החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על שמוליק טסלר

שמוליק טסלר נולד בקבוצת יבנה, התחנך בבית הספר בקיבוץ, סיים 12 שנות לימוד. בצבא שירת מסלול חלקי בצנחנים, עבר קורס קצינים, השתחרר בדרגת רב סרן והקים משפחה בקיבוץ. נשוי לנעמי אב לגיל, דור, יהב וניבה. ... עוד >>

לא מבליג יותר

מאת:
הוצאה: | 2017-01 | 431 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

במסגרת נוקשה ובאווירה משפילה גדל נער בעל לקות למידה.

בשנות השישים כלל לא ידעו על הפרעת קשב וריכוז, ובוודאי שלא הייתה תרופת פלא 'ריטלין'.

ההפכים שבין מורים אטומים ותלמיד חסר אונים, גורמים לפיצוץ!

לאחר יום משפיל במיוחד מחליט הנער לא להבליג יותר ולפגוע בבטן הרכה של הקיבוץ.

במהלך ימים מספר הנער בונה "נקמה" ומטלטל את כל מערכות הקיבוץ.

בחלקו השני של הספר הנער מגיע לתל אביב בעל כורחו.

שם הוא נתקל בהתמודדויות הרות גורל שגורמות לו להתגעגע חזרה לקיבוץ.

"לא מבליג יותר" הוא ספר אמיץ החושף חולשות של חברה שהייתה סגורה בפני הציבור במשך שנים רבות, ובה התחוללו התרחשויות שונות שהוסתרו תחת מסווה של אידיאולוגיה וחברתיות בעלת ערכים נוקשים. בספר זה מספר שמוליק טסלר סיפור אמיתי, שחלקו דמיוני וחלקו מסמך חברתי חשוב ומרגש על אודות נער בעל לקות למידה – רגיש, מבריק, חכם, שנון ובעל חוש הומור מפותח – ועל התמודדויותיו הקשות מול חברה נוקשה שלא השכילה להתמודד עם לקויות אלה ואחרות. חלקו השני של הספר הוא סיפור משעשע ומדמיע כאחד, המחבר בין חיי הקיבוץ וחיים עירוניים, במפגש עם נערים קשיי יום, בחיבור שנוצר ביניהם ובתחושת שותפות הגורל. במהלך בריחה מתמדת נקלעים הנערים לפרשיות מוזרות וסוערות. ספר יפה, מרתק. מסמך חברתי חשוב.

ציפי שחרור, סופרת, משוררת ועורכת

מקט: 4-86-1195
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


התעודה הגורלית
החופש הגדול, שנת 1965

לבי הולם בפראות, כאילו שהוא יודע שעליו להפיק עכשיו יותר כוח. כי בעוד רגע הוא עלול להפסיק בפתאומיות, וזה עשוי לסַכן אותי.

הייתי כבר בסרט הזה. זהו סרט אימה שרץ לי בתוך תאי המוח, הנכנסים לפעילות בשעות מצוקה ומשדרים ללב — זה הזמן לשחרר רזרבות!

זהו סרט אמיתי שבעבר צפיתי בו מהצד. סיפור על תלמיד הגדול ממני בשנתיים, שהשאירו אותו כיתה בגלל הישגיו הנמוכים.

׳מספרים בשבילים׳ (כך החברים אצלנו בקיבוץ אומרים כשרוצים לרכל על מישהו), שבתחילת שנת הלימודים מנהלת בית הספר נכנסה לכיתה כשכל התלמידים ישבו במקומם, הזמינה תלמיד מסוים לעמוד לידה, הצביעה עליו ואמרה: "התלמיד הזה לא השיג ציונים טובים בשנה שעברה, ולכן הוא נשאר כיתה". אחר כך היא פנתה לתלמיד, לעיני כל החברים שלו, וכך אמרה לו: "קח את הילקוט ועבור לכיתה הנמוכה!"

עד היום עוברת בי חלחלה בכל פעם שאני נזכר בסיפור.

אני לא יכול לחשוב מה עבר בראשו של התלמיד המסכן שהושפל לעיני כולם. לא הייתי רוצה להיות במקומו. לא הייתי רוצה להיות בסרט הזה השחקן הראשי. ממש לא.

התלמיד המסכן הפך להיות הנושא המרכזי לשיחות והתלחשויות בהפסקות, כשכל הילדים מתלוצצים על חשבונו. כולם הצביעו עליו ובשקט, ולפעמים גם בקול רם, קראו לו "מפגר".

קולות התלמידים עמעמו את פעימות הלב, ששידר מצוקה.

בתעודה שאחזתי בידי לא צוין שאני עולה כיתה, השורה שבה צריך להיות כתוב: "סיים בהצלחה כיתה ו׳ ועולה לכיתה ז׳" — היתה ריקה.

נחשול של רעד בלתי נשלט עבר בכל גופי.

להיכשל במבחן, אני יכול לקבל.

לדרוש חתימת הורים על שיעורי בית שלא נעשו, אני יכול לספוג.

שיכנו אותי "גולם", או "עצלן", לא מקובל עלי, אבל אני יכול להבליג.

אבל לא לעלות לכיתה ז׳?!

רעדתי מפחד ומבושה, ובמיוחד מזעם.

חשתי סחרחורת קלה ומיד הבנתי שהמחסנים שלי מתרוקנים במהירות. שמעתי את עצמי אומר ללבי, שהחל להאט: "אל תעצור לי עכשיו! בלי הפסקות בבקשה!"

כעסתי על עצמי, כעסתי על המורים, כעסתי על כולם.

אף אחד לא הכין את מערכת העצבים שלי להתמודדות עם כל כך הרבה רגשות וסערות נפש.

המורים תמיד איימו עלי: "אם תמשיך כך, סופך לא יהיה טוב."

איך לא ניחשתי? אולי לזה התכוונו? אולי זה הסוף הלא טוב?

להשאיר שורה ריקה? לא לעלות כיתה?

הרגשתי כמו מזרק התקוע בווריד המתמלא בדם, בהתחלה המזרק שקוף ובמהירות נצבע אדום. כך גם גופי ה"שקוף" התחיל בדקירות ורעד קל ברגליים, המשיך אל הבטן התחתונה, חשתי שם לחץ, המשיך וטיפס מעלה וגרם לצמרמורות בידיים כאילו מטיילות עליהן נמלים, לא דילג על הפנים שלי שהסמיקו, קצות האוזניים התחממו והאדימו, נשימתי כבדה.

אני מקווה שאף אחד לא הבחין בסערת הרגשות המתחוללת בתוכי.

שקעתי עמוק יותר בכיסא שבשורה האחרונה בכיתה, מנסה להיבלע. לא להיראות. לחזור ולהיות שקוף.

ניסיתי להבין, ניסיתי לבדוק אולי, בכל זאת חוץ מהגלולה המרה המרוסקת בכפית הוסיפו סוכר?

אולי שורה ריקה פירושה "עוד לא החלטנו"?

לא, לא מצאתי סוכר, וגם הגלולה לא היתה מרוסקת. זה אני שהייתי מרוסק, זה שלא יכול לבלוע את הגלולה.

ובאותם הרגעים ידעתי — זה לא סוף, עבורי זהו רגע של התחלה!

החלטתי! אני יוצא למאבק! לא מוותר! אני התלמיד נגד כל מערכת החינוך, או במילים אחרות — דוד נגד גולית.
*

זה קרה לפני כמעט שנה, בקיץ 1965 בסוף שנת הלימודים. המתח היה בשיאו. לא ידעתי אם אני חוטף את זעזוע חיי, נשאר כיתה ומושפל עד עפר, או — ממשיך עם כולם.

בטקס חלוקת התעודות, אירוע שמאז ומתמיד קשה ושנוא עלי, נהגו התלמידים להמר על הציונים שיקבלו, שנעו בין "כמעט טוב" ל"טוב מאוד".

אני, לעומתם, קיוויתי שיהיו לי יותר ציוני ׳מספיק׳ ופחות ׳בלתי מספיק׳.

ברוך, המחנך שלנו, עמד זקוף קומה, ולרגע חשבתי שאולי הוא עומד על קצות אצבעותיו או שמא שערו השחור המסורק תמיד לאחור נפוח וגבוה מהרגיל. עמד כך ושידר חשיבות עליונה, כיאה לגודל המעמד. על שולחנו ערמת תעודות עשויות מקרטון לבן, המודפסות במכונת כתיבה. בחזית התעודה כתוב באותיות גדולות: "תעודת בית הספר לשנת 1965", ובאמצע שם התלמיד.

כשפותחים את התעודה מתגלים בהתחלה כל המקצועות והציון לידם. ורק אז, למטה למטה, באותיות מודגשות, כתוב: "התלמיד עולה לכיתה ז׳". לתלמידים מיוחדים המחנך מוסיף בכתב ידו הערה מחמיאה.

ברוך המחנך לקח את התעודה הראשונה מהערמה וקרא בשמו של התלמיד הראשון. קולו היה יבש ואדיש, והריש המתגלגלת זמן ארוך יותר משצריך (חיקוי לא מוצלח במיוחד של רפול, המורה לגיאוגרפיה) רק העצימה אצלי את החרדות.

פעימות לבי שבו לפעום בקצב מהיר.

בזה אחר זה קרא ברוך לבאים בתור, והתלמידים לא התאפקו וכבר בדרך חזרה למקומם פתחו את התעודה. ואז, שמתי לב שלכולם נמתח חיוך ענק על הפנים.

הטקס נמשך וחשבתי שלעולם לא ייגמר. התעודות לא היו מסודרות לפי האלף־בית, לא של שם המשפחה ולא לפי השם הפרטי. כך יצא שתלמידים ששם משפחתם מתחיל ביוד וגם בכף ולמד כבר הוקראו וקיבלו תעודה, ואילו אני, שלומי יוגב, טרם נקראתי לברוך לקבל תעודה. ניסיתי להבין לפי איזה סדר הן מסודרות, אולי לפי ציונים?

הבטתי לכל עבר והבחנתי שכולם כבר אוחזים בתעודה ועוברים על הציונים שקיבלו.

מה קורה כאן?! זה לא סימן טוב, חשבתי לעצמי, איך זה שאני לא מקבל תעודה?

ואז חשבתי שבעצם יכול להיות שבאמת עדיף לי לא לקבל אותה כלל. אבל אם לא אקבל כולם ישימו לב, ושוב אהיה חריג וידברו עלי.

ברוך קרא בשמי וקטע את מחשבותיי באחת.

התרוממתי ובברכיים כושלות ורועדות צעדתי לעברו. כשהגעתי ראיתי שרק התעודה שלי נותרה על השולחן. הייתי האחרון. העסקתי את מוחי — האם זה סימן מבשר רעות? לא ידעתי אם נדמה לי, או שבאמת ברוך הניד ראשו לכל עבר כאומר: מה יהיה אתך, שלומי?

לא פתחתי את התעודה בדרכי למקום מושבי, בתת־מודע שלי רציתי לדחות את הקץ. התיישבתי במקומי, פתחתי בזהירות את התעודה תוך תשומת לב רבה שאין אחר שמציץ לתוכה מעבר לכתפי.

לא הופתעתי כלל — היו יותר ׳בלתי מספיק׳ מאשר ציוני ׳מספיק׳. אך בשלב הזה לא התייחסתי לציונים ומיהרתי עם מבטי לכיוון השורה האחרונה בתעודה, מקווה לראות את השורה היקרה מכול.

לבי חישב להתנפץ.

המשפט "עולה לכיתה ז׳" — נעלם! לא היה קיים!

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לא מבליג יותר”