יהדות צ'כיה ומוֹרביה נכחדה כמעט כולה בשואה, וכמעט כל המעטים ששרדו התפזרו אחרי המלחמה על פני העולם. לנרצחים לא נותרו […]
כך זה התחיל
יהדות צ’כיה ומוֹרַבְיָה נכחדה כמעט כולה בשואה, וכמעט כל המעטים ששרדו התפזרו אחרי המלחמה על פני ארצות עולם. לנרצחים לא נותרו לא קבר ולא מצבה, רק שמם הונצח על קירות בית־הכנסת פִּנְקָס בפראג, בהיכל השמות של יד ושם בירושלים, בספרי המתים וברשימות טרנספורטים במחשבים של אתרי ההנצחה. נותר משהו ממורשת יהדות בֶּהָם או פִּיהָם כפי שנקראה בּוֹהֶמְיָה, היא צ’כיה, בספרות הרבנית: בתשמישי הקדושה, בחפצי האמנות וביצירות הספרות במוזיאון היהודי בפראג. בכל ביקור בעיר מולדתי, עשרות פעמים, אני חשה בחלל שנפער בה עם השמדת יהודיה.
גברה בי התחושה שהעם הצ’כי חייב לדעת מי ישב בתוכו במשך יותר מאלף שנה. ומן התחושה אל המעשה הובילה אותי, כפי שקורה לעיתים בחיי, יד המקרה: הוצאת ‘פראנץ קפקא’ בפראג פרסמה, בין השאר, כרך של כתבי הסופר הצ’כי־היהודי קארל פּוֹלאצֶ’ק, שנספה בשואה, והעורכת התקשתה להסביר את כל המונחים בעגת יהודי צ’כיה שהופיעו בהם. הצעתי את עזרתי, וממנה צמח בינינו ובין עצמנו, מחקר על עברם של יהודי צ’כיה ומורביה, על שפת דיבורם, שמאות בשנים הייתה תערובת של יידיש, גרמנית ועברית והוחלפה במאה ה־19 בהדרגה בגרמנית, לא מעט בלחץ שלטונות המונרכיה ההאבסבורגית. היהודים במערב הרפובליקה הצ’כוסלובקית לא זכרו עוד את שפת העבר, ואף־על־פי־כן, נוסח דיבורם היה שונה במידת־מה מזה של האוכלוסייה המקומית, הגרמנית והצ’כית – בנימת הדברים, בהרגל לענות על שאלה בשאלה, בעשרות מונחי יידיש שנשתמרו, בביטויים ייחודיים ליהודים אף בגרמנית טהורה, כדוגמת wie sich’s der kleine Moritz vorstellt – “כפי שמתאר לעצמו מוריץ הקטן בתמימותו”.
בינינו ובין עצמנו, עם איוריו השנונים של יֶז’י סְליבָה, מטובי המאיירים הצ’כים, זכה לתהודה בקרב הקוראים בצ’כיה. לכן ראינו, הוצאת ‘פראנץ קפקא’ וגם אני, טעם בהמשך: כך נוצרו ירושה משפחתית – מחקר על תולדות השמות של יהודי מרכז אירופה; סעודות אלוהיות – על היחס בין אמונה לאוכל אצל יהודי צ’כיה; ושורשים נודדים – על הדמיון והשוני בין צ’כים ליהודים, בין צ’כיה לישראל ועל יהודי צ’כיה בישראל.
כתבתי את הספרים במקורם בצ’כית, אף ששפת כתיבתי ומחשבותי היא עברית, כי ניסיוני עם מתרגמים מעברית לצ’כית לא היה מרנין במיוחד. אמרתי לעצמי: מוטב לי לכתוב בצ’כית, אף שכמעט לא השתמשתי בה יותר מארבעים שנה, ולוּ בשגיאות, מאשר להיות נתונה לחסדי מתרגמות שלמדו עברית באוניברסיטה ולא חיו בין דובריה. הרי עורכי ספרים מאושרים כשיש להם מה לתקן.
בגמר הגיחה לצ’כית שאלתי את עצמי: ומה יודעים הישראלים על השבט הקטן, כ־150 אלף נפש בימי הרפובליקה הראשונה (1918–1939), של יהדות צ’כיה ומורביה? קפקא והגולם, במקרה הטוב. החלטתי לכתוב עליהם לפחות ספר עברי אחד.
אמנם בין שתי מלחמות העולם דובר על יהדות צ’כוסלובקיה, אולם היא הייתה שונה בשלושת חלקי המדינה: ברוסיה הקרפטית, החלק המזרחי של הרפובליקה (כיום אוקראינה), זאת הייתה יהדות חרדית, חסידית, דוברת יידיש, דומה ליהדות גליציה. בסלובקיה, החלק האמצעי, גדל חלק מהיהודים בתרבות ההונגרית, מורשת השלטון של המונרכיה האוסטרו־הונגרית, ואחרים בתרבות הסלובקית, ורובם שמרו במידת־מה על המסורת היהודית. בצ’כיה ובמורביה, החלק המערבי, ארצות הכתר הצ’כי בעבר, הייתה זאת בעיקרה יהדות חילונית, שביקרה בבית־הכנסת רק בימים הנוראים, דוברת גרמנית וצ’כית, משתדלת למחוק כל זכר למבטא יהודי, אך לא מתנתקת מיהדותה מתוך דבקות משפחתית, מתוך שותפות גורל ואף מתוך תחושת עליונות מסוימת. וביהדות הזאת אני מתרכזת, כי בתוכה גדלתי, את מנהגיה הכרתי ואת גורלה חקרתי. לה נתונות מחשבותי.
במשך אלף שנה דיברו יהודי צ’כיה ומורביה עם אלוהים, התווכחו, שמחו, התאבלו, אהבו, זעקו – ואחר־כך הושתקו. המילים נחנקו. נותר רק הד עמום. אני עדיין שומעת אותו ממרחק רב.
כאן המקום להביע את תודתי החמה לכל אלה שבזכותם ספר זה ראה אור: להתאחדות יוצאי צ’כוסלובקיה בישראל, ובמיוחד לנתן שטיינר; להוצאת ‘פראנץ קפקא’ בפראג ולמנהלת ד”ר מ. מאליטובה; למאייר, ידידי הטוב יז’י סליבה; וכן ליהונתן נדב ולכל אנשי הוצאות הספרים חרגול ומודן.
ומשהו על תמונת השער: שם הספר לא רק קפקא והגולם, והוא מוקדש ליהדות צ’כיה – ומה עושה שם ידידנו שווייק, שמעולם לא התגייר? האמת היא שהציור היפה נעשה בשבילי על־ידי המאייר יז’י סליבה בהקשר אחר, והיה חבל לנתק ממנו את שווייק, שעל־פי דרכו שייך גם ליהודי צ’כיה וגם לישראלים.
אין עדיין תגובות