלף הזמן מעת האירוע, כן עומעם ברק המאורעות. מורשתם של הגיבורים-בעל-כורחם, נופחה ותפחה, היפרבולית, עד שהגיעה לתיאורים האבסורדיים המתפרסמים מאז ועד עתה ובהם ניתקל בהמשך.
שמונה בתים מזרחה מבית הכנסת, סחרה פעם חנות מכולת קטנה, אודותיה כתב באוגוסט 1953 יעקב הרדוף (שמאוחר יותר שינה שמו לינץ רמגל), עורך “הימאי הישראלי, ביטאון האיגוד הארצי לימאים”, את הדברים המלהיבים הבאים:
“א/מ[7] ‘עמנואל’ – (חברת ‘חופיה’ בע”מ) משרד ראשי: חנות המכולת של מר גרבנוב הזקן ברחוב בוגרשוב 79 בתל אביב… ריח שמן שומשמין… מלפפונים חמוצים… חלבה… וכאב לבם של הורים שכולים. הון בסך 1000 לא”י שאינו חוזר (הואיל ומר גרבנוב, יורשו החוקי של בנו השותף ב’חופיה’, מסרב לתבוע את דמי הביטוח מחברת לוידס[8], כי עד היום מקווה הוא שבנו ניצל וישוב!). נפח – 200 טון… מהירות – איך לפעמים… צוות – חצי תריסר…. וחזון…”
תאגיד “לוידס של לונדון” הוא שם רב-משמעות – “פירמה עולמית” בלשון העם – לב הביטוח הימי הבין לאומי… האמת היא שהספינה כלל לא הייתה מבוטחת.
וחזון… מילת קסם המלווה את הציונות מימי חוזה מדינת היהודים ואולי עוד מלפניו.. מאז חזון העצמות היבשות.[9]
חזון מעולם לא היה מטבע עובר לסוחר אצל רהב, שרה של ים. מבחינתה שלה, בני אנוש נצטוו לכבד את הים ועל כן היא מכבדת רק את המקצוענים – והם מכבדים אותה. היא אינה עושה הנחות לאיש: לא לבעל הניסיון, לא לטירון ולא למתחזה. במיוחד לא לטירון-המתחזה, הלובש כסות וארשת של זקן ורגיל ומנסה לתעתע בגלים, בגורל פקודיו ובגורלו שלו. אלו – תהומות יכסיומו, ירדו במצולות כמו אבן… צללו כעופרת במים אדירים.[10]
הדיווח הקצרצר של הרדוף דלעיל הוא שגוי, אפשר לומר אפילו שקרי, כמוהו כמעט כל דיווח שיצא באומר ובדפוס אודות הפרשה – מאז נרכשה ה”עמנואל”ועד עצם היום הזה. כל אלו נעשו במטרה לנפח, לשמר ולהאדיר את הדרמה. הסתרת האמת ואיתרוגו של גרבנוב לא היה להם אח ורע במחוזותינו עד, להבדיל, נקודת השפל של העיתונות הישראלית בשנים האחרונות. מסתבר ש”פייק ניוז” עבדו בהצלחה עוד לפני שמיודענו, רונאלד טראמפ, בא לעולם.
מאז אותו אירוע, מעלה באוב מפעם לפעם עיתונאי כלשהו את סיפור ה”עמנואל” – שמרכיביו הם אומץ-לב, בורות מקצועית, אווילות שחצנית וחוסר אחריות מחד, כרוכים יחד במסתורין וזעם איתני הטבע מאידך – מסתמך על זיכרונו הקצר של הקורא המצוי, בוחש בעיסה פעם נוספת, מתבל אותה בתבלינים אקזוטיים טריים מבית היוצר של דמיונו הקודח, מנפח את האירועים מעבר לכל שיעור וממחזר אותם כמעשה שתחילתו חלוציות צרופה – לא פחות מיישוב פתח תקווה או חניתה – וסופו צפונות עמוקות ושופעות מסתורין, בסגנון אירועי משולש ברמודה.
למרות כל אלו, התהודה לפרשה בקרב הציבור הרחב בישראל הייתה, במשך עשרות שנים, קלושה ביותר. למעשה היא שקעה בתהום הנשייה. זאת מחמת שתי סיבות: אלף, משום שמדובר בהרפתקה ימית, שמטבעה מעניינת רק פלח קטן של הציבור הישראלי. רובם המוחלט של עכברי היבשה המקומיים מעדיפים את שפת-הים ומראותיה על המתרחש גופא במים עמוקים. ובית, משום שגיבורה הראשי היה איש אגודות “זבולון” ובית”ר. ארגונים אלו נדחקו על ידי ישראל הרשמית והמפא”ית לשולי דברי הימים, למרות שתרמו תרומה מכרעת לאירועים ציוניים כעליית “אף על פי”, השתתפות מכובדת ביותר במרד גטו וארשה ובגירוש הבריטים מארץ ישראל.
לא כן אירע בחוגי הימאות העברית, בה דורות רבים של ימאים גדלו על ברכיהם של סיפורי הקברניט וולף לארסן, המכונה “זאב הים” (ג’ק לונדון), רב-החובל[11] אחאב, הרודף בטירוף אחרי הלוויתן הלבן, מובי-דיק (הרמן מלוויל) והאיים הטרופיים של ג’וזף קונראד. בראש האפוס המקומי נצבה ה”עמנואל”, תחת שרביטו של הקברניט הצעיר אריה גרבנוב – החולם תמיר-הקומה, יפה הבלורית והתואר[12] – בוגר אגודת “זבולון” ו”זאב הים העברי הראשון אחרי אלפיים שנה”. נערים רבים קראו בנפש שוקקת את כל אשר סופר אודותיו בדפוס, וברוב התלהבותם לא שמו לבם לכך שהיה זה חומר דל וממוחזר, בו רב הנסתר על הגלוי, השלילי על החיובי והשקר על האמת. מה נעלה יותר, חשבו אותם צעירים, מלמות בעד ארצנו בין גלים סוערים? מה להם ומי להם יוסף טרומפלדור ושרה אהרונסון כאשר דובר באריה גרבנוב? שלו נעליכם מעל רגליכם!
את חטאי אני מזכיר היום.
גם אני, כנער, הערצתי את אריה גרבנוב ואימצתי אל לבי, ללא עוררין, את הנאראטיב המצוי והמקובל אודותיו. כה נאמן הייתי לפרה קדושה זאת, עד שמעולם לא העליתי על דעתי שמן הראוי היה לבחון היטב, לפחות פעם אחת, באזמל מנתחים קר וחד, את האירוע המוזר והמיותר הזה. אני בוש לציין שנסחפתי עם המיתוס הנפוץ, עד כדי כך שחטא של מחדל הפך אצלי לחטא של ביצוע: את הדברים שנשאתי פעם בכנס חוקרים שנושאו היה “יהודים בנתיבי ים”[13], פתחתי באזכור – ובהעלאה-על-נס – של אפופיאה עלומה זאת, אשר כמעט הכל טוענים שהייתה האירוע המחולל, בהא הידיעה, של תולדות הצי העברי.
היום אני יכול לומר שחלקי לא עוד עמם.
עכשיו – לאחר שנחשפו העובדות – הגיע הזמן לעשות סדר בדברים, לקרוע מסכות ולנתץ אלילים.
כל זאת במלוא הזהירות וההבנה המתבקשות, משום שלקסמו של הים ולאינטליגציה של גבר מיוחד ויוצא דופן יש חוקים משלהם.
[2] תהלים, ק”ז, 23. [חזרה]
[3] לדוגמה: וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵל וְהָיְתָה תַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה (ישעיהו, כ”ט, 2). [חזרה]
[4] שמואל ב’, א’, 19. [חזרה]
[5] תפרושת – מערכת מפרשים בכלי שיט. [חזרה]
[6] לא ברור מדוע תוארך האסון על הלוח כיום י”ג אדר, שאין לו שום בסיס במציאות ובכתובים. תאריך זה הוא יום תענית אסתר ויתכן שנעשה שם ניסיון לקשור את שני התאריכים. [חזרה]
[7] א/מ – אניית מנוע [בעירה פנימית], להבדיל מ-א/ק – אניית קיטור. [חזרה]
[8] לוידס אינה חברת ביטוח אלא תאגיד של מבטחים-חתמים. [חזרה]
[9] יחזקאל, ל”ז. [חזרה]
[10] שמות, ט”ו, 5, 10. [חזרה]
[11] חובל הוא קצין במחלקת הסיפון באנייה. בספינות סוחר שהונעו באמצעות מפרשים בלבד כל הקצינים היו חובלים. כיום יש באניות שלוש מחלקות: סיפון, מכונה ומשק. לכל מחלקה קצינים משלה. קציני מכונה ומשק אינם חובלים. בראש פירמידת הפיקוד עומד רב החובל – שצמח לתפקידו במחלקת הסיפון – אולם מאז הפך למפקד העליון של האנייה, אינו עוד משתייך למחלקה פרטנית כלשהי. עוד בעניין זה בפרק 16: “על ניהולן של אניות וספינות – צוות, משמרות-ים ויומן האנייה.” [חזרה]
[12] אכן, הוא היה כזה, “על אמת”, 15 שנה לפני שחיים גורי טבע מטבע לשון זאת בשירו “הרעוּת”. [חזרה]
[13] אוניברסיטת חיפה, 25-26 נובמבר 1997. [חזרה]
