"מה מצחיק כל כך?" הרגשתי את דמי גועש והתאפקתי לא להשליך עליו כוס קפה נוספת. הוא לכסן את עיניו לעברי […]
1
"כן… כן…"
חלב, לחם.
"עוד…"
משחת שיניים.
"אתה ענק…" פלטתי מונוטונית כתמיד את המילים הנכונות כדי לעזור לפרטנר האקראי שלי לחצות את קו הסיום, בזמן שערכתי בראשי רשימת מצרכים שאני חייבת לקנות.
"אהההההה", קולו חדר לאוזניי והפריע לי להמשיך את הרשימה. הוא גמר סוף-סוף.
"זה היה חתיכת זיון, נכון?"
לא. "פפפ, ברור!"
עשרים דקות אחר כך כבר ליוויתי אותו לדלת בהבטחה שחייבים לעשות זאת שוב.
ברור שלא.
סיימתי להתקלח והענקתי לעצמי את האורגזמה המיוחלת שרק אני הצלחתי לספק. הכנתי כוס נס קפה רותח ומריר, כמו שאני אוהבת, הדלקתי סיגריה והתקשרתי לרומי, חברתי הטובה ביותר. אחותי.
"היוש, מהממת, איפה את?" שאלתי ונשפתי סילון עשן שלא היה מבייש מאפיונר.
"תקשיבי, דניאל, אני מותשת מהעבודה הזאת כבר. הבוס שלי לא נותן לי רגע מנוחה," היא פוצחת ברפרטואר הקבוע שלה שבו היא מתלוננת על הבוס. "הוא ממש מצפה שאוציא באורך פלא מקל קסמים מהתחת ואמלא את חשבון הבנק שלו בכמה מיליונים נוספים."
"או קיי, אז אצלך כרגיל. אנחנו נפגשות היום?"
"מה קרה? הזיון המובטח הבריז?" היא גיחכה.
"לא, אבל מצאתי את עצמי כרגיל מסיימת את העבודה במקומו אחרי שהוא הלך," עניתי.
"מאמי, אולי תשקלי ללכת לסקסולוג? את חייבת שמישהו יסביר לך כמה שונה עבודה עצמית מעבודת צוות."
נקבע בתשע בערב?" לא הייתה לי סבלנות להיכנס לזה איתה שוב.
"כן. שמעתי את הבוס שלי מדבר על מסעדה חדשה שנפתחה, וממש בא לי לנסות אותה."
"אהיה מוכנה. תאספי אותי. ביי."
"ביי."
"אחותי, את אש," רומי אמרה ברגע שהבחינה בי. אולי מישהו מהצד היה חושב שהיא מתכוונת לכמה סקסית אני, אבל לא, היא פשוט ראתה כמה עצבנית אני.
בזמן שחיכיתי לרומי למטה, ובאמת הייתי סקסית אש, אחד הנהגים כנראה חשב אחרת והחליט להעניק לי מקלחת בחסות הטבע. ואכן, בשיתוף פעולה נפלא בין גלגלי מכוניתו לבין שלולית בגודל הים התיכון, קיבלתי אחת.
רומי הופיעה דקה אחר כך, בדיוק כשהתחלתי לקלל את הדור הרביעי של הנהג הנכבד, והתנצלה על האיחור. כהרגלה.
נכנסתי לרכב כדי לא להירטב מהגשם, הרי חבל שטיפות הבוץ שהחמיאו כל כך להופעה שלי יישטפו. סיפרתי לה מה קרה ואמרתי שאעלה לרגע להחליף בגדים ושארד בתוך חמש דקות.
המענה שקיבלתי היה קול הנקישה של נעילת הדלתות, ורומי פתחה בנסיעה כאילו הרגע שדדנו בנק. "מצטערת. אין זמן. אנחנו באיחור. שומרים לנו מקום לתשע וחצי, עכשיו כבר תשע ועשרים ויש לנו עוד נסיעה של חצי שעה."
לא לתאר את החוצפה! "אנחנו לא באיחור! את איחרת. אני הייתי למטה בתשע, כמו שקבענו. אולי אם היית מגיעה בזמן, לשם שינוי, כל הדרמה הזאת הייתה נמנעת," צעקתי עליה והרגשתי שעצביי רופפים.
"תסובבי את הרכב ותני לי להחליף בגדים," אמרתי בהחלטיות.
"לא." ענתה רומי, וכיוון שהיא זו שאחזה בהגה המשכנו בנסיעה למסעדה. מאותה הסיבה בדיוק לא תלשתי לה את השערות מהקרקפת.
אז כמו שרומי אמרה, הייתי אש. חיכיתי כבר להיכנס ולהזמין לעצמי כוס מוחיטו טובה שתרגיע מעט את עצביי, אבל ליקום, כמו תמיד, תוכניות משלו. באופן אבסורדי, אחרי שרומי סירבה לתת לי להחליף בגדים כדי שלא נאחר למסעדה, קיבלה את פנינו מארחת שבקושי טרחה להעיף בנו מבט. היא רק אמרה בקצרה שיש עיכוב ונחכה. שתמות.
יותר מכול רציתי לשבת עם רומי על כוס אלכוהול – טוב, יותר מכוס – עם מוזיקה טובה, לדבר, לצחוק ולחזור בהרגשה קצת פחות ריקנית הביתה. אבל במקום זה מצאתי את עצמי יושבת על אדנית מחוץ למסעדה, עם בגדים מוכתמים מבוץ ושיער שבעבר היה בו פן וכרגע הוא נראה כמו אחרי התחשמלות. עישנתי סיגריה ושלחתי אל רומי מבטים שיכולים להרוג, בזמן שהיא קשקשה על הא ודא ועשתה כל מאמץ כדי לא לתת לי הזדמנות לפתוח את הפה.
לבסוף המארחת האנטיפתית סימנה לנו בידה שהמקום שלנו מוכן, ואנחנו, כמו שתי הכלבות שהיינו, טופפנו אחריה לתוך המסעדה.
אחרי שעה וחצי ושלוש כוסות מוחיטו התחלתי להירגע, אבל אז רומי פגשה את הבוס שלה והוא ביקש ממנה להיכנס אליו למשרד דבר ראשון על הבוקר. זהו. ההנאה הוכרזה כז"ל באופן רשמי. רציתי את המיטה שלי.
פקחתי את עיניי למחרת בבוקר עם ההחלטה הנחושה שהיום הזה יהיה פורה. קמתי מהמיטה, הסטתי את הווילון, פתחתי את החלון והנחתי לקרני השמש לחדור לחדרי.
לאחר צחצוח שיניים והתרעננות במקלחת, פסעתי על המרצפות הישנות שבדירתי כדי להכין לעצמי את כוס הקפה הראשונה מיני רבות שעוד אשתה במהלך היום. הדלקתי סיגריה והפעלתי את המחשב. כשהמסך נדלק לפניי פתחתי את הקובץ שנמנעתי ממנו לאחרונה – הספר שלי.
הוריי, שעבדו כל חייהם סביב השעון הגיעו סוף-סוף לגיל פרישה, והחליטו להספיק את כל מה שהחמיצו במהלך השנים בגלל המרדף אחר הכסף וההכרה.
אין ספק שהיום אני קוטפת את עיקר פירות ההצלחה שלהם. בזכות החירות הכלכלית אני יכולה לנסות להגשים את הדבר היחיד שהייתה לי תשוקה כלפיו בחיי – הספר שלי, מבלי לדאוג לתשלומים של שכר דירה וחשבונות נלווים.
אבא שלי היה חסיד נלהב של שוק הנדל"ן, וכתוצאה מכך רכש מספר דירות במהלך השנים. התגוררתי באחת מהן, דירת שני חדרים בתל אביב. היתרון הגדול שלה היה במיקום שלה, מרחק פסיעה מהמקום שהכי הרגיע אותי – הים.
הדירה לא הייתה חדשה. המרצפות היו חומות וישנות, והיו בה חדר שינה אחד, חדר רחצה, מטבח וסלון. חדר הרחצה כלל מקלחון קטנטן, אסלה בפינה, ארון אמבטיה ישן עם מראה תלויה מעליו וכיור. בסלון היו ספה חומה שהתאימה לשניים, שולחן עץ אובלי וטלוויזיה תלויה על הקיר, וכן כוננית על גלגלים שניצבה מתחת לטלוויזיה.
במטבח הישן היו ארונות בצבע קרם בעלי ידיות חומות ושיש מכוער להפליא. אבל הפנינה של הבית הייתה מכונת הקפה המשוכללת שלי. הבית היה ישן ומכוער, אבל לי הוא הספיק.
במהלך השעתיים שחלפו מאז שהפעלתי את המחשב שלי ישבתי מול הקובץ הפתוח, באותה התנוחה ובתחושת תסכול. שוב לא הבאתי את עצמי לכתוב משהו ראוי. או משהו בכלל. לעזאזל, אפילו סקס עם זר כבר לא הצליח להפיח בי תחושה כלשהי של התעוררות. התכוונתי להכין לי עוד כוס קפה ולהצית עוד סיגריה בדיוק כשהטלפון צלצל. רומי.
"שפכי. מה רצה הבוס החמדן שלך הפעם?" שאלתי את רומי בעודי מדליקה את הסיגריה.
"תארזי מזוודה, לחודש לפחות. תבקשי מהשכנה מלמטה לשים עין על הבית. הזמנתי לנו כרטיסי טיסה לברצלונה בעוד יומיים מהיום."
"על מה לעזאזל את מדברת? אני לא מצטרפת אלייך לשום מקום", גיחכתי. לפעמים נדמה לי שרומי חיה בבועה משלה.
"דניאל, תקשיבי לי עד הסוף".
"זה מה שהבוס שלך רצה ממך על הבוקר? נתת לו תחושה שברצלונה גורמת לך לפתוח רגליים ולהפריח מהן שטרות של כסף?"
"את יכולה להמשיך לצחוק. אני רצינית לגמרי. הבוקר נודע לי שקיבלתי הזדמנות לטוס לסניף של החברה בברצלונה ולהכשיר צוות עובדים חדש בשוק המניות. אם אוכיח את עצמי שם, תיפתח לי הדלת לקידום שאני כל כך משתוקקת אליו."
וואו. "רומי, זה מדהים. אני גאה בך כל כך! את צריכה שאשאיל לך בגדים או משהו?" רומי ואני נהגנו לשאול בגדים זו מזו. לא היה לנו אותו מבנה גוף בדיוק, אבל הקווים הכלליים היו זהים. שתינו התהדרנו בחזה שופע, ובעוד שרומי הייתה גבוהה ורזה אני התברכתי בירכיים וישבן.
רומי הייתה יפהפייה בעלת שיער אדמוני גלי, עיניים ירוקות, אף קטן ופה מדהים. אני, לעומתה, רגילה למדי, בעלת שיער כהה חלק ועיניים חומות מלוכסנות. לפחות התברכתי בעצמות לחיים יפות.
"לא, אין צורך כי את באה איתי, מותק. כל מה שנאמר בתחילת השיחה יועד אלייך. את באה איתי," קבעה בפסקנות.
היא השתגעה? "השתגעת? נראה לך שאין לי חיים?!" צעקתי.
"האמת, דניאל, יש לך חיים. את פשוט בוחרת לא לחיות אותם. את לא עובדת – "
"אני עובדת, אני כותבת ספר", התפרצתי לדבריה בזעם.
היא המשיכה כאילו לא אמרתי דבר. "את לא עובדת, את חיה על חשבון ההורים שלך, אטומה רגשית לכל דבר שיכול לערער את היציבות המשעממת שבנית לעצמך. חס וחלילה שיהיה זעזוע. לעזאזל, אפילו אורגזמה את לא מצליחה לקבל."
או קיי, את זה אני לא מוכנה לשמוע. "לידיעתך, אתמול חוויתי אורגזמה מטלטלת." זהו, זה יסתום לה את הפה.
"מאמי, מה שחווית אתמול נקרא לנקות אבק. אפילו לא ניקיון יסודי של פסח. סתם אבק. רפרוף עם המברשת."
"שיהיה לך ברור שאם את מנסה לשכנע אותי להצטרף אלייך, לא מצליח לך כל כך," עניתי פגועה מעט מאחר שממש נהניתי אתמול לנקות אבק. אין כמו לנקות לבד כשאף אחד לא מסתובב לך בין הרגליים. תרתי משמע.
רומי נאנחה, ולפחות נשמעה מתחרטת על התוקפנות שלה. "דני, בבקשה, רועדות לי הרגליים מהמחשבה שאני יכולה להרוס את זה. אני צריכה אותך שם בשבילי. נתגורר באחת הדירות של החברה, ואת יכולה לכתוב מכל מקום בעולם. פליזזזזז."
היא נשמעה מפוחדת וכאב לי עליה. חשבתי לעצמי שטיול של חודש לא יכול להזיק.
"גם לנקות אבק אני יכולה בכל מקום," הסכמתי והתגלגלנו מצחוק.
אחרי שניתקתי את השיחה עם רומי, התקשרתי להוריי. הם היו בווגאס, שאליה הגיעו אחרי שהיו בניו יורק, מיאמי, שיקאגו ואולי עוד כמה מדינות. אמי עדכנה אותי שברגע שיסיימו להקיף את ארצות הברית הם מתכוונים לטוס לאירופה. סיפרתי לה שאהיה עם רומי בברצלונה והיא שמחה מאוד לשמוע. סיכמנו שאם עדיין אהיה שם כשהם יגיעו לאירופה, ניפגש יחד עם רומי לארוחת ערב. קשקשנו עוד כמה דקות ונפרדנו בנשיקות.
יומיים אחר כך – בעצם שלושה, כי רומי דאגה להזמין לנו כרטיסים לטיסה שיוצאת לפנות בוקר – מצאתי את עצמי מחכה ליד מסוע המזוודות לבושה בפיג'מה, שעל החלק העליון שלה התנוסס כתם קפה, באדיבותם של רומי וכיס אוויר. את העדות לשנת הלילה שלי היה אפשר לראות לפי הצורה שבה השיער שלי הזדקר. נראיתי זוועה והרגשתי זוועה.
אספנו את המזוודה של רומי וחיכינו שהמזוודה שלי תגיע. היא לא.
כעבור שעה נוספת של המתנה הרמנו ידיים וניגשנו למלא טפסים לדיווח. השארנו פרטים ונאמר לנו שייצרו איתנו קשר.
רציתי כבר להגיע לדירה המובטחת, להתקלח, לשתות קפה, להדליק סיגריה ולערוף לרומי את הראש. בסדר הזה.
בעודי מתכננת בראשי את הלו"ז, רומי קיבלה שיחת טלפון ובה נתבקשה להגיע בדחיפות למשרדי החברה. המבט שנעצתי בה בזמן שהיא הסבירה לי איך להגיע לדירה בכוחות עצמי, לא השפיע עליה כלל. אני מאבדת מכוחי. היא ציינה שהמפתח לדירה נמצא אצל השומר של הבניין. רשמתי על פיסת נייר את הכתובת, ויצאתי לתפוס מונית כשאני גוררת את המזוודה של רומי בעקבותיי.
לאחר נסיעה קצרה במונית נעצרנו מול בניין משומר יפהפה. זו הייתה נקודת האור הראשונה ביום זה. השומר בקבלה קיבל את פניי, והסביר כי הוא עודכן ששתי בחורות ישהו בדירה למשך השבועות הקרובים. הוא היה כבן שישים, אבל נראה צעיר יותר, וגופו היה רחב ומאיים, מין טיפוס שלא מתעסקים איתו. הוא גם היה חביב והציג את עצמו בשם קרלוס. הוא הגיש לי את מפתחות הדירה והציע לסחוב עבורי את המזוודה, אבל הבטחתי לו שאני מסוגלת לעשות זאת בעצמי.
נפרדתי ממנו בחיוך ועליתי במעלית הקטנה לקומה הרביעית והאחרונה בבניין. כשדלתות המעלית נפתחו, הסתבר לי שזו הדירה היחידה בקומה. פתחתי את הדלת עם המפתח שבידי ופסעתי פנימה עם המזוודה של רומי.
הדירה הייתה עצומה. הרצפה הייתה מכוסה בפרקט לבן, ומצד שמאל, בסלון, ניצבה ספה מלבנית ענקית בצבע כחול כהה. בפינה עמד שזלונג לבן, ובמרכז היה ממוקם שולחן עץ מלבני שצבעו לבן ושתאם את הפרקט. מצד ימין ניצבה פינת אוכל עגולה, עשויה עץ לבן, וכיסאות לבנים מעוטרים בריפוד כחול היו סביב השולחן. גם המטבח היה לבן כולו ועוצב בצורה מסורתית, עם כל המכשור החשמלי החדיש ביותר. בזווית העין קלטתי מכונת קפה. תודה, אלוהים.
הכנסתי קפסולה למכונת הקפה כדי להכין לעצמי אספרסו כפול חזק. בזמן שהמכונה עשתה את עבודתה ניגשתי אל דלתות המרפסת, שהשקיפה אל העיר, ופתחתי אותן לרווחה. הווילונות כבר היו מוסטים.
התכוננתי לצאת למרפסת עם הקפה וסיגריה, אך לפתע רעש מתוך הבית לכד את תשומת לבי. הנחתי את הקפה והסיגריות על שולחן עץ מסיבי, שהיה בפינת המרפסת הגדולה. הנחתי שאני שומעת דברים כי אני במקום לא מוכר, אבל החלטתי בכל זאת לבדוק את הבית. חציתי את המטבח והסלון ופסעתי אל עבר מסדרון מלא בדלתות. לא שמעתי דבר. נרגעתי. התחלתי לצעוד לכיוון המרפסת, כשלפתע שמעתי משהו נשבר וקול של אדם נאנק.
קפאתי. לא ידעתי מה לעשות. שמעתי שוב את הקול, והפעם הוא נשמע ברור יותר וקרוב יותר, ממש בסמוך לדלת שהפרידה בינו לבין המסדרון שהייתי בו. רצתי למרפסת. למה? כי אני סתומה! עד שחשבתי על האפשרות להתעופף מהבית, הקול המטריד כבר חצה את המסדרון. בעודי מסתתרת, החלטתי להציץ לעבר המסדרון כדי לדעת עם מה אצטרך להתמודד אם אתגלה. לא שהייתה לי כוונה כזאת. החברה שרומי עבדה בה הייתה שווה הרבה כסף, אז מבחינתי שירוקן את הבית. הם יעמדו בזה. אם אני, לעומת זאת, אצטרך להתמודד עם פורץ נסער – קצת פחות.
צעדתי אחורה בזהירות כדי שלא לחשוף את עצמי בטעות, ונתקלתי באחד הכיסאות. לא נזהרתי מספיק. קול חריקת הכיסא על הרצפה נשמע בבירור.
הייתה דממה. לא שמעתי דבר. אבל מיד לאחר מכן קול גברי הפר את השקט ושאל משהו בספרדית.
אלוהים אדירים, הרגשתי שמישהו מתחיל להתקדם לעברי. נחשפתי. אין לאן לברוח.
מעולם לא הבנתי אנשים שהתנסו בצניחה חופשית סתם בשביל הכיף, כך שלא היה סיכוי שאנסה עכשיו, לראשונה בחיי, לקפוץ מהמרפסת. ועוד ללא מצנח. החלטתי שאם כבר נגזר עליי למות, אז לא בלי מלחמה. סרקתי את הסביבה במהירות ולא מצאתי שום חפץ שיכול לשמש ככלי נשק. חוץ מהקפה הרותח.
תפסתי את הכוס בידי כשלפתע עלתה מולי דמות של גבר. לחרדתי הבחנתי שגבו מעוטר בשריטות אדומות – טריות, ללא ספק – והוא עטה על גופו מכנסיים לבנים, מוכתמים בנוזל כהה שנראה כמו דם. אלוהים אדירים, אני הולכת למות! ללא כל מחשבה נוספת, ברגע שהפורץ המרושע הסתובב לעברי, שפכתי על גופו את הקפה הרותח תוך שאני פוצחת בסדרה של צרחות מול עיניו הפעורות. בתגובה, הוא סינן לעברי רצף קללות באנגלית, ואני העפתי לעברו את כוס הזכוכית הריקה. בזמן שהוא ניסה לחמוק מהחפץ שטס לעברו, ניצלתי את ההזדמנות ונמלטתי מהדירה.
לא טרחתי לחכות למעלית. פתחתי בריצה שהייתה גורמת ליוסיין בולט, בכבודו ובעצמו, למחוא לי כפיים.
ברגע שראיתי את השלט במדרגות שמציין שהגעתי לקומת הכניסה, הדפתי את הדלת בשתי ידיי ורצתי היישר אל קרלוס, השומר החביב, אך ספק אם יעיל. בכל זאת, הפורץ הצליח לחדור לדירה.
מיד כשקרלוס הבחין בי הוא קם לעברי בבהילות, ובאנגלית מקרטעת, מרוב הלחץ והריצה בחדר המדרגות, הוריתי לו להזעיק משטרה ועדכנתי אותו בדבר הפורץ האלים. קרלוס טלפן מיד למשטרה וביקש ממני להמתין בלובי בזמן שהוא יעלה לדירה לבדוק את השטח.
חששתי שקרלוס יעלה לבדו, וניסיתי לשכנע אותו שימתין איתי למטה. ללא הצלחה. "זו העבודה שלשמה אני כאן, אל תדאגי. אני אולי לא בן עשרים, אבל זה לא אומר שאני לא יכול לגבור על צעירים ממני". נשארתי בלובי וקרלוס עלה.
שלוש דקות אחר כך שמעתי את הסירנה של ניידות משטרה, והתחלתי להרגיש שלבי חוזר לדופק סדיר. השוטרים נכנסו אל הבניין וניגשו אליי. עדכנתי אותם בדבר ההתרחשות והסברתי להם שהשומר החביב עלה לדירה, כדי שבטעות לא יבזבזו כדור על האדם הלא נכון.
עשרים וחמש דקות לאחר מכן ירדו השוטרים ולצדם קרלוס והשודד.
אוי, אלוהים, איזו הקלה! מהרגע שהפחד עזב את גופי, השתלט עליי זעם מוחלט. תמיד תיעבתי אנשים לא ישרים ואהבתי מאוד את הפרטיות שלי, כך שהעובדה ששני הדברים שחשובים לי חוללו בידי אדם אחד הרתיחה אותי. וכך, לפני שהבנתי מה אני עושה, מצאתי את עצמי פוסעת בצעדים מלאי ביטחון לעבר השודד הנפשע, וזיכיתי אותו ברוב טובי בסטירה מצלצלת.
בתוך מספר שניות מצאתי את עצמי מרותקת לרצפה, כשידיי מאחורי גבי, ומלל של ספרדית בהולה ניתז לאוויר. מה לעזאזל?
בפעם האחרונה שבדקתי, עבריין אמור להיות מנוטרל על הרצפה, לא הקורבן. עוד כמה גיבובים בספרדית נאמרו מצד קרלוס, ולאוזניי הם נשמעו כמו ניסיון פיוס מצדו לשוטרים שאחזו בי. אט אט הרגשתי שהדברים מתחילים להתבהר – להם, כמובן. אני לא הבנתי את השפה, לכן נשארתי באפלה לגבי כל מה שקרה פה הרגע.
לאחר מה שהנחתי שהיה כבקשת רשות מהשוטרים, קרלוס פנה להסביר לי באנגלית את השתלשלות העניינים.
שבו. אלוהים יודע שאני רציתי לשבת. בעצם לא, רציתי להיעלם. מסתבר שהדירה הייתה משמשת את עובדי החברה שהיו בנסיעות. הבוס שיכן אותנו בדירה מבלי לדעת שבן הדוד היקר שלו – להלן השודד – כבר משתכן בה. השודד, כלומר בן הדוד, הגיע אתמול בשעת לילה מאוחרת במשמרת של השומר השני, שאת שמו לא הצלחתי לקלוט, ולכן קרלוס לא ידע על נוכחותו בדירה. אין צורך להוסיף שבן הדוד היקר לא ידע על הגעתנו הצפויה.
כאשר שאלתי על סימני האלימות שעל גבו ועל כתמי הדם, השתררה מבוכה קלה ואז קרלוס כחכח בגרונו והסביר, בלא יותר מלחישה, כי בן הדוד הגיע בלילה מלווה באישה. כתמי הדם היו, למעשה, בקבוק יין שהתנפץ, והשריטות היו מעשי ידיה של האישה, כמובן. לא היה צורך להוסיף שהכול נעשה בהסכמת שני הצדדים.
מאחר שהשוטרים הבינו שאני לא דוברת את השפה, הם החליטו לנהוג באדיבות ושאלו את השודד – בן הדוד – באנגלית אם ירצה להגיש נגדי תלונה על תקיפה.
מה??? עיניי נורו למעלה במהירות הבזק. זאת הייתה טעות. פגשתי זוג עיניים שחורות וזועמות שהצטמצמו לכדי שני סדקים צרים. את המתח שהיה באוויר היה אפשר לחתוך בסכין.
קרלוס החביב שוב יצא להגנתי. בזהירות, אמנם, אבל עדיין. הוא ניסה להסביר שבסך הכול הייתה פה אי הבנה ולא נגרם שום נזק, מה שזיכה אותו בקול גרוני וכועס מצד בן הדוד, שהסביר שחלקו העליון של גופו מכוסה בכוויות קפה ושכפות רגליו מלאות ברסיסי זכוכית. לקחתי לי רגע לבחון שוב את הפורץ.
א-ל-ו-ה-י-ם! ברגע שהצלחתי להתנתק מזוג העיניים שהמטירו עליי חצים מורעלים, הבחנתי בעצמות הלחיים החדות ובלסת החזקה, שכעת הייתה קפוצה מכעס שרוסן בקושי. לחייו היו מכוסות בזיפים קטנים ומסודרים. שערו החום כהה היה ארוך, אבל לא מדי. מספיק ארוך כדי למשוך אותו. המשכתי להתבונן בו. היו לו כתפיים רחבות שאחת מהן כוסתה כולה בקעקועים. חזהו היה רחב וחלק, ובצדו התנוסס קעקוע גדול נוסף. שש קוביות. כן, ספרתי. שש קוביות מושלמות הובילו לתלולית שיער דקה, היישר למשולש זהב חלומי. סגרתי את הפה ובלעתי בחוזקה.
אל תוך החיזיון המופלא הזה נכנס קולה של השוטרת, ששאלה שוב אם להעמיס אותי על הניידת ואם השודד שלי זקוק לטיפול רפואי.
שוב שמעתי את הקול הגרוני מדבר באנגלית, אך הפעם הבחנתי במבטא בריטי מושלם. "נראה לי שאוותר על המעצר של ההומלסית, מאחר שהבנו שהייתה כאן אי הבנה. ובקשר לטיפול רפואי, נראה שההומלסית ערכה לי עכשיו סריקת אם-אר-איי, אז אולי נשמע את חוות דעתה בנושא."
הומלסית? אני עומדת מול הפורץ הזה ורואה יצירה אלוהית, וכל מה שהוא רואה בי זה הומלסית?! עד כאן. אני אולי לא נושאת נשק, אבל הלשון שלי קטלנית לא פחות.
ברגע שהתכוונתי לענות, נפתחו דלתות המעלית ובלונדינית גבוהה ומהממת פסעה מתוכן החוצה. כשהבחינה בנו, ניגשה אל השודד בצעדים נחושים והדביקה את שפתיה הצבועות לפיו אל מול עינינו ההמומות. כשנגמר המופע הפרטי, אמרה באנגלית: "אמרו לי שברצלונה מדהימה, אבל אם הייתי יודעת שגם האורגזמה שאחווה בה תהיה מטלטלת כזאת, הייתי מגיעה קודם. אני פה עד יום רביעי אם בא לך שידור חוזר". וכך, בלי להוסיף מילה, טופפה לה עם כל המטר שמונים שלה אל מחוץ ללובי.
וואו. הוא בהחלט שודד. של תיירות. זיין שלא מחפש מחויבות ועף על עצמו. האווירה בלובי נרגעה, אבל שמתי לב שהשודד שלי מרגיש פחות רגוע, לפי האוהל שנוצר לפתע במכנסיים שלו. לחרדתי שמתי לב שגם השוטר לא היה רגוע.
"מאחר שנראה שההומלסית איבדה את הלשון, אפעל על פי שיקול דעתי ואוותר כרגע על טיפול רפואי. תודה רבה לכם, וסליחה שהוקפצתם הנה בתואנת שווא באמצע יום העבודה העמוס שלכם." במילים אלו חתם השודד את השיחה עם השוטרים והושיט את ידו ללחיצת ידיים חמימה, תוך שאני מקבלת מבטים נוזפים מצמד שומרי החוק שלצדי.
הרגשתי כועסת ונבוכה, כמו ג'וק חסר אונים שמאוים בפינת החדר. לא הסכמתי להרגיש כך, לכן החלטתי שאני זו שאומר את המילה האחרונה ואפגע ליצור המושלם הזה באגו הכל כך עצום שלו. אבל לפני שהספקתי להצליף עליו בלשוני, שמעתי קול מאחוריי. "אלוהים! את נראית מזעזע! אי אפשר להשאיר אותך לבד כמה שעות מבלי שיקרה משהו?" רומי נכנסה ללובי מתנשפת.
חזרתי להיות הג'וק בחדר, ורומי הנחיתה עליי בזה הרגע את הכפכף.
אין עדיין תגובות