לא אחמיץ את הזריחה הוא סיפור על התמודדות אופטימית עם סבכיה הרבים והמגוונים של האהבה המוסיפה להקרין רוח של תקווה […]
א
עייפות ושיממון וכאב ראש. אני חייב להתעשת, חייב להתרכז. מכין לי קפה במקום הקודם שהתקרר, משעין את הכרית הקשיחה של הספה אל גב הכורסה, מדליק אור במלוא העוצמה, נוטל את התיקייה הכחולה המונחת כבר יותר משבוע בתחתית המכתבה, שולף מתוכה את המעטפה החומה, מכבה את הטלוויזיה, מתיישב.
לכבוד
פרופסור שמואל גדנקן
ראש המחלקה להיסטוריה יהודית
בית-הספר להיסטוריה
אוניברסיטת צפון אילינוי, רוקפורד
בוהה באותיות הענק שהדגשתי בכתב ידי, סופק כפיים ומתחייך.
מכתב התכוונתי לכתוב לו, לפרופסור גדנקן?!
לא, לא. ברור לי כעת. לא ממש רציתי לכתוב. ככל הנראה, לא הייתה זו אלא תזזית פתאומית, לא ברורה ובלתי נשלטת, שדחקה בי להעלות את הדברים על הכתב, אולי כדי להקנות יתר תוקף לכל מה שרציתי לומר.
אני קם ממושבי, מניח את המעטפה הריקה על המכתבה, הולך, סובב, וחוזר להתיישב. לו אכן הייתי כותב לו מכתב, מן הסתם הייתי כותב:
פרופסור גדנקן הנכבד,
צר לי כי רק כעת, באיחור כה רב, מוצא אני חובה, ואולי דווקא צורך, לחדש את הקשר בינינו.
אתה ודאי תמה על פשר מכתבי, ואילו אני חש חובה להתנצל או להמציא תירוץ משכנע כדי להבהיר לך, ואולי בעיקר לעצמי, מדוע נטיתי בקלות ראש לוותר על הזכות ליהנות מהנחייתך בעבודת הדוקטורט שלי. אני תוהה עדיין עם עצמי ואינני מוצא לי הסבר ברור וחד משמעי, אך יחד עם זאת, מתגבש בי רצון עז לשתף אותך ולגולל בפניך את מסכת לבטיי מאז אותו יום שרבי של ראשית הקיץ, שבו נפגשנו בירושלים.
היה זה בשבעה עשר במאי, במקרה יום ההולדת שלי. כמה ציפיתי ליום ההוא, ליום הפגישה המיוחלת. מאז קיבלתי את מכתבך, דרוך הייתי ונרגש, וכמעט מדי יום שבתי לקרוא בו.
"ברצון איענה לבקשתך. העברתי המלצה חמה לוועדת המלגות לדוקטורנטים זרים. בשבעה עשר במאי אהיה בירושלים. בשעה חמש אשא דברים בפני חבר הנאמנים של 'יד ושם', ולאחר ההרצאה נוכל להיפגש לשיחה של ממש. חג פסח כשר ושמח. שמואל גדנקן", כתבת במענה לפנייתי.
לקראת הפגישה רכשתי חליפת פשתן חדשה, חולצה תכולה ועניבה תואמת, שנראתה לי באותו בוקר מקושקשת מדי, ולאחר התלבטות ממושכת ענבתי אחרת, צעקנית לא פחות. החלטתי לא להסתכן בעלייה לירושלים בפיאט פונטו הישנה שלי, וכשהגיע תורי לעלות למונית, נחפזתי להתיישב במושב הקדמי ליד הנהג. לפני שתים עשרה בצהריים בתחנת האוטובוסים המרכזית של ירושלים מול דלת זכוכית של מסעדת שירות עצמי צפיתי בבבואתי החגיגית עד גיחוך, ולא נכנסתי למסעדה מחשש שמא יוכתמו בגדיי בהמולת התור הצפוף מול דלפק ההגשה.
המחשבה על השעות הארוכות והריקות המצפות לי עד המפגש פוגגה בקרבי את ההתרגשות ורחשי הדריכות. בקיוסק סמוך קניתי עיתון, שתי לחמניות של סלט ביצים ארוזות בשקיות ניילון ופחית קולה, והתקדמתי לאיטי במעבר התת קרקעי לעבר ספסל בגינה ליד 'בנייני האומה'. תהיתי אם התכוננתי היטב לפגישה, וליתר בטחון עלעלתי ועיינתי שוב בפעם המי-יודע-כמה באסופת המאמרים, שצילמתי במכון להיסטוריה גרמנית של אוניברסיטת תל-אביב.
כשהגעתי לבסוף ל'יד ושם' הציפה אותי התרגשות וחשתי לֵאות יוצאת דופן, ובלי משים מצאתי את עצמי נרכן על אדן חלון בתחתית גרם המדרגות המוליך לאודיטוריום. התמקמתי כפוף בגומחה שבין החלון למדרגות, ולאחר שתיים או שלוש נגיסות בלחמנייה, שנותרה בשקית הניילון בתא המרכזי בתיק הצד שלי, ושתייה חפוזה מפחית הקולה שאחזתי בכף ידי, הטרידה אותי המחשבה שלא אדע לזהות אותך. בקוצר רוח התהלכתי אנה ואנה לאורך המסדרון, ומשהבחנתי בהתקהלות ליד האודיטוריום, בצעדים מהוססים נכנסתי והרהבתי עוז לתפוס לי מקום במרכז השורה הראשונה.
כשעלית לבמה אל דוכן הנואמים והבחנתי כי היית לבוש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו מהוהה, אחזה בי מבוכה קלה נוכח לבושי ההדור, אך כשסקרתי את היושבים לצידי ונוכחתי כי מרביתם עטויים מקטורנים ועניבות, רווח לי במידה מה, ולרגע אף דימיתי שעיניך נחו עליי כשנטלת את המיקרופון בידך.
בדברים שנשאת דיברת, בין השאר, על הרלוונטיות של חקר ההיסטוריה, על מבחן הזמן והמקום, על תקפות ערכים ועל תבחינים מוסריים, ויותר משהקשבתי לדבריך בחנתי את עוויתות פניך ואת תנודות ידיך. למען האמת, אינני זוכר פרטים רבים מהרצאתך, שהייתה ארוכה למדי, אך משפט הסיום שלך נחרט בי עוד ימים רבים, ובעצם עד היום: "ואולי, רבותיי, חקר ההיסטוריה אינו אלא תואנה של הטבע האנושי להשתבח בעליונות ההווה על העבר, או במקרה הטוב, ניסיון עיקש לטעון שהיום הוא המחר של אתמול".
בתום ההרצאה השתהיתי מעט לצד הבמה, וכשהידלדל טור המבקשים להוקיר אותך או להודות לך וללחוץ את ידך, ועוד בטרם הספקתי להציג את עצמי בפניך כראוי, הצבעת על הכיסא בקצה הבמה ואמרת: הבחנתי בך. שב, בבקשה. מייד אתפנה אליך.
נוכח חביבותך הראשונית נדהמתי למדי מקוצר רוחך, כשנותרנו רק שנינו על הבמה ואני מצאתי לנכון לפתוח את שיחתנו במשפט ששיננתי זה מכבר:
פרופסור גדנקן, חשוב לי שתדע שבקשתי למלגה באוניברסיטת צפון אילינוי תלויה בהסכמתך להנחות אותי בעבודת הדוקטורט.
תלית בי מבט משועשע ובנימה צינית ומתריסה אף ניסית לחקות אותי:
ולי חשוב שתדע שהסכמתי אינה תלויה בבקשתך, וחוץ מזה, הרי כבר הסכמתי, אז מה הבעיה?
אין בעיה. טוב מאוד. תודה, מלמלתי במבוכה.
ניסית לחלץ אותי: אז מה? אתה מתכוון לחטט דווקא בנאיביות של יהודי גרמניה?
נדמה היה לי כי הנימה המתנשאת והעוקצנית שלך הוסיפה למבוכתי תחושה של עלבון, ובקול רועד ונרגש הצהרתי שהנושא בכללותו מעניין אותי מזה זמן, מאז שנתקלתי במקרה בדברים שכתב רוברט וֶלְטְש בעקבות גזירת הטלאי הצהוב.
נוכח המגננה המובנית שלי שתקת לרגע, שלחת מבט בוחן וצונן לעברי, משכת לך את הכיסא ממרכז הבמה והתיישבת לצידי.
אני, ממוקד ובוטח, הוספתי לשעוט בידענות הגואה שלי: אינני זוכר במדויק את דבריו של ולטש, שהיה עורך העיתון היהודי יוּדִישֶה רוּנְדְשָאוּ, אך הוא בהחלט טען כי מאז עלו הנאצים לשלטון, מקבלים היהודים תזכורות לא נעימות ליהדותם, שבה בגדו לאורך שנים רבות, ועל כן הוא קורא להם לשאת בגאווה מגן דוד, גם אם הוא על הטלאי הצהוב.
כן, אני מכיר את המאמר, הפטרת במעין אדישות עניינית, והוספת: אין ספק שעליית הנאציזם בלמה כמעט לחלוטין את מגמת ההתבוללות של היהודים.
ההיבט הדתי מעניין אותי פחות מאשר ההיבט הלאומי, למרות שאי אפשר להפריד ביניהם, הכרזתי ונשאתי אליך מבט ממוקד: פרופסור גדנקן, אני בטוח שאתה מודע לכך שהרבנים בגרמניה סיכלו את כוונתו של הרצל לקיים את הקונגרס הציוני הראשון במינכן. אתה שתקת והגבת רק במצמוץ קל.
פתחתי את התיק שהיה מונח על ברכיי, ושלפתי את הדף העליון שהכנתי בעוד מועד. רציתי להצטייר בעיניך מסודר, יסודי ודקדקן.
הרבנים פוגלשטיין ומייבאום, קראתי מן הדף, אף שהדברים היו סדורים היטב בראשי, התנגדו להרצל וטענו שאין יהודים שאינם רוצים להתבולל בקרב העמים שבהם הם חיים. יתר על כן, הנציגות הרשמית של רבני גרמניה, הוועד הפועל של איגוד הרבנים בגרמניה, יצא בשישה ביולי 1897 בהכרזה, כי המאמצים של אלה המכונים ציונים להקים מדינה לאומית יהודית בפלשתינה סותרים את ההבטחות המשיחיות של היהדות, כפי שהן באות לידי ביטוי בברית הקדושה ובמקורות דתיים מאוחרים. היהדות מחייבת את בניה לשרת במסירות את המולדת שאליה הם משתייכים ולקדם את האינטרסים הלאומיים שלה בכל ליבם ובכל כוחם. כן, כך בדיוק הצהיר איגוד הרבנים בגרמניה, הקפדתי להדגיש.
סיימתי לקרוא מן הדף, השבתי אותו לתיק, פכרתי ידיים, השענתי עליהן את הסנטר, וסקרתי את ארשת פניך.
חשת שאני מצפה לתגובתך והמהמת: ברור לי כי ממרחק של שנים לא פשוט להבין.
נדמה לי שהנפתי יד או החוויתי איזושהי תנועה לא ברורה, אולי כדי להמחיש אי השלמה: אני רוצה לנסות להבין, לפחות לנסות. אני חושב שמִשָם, מאותה שנה, מ-1897, אשתדל להתחיל את התזה שלי. לפעמים הזמן והמקום מצטלבים. איזו מקריות מדהימה. ב-1897 לא הצליח הרצל לכנס את הקונגרס הציוני הראשון במינכן, אבל באותה שנה ממש התגייס מקס נאומן לצבא הגרמני והוצב במינכן.
הו, דוקטור מקס נאומן. גם אליו אתה מגיע? רק לאחרונה קראתי עליו בספר השנה של מכון ליאו בק. מעניין מאוד, הערת.
ודאי שאני מתכוון לעסוק בו. זה בלתי נמנע. מן המעט שקראתי עליו עד עתה, נראה לי שהוא וארגונו יתפסו מקום מרכזי בעבודה שלי.
חשוב מאוד להתמקד, הזהרת אותי. אפשר בקלות לאבד כיוון בתוך שפע החומר שנכתב בימים ההם ועל הימים ההם.
אני מקווה שזה לא יקרה לי, אמרתי כשזה מכבר חשתי נינוח לצִדך.
באותו רגע, הזיכרון לוכד אותך לעתים ברשת קורים מדויקת להפליא, ניגש אליך פרופסור ויינשטיין, שהקדים דברים להרצאתך, והזכיר לך שממתינים לכם לארוחת ערב. נפגעתי מן הרמיזה, שנועדה אולי להרחיק אותך ממני, והזדעקתי בלהיטות להסב אליי ככל הניתן את תשומת ליבך: כבר חשבתי גם על כותרת ראשית לעבודה. יהודי גרמניה – בין אנטי ציונות ללאומנות גרמנית.
נדמה היה לי כי הצלחתי באותה שנייה לרתק אותך אל מושבך ולראשונה שמעתי בקולך איזושהי רגשת מעורבות.
ידִידִי הצעיר, הישרת אליי מבט רועם. הכותרת שלך מזעזעת וחצופה. כיצד אתה מרשה לעצמך לקבוע כותרת לפני שהתחלת בעבודה?! אני דורש ממך שתמחק את הכותרת, שתשכח אותה, ואל תשאיר לה זכר אף בראשך. בשום פנים ואופן אסור לך להיות שבוי באיזושהי דעה קדומה, השערה או קונספציה, שאתה מכתיב לעצמך.
אתה צודק. צר לי. אני מצטער, מלמלתי מילות חרטה, מאוכזב מעט מתוכן דבריך, אך מרוצה מאוד מעוצמת תגובתך.
הקשב לי היטב, הוספת בתקיפות חביבה, היסטוריון חייב להשתדל שלא ליטול על עצמו את תפקיד השופט. זה לא נכון ולא הוגן.
ידעתי שמכאן ואילך לא אוסיף מילה.
נו, טוב, התחלת לסכם את פגישתנו בטון פייסני, התרוממת אט אט ממושבך והושטת לי יד.
נדברנו כי מתישהו בתחילת ספטמבר אתקשר אליך, ובתום החגים נקבע בטלפון את המועד המדויק, אגיע לרוקפורד, ואני מניח כי אוכל כבר להציג בפניך ראשי פרקים מפותחים, הכרזתי בבִטחה.
צר לי אם הייתי בוטה כלפיך, אמרת כשליוויתי אותך אל דלת היציאה מן האודיטוריום. בגילי נחרצות מחשבתית מקוממת, מכעיסה, או לעתים אף מובילה לידי קנאה, צחקת בקול.
לשמע דבריך חששותיי התפוגגו, חשתי אליך אהדה הולכת וגוברת ולחשתי: המון תודה, המון תודה.
יצאנו יחד מן הבניין ולפני שנפרדנו הנחת יד על כתפי ואמרת: אני יודע שתעשה עבודה טובה, אך אל תשכח אף לרגע שאתה צועד בשדה מוקשים.
אין עדיין תגובות