איריס ז´ורלט הגיעה לטוקיו בשנת 2000 עם משפחתה ושהתה ביפן תשע שנים. מאגדת בספר זה את מבחר הכתבות מהטור השבועי […]
נסיעה במונית ובישול במיקרוגל
טוקיו היא עיר בלתי אפשרית להתמצאות. היעדר כתובות מסודרות שכוללות שם רחוב ומספר בית מקשות גם על נהג המונית המנוסה ביותר לאתר את המקום המבוקש. זו לא בושה לבקש ממי שמחכה לכם בצד השני להנחות את הנהג, ועל הדרך מותר אפילו לבשל במיקרוגל
“את רואה את בית הספר הלבן?”, סיון פולטת בעייפות לתוך הנייד שלה, “לא סיון, כל מה שאני רואה כרגע לנגד עיני זה את הפרצוף של אבה -לא מראה מרנין במיוחד, כפי שאת יודעת”, אני עונה לה. מאז שקואיזומי אהובי ראש ממשלת יפן החתיך פרש ועזב אותנו לאנחות אני מתאבלת עליו אל מול שלטי החוצות של מחליפו שינזו אבה.
ביתה של סיון מרוחק מאוד מהתחנה והחלטתי לקחת מונית. המחיר ההתחלתי עוד נסבל ובניתי על כך שהמונה לא ינסוק מעלה. סיון מנחה את הנהג הרדום משהו ביפנית השוטפת שלה. הנהג לא כל כך מבין ומתחיל לתור את השכונה באופן שמקפיץ את המונה ואת הפיוזים שלי במקביל. “מה יש לו?”, סיון מתלוננת, “למה הוא לא מוצא את בית הספר?”
והיא מוסיפה עוד מספר מילים שלא אכתוב מפאת כבודה של אם עבריה בישראל (בטוקיו ליתר דיוק).
הבעיה בהתמצאות ביפן היא שאין כתובות מסודרות – אין כזה דבר “שלמה המלך 25”, אין רחוב, אין מספר ואין כלום. יש רובע, תת רובע ותת של התת של הרובע. כל כתובת מורכבת משלושה מספרים עם מקף ביניהם, אבל בית מס’ 10 לא נמצא בהכרח ליד בית מס’ 12 -למה? כדי לאמלל אותנו כמובן. למה לפשט אם אפשר לסבך?
סיון נשברת סופית, שמה נפשה בכפה ויוצאת לחלץ אותי, חמושה בפיג’מה ובמעיל של בעלה, כשתינוקה הפעוט על זרועותיה. אני רואה אותה לבושה כך וחוטפת התקפת צחוק היסטרי, למרות שבעיני היא יפה כתמיד גם במלבושים המבדחים. סיון נדבקת ופורצת מיד גם בצחוק. “שלא תעיזי לשלם לו אלף ין”, היא מצווה עלי בלשון שלא משתמעת לשתי פנים, “אני תמיד משלמת 660 ין על המרחק שאת נסעת ואת לא אשמה שהוא לא יודע למצוא כתובת”.
אני, עדיין בהיסטריה של צחוק, מנסה להיזכר איך לעזאזל אומרים ‘תמיד’ ביפנית וכל מה שעולה לי בראש זה “אבה” ו”קואיזומי”. אבה מחייך אלי מהכרזה על בלוריתו השחורה, הצחוק שלי מתגבר ואני לפתע נזכרת: “איצומו, איצומו”, אני קוראת בשמחה. סיון מסתכלת עלי ברחמים: “טוב תצאי כבר, עשינו מספיק בושות ליום אחד, אני עם הפיג’מה ואת עם ההתנהגות המשונה שלך”. “את רעבה?” היא נזכרת פתאום, “אין כלום בבית, אמרתי לך שעבדתי מאוחר כל השבוע”.
“לא קרה כלום”, אני מרגיעה אותה, “נבשל במיקרו גל כמו היפנים – צ’יק צ’אק”.
בישול במיקרוגל
בעוד מערביים רבים מתחלחלים מעצם המחשבה על חימום או בישול אוכל בתנור מיקרוגל (מחמת הקרינה המסוכנת לדבריהם), ביפן מבשלים בשמחה כמעט הכל במכשיר השימושי – החל בדלעת קשה לחיתוך שמתרככת חיש קל במיקרו, דרך גזר, בטטה ואורז דביק ועד בישול-אידוי קל של דגים לטובת צ’יראשי סושי (מין סלט סושי). מורותי לבישול יפני מבשלות מאכלים שלמים ורכיבים בודדים במיקרוגל. “תשימי את הדלעת במיקרו ותבשלי עד שאת מריחה שהיא מוכנה”, אמרה לי פעם מורה לבישול ואני מעבירה את הטיפ הלאה: למה להאבק בקליפה הקשה של הדלעת היפנית?אפשר להיעזר במיקרו.
אני עושה ניסיונות ומגלה שגם גזר בטטה ושאר ירקות מתבשלים-מתאדים מאוד יפה. מי יודע? אולי יום אחד נגלה שבכלל הבישול המיקרוגלי הוא הוא הבריאותי כיוון שהוא הכי קרוב לאידוי. או כמו שוודי אלן אמר בשעתו: “אני בטוח שיום אחד כולנו נגלה שמה שהרג אותנו זה החסה”.
סלמון וירקות במיקרוגל
חומרים:
2 כוסות דלעת חתוכה לקוביות
400 גרם פילה סלמון חתוך גס
2 גזרים חתוכים לפרוסות
1 בטטה חתוכה לפרוסות
לרוטב:
1/2 כוס ציר דאשי (מאבקת דאשי בתוספת
מים רותחים)
1 כף רוטב סויה של קיקומן
1 כף מירין (יין אורז מתוק)
1 כף סאקה (יין אורז יפני)
לקישוט:
זרעוני שומשום
פטרוזיליה קצוצה (ביפן נשתמש במיצובה)
הכנה:
1. מבשלים את הדלעת במיקרו על חום מקסימלי כעשר דקות או עד שהיא רכה. מבשלים את הגזרים במיקרו כ5 דקות או עד שהם רכים. מבשלים את הבטטה 5 דקות או עד שהיא מתרככת.
2. מבשלים את הסלמון במיקרו על חום מכסימלי שלוש דקות או עד שהדג משנה צבע – זהירות לא לייבש אותו.
3. מסדרים את הבטטות הדלעת והגזרים בכלי הגשה יפה, מעל מניחים את הדג, מערבבים היטב את חומרי הרוטב ויוצקים מלמעלה.
4. מקשטים בזרעוני שומשום ובפטרוזיליה ומגישים מיד עם אורז לבן ודביק בצד.
איטאדאקימאס! (בתיאבון!)
אין עדיין תגובות