החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

לאלה

מאת:
הוצאה: | 2016-11 | 192 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

19.00

0 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

"הלו, שלום. זה הטלפון של לילי אטיאס?" חמש וחצי שנים לילי כבר לא קיימת. לילי מתה. "סליחה, מי את בבקשה?" אני מנסה להדוף את ענני הצל. "לילי, זאת אֵלָה. את לא מזהה? את לא מבינה כמה זמן שרפתי כדי לחפש אותך. זה ממש פיקוח נפש, ויוויאן, אימא שלך, אישה טובה וצדיקה כל כך…" אֵלָה אדלר? הראש טס, איך מנתקים סיוט? "זאת טעות." אני אומרת, ספק לעצמי ספק לאֵלָה. "לילי, זאת לא טעות ולא נעליים. לא עבר לך להיות שקרנית? תעלי על מטוס, תארזי את הגאווה שלך ותבואי לתת כבוד למי שהביאה אותך בצער וכאב לעולם." "אימא שלי במצב קשה?" האוויר בחדר נהיה דחוס "לילי, היא מאושפזת, את צריכה להגיע מהר, שתספיקי לבקש ממנה סליחה, שברת לה את הלב את חייבת לה לפחות את זה." אני צריכה לבקש סליחה ממנה? "לילי, את שמעת אותי?" "כן" עניתי וניתקתי. כשאלוהים נותן סימן חייבים להקשיב…

  • • •

שיחת טלפון בודדה, ניערה רסיסי אבק של חיים שלמים, והובילה לרצף אירועים מסחרר וסוחף. ספר בועט על תקווה, כאב ובחירה. רומן הביכורים של מיטל בר זוהר, שנוגע בנשמה, על בחורה שלא מוכנה לוותר ובוחרת בחיים.

מקט: 4-1272-19
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


תשעה בינואר, 2011

הכול נדם.

שקט של סוף העולם או של תחילת העולם, את זה לא ידעתי באותו הרגע, הגוף רעד, המחשבות קפאו.

עשרים ושישה ימים, חמש שעות, ארבעים וחמש דקות. זה מה שנותר, חישבתי מהר.

נשמתי. ניסיתי להבין מה אני עושה עכשיו. התקשרתי לגלי, תמיד היא יודעת מה לעשות, ניתקתי. השעון תקתק, הדלת נטרקה, מעולם לא שמעתי דלת מעלית נטרקת.

מגדלי לב, קומה 11, חדר 113. ד"ר עמיחי, מומחה במיילדות וגניקולוגיה.

חיים שלמים רצים לי בראש. רשימות מלאי של הספקתי-לא הספקתי, והנשימה פתאום כל כך קשה. אולי זאת טעות? אולי הם לא התכוונו אליי?

השעון לא מפסיק. תיק-תק-תיק-תק, כאילו הוא לועג לי. קצב המטרונום השתבש, כלום לא מסונכרן.

חוזרת לפנטהאוז המעוצב שלנו, הבית ריק, רפאל טס אתמול ליפן, הים שמשתקף מכל החלונות מזדהה עם המערבולת, שנשאבתי לתוכה ואני מנסָה להרפות, לתת למעגלים לסחרר אותי מטה. אני יודעת שאם לא אתנגד אפלט החוצה ממנה. האומנם?

השחר עולה. הרפיתי, נפלטתי ואני עדיין בתוכה. אני חייבת להתאפס, לקבל החלטה, להבין מה עושים. רוקנתי לתוכי ג'וני. אחד ועוד אחד ליתר ביטחון. עילפתי את הכאב, הרגתי את החיים והחלטתי. כל החושים דחקו בי לברוח, לעזוב מיד. אין פה שום סיכוי יותר, לא לי, לא לה וגם לא לנו.

מרוב נוזלים שיצאו לי מהגוף הרגשתי שהבית הפך לבִּיצה ואני טובעת בתוכה. הכול זז לאט.

עשרים ושלושה ימים, ארבע עשרה שעות, שלושים ושבע דקות. זה מה שנותר, חישבתי מהר.

ארזתי שלושים ושתיים שנות חיים בארבע מזוודות. אחת סגולה, שתיים שחורות ואחת עם ריצ'רץ' רופף, בדיוק כמוני, כמה מהר חזרתי להיות הגנבת מרובע י"א באשדוד, הפנצ'ר מהלילה ההוא שהשאיר אותם יחד, רקדנית שמקבלת מכתב דחייה מהאקדמיה המלכותית למחול, ומעוד עשרות אודישינים, אפילו צה"ל שלח לי מכתב דחייה. פלט אותי עוד לפני שקלט. כמו נרקומנית חיפשתי כל חיי ביטחון ואהבה, ועד שסוף סוף הכול הסתדר, אלוהים היה מוכרח להרוס לי. טעם ההחמצה המוכר נעמד לי בגרון, והשדים שבראשי הדגימו פירואט מושלם עם מבט מלגלג בעיניהם. אמרנו לך, התריסו לעברי, לא נועדת לגדולות, את כישלון. החיים האלה לא היו באמת שלך אף פעם, הם צווחו לי בתוך הראש.

ניצחת! אני צועקת על אלוהים, אתה מרוצה? אני מרימה ידיים, מוותרת, בורחת. לא השארת לי בררה. אתה בטח מתפוצץ מצחוק שם, למעלה, בספריית הווידאו שלך אני מקוטלגת "לילי אטיאס – קומדיה של טעויות".

אני שוכבת במיטה הגדולה שלנו, מנורת הלילה שלך כבויה. כמה חושך מנורה כבויה עושה בלב. נשמתי את הכרית שלך ונסחטתי. אני אוהבת אותך, אבל נגמר לי הזמן. יודעת שזה לא יוכל לעבוד עוד, גל עצום רועד בלב ים, שוטף הכול, שוטף אותי ממך. כשאלוהים נותן סימן חייבים להקשיב. תיק-תק-תיק-תק.

כתבתי לךָ מכתב, מילים של אהבה, עצב ופרידה כפויה, כפיתי עליך החלטה שלי. כתבתי "סליחה", אני יודעת שאתה לא מהסוג שיסלח לי, בטח לא על שנטשתי וקיבלתי את כל ההחלטות לבד.

המקרר רעד, כאילו מזדהה, מבין שיישאר יתום ממגנט עם תמונה שלנו בטוקסידו שחור ושמלה לבנה, מתנפנפת.

שיקרתי לעצמי, לך, לכולם, אני בת יענה, מיומנת בלתקוע את הראש עמוק בחרא של האדמה, אין בררה אחרת, אני משננת שוב ושוב. השארתי על השולחן במטבח מכשיר טלפון נייד, מחשב, מכתב. לא רוצה שיחפשו אותי, לא רוצה שימצאו. בשבריר שנייה החיים התחלקו לשניים: עבר מול עתיד, הישגים מול אכזבות, חלומות מול סיכויי ההתממשות, אני מול העולם. וברגע הזה הערפול התבהר ממש כמו שהמפץ הגדול ברא את העולם ואת אלוהים ואת כל מה שיש פה. זה המפץ שלי, לתופת הזה אני הולכת לבד, הורגת חיים וקמה לתחייה. אין מקום לספקות, אין מקום לרגשות ושיתופים, האסון הזה הוא שלי, רק שלי. אני אגמור את העניין הזה אחת ולתמיד, כך או כך. הדמעות עולות על גדותיהן, גולשות כמו סיר פסטה רותח.

עשרים ושניים ימים, שש שעות, שלושים ושבע דקות.

אני מחשבת מסלול מחדש, בודקת איך מוחקים זהות, איך מתים ונולדים מחדש. בודקת באל על איך משנים שֵם על כרטיס טיסה, מתנתקת מהבנק, גוזרת כרטיסי אשראי, משאירה לג'יזל הודעה, נדבר אחרי שאתמקם. תודה שאת מבינה, תודה שאת שם. סוגרת מלון לשבוע שאחרי הניתוח, יודעת שאם אתעורר, הגוף המצולק יזדקק למרווח ההחלמה לפני ההמראה.

ואם לא אתעורר ואמות על שולחן הניתוחים, מי יֵדע? את עדיין כאן! אני צועקת לי בתוך הראש, מגרשת את המחשבה, מתחילה במנוסה. אוטמת כל שריר, כל רגש, כל מחשבה. מכניסה לאוטומט, הופכת לרובוט ששנים מכיר את עבודתו, זמןאיןזמןאיןזמןאיןזמן. המטרונום כסוס בדהרה, אני רוקדת את עצמי לדעת, טובעת בטיפה המרה, שונאת את אלוהים בכל אבריי.

שלושה עשר ימים, חמש שעות, דקה אחת.

האור בוהק, סוחף, מסנוור, מכשף, מבטיח תהילה. האם אני הולכת אליו או מנצחת? האם אצליח לנצח, להביס את השחור הנורא? האם הגוף יהיה לימיני, יכיר תודה או יחסל חשבונות על שנים של בגידה? האם הגיע יום התשלום של המובן מאליו? ורפאל, ששנים כבר נושם לידי ואיתי, איך הוא ישרוד? האם ישכח אותי או יחפש את דמותי בין הצללים?

שתים עשרה שעות, ארבעים ושבע דקות. תיק-תק-תיק

כל הפנטזיות כולן מסתובבות כמו מאוורר תקרה, מעיפות חלומות לארץ לעולם לא.

שש דקות. תשע מאות קילומטרים בשעה. גלגלי המטוס סוחטים את הטיפות האחרונות של הקרקע היציבה. גשם זלעפות בחוץ. אפילו אלוהים בוכה עליי. רגל אחת שלי מתנודדת מעל התהום, וממש כמו בסרטים חיי חולפים לנגד עיניי. ואני יודעת, יודעת, שמקץ חמש שניות הכול ישתנה. הכול.

אני נושמת.

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד"

האדמה מתנתקת.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    (בעלים מאומתים):

    לאלה הוא רומן הביכורים של סופרת נפלאה, מיטל בר זוהר.

    במשך השנים יצא לי לקרוא לא מעט ספרים שעניינם יחסים משפחתיים בצל טרגדיות כאלו ואחרות. כמעט תמיד ניצבת הטרגדיה בלב לבה של העלילה. יש לה יישות משל עצמה, שסביבה נעות הדמויות בזהירות מירבית.

    הפעם זכיתי להתוודע לסגנון כתיבה שונה, מרענן ולא שגרתי. בכתיבה קולחת ומסקרנת משרטטת מיטל בר זוהר את דמותה של הגיבורה, לאלה. בחורה- אישה, שניחנה באומץ, שמחת חיים וגם הרבה יופי.

    לילי היא בת הזקונים של ויוויאן ומוריס אטיאס. אחות יחידה לחמישה בנים. ויוויאן, בת לניצולי שואה ואחותה של אנה, נישאת למוריס אטיאס, שלוקח אותה מבית ילדותה (נכון יותר, מציל אותה) למקום שממנו תמיד תראה את הים שהיא אוהבת. חמישה בנים נולדים לה במשך השנים ואף בת. עד ללידתה של לילי. יפה, גבוהה אך לא בדיוק משאת לבה של ויוויאן…. למה? את זה תצטרכו לקרוא בעצמכם.

    לילי גדלה בצלן המעיק של הציפייה והאכזבה. היינו חושבים שכל העומס הזה ישא עמו דיכאון, עגמומיות, כעסים, רגשות נקמה… ההיפך מכך. היא נולדה עם טוב לב ושמחת חיים. יופיה אינו מסובב את ראשה וגם לא מפריע לדבקות במטרה: לאהוב את מה שיש. ואם מה שיש זה להיות גבוהה מידי, או תלמידה גרועה ורחפנית, היא תעשה הכל כדי להמשיך את החיים שיועדו לה בעיניים פקוחות, ללא אשליות וללא פשרות.
    רובד מעניין נוסף הוא הדיאלוג הנוקב והעמוק בין הדמויות, הגיבורה ובורא עולם, שמוסיף מימד נוסף לעלילה ולמחשבות על החיים וציווי הבחירה שבתוכם.
    .
    מי זאת לאלה אתם ודאי תוהים ? ומה קורה כשהחיים נהיים באמת בלתי אפשריים? כבר אמרנו, תקראו ותדעו.
    ממליצה בחום רב ומצפה לקרוא את ספריה הבאים של מיטל בר זוהר, סופרת מוכשרת בעלת סגנון כתיבה יפהפה ורענן.

הוסיפו תגובה