אם נדמה לכם שאתם בודהיסטים, אולי כדאי שתחשבו שוב. דזונגסאר ג'מיאנג קיינטסה, מגדולי המורים של הבודהיזם הטיבטי כיום, מאתגר את […]
הקדמה
פעם ישבתי במושב האמצעי בטור המושבים האמצעי בטיסה טרנס-אטלנטית, ולידי ישב איש נחמד שניסה להיות חברותי. מכיוון שראה שראשי מגולח ואני לובש גלימה אדומה הוא הסיק שאני בודהיסט, וכשהוגשה הארוחה הציע בטובו להזמין לי ארוחה צמחונית. מכיוון שהניח בצדק שאני בודהיסט, הוא הניח גם שאיני אוכל בשר. כך התחילה שיחתנו. הטיסה היתה ארוכה, וכדי להרוג את הזמן ואת השעמום שוחחנו על בודהיזם.
עם הזמן הבנתי שאנשים בדרך כלל מקשרים בודהיזם עם שלווה, מדיטציה ואי-אלימות. למעשה רבים חושבים שכדי להיות בודהיסט די בגלימות אדומות או כתומות ובחיוך שלֵו. כבודהיסט קנאי אני צריך כנראה להתגאות במוניטין הזה, במיוחד בכל הקשור באי-אלימות, הנדירה כל כך בעידן זה של מלחמות ואלימות, ובראשן אלימות דתית. דתות הולידו אלימות לכל אורך ההיסטוריה, וגם היום אלימות דתית קיצונית מככבת בכל מהדורות החדשות. אני חושב שאפשר לקבוע בביטחון שאנחנו הבודהיסטים לא התבזינו עד כה בעניין הזה, ואלימות מעולם לא מילאה תפקיד בהפצת הבודהיזם. אבל כמי שגדל על ברכי הבודהיזם אני גם מרגיש החמצה מסוימת כשמקשרים אותו רק עם צמחונות, אי-אלימות, שלווה ומדיטציה. הנסיך סידהארתה, שהקריב את חייו הנוחים ואת כל המותרות של חיי הארמון כשיצא לחפש הארה, בוודאי חיפש משהו מעבר לישיבה חסרת מעש בחלקת יער שקטה.
הבודהיזם מבוסס על עקרונות פשוטים, אבל קשה מאוד להסביר אותו. הוא רחב, עמוק ומורכב עד בלי די. אף שאינו דתי ואינו תיאיסטי, קשה להציג אותו בלי להישמע דתי ותיאורטי. עם התפשטותו בעולם נטמעו בו גם מאפיינים תרבותיים שונים שמקשים עוד יותר על הבנתו. מאפיינים חיצוניים כמו קטורת, פעמונים וכובעים צבעוניים אולי מושכים תשומת לב, אבל הם גם עלולים להיות מכשול להבנה. אנשים מסיקים מהם שזו משמעות הבודהיזם, ואינם עוסקים במהותו.
לפעמים, בתסכולי מכך שתורתו של סידהארתה לא קנתה לה אחיזה מספקת לטעמי, או סתם מרצוני החופשי, אני משתעשע ברעיון לחולל רפורמה בבודהיזם – להפוך אותו לפשוט יותר, ברור ושמרני יותר. מובן שאין כל שחר לחלום (שאני שוגה בו לפעמים) לפשט את הבודהיזם ולהפוך אותו למערכת של כללי התנהגות מוגדרים ומתוכננים, עם שלוש מדיטציות ביום, כללי לבוש מסוימים וכמה עקרונות אידיאולוגיים, כמו שאיפה להפוך את כל האנושות לבודהיסטית. אילו יכולנו להבטיח שהשמירה על הכללים האלה תניב תוצאות מיידיות ומוחשיות, אני חושב שהיו יותר בודהיסטים בעולם. אבל כשאני מתעשת מהפנטזיות האלה (מה שקורה רק לעתים רחוקות) וחושב בדעה צלולה, אני נזכר שעולם מלא באנשים שמכנים את עצמם בודהיסטים לא יהיה בהכרח עולם טוב יותר.
רבים סבורים בטעות שבודהה הוא אלוהי הבודהיזם; אפילו אנשים מארצות הנחשבות לבודהיסטיות כמו קוריאה, יפן ובהוטן מחזיקים בגישה תיאיסטית כזאת כלפי בודהה והבודהיזם. לכן לאורך הספר אשתמש לסירוגין בשמות סידהארתה והבודהה, כדי להזכיר לאנשים שבודהה היה רק בן אדם – אדם שהפך לבודהה.
אפשר להבין מדוע אנשים מסוימים סבורים שהבודהיסטים מאמינים באדם ששמו בודהה שחי אי שם. עם זאת, בודהה עצמו ציין שלא את האדם עלינו להעריץ, אלא את החוכמה שהוא מלמד. אנשים רבים גם משוכנעים שלידות חוזרות וקַרמה הן עיקרי האמונה של הבודהיזם. ויש עוד ועוד תפיסות שגויות כאלה. את הבודהיזם הטיבטי מכנים לא פעם 'לאמאיזם', ואפילו זֶן לא תמיד נחשב בודהיזם. יש גם אנשים הבקיאים קצת יותר, העשויים להשתמש באופן שגוי במילים כמו ריקוּת ונירוונה בלי להבין את משמעותן.
בשיחה כמו זו שניהלתי עם שכני למטוס, מי שאינו בודהיסט ישאל בדרך כלל מה הדבר שהופך אדם לבודהיסט. אין שאלה שקשה יותר לענות עליה. אם בן שיחנו באמת מתעניין, תשובה מלאה לא תתאים לשיחה קלילה אגב אכילת ארוחת ערב. הכללות עלולות להוביל לאי-הבנות, גם אם התשובה נכונה ומגיעה היישר מלב המסורת, שראשיתה לפני 2,500 שנה.
בודהיסט הוא אדם שמקבל את ארבע האמיתות הללו:
כל הדברים המורכבים הם ארעיים.
כל הרגשות הם כאב.
כל הדברים נעדרים קיום עצמאי.
הנירוונה מצויה מעבר למושגי.
ארבע הקביעות הללו, שהבודהה עצמו ביטא אותן, ידועות גם כ'ארבעת החותמות'. החותם היה במקור סימון המהווה ערובה לאותנטיות. למען הפשטות וזרימת הטקסט נקרא כאן לארבע הקביעות האלו גם חותמות וגם 'אמיתות', אך אין לבלבל בין אלה לבין ארבע אמיתות האצילים, הנוגעות רק להיבטים של הסבל. אומרים שבארבעת החותמות מגולם הבודהיזם כולו, אבל רוב האנשים אינם מתעניינים בהם. אם לא מסבירים אותם היטב, לא פעם הם רק מוציאים לאנשים את הרוח מהמפרשים ואינם מעודדים אותם להמשיך להתעניין. הם משנים את נושא השיחה ובכך זה נגמר.
יש להבין את ארבעת החותמות כלשונם, לא באופן מיסטי או מטאפורי, ולהתייחס אליהם ברצינות. אבל החותמות אינם מצוות או דיברות. אם מקדישים להם קצת מחשבה, רואים שאין בהם שום דבר מוסרני או טקסי; אין בהם כל אזכור של התנהגות טובה או רעה. אלו אמיתות חילוניות המבוססות על חוכמה, והחוכמה היא שעומדת במוקד ההתעניינות של הבודהיסטים. המוסר והאתיקה הם משניים. כמה שאיפות מסיגריה או השתטות קטנה פה ושם אינם מונעים מאיש להיעשות בודהיסט, אך פירוש הדבר אינו רישיון לנהוג ברשעות ולזנוח את המוסר.
באופן כללי, החוכמה באה מתודעה שניחנה במה שהבודהיסטים מכנים 'השקפה נכונה'. אבל כדי להחזיק בהשקפה נכונה אדם אינו מוכרח להגדיר את עצמו בודהיסט. בסופו של דבר, ההשקפה היא שקובעת את המוטיבציה שלנו ואת מעשינו. היא שמובילה אותנו בדרך הבודהיסטית. אם נסגל לעצמנו התנהגות מיטיבה נוסף לארבעת החותמות, נהיה בודהיסטים טובים עוד יותר. אבל מה הדבר שהופך אדם ללא-בודהיסט?
• אם אינכם מקבלים את העובדה שכל הדברים המורכבים, או העשויים, הם זמניים, אם אתם מאמינים שיש ישות מהותית כלשהי או מושג כלשהו שהוא קבוע, סימן שאינכם בודהיסטים.
• אם אינכם מקבלים את העובדה שכל רגש הוא כאב, אם אתם מאמינים שיש רגשות שמסבים רק עונג, סימן שאינכם בודהיסטים.
• אם אינכם מקבלים את העובדה שטבען של כל התופעות הוא ריקוּת ואשליה, אם אתם מאמינים שדברים מסוימים אכן מתקיימים קיום עצמאי, סימן שאינכם בודהיסטים.
• ואם אתם חושבים שההארה מתקיימת בתחומי הזמן, החלל והאנרגיה, סימן שאינכם בודהיסטים.
אם כן, מה הופך אתכם לבודהיסטים? גם אם לא נולדתם בארץ בודהיסטית ולא גדלתם במשפחה בודהיסטית, גם אם אינכם לובשים גלימות ואינכם מגלחים את הראש, גם אם אתם אוכלים בשר ומעריצים את אמינם ואת פריס הילטון – זה לא אומר שאינכם יכולים להיות בודהיסטים. כדי להיות בודהיסטים עליכם להסכים שכל התופעות המורכבות הן ארעיות, שכל רגש הוא כאב, ששום דבר אינו מתקיים קיום עצמאי ושההארה היא מעבר למושגי.
לא צריך להיות מודעים לארבע האמיתות הללו ללא הרף ובכל רגע, אבל הן צריכות לשכון בתודעה; כמו שאיננו משננים לעצמנו כל היום את שמנו, אבל אם מישהו שואל אותנו לשמנו אנחנו יודעים את התשובה מיד, בלי ספקות. כל מי שמקבל את ארבעת החותמות, אפילו בלי שום קשר לתורתו של הבודהה, גם אם מעולם לא שמע את שמו של בודהה שאקימוני, יכול להיחשב כמי שצועד בדרכו.
כשניסיתי להסביר את כל זה לאיש שישב לידי בטיסה, שמעתי לפתע צליל של נחירה חרישית וראיתי שהוא ישן שנת ישרים. שיחתנו לא עזרה לו ככל הנראה להרוג את השעמום.
אני אוהב הכללות, ובקריאת הספר הזה תיתקלו בתלי-תלים של הכללות. התירוץ שלי לכך הוא שמלבד הכללות אין לנו הרבה דרכים לתקשר בינינו. וגם זו הכללה.
לא כתבתי את הספר הזה בכוונה לשכנע אנשים ללכת בדרכו של שאקימוני בודהה, להפוך לבודהיסטים או לתרגל את הדהרמה. בכוונה איני מזכיר כאן שום טכניקות של מדיטציה, תרגולים או מנטרות. כוונתי העיקרית היא להצביע על מה שיייחודי בבודהיזם, על מה שמבדיל אותו מהשקפות אחרות. מה היה בדבריו של הנסיך ההודי שזיכה אותו בכבוד והערצה כאלה, אפילו מצד מדענים מודרנים ספקנים כמו אלברט אינשטיין? מה בדבריו הניע אלפי עולי רגל להשתטח לפניו כל הדרך מטיבט לבודגאיה? מה מייחד את הבודהיזם מדתות אחרות בעולם? אני מאמין שהכול מסתכם בארבעת החותמות, וכאן ניסיתי להציג את המונחים המסובכים האלה בשפה הפשוטה ביותר שאני מכיר.
מה שעניין את סידהארתה יותר מכול היה לרדת לשורש הבעיה. הבודהיזם איננו תלוי תרבות. התועלת שטמונה בו אינה מוגבלת לחברה מסוימת ואין לו מקום בממשל או בפוליטיקה. סידהארתה לא התעניין במחקרים אקדמיים ובתיאוריות שאפשר להוכיח באופן מדעי. לא היה אכפת לו אם העולם עגול או שטוח. הוא היה מעשי בצורה אחרת: הוא רצה לרדת לחקרו של הסבל. אני מקווה שאצליח להראות כאן שמה שהוא לימד איננו פילוסופיה אינטלקטואלית יומרנית שקוראים ואחר כך מניחים על המדף, אלא השקפה פונקציונלית והגיונית שכל אחד יכול לתרגל. לשם כך ניסיתי להשתמש בדוגמאות מכל התחומים ומכל סגנונות החיים – החל בהתאהבות רומנטית וכלה בהתפתחות הציביליזציה כפי שאנחנו מכירים אותה. אמנם אלה לא הדוגמאות שסידהארתה נתן, אבל המסר שהוא הביע אז עדיין רלבנטי היום.
מצד שני, סידהארתה גם המליץ לא לקבל את דבריו ללא עוררין וללא בדיקה. על אחת כמה וכמה יש לנקוט גישה ביקורתית כזאת כלפי דבריו של אדם רגיל כמוני, ולפיכך אני מזמין אתכם לחקור היטב את מה שתקראו בדפים הבאים.
אין עדיין תגובות