ולאחר מכן לקרוא שוב ושוב. זוהי הזדמנות לגלות את עבודתו של ברט הלינגר, שגישתו היצירתית להתערבות במערכות משפחתיות הגיעה לארצות […]
פרק 2:
גבר ואישה – היסוד של המשפחה
יסוד המשפחה הוא משיכה מינית בין גבר ואישה. כשגבר נמשך לאישה, הוא נמשך למה שהוא, כגבר, צריך ואין לו. כשאישה נמשכת לגבר, גם היא, נמשכת למה שחסר לה כאישה. גבר ואישה יוצרים זוג משלים של פרטנרים שבאופן הדדי מגדירים ומשלימים זה את זו. כל אחד מהם מהווה את מה שהאחר צריך, וכל אחד מהם צריך את מה שיש לזולתו. אם אנחנו רוצים שהאהבה תצליח, אנחנו צריכים לתת מעצמנו את מה שהיננו ולקחת מבן הזוג את מה שאנחנו צריכים. לתת את עצמנו, לקחת ולקבל מבן הזוג שלנו – כך אנחנו הופכים להיות זוג.
ביטוי האהבה באינטימיות מינית, ולפעמים רק הפעולה של יחסי מין עצמה, קושרת בני זוג זה אל זה בין אם הם רוצים זאת או לא. זו לא הכוונה או הבחירה שמכוננת את הקשר, אלא האקט הפיזי עצמו. אפשר לראות את הדינמיקה בתגובת ההגנה שחלק מקורבנות אונס וגילוי עריות מרגישים כלפי התוקפים, ובאותם מפגשים מיניים מזדמנים שמשאירים עקבות לכל החיים.
הביישנות שלנו לתת שם ולאשר את ההיבט האינטימי ביותר של מערכת יחסים זוגית קשורה לעובדה שתשוקה מינית עדיין נחשבת בחוגים מסוימים כמשפילה ולא מכובדת. אף על פי כן, מימוש מיני מהווה את הפעולה האנושית הגדולה ביותר. שום פעולה אנושית אחרת לא נמצאת בהרמוניה גדולה יותר עם הסדר ועושר החיים, מבטאת בצורה מלאה יותר את השתתפותנו בשלמות העולם, או מביאה עימה עונג כה עמוק, ובהשלכותיה סבל אוהב שכזה. שום מעשה אחר לא מביא לגמול כזה או כרוך בסיכונים גדולים יותר, דורש מאיתנו יותר וגורם לנו להיות כל כך חכמים, יודעים ואנושיים כמו כשאנחנו לוקחים זה את זו, יודעים זה את זו, ושייכים זה אל זו באהבה. בהשוואה, כל יתר הפעולות האנושיות נראות רק כהקדמה, הדרן, נחמה או תוצאה – חיקוי דל.
הביטוי המיני של האהבה הוא גם הפעולה הצנועה ביותר שלנו. בשום מקום אחר איננו חושפים את עצמנו עד כדי כך, מגלים את הפגיעות העמוקה ביותר שלנו. איננו שומרים על שום דבר אחר בעזרת אשמה כה עמוקה כמו על המקום הפנימי הזה, שבני זוג מראים בו זה לזה את העצמי הכי אינטימי שלהם ומעניקים את עצמם למשמרתו.
דרך הביטוי המיני של האהבה, גברים ונשים עוזבים את אימם ואביהם ו”דבקים” זה בזה – כמו שהתנ”ך מתאר זאת – והם הופכים לבשר אחד.
בין אם נאהב זאת ובין אם לא, הקשר בין שני בני הזוג נבנה במובן הכי עמוק ויציב, על בסיס האיחוד המיני ביניהם. רק האקט המיני הופך אותם לזוג, ורק האקט הזה יכול להפוך אותם לזוג הורים. מסיבה זו, אם המיניות שלהם מוגבלת בדרך כלשהי – למשל, על ידי עכבות או שפרטנר אחד הוא עקר – הקשר לא נוצר באופן מלא, אפילו אם הזוג רוצה בכך. הדבר נכון גם למערכת יחסים אפלטונית בה פרטנרים נמנעים מהסיכון הקיים במיניות וחשים פחות אשמה ואחריות כשהם נפרדים. מהרגע שזוג מבסס קשר שיש בו מגע מיני, פרידה ללא כאב ואשמה אינה אפשרית עוד. הם לא יכולים להיפרד זה מזו כאילו היחד שלהם לא היה קיים מעולם. אמנם זה עלול להיות קשה עבור הורים שנפרדים, אך זה גם מגן על ילדיהם מפרידה קפריזית או אנוכית.
התפקיד המכריע שמיניות ממלאת בקשר בין בני זוג מעלה על פני השטח את עליונות הגוף האנושי על הרוח, כמו גם את תבונת הגוף. ייתכן ונתפתה להפחית מערך הגוף, בהשוואה לרוח. כאילו למשהו שנעשה מתוך צורך פיזי, תשוקה, כמיהה, ערגה ואהבה מינית יש פחות ערך מאשר מה שאנו מקבלים מתוך היגיון ורצון מוסרי. התשוקה הפיזית מפגינה את כוחה, ולעיתים את התבונה שלה – בנקודה שבה התבונה והמוסר מגיעים לגבולותיהם ונסוגים. התשוקה הגואה משרתת אותנו לאחר שהאילוצים הקרים של התבונה התעייפו או הפכו נוקשים והתשוקה יכולה להתעורר ולשרת אותנו, במקום שבו שיקולי ההיגיון הקרים הופכים לקשיחות או מתרופפים, הסיבה הגבוהה והמשמעות העמוקה שעולות מתוך הדחפים הפיזיים האינסטינקטיביים שלנו גוברות ושולטות ברציונאליות וברצון. דחפים אלו קרובים יותר ללב החיים הפועם.
הרוח מוכנה, הגוף חכם
יש האומרים שהגוף
בהשוואה לרוח
פחות ערך.
כאילו שהערגה
וההשתוקקות המינית
הן פחות
מאשר מה שנבחר
מתוך מחשבה וציווי מוסרי.
אך התשוקה מראה
אומץ ותבונה,
כאשר הרצון והשכל
חוששים ומתכווצים
ואינם מעזים לשרת את החיים.
בתשוקת הבשר
חבויה תבונה גבוהה
המציתה משמעות עמוקה יותר
מתעלה על הרציונאליות
ומשתלטת על הרצון.
התשוקה קרובה יותר ללב החיים הפועם,
ממושמעת יותר,
ומתמשכת.
זהו הגוף השולט ברצון.
אני אומר,
הרוח מוכנה, אבל
הגוף חכם.
מחשבות נוספות
ההתעקשות של הלינגר על הטבע היצירתי והחי של משיכה מינית סותרת את הדעות של אלו הרואים ב”תשוקה של הבשר” מטרד או אפילו חטא, וגם סותרת את הדעות של אלו הרואים במיניות רק עונג שאינו מחובר להורות.
גבר ואשה מסמנים – בין יתר הדברים – התמחות פיזיולוגית שהכרחית עבור הִתְרַבּוּת. במובן הזה, גבר ואישה צריכים ומשלימים זה את זו. תהיה זו טעות להשתמש במונחים של גבריות ונשיות רק במובנם הביולוגי. העבודה הפסיכותראפויטית שלנו מראה שאנשים שממעיטים בערך המשיכה המינית או מתעלמים ממנה באופן גורף, חווים קשיים במערכות היחסים האינטימיות שלהם. כאשר הלינגר מדבר על הביטוי המיני של האהבה בין גבר ואישה, הוא אינו מפחית מערכן של צורות אחרות של מערכות יחסים מיניות אוהבות, אך הוא מתעקש לכבד את היבט ההורות שאין מנוס ממנו.
מספר הולך וגובר של גברים ונשים חיים במשפחות לא מסורתיות. ישנם רווקים או זוגות שלא מעוניינים בילדים, ישנן נשים החושקות בנשים וגברים החושקים בגברים. בעודנו מתמודדים עם פיצוץ אוכלוסין, הטבע תומך בזוגות הבוחרים לוותר על הורות ומספק להם דרכים אלטרנטיביות לאנושיות ולאהבה.
יחד עם זאת, אנשים רבים שעבדנו עימם חשים אובדן כואב בוויתור על הורות ועובדים קשה כדי לקבל את האובדן שלהם מבלי להפחית ממנו. הם פועלים כדי למצוא לעצמם אורח חיים שיעניק להם משמעות ושביעות רצון עמוקה שמגיעות מעצמן להורים במשפחה בריאה. כאשר הם מצליחים בכך, הם יודעים שהם משרתים ונתמכים על ידי החיים במה שהם עושים. הם משתתפים מלאים בשפע ובמסתוריות החיים. ובכל זאת, רבים ממשיכים להביט בערגה במשפחות עם ילדים ולתהות איך זה היה יכול להיות אם אכן היו הורים. הדבר נכון במיוחד כשאנשים מזדקנים ומתקרבים אל המוות. האובדן שלהם – לא משנה עד כמה זה נכון – מהווה משקל כבד ומגיע לו לקבל את מלוא ההכרה וההערכה.
על התשוקה המינית
אם התשוקה המינית של אחד מבני הזוג לא נענית, הוא או היא נמצאים בעמדה חלשה מפני שלאחר יש את הכוח לסרב. למרות שזה שמקבל מענה על התשוקה שלו אינו לוקח סיכונים, הוא או היא נראים חזקים יותר. זה שמשתוקק יותר, מצטייר כ”נזקק” ונמצא בצד הלוקח יותר מאשר בצד הנותן והנדיב. זה שרוצה פחות ומקבל את מה שהוא רוצה, גם אם הוא או היא אוהבים את בן הזוג, נמצא יותר בצד הנותן והעוזר מבלי לקחת. בדינמיקה הזו, בן הזוג שמשתוקק יותר חייב להרגיש אסיר תודה, כאילו הוא לקח מבלי לתת. הפרטנר שחוסם את הצורך המיני ומקבל די צורכו, מרגיש חופשי, ולעיתים אף חש תחושת עליונות, כאילו שהנתינה שלו או שלה לא התערבבה עם לקיחה.
חלק מבני הזוג מחזיקים בכוח ובתחושת עליונות בהיותם הצד ה”נותן”, אך הם פוגעים ב”ביחד” הזוגי שלהם. כדי שמערכת יחסים תחזיק מעמד לאורך זמן, סיכון מדחייה, כמו גם ההנאה והעונג שבנתינה, חייבים להיות משותפים לבני הזוג. השתוקקות מינית עדיין עלולה להיות קשה עבור נשים רבות מפני שהן צריכות לשבור טבואים תרבותיים חזקים. ועדיין הן עלולות לחוות דחייה או פחד כשהן חושפות את התשוקה שלהן.
עם זאת, בטיפול, משהו מעניין לעיתים קורה כשאישה אומרת לאימא שלה, “לפעמים אני בקושי יכולה לחכות עד שאעשה אהבה עם בעלי” – אפילו אם היא אומרת זאת רק בדמיונה.
בני זוג שהתשוקה המינית חשובה להם, יכולים להסכים שכשהעצמי האינטימי של אחד מהם פתוח ופגיע – מה שקורה כשהתשוקה נחשפת – בן הזוג צריך לכבד את התשוקה, גם אם הוא לא מספק אותה. אנחנו במיוחד פגיעים כשאנחנו משתוקקים, כך שבן הזוג לא צריך להסתכן בדחייה משפילה כשהוא או היא מרגישים וחושפים תשוקה. אם זוגות מכבדים זאת, הם יכולים להסתכן בהבעת תשוקה, ומערכת היחסים שלהם יכולה להגיע לעומק ולאינטימיות. שני הצדדים צריכים להשתוקק, וכל אחד צריך להתייחס לתשוקה של האחר בכבוד ובאהבה. כאשר המיניות משרתת את מערכת היחסים כמו גם מהווה מטרה בפני עצמה, הן המיניות והן הזוגיות האוהבת מעמיקות, משתחררות ואותנטיות יותר.
הן גברים והן נשים מפחדים מצורך כל כך עמוק כאשר נחשפת התלות העירומה ועולה הסכנה של דחייה הרסנית. מסיבה זו רבים מחפשים לפתח את המגדר הנגדי בתוך עצמם. גברים מחפשים להיות כמו נשים, כאילו יכלו להפוך לנשים, ונשים מחפשות להיות כמו גברים, כאילו יכלו להיות גברים. אם הם מצליחים בכך, הם לא צריכים יותר בן זוג, ומערכת היחסים שלהם הופכת לכל היותר לסידור של נוחות.
כדי שזוגיות בין גבר לאישה תמלא את ייעודה, הגבר צריך להיות גבר והאישה צריכה להיות אישה. בזוגיות בין גבר לאישה, היא נמשכת אליו רק כאשר הוא גבר ונשאר כזה, וההפך נכון גם עבורו. כלומר, גבר שמתאווה לאהוב אישה כפרטנרית שוות ערך, צריך לשמור על הצורך שלו בה על ידי שימור חוסר השלמות שלו. במקום לפתח נשיות בעצמו, הוא צריך לאפשר לבת הזוג שלו להציע לו זאת כמתנה, והוא צריך לקחת ממנה את הנשיות שהיא מציעה. אישה שרוצה לאהוב גבר, צריכה גם היא לקבל את הגבריות מבן זוגה. כשגבר ואישה, שניהם רוצים וצריכים את מה שיש לבת או לבן הזוג, ויש להם את מה שבן הזוג שלהם צריך ורוצה, או אז הם שווי ערך בחוסר השלמות שלהם וביכולת שלהם לתת. בני הזוג מכבדים את מגבלותיהם ושומרים על הזדקקותם. הצרכים ההדדיים שלהם משלימים זה את זו, והאיזון בין נתינה ולקיחה מחזק את הקשר שלהם.
הרעיון המערכתי הזה הוא הפוך לגמרי מהרעיון הפופולארי שגברים צריכים לפתח נשיות בעצמם ונשים צריכות לפתח את הפוטנציאל הגברי שלהן. אנשים שעושים כך – לא צריכים בן זוג שייתן להם את מה שחסר להם, ולעיתים קרובות הם מעדיפים לחיות לבד.
הבס המתמשך
מערכת יחסים זוגית מתנהלת כמו קונצרט בארוק: מבחר המנגינות היפות ביותר, כשלמטה הבס המתמשך תומך ומוביל את המנגינות ונותן להן משקל ועומק. במערכת יחסים זוגית, הבס המתמשך הוא: “אני לוקח אותך, אני לוקח אותך, אני לוקח אותך, אני לוקח אותך להיות לי לאישה, אני לוקחת אותך להיות לי לבעל. אני לוקח אותך לעצמי ונותן לך את עצמי באהבה.”
אהבה בין בני זוג
אהבה בין בני זוג דורשת ויתור על האהבה האינטימית הראשונה שלנו, אהבתנו כילדים להורינו. רק כאשר ההיקשרות של ילד – בין אם אוהבת ובין אם לאו – לאימו, פתורה, הוא יכול לתת את עצמו במלואו לבת זוגו ולהיות לגבר. ההיקשרות של ילדה לאביה, צריכה גם היא להיות פתורה לפני שהיא תוכל לתת את עצמה לבן זוגה ולהיות לאישה. זוגיות מוצלחת דורשת את ההקרבה והטרנספורמציה של הקשר הילדי המוקדם שלנו להורינו – הילד לאימו והילדה לאביה.
ילד חי לפני לידתו ובשנות ילדותו המוקדמת בתוך ספירת ההשפעה של אימו. אם הוא נשאר שם, השפעתה זורמת לנפשו, והוא חווה את הנשיות כחשובה ועוצמתית. תחת הדומיננטיות של אימו, הוא יכול להפוך לפתיין ומאהב טוב, אבל הוא לא מתפתח לגבר שמעריך נשים ויכול להחזיק במערכת יחסים אוהבת וארוכת טווח. הוא גם לא הופך להיות אב חזק ומסור לילדיו. כדי להיות גבר שמסוגל להצטרף באופן מלא לזוגיות של שווים, עליו לוותר על האהבה הראשונה והכי אינטימית של חייו – אימו – ולעבור לספירת ההשפעה של אביו.
בזמנים קדומים, התהליך שבו ילד עוזב את אימו היה מובנה חברתית ונתמך על ידי טקסי חניכה וטקסי מעבר. לאחר שעבר טקסים אלו, לילד היה מקום יציב בעולמו של אביו והוא לא היה יכול לחזור לגור בבית אימו כמו ילד. בתרבות שלנו, הטקסים הרשמיים שפעם תמכו בתהליך הזה, נעלמו. לעיתים קרובות, תהליך עזיבת ספירת האם הוא קשה ומכאיב. אפילו השירות הצבאי שבעבר סייע לבנים לצאת מהספירה של אימם ולהיכנס לזו של אביהם כבר אינו קיים לרוב הגברים הצעירים.
ילדה אף היא נכנסת לחיים בתוך ספירת ההשפעה של אימה, אך היא חווה את הנשיות והמשיכה לגבריות אחרת מאחיה. אביה מוקסם ממנה ואם הכול כשורה, היא יכולה להתאמן באמנות משיכת הגברים בטווח הבטוח של אהבתו. יחד עם זאת, אם היא נשארת בספירת ההשפעה של אביה, היא הופכת להיות “ילדה של אבא’לה”. היא יכולה להיות מאהבת של מישהו, אבל היא לא מתבגרת באופן מלא לתוך הנשיות שלה. קשה לה להתייחס לבן הזוג שלה כפרטנר שווה לה ולהיות אימא נדיבה ומעניקה לילדיה. כדי להיות לאישה, עליה לעזוב את הגבר הראשון בחייה – אביה – ולחזור לעמוד לצד אימה.
שאלות ותשובות
שאלה: האם לא תיתכן לילד מערכת יחסים מאוזנת באופן שווה עם אימו ועם אביו?
הלינגר: בוודאי שכן. זה קורה כאשר בנים עוברים לתוך ספירת ההשפעה של אביהם ובנות חוזרות לספירה של אימן. אם תתבוננו באנשים אמיתיים, תראו שלבן שקשור לאביו יש יותר כבוד והערכה לאימו מאשר לבן שנשאר קשור אליה – והאם אינה מאבדת דבר. באופן דומה, בת שחוזרת מספירת ההשפעה של אביה לאימה אינה מאבדת את אביה, והוא אינו מאבד אותה. להפך, היא מפתחת יותר כבוד והערכה כלפיו. יתרה מכך, מערכת היחסים של ההורים חזקה יותר כאשר הבנים נמצאים על יד אביהם והבנות על יד אימן. כך אין בלבול במשפחה.
שאלה: האם הבנתי אותך נכון – כשאני מאשרת את הזכות של אימא שלי לנשיות, אני תופסת מקום נכון על ידה?
הלינגר: לא. כל בת שחושבת שיש לה את הסמכות לאשר או לשלול את הזכות של אימה לנשיות ממקמת את עצמה מעל אימה.
שאלה: ואם אני פשוט מקבלת אותה?
הלינגר: לקבל אותה משמעו נדיבות מתנשאת מצידך. לקבל את הנשיות שלך עצמך כמתנה ממנה ולאשר אותה זוהי ענווה.
ריינר (משתתף בקבוצה): זה מוזר שכל כך הרבה נכתב על היחסים של אם וילד, וכל כך מעט על היחסים של אב וילד.
הלינגר: יש לך בת או בן?
ריינר: יש לי בת בגיל שמונה.
הלינגר: אז הגיע הזמן שתיתן לה לחזור לספירת ההשפעה של אימה.
ריינר: כן, חשבתי הרבה על התהליך של לשחרר את הבת שלי, אך בו בזמן, אני יודע שאין דבר שאוכל לעשות כדי שזה יקרה.
הלינגר: כמובן שיש.
ריינר: אני מתכוון שאני לא יכול להכריח אותה. אני לא יכול לגרום לזה לקרות.
הלינגר: ברור שאתה יכול!
ריינר: אבל זה לא מה שאני רוצה.
הלינגר: טוב, לפחות זה מסר ברור. למה שאני אומר, יש בהחלט השלכות ברורות מה לעשות – אחרת לא הייתי מתאמץ.
ריינר: אז מה אני יכול לעשות?
הלינגר: דבר ראשון, כשאתה מביט בה, אתה יכול להעריץ את אשתך בתוכה.
ריינר: זה רעיון מצוין. אני אוהב את זה. (צוחק).
הלינגר: או שאתה יכול לומר לבתך שהיא נפלאה כמעט כמו אימה.
ריינר: עוד דבר שמטריד אותי הוא…
הלינגר: (קוטע אותו ומדבר אל הקבוצה) הוא משנה את הנושא, אבל זה בסדר. הוא שם לב שדברים הפכו להיות רציניים. הוא מתחיל להבין עם מה הוא צריך להתמודד. לפעמים, כשאב נאחז בבתו, קשה לה לחזור לספירת ההשפעה של אימה. היא מרגישה חשובה, היא מאמינה שהיא יכולה למלא את הצורך שלו, אבל התפקיד הזה גדול מדי עבור ילדה. בהשוואה לאישה, הבת היא פרס ניחומים.
שאלה: אמש, לאחר שנכנסתי למיטה, חשבתי על “ספירות ההשפעה” של האם והאב. אתה אמרת שמאצ’ו הוא גבר שנשאר קשור לאימו זמן רב מדי. מה לגבי גבר נשי? האם היית אומר שהנטייה הזו היא תוצאה של שהייה ארוכה מדי בספירת ההשפעה של האב?
הלינגר: לא. גבר מאצ’ו וגבר נשי – נשארו שניהם בספירת ההשפעה של האם. גם דון ז’ואן הוא הבן של אימא שלא נכנס אל תוך הגבריות. הוא מקווה שעל ידי השגת נשים רבות הוא יוכל להמשיך להשתתף בעולם הנשיות לעד. הצורך בבנות זוג רבות נובע מתקיעות בספירת ההשפעה של האם. גבר שיצא מחוץ לספירת ההשפעה של אימו יכול לקחת מה שהוא צריך מבת זוג, ויכול לתת את עצמו ולהפוך להיות בן זוג. טיפוס המאצ’ו, הגברים הרברבנים, הם יקירי האימהות.
שאלה: האם תוכל להרחיב על הקונספט של ספירת ההשפעה?
הלינגר: אני מנסה להימנע מתפיסות מוחלטות. התפיסות שאנו דנים בהן, אינן נכונות או שגויות. אני מנסה לתאר חוויות קשות בדרך כזו שיכולה לאפשר לנו להתמודד עימן טוב יותר ושתהיה לעזר לאנשים שצריכים זאת. אין פה שום דבר מעבר לכך. ברגע שאנחנו טוענים שהתיאורים שלנו הם ה”אמת”, הם הופכים להיות תיאוריה שגויה ומיד מוטלת בספק. מה שאני מתאר הוא לא ה”אמת” המוחלטת. זהו תיאור פנומנולוגי של דינמיקות מסוימות שראיתי לאורך השנים בעבודתי עם זוגות ומשפחות. אני רוצה להשאיר זאת כך. בבקשה אל תהפכו זאת ליותר ממה שאני מתכוון אליו.
להיות בספירת ההשפעה של מישהו מתאר בפשטות את החוויה של להיות תחת ההשפעה של אדם כלשהו. למשל, כשזה חשוב במיוחד לילדה לרצות את אביה, זה אומר שהיא בספירת ההשפעה שלו. או, בחלק מהמשפחות, האם והבן חוברים יחד כדי לבוז ולהתנשא על האב. לכך אני מתכוון.
שאלה: ילדה גם חווה מערכת יחסים ראשונה עם אימה. אם היא צריכה לחזור לספירת ההשפעה של אימה, זה אומר שהיא כבר זזה מאימה לכיוון אביה, וחזרה שוב לאמה.
הלינגר: בדיוק! (צוחק) זו הסיבה שקל כל כך לנשים – הן יכולות לחזור. ילד חווה את הנשיות כמשהו עוצמתי מאוד, מושך וחשוב. הוא מרגיש חלש מדי כדי לוותר על זה. הוא לא יכול לעזוב בכוחותיו שלו. כדי לעזוב את הילדות ולהיות גבר, הוא צריך להתחבר לאביו, לסבו ולעולם הגברים. שם הוא מוצא את הכוח שהוא צריך כדי לעזוב את ספירת ההשפעה של אימו.
שאלה: האם הבת לא מפסידה משהו אם היא פשוט נשארת תחת ספירת ההשפעה של אימה? האם זה לא חשוב עבורה לעזוב ואז לחזור?
הלינגר: נכון. ראשית, היא צריכה לעבור אל אביה, ואז לחזור לאימה. אם היא מכירה רק את ההשפעה של אימה, היא לא חווה את המשיכה של הגברי עם אביה.
שאלה: אמרת שלאישה יש קושי לקבל גבר באופן מלא אם היא לא ויתרה על אביה. אני כל הזמן חושבת על כך.
הלינגר: כשאישה עדיין קשורה לאביה, היא מאמינה באופן חבוי שהיא הייתה יכולה להיות בת זוג יותר טובה עבורו מאשר אימה. זו אמונה ילדותית. אם היא תסתכל בכנות על ההשלכות האמיתיות שעלולות להיות לכך עליה, היא שמה את האמונה הילדית הזו בהקשר מבוגר. יש משפט שיכול לעזור לה לוותר על הקשר הלא בריא שלה לאביה. היא יכולה לומר לו, “אימא טובה יותר עבורך ממני.”
שאלה: מה זה הגברי שיש באישה והנשי שיש בגבר? מה זה גבריות ונשיות בכלל? מה דעתך?
הלינגר: זה משהו שעוד לא הצלחתי להבין (צוחק). לגבר, תמיד יש משהו חבוי לגבי נשים, וההפך הוא הנכון. אני אפילו עדיין לא לגמרי מבין את הגברי. אבל מה שאנחנו מדברים עליו לא חייב לעסוק בהבנה קונספטואלית. אני לא מציע תיאוריה של גבריות ונשיות. אני מנסה לתאר מה אנשים חווים בקונסטלציות משפחתיות ובמערכות היחסים שלהם, וגם לפתוח מרחב עבורכם להיות בקשר עם דברים מסוימים שיכולים לדעת רק כשחווים אותם. לנסות להבין חוויה באופן אינטלקטואלי זה כמו לנסות להחזיק באש. אם מנסים לתפוס דברים כאלו באופן אינטלקטואלי, אוחזים רק באפר.
שאלה: נראה לי כי מה שאתה מתאר זה רק עניינים ישנים של אדיפוס בשפה אחרת. אני לא יכול להבחין בהבדל בין מה שאתה מתאר לבין התסביך האדיפלי הפסיכואנליטי.
הלינגר: בשאלה שלך חבויה אי הבנה בסיסית של הפנומנולוגיה. כשאתה מיד מציב את החוויה שלך בהקשר של משהו שאתה כבר יודע, אתה לא יכול לראות שום דבר חדש.
לפסיכואנליזה יש בהחלט הבנה עמוקה של מה שקורה במערכת היחסים של הורה וילד. אך מה שאני מתאר הוא לא אותו הדבר כמו תסביך אדיפוס. חשיבה פסיכואנליטית היא שונה מחשיבה מערכתית. ברגע שאתה אומר “תסביך אדיפוס”, הפנומנולוגיה של הדינמיקה המערכתית נעלמת ואתה נשאר עם המבנה הפסיכודינמי שאתה כבר מכיר. אתה נע בעולם אחר של חשיבה. אני לא מנסה לתאר תהליכים לא מודעים. אני מתאר את מה שראיתי שבני אדם עושים. אני מתאר את הרגשות האותנטיים שלהם ואת ההתנהגות שלהם. אני מסתכל איך הם קשורים באופן מערכתי זה עם זה. אין כאן סיבתיות משתמעת, רק אסוציאציה מערכתית. זו רמה אחרת של הפשטה מהתיאוריה הפסיכודינמית.
אם אתה מתעניין בדינמיקות המערכתיות של יחסים, עליך למקד את תשומת הלב שלך במה אנשים עושים באמת. זו השיטה הפנומנולוגית. אחרת, כל מה שיש לך הם המילים והמושגים המנותקים מהחוויה. זה לא מספיק כדי לעזור באמת לאף אחד.
התחדשות הגבריות והנשיות
כשבני זוג נכנסים למערכת יחסים, כל אחד מהם מביא את האינדיבידואליות שלו ליחד שלהם, וביחד שלהם, הם מאבדים אותה. אישה מאשרת את בעלה כגבר, אך מאתגרת את הגבריות שלו ולוקחת אותה ממנו. כך שהגבריות שלו פוחתת במהלך חיי הזוגיות שלהם. באופן דומה, גבר מאשר את הנשיות של אשתו, אך גם מאתגר את הנשיות שלה ולוקח אותה ממנה, והיא נהיית קצת פחות אישה. כדי שהזוגיות תישאר מסעירה עבור שניהם, עליהם לחדש כל הזמן את הגבריות והנשיות שלהם.
גבר מחדש את הגבריות שלו בחברת גברים ואישה מחדשת את הנשיות שלה בחברת נשים. שניהם צריכים לעזוב את היחסים שלהם מדי פעם במטרה להתחדש בנשיות או בגבריות שלהם. זה לא משנה מה התוכן של המפגשים. זה יכול להיות פגישה בבית קפה, בבר, בקבוצת מודעות או בנבחרת ספורטיבית. מה שחשוב זה להיות יחד עם גברים אחרים או עם נשים אחרות ולעשות דברים שגברים ונשים עושים כשהם נפגשים יחד. אם זוג עושה זאת, היחסים מקבלים חזרה את המתח היצירתי והם יכולים להמשיך להתפתח ולהעמיק. אלמנט זה של מערכת יחסים נזנח לפעמים כתוצאה מהאידיאל הרומנטי של האהבה, שבו זוג אוהבים נותנים זה לזה כל מה שהאחר צריך.
הקשר בין בני זוג
הקשר בין גבר ואישה דורש שהגבר ירצה את האישה כאישה ושהאישה תרצה את הגבר כגבר. הקשר ביניהם לא יתפתח באופן מלא אם הם ירצו זה את זו מסיבות אחרות: למשל, כקישוט, או כמפרנס, או מפני שאחד מהם עשיר או עני, קתולי או פרוטסטנטי, יהודי או מוסלמי, הינדי או בודהיסטי, או מפני שמישהו רוצה להשתלט על השני או להגן עליו, לשפר או להציל אותו, או שיהיה הורה לילדיו. בני זוג שמתאחדים מסיבות כאלו לא מפתחים את כוח היחד שמאפשר להם להחזיק מעמד במשברים חמורים.
אם הגבר נשאר ילד שמחפש אימא, או אם האישה נשארת ילדה שמחפשת אבא, היחסים שלהם, למרות שהם עשויים להיות אינטנסיביים ואוהבים, אינם יחסים של אנשים בוגרים. כאשר אנשים נכנסים למערכת יחסים עם התקווה – מודעת או לא – שהם יקבלו מהיחסים משהו שהם לא קיבלו במערכת היחסים המוקדמת שלהם עם אימם או עם אביהם – מתפתחת מערכת יחסים של ילד והורה. לעיתים קורה שגבר שמחפש אימא מוצא אישה שמחפשת בן, או שאישה שמחפשת אבא מוצאת מישהו שמחפש בת. זוגות כאלו עשויים להיות מאוד מאושרים בתחילה, אך כשיהיו להם ילדים, הם וילדיהם יחוו קשיים כשהזוגיות תצטרך להתאים את עצמה.
האהבה מוגבלת בדיוק באותו האופן כאשר בן הזוג מתנהג כלפי השני בסמכות הורית ומנסה ללמד אותו, לשפר אותו או לעזור לו. כל אדם מבוגר כבר היה ילד ולמד איך להתנהג, וכל הניסיונות שוב לחנך אותו גורמים בוודאות נזק לאהבה. לא פלא שהפרטנר שקיבל יחס של ילד, מגיב במשיכה החוצה מהיחסים, באופן דומה לילד שנמשך לצאת מהמשפחה ומחפש הקלה בחוץ. רוב הקונפליקטים בנושאי שליטה במערכות יחסים אינטימיות מתרחשות כאשר אחד מבני הזוג מנסה להתייחס לשני כמו אל ילד ולנהוג כמו אימא או אבא.
התקשרות במערכת יחסים שנייה
זוגיות אוהבת שנייה, שונה מהראשונה, מפני שבני זוג שניים חשים את הקשרים הקודמים של הפרטנר שלהם. זה בא לידי ביטוי בזהירות שבה אנחנו ניגשים לתחילת קשר. דרוש לנו זמן להתמסר לקשר, לתת ולקחת באופן חופשי כמו שנהגנו בפעם הראשונה. שני בני הזוג חווים את הזוגיות השנייה בצילה של הראשונה, גם כאשר בן הזוג הקודם נפטר. מהסיבה הזו, אהבה בפרק ב’ מצליחה רק כאשר הקשר לבן הזוג הראשון מקבל הכרה וכבוד. כשבני הזוג החדשים יודעים שהם הגיעו אחרי בן הזוג הקודם ושהם חשים כלפיו הכרת תודה.
לזוגיות השנייה שלנו אין את אותו הכוח או את אותה האיכות כמו לראשונה, וזה גם לא הכרחי. זה לא אומר שזוגיות שנייה היא פחות מאושרת או אוהבת. למעשה, לעיתים קרובות, זוגיות שנייה מאושרת ומספקת יותר. יחד עם זאת, האינטנסיביות של הקשר בדרך כלל פוחתת עם כל מערכת יחסים. זו הסיבה מדוע האשמה ותחושת האחריות הנובעת מגירושין שניים פחותות לעומת הגירושין הראשונים, ומדוע גירושין שניים בדרך כלל קלים יותר וכואבים פחות. אנחנו יכולים להעריך את עוצמת הקשר הזוגי על ידי כמות האשמה, הכאב והאובדן הנלווים לפרידה.
אשתי השנייה
אדם אחד התנגד לאמירה שאינטנסיביות הקשר פוחתת עם כל מערכת יחסים. הוא טען שהקשר שלו לאשתו השנייה הרבה יותר חזק לעומת הקשר שהיה לו עם אשתו הראשונה.
כולם יכלו לראות כי האדם הזה ואשתו השנייה מאושרים מאוד יחד ושאהבתם אמיתית ועמוקה. הוא סיפר עד כמה נישואיו הראשונים היו כואבים ומזיקים, והיה ברור שלעולם הוא לא ירצה יותר להיות כל כך פגיע כמו שהיה אז. הוא נשאר בנישואיו הראשונים, בין השאר, כדי להיות קרוב לבנו. לו ולאשתו השנייה לא היו ילדים.
כשהוא נשאל מה יקרה אם נישואיו השניים היו מתקלקלים והופכים דומים לנישואיו הראשונים, הוא ענה כי למרות שאינו יכול לדמיין שזה יקרה, הוא יעזוב לפני שיחווה שוב את מה שחווה קודם. הוא הבין שעל אף שאהב יותר את אשתו השנייה, הוא היה קשור אליה פחות חזק ממה שהיה קשור לאשתו הראשונה.
אהובים
אישה אחת מעיר קטנה נישאה לבחיר ליבה הראשון זמן קצר לאחר סיום לימודיה בתיכון. היו להם ארבעה ילדים וחיים רגילים יחד. בעלה נפטר בשנות ה-50 המאוחרות לחייו, והיא חייתה עוד 25 שנה. היא מעולם לא הסתכלה על גבר אחר, ומעולם לא שקלה מערכת יחסים שנייה. היא אמרה, “אני לא יכולה לדמיין את עצמי עם גבר אחר. תמיד היינו יחד.”
אישה מבוגרת בת 84 סיפרה איך היא המשיכה לחיות אחרי מותם של שלושה בעלים. היא איבדה שניים בשתי מלחמות שונות והשלישי מת מזקנה. היא אמרה, “השלישי היה הכי נחמד והיה לי אותו למשך הזמן הארוך ביותר, אך אני הכי מתגעגעת לראשון. היינו כל כך צעירים אז, וכל כך מאוהבים.”
דוגמאות מסמינרים
שאלה: שאלתי את בעלי על אשתו הראשונה. כאב לי לשמוע אותו מדבר עליה, אבל זה גם היה לי טוב.
הלינגר: לפני זמן לא רב, איש אחד הגיע למפגש קונסטלציה יחד עם חברתו. הם החליטו להינשא. הוא היה נשוי בעבר והיה לו בן מנישואין אלו. העמדנו את הקונסטלציה של משפחתו הנוכחית, שכללה את אשתו הראשונה, בנו וחברתו כיום. כששאלתי אותו מי חסר, הוא אמר, “אוה כן, הייתי נשוי בעבר, לפני הנישואין הקודמים, אבל זו היה רק אהבת נעורים, וזה לא באמת חשוב.” הבאנו את אשתו הראשונה לקונסטלציה והיה ברור מיד שהיא הייתה האדם המכריע. היא לא קיבלה הכרה או כבוד. ככל שהקונסטלציה התפתחה, היה ברור לאישה שייצגה את האישה השנייה שהיא עזבה אותו מתוך סולידריות לא מודעת עם אשתו הראשונה. כששמנו את החברה ובעלה לעתיד בקונסטלציה, היא חשה לא בנוח לעמוד קרוב אליו, והרגישה טוב יותר כשזזה הצידה מעט. זוהי עמדה אופיינית לאישה שנייה או שלישית.
אישה שנייה לא לגמרי סומכת על עצמה כדי לקחת את בעלה בדרך דומה לאישה הראשונה. יש לה אותו, אך האישה הראשונה והילדים הקודמים ויתרו עליו. רגשי האשמה שלה הם המחיר שהיא משלמת. כשהיא עמדה בנפרד ממנו, היא יכלה לראות שהיא אשתו השלישית ושהיא הגיעה אחרי השתיים האחרות. מעמדה זו, היה לה קל יותר לכבד את תפקידן בחייו של הגבר.
במפגש הבא שלנו, החברה אמרה שהיא מרגישה מדוכדכת. היא אמרה שכאשר היא חשבה על שתי הנשים האחרות, היא הרגישה שאין לה סיכוי. אמרתי לה, “יש שלוש נשים שיש לכבד, הראשונה, השנייה והשלישית.”
שאלה: האם זה מתרחש גם אם זוג נפגש אחרי ששניהם כבר התגרשו מבני הזוג הקודמים?
הלינגר: יש לזה קשר לאי התאמה בין רווח והפסד עבור כולם, ולאופן הבלתי תלוי של מוטיבציות, מוסר, או היסטוריה אישית. בני הזוג הראשונים איבדו את בני הזוג שלהם, ובני הזוג השניים זכו בהם. אם ישנם ילדים שאיבדו הורה, זה בעל משקל רב יותר. פרטנרים חדשים תופסים את המקום של הפרטנרים הקודמים, אך המחויבות המערכתית שלהם לבני הזוג הקודמים ולרגשי האשמה שלהם מונעת מהם לקחת בשלמות את בני הזוג החדשים כפי שלקחו את בני הזוג הקודמים.
המצב משתפר אם הם מודים בפני עצמם שהרווח שלהם הוא ההפסד של בני הזוג הראשונים, ושהם לא היו יכולים לקבל את בני הזוג החדשים שלהם, אלא אם בני הזוג הקודמים ויתרו עליהם. זהו עניין קריטי – לכבד את כל האחרים במערכת במטרה להשיג איזון מערכתי. גבר ואשתו השנייה יכולים אז להתקרב עוד יותר זה אל זו, אך עדיין יש להם מחויבות לאישה הראשונה, ומערכת היחסים שלהם לעולם לא תהיה אותו הדבר כמו מערכת היחסים הראשונה. אותו הדבר נכון באופן טבעי עבור אישה שזכתה בבעלה על חשבון אישה אחרת. למערכת יחסים חדשה יש סיכוי טוב יותר להצליח אם בני הזוג מכירים תודה לבני הזוג הקודמים, מאפשרים לעצמם להיות מודעים לתחושות האשמה שלהם, מכירים באשמה ובאסירות התודה המגיעות יחד עם מערכת היחסים שלהם. או אז מערכת היחסים שלהם מעמיקה ויש להם פחות אשליות.
איזון בין נתינה ולקיחה
האהבה זורמת בין בני זוג כשהם מתאימים, מאזנים זה את זו, כמו שני מאזניים, כשכל צד מתמלא בדברים שונים בעלי משקל שווה. כמו המאזניים, מערכת היחסים שלהם נעה מצד לצד בהתאם לחשיבות הזמנית של הצרכים או התרומות של צד זה או אחר. אם צד אחד חזק במיוחד בזמן מסוים, האהבה דורשת מהצד השני להיות חזק באופן דומה בזמן אחר. אם לצד אחד יש פוטנציאל מיוחד או התחייבויות, הצד השני צריך להציע משהו שווה ערך. כשבני זוג מתאימים באופן טוב, אהבתם יכולה להתפתח כמערכת יחסים של שווים.
להיות מתאימים באופן מיטיב משמע שבני הזוג נותנים את עצמם ולוקחים זה מזו באופן שווה, שהם צריכים ומספקים זה את זו באופן שווה, כאשר כל אחד מהם מכיר בכך ומכבד באופן שוויוני את הערך של האחר. למרות שהם שווים, הם גם שונים. רק אז מערכת היחסים שלהם יכולה להיות מערכת יחסים בין שווים.
להיות בני זוג מתאימים באופן מיטיב מאפשר לבני הזוג לשמר איזון בין נתינה ולקיחה, שבו כל אחד נותן לשני את מה שיש לו להציע ולוקח באופן מלא את מה שהוא צריך. האיזון הבסיסי של נתינה ולקיחה שהאהבה דורשת מופר כאשר פרטנר אחד נותן או לוקח יותר, או שמה שניתן באהבה לא נלקח באהבה.
להתגבר על נורמות ותפקידים מגבילים
התפקידים של גברים ונשים תלויים, במידה רבה, בנורמות של התרבות, המעמד והקבוצה החברתית, ולכן הם משתנים באופן נרחב מקבוצה לקבוצה ומתרבות לתרבות. יחד עם זאת, האהבה מצייתת לחוקי טבע יותר בסיסיים מאשר הרגלים ומנהגים של תרבות, ולעיתים דורשת מאיתנו את מה שהמשפחה והתרבות שלנו אוסרות.
אדגים את ההבדל בין מנהג תרבותי לבין דרישות האהבה. בכל מדינה, אנשים מבשלים את האוכל שלהם לפי מתכונים מסוימים ומשתמשים בתבלינים מסוימים. ילדים שגדלים במדינה מסוימת מפתחים טעם לאוכל המקובל במדינה. עלול לקרות שאדם שפיתח טעם לאוכל מסוים לא יוכל לאכול אוכל מתובל מאוד. דגים עם תכולת שומן גבוהה המוערכים על ידי חלק מהאנשים, עשויים להיות דוחים עבור אחרים. המתכונים שאדם מעדיף והמאכלים שהוא אוהב הם בדרך כלל טעם נרכש. מצד שני, האינטליגנציה של הטבע מכתיבה מה אנו חייבים לאכול כדי לחיות ומה אסור לאכילה מפני שהוא רעיל. מה ואיך אנחנו אוכלים הם עניין של מוסכמות חברתיות וזמינות של אוכל מסוים. תזונה גרועה למשל, בין אם כתוצאה מרעב או כתוצאה מאכילת יתר, גורמת למחלה ולבסוף למוות. זהו חוק טבע שאי אפשר לשנותו. המנהגים החברתיים משתנים באופן נרחב בין תרבות לתרבות, כמו מתכונים ותבלינים. אך בכל התרבויות האנושיות, ישנם דברים מסוימים שמזינים את האהבה ודברים אחרים שפוגמים בה.
כאשר שני אנשים חוברים יחד לזוג, כל אחד מהם מביא מודל לשותפות ולתפקידים של גברים ונשים המבוססים על ערכי משפחת המוצא שלו, הכוללים תפקידים, דפוסים ונורמות כתוצאה מהרגלים. הם מרגישים טוב כאשר הם הולכים אחרי הדפוסים הישנים אפילו אם הם הרסניים, והם מרגישים אשמה אם הם זונחים אותם למען דפוסים חדשים, אפילו אם הדפוסים החדשים טובים יותר. כדי שהאהבה תצליח, לעיתים קרובות זה הכרחי ששני בני הזוג יתעלו מעל המוסכמות התרבותיות של קבוצות המקור שלהם. ולכן, לעיתים קרובות, המחיר של האהבה, הוא רגשות אשמה.
הסכמה לאשמה: 1
זוג צעיר, מאוהב מאוד, החליט שהוא רוצה שהשותפות ביניהם תהיה מבוססת על שוויון. במקום להקשיב לתחושה של האיזון המערכתי ביניהם, הם יצרו קונספט נוקשה של איזון וחילקו את כל המשימות ביניהם חצי־חצי. ההסכם הזה פעל ללא בעיות רציניות עד שנולדו להם ילדים. הם הגיעו לייעוץ זוגי מתוך אפיסת כוחות ותסכול, על סף פרידה. בהדרגה הם הבינו שהמידה היחידה של שוויון בשותפות היא תחושה הדדית של איזון ושביעות רצון. הם חילקו את המשימות ותחומי האחריות ביניהם לפי תחושה פנימית של איזון ולא לפי צדק. עד מהרה הם ריפאו את בריאותם והאהבה התחילה לזרום ביניהם שוב.
הסכמה לאשמה: 2
עוד זוג צעיר, אף הוא מאוהב מאוד, החליט לחיות בזוגיות לפי עקרונות דת קיצוניים. הם חילקו את תפקידי הגבר והאישה לפי צו אמונתם. האישה נשארה בבית ועשתה את המטלות שנשים מבצעות על פי חוקי הדת, ואילו הגבר עבד מחוץ לבית כפי שמצופה ממנו לפי הדת. בשונה מזוגות רבים החיים על פי הדת הזו, ושהסגנון הזה גורם להם שמחה ואהבה משגשגת – הזוג הצעיר הזה היה אומלל. האישה, שהייתה משכילה, גילתה שהיא מתגעגעת לעבודתה ולחברת קולגות, בעוד הגבר שהיה מלא חום ואהב לשחק, התגעגע ליותר זמן עם ילדיו. הם ביקשו עזרה מידיד, ולאחר תהליך ארוך וכואב שעברו, היו מסוגלים להתעלות מעל התפיסה הראשונית שלהם לאיזון. הם למדו להקשיב לתחושות הפנימיות שלהם ולמצוא איזון מתאים יותר שתומך באהבתם.
בשני הסיפורים, הזוגות עמדו מול אותה בעיה מערכתית ופתרו אותה על ידי הסכמה לחוש אשמה. למרות שהדרישות הספציפיות של המצפון שלהם היו שונות, כל זוג היה צריך להתעלות מעל האמונות החברתיות שהביאו למערכת היחסים וללמוד להרגיש את האיזון המערכתי הנכון להם.
שני סגנונות לאהבה
אישה דרום אמריקאית נישאה לגבר מצפון אירופה. היא השתוקקה ליציבות שהבטיח המוצא האירופאי שלו, והוא לחום הרגשי ולחיות שבערו בה. אף על פי כן, הם התחילו לחוות קשיים זמן קצר לאחר שבנם הראשון נולד. הגבר היה רגיל לשמור מרחק ולכבד את המרחב הפרטי של האישה. הוא חשש מקרבה מופרזת. היא חשה את הריחוק שלו לא ככבוד שהוא רוחש לה, אלא כנטישה, והגיבה בפניקה ובכעס. הוא נבהל מ”החום הלא רציונלי” שלה ונסוג אף יותר, בעודו דוחה את הדרישות שלה ושליטתה. שניהם קיוו שהצד האחר יאמץ דרך שונה של עשייה. עד מהרה, ההבדלים ביניהם הסלימו עד לרמה שהם לא היו מסוגלים לדבר יותר זה עם זו.
האהבה שהם הרגישו זה אל זו ואל בנם הספיקה רק בקושי כדי להכיל את הכאב מההבדלים שלהם. הם מצאו פתרון רק כאשר שניהם היו מוכנים לוותר על חלק מהזהות שלהם – ההרגלים התרבותיים והמשפחתיים וסגנונות התקשורת שלהם – ולהסכים על דרך שלישית להיות יחד.
המצפון המערכתי השומר על שוויון במערכות יחסים אינו מושפע מכוונות טובות או מונע על ידי משאלות לב. השאלה האם התפקידים של בני זוג במערכת יחסים נמצאים באיזון יכולה להיענות רק על ידי מידת אהבתם ושביעות הרצון שלהם ולא במה שהם טוענים או מאמינים בו. לעיתים חוסר איזון יכול להתגלות רק במהלך הזמן.
כדי שזוגיות תצליח, בני הזוג צריכים להעריך מחדש את הערכים והדפוסים שהם ירשו ממשפחותיהם, ולשנות חלק מהם לטובת הזוגיות. בעודם עושים זאת, יש לכבד את שתי המשפחות, אפילו אם הן אינן עומדות בסטנדרטים החדשים של בני הזוג. למשל, אם שני בני הזוג לא משתייכים לאותה הדת, קל הרבה יותר כיום, לעומת העבר, לכבד את שתי המשפחות ולשלב את האמונות שלהם לרמה חדשה, אולי על ידי הצטרפות לאמונה אחרת או על ידי אקטיביזם חברתי.
אציג זאת בעזרת דימוי: שני אנשים עומדים משני צידי גדות הנהר. אם הם פשוט קוראים זה לזה, “זו העמדה שלי”, שום דבר לא ישתנה, הנהר ימשיך לזרום, אדיש לצעקותיהם. אם הם רוצים להכיר את האהבה האפשרית לשותפים שווים, שניהם צריכים להיכנס לתוך הנהר ולאפשר לעצמם להיסחף בזרם. רק אז יוכלו להתאחד, להרגיש את כוח הנהר ולדעת מה החיים מציעים להם ודורשים מהם.
כאשר אנשים נפגעו במשפחת המקור שלהם, הם סוחבים איתם את הכאב והחשדנות לתוך מערכת היחסים החדשה. הם לא יכולים להימנע מלהביא את המערכת הישנה שלהם לתוך זו החדשה. למעשה, התקשרויות לא פתורות למשפחת המקור – הן סיבה מרכזית לקשיים במערכת יחסים זוגית.
בעלי, סבתי
גבר ואישה הרגישו מחוברים זה לזו באופן עמוק, אך היו ביניהם קונפליקטים קשים שהם לא יכלו להבין. למרות שהיו להם שלושה ילדים, הם נפרדו לשישה חודשים. כאשר נפגשו בטיפול זוגי, המטפל שם לב שהבעת פניה של האישה משתנה והיא נראתה כמו אישה זקנה שגוערת בבעלה. המטפל שאל “מי הזקנה הזו?”, האישה חשבה ונזכרה לפתע איך סבא שלה, היה מושך בשערה של סבתה לעיתים קרובות ומשפיל אותה לעיני אחרים. כאשר היא נזכרה בזה, היא הכירה בדמיון בין הכעס שהיא הרגישה לעיתים כלפי בעלה, לבין הכעס של סבתה כלפי סבה. כשהיא כעסה על בעלה, היא ראתה אותו כפי שסבתה ראתה את סבה, וכעת יכלה לראות את בעלה כפי שהוא היה באמת.
לפעמים אנשים מתייחסים לבני הזוג שלהם באותו האופן שהם מתייחסים לחברות בקבוצה שאותה בחרו מרצון. במקום להקשיב לעומק לדרישות של תחושת השייכות, הם מתנהגים כאילו הם יכולים להציב שרירותית מטרות במערכת היחסים שלהם, לקבוע את משכה ואת המבנה שלה, ולשנות זאת כפי רצונם. הם עלולים להכיר בכך באיחור, ששותפות אוהבת צומחת רק כאשר בני הזוג מכבדים את הקשר שלהם ואת ההסכמות שנובעות ממנו. התלות ההדדית של האהבה והסדר המערכתי הם בלתי נמנעים.
ההצעה של סיינט אוגוסטין, “קודם תאהב, ואז תעשה כרצונך”, נועדה לכישלון. רבים מאמינים באופן שגוי שהאהבה כשלעצמה מספיקה, או שהאהבה יכולה לפצות על כל מה שחסר במערכת היחסים. האשליה שהאהבה מספיקה מונעת מאיתנו לתפוס את הגבולות של מה אנחנו יכולים ולא יכולים לעשות.
אהבתי תשנה אותו
אישה צעירה, נישאה כנגד רצון הוריה, לאדם חובב שתייה, הימורים ונשים. לאחר שנים אומללות רבות יחד, הוא נפטר והשאיר אותה לטפל לבדה בארבעת ילדיהם. לאחר שיחה עם חברה, היא הכירה בכך, שכאישה צעירה היא האמינה שאם היא רק תאהב את בעלה מספיק, אהבתה תשנה אותו. במקום להודות בטעותה היא נשארה עימו בעודה נותנת לו עוד ועוד, ושילמה בסבל על גאוותה. בנוסף היא יכלה לראות שגם אימה ניסתה לשפר את אביה, שבדומה לבעלה, התנגד לכל הניסיונות להשתפר.
בגלל שמדובר באיכות מתהווה של סדר מערכתי, האהבה זורמת, מתפתחת ופורחת רק באווירה של איזון מערכתי. ניסיונות לפצות על חוסר איזון מערכתי על ידי הגברת האהבה נידונו לכישלון. כמו גרעין הנשתל באדמה פורייה, האהבה לא תשנה את האדמה. אהבה מתפתחת בין בני אדם והיא חיונית לנו, אך היא אינה יכולה להשפיע על המערכת הגדולה שילדה אותה – ואהבתנו זה לזו משחקת רק תפקיד קטן בעולם הגדול של הגלקסיות והכוכבים.
היררכיה בין הורים
ריקודים כמו ולס וטנגו, יפים מאוד כאשר בני הזוג רוקדים בכישרון ובסגנון תואמים, וכאשר אחד מוביל והשני הולך אחריו. רקדנים מוכשרים בדרך כלל מסכימים שהם מרגישים הכי טוב כאשר הגבר מוביל והאישה אחריו.
זמן, משקל ותפקיד נמצאים באינטראקציה כדי לקבוע מי מוביל ומי נמצא אחריו במערכות יחסים אינטימיות. מאחר שבני זוג נכנסים למערכת יחסים בו־זמנית, גורם הזמן הוא ניטרלי, אך בין אחים, האחים הגדולים קודמים לאחים הקטנים.
למרות מראית העין החיצונית, במערכות יחסים בין בני זוג, לאישה כמעט תמיד יש יותר משקל. אולי בגלל מעורבות הגוף שלה בהיריון, בלידה ובהנקה – הקשר שלה לילדים אינטימי באופן טבעי ועוצמתי. דרכם, האישה מחויבת לחיים ומרגישה בעלת חשיבות, שבעלה צריך לעבוד קשה כדי להשיג. אישה כזו היא המרכז סביבו מאורגנת המשפחה, ואף על פי שהיא עשויה להיות מוגבלת יותר מבעלה, היא קורנת שביעות רצון וחופש יציב ובטוח, שמעניק לה, באופן פרדוקסלי, המשקל הגדול יותר שיש לה.
יחד עם זאת, ילדים שנשארים ליד אימם יותר מדי זמן, מתקשים להיות עצמאים. אהבה בוגרת של שני בני זוג המתאימים זה לזו לא יכולה להתפתח כשאחד מהם שולט בקשר. בהתאמה, אנחנו רואים שוב ושוב בקונסטלציות שכל בני המשפחה מרגישים מיד טוב יותר כאשר מרכז הכובד של המשפחה עובר לספירה של הגבר – ילדים חשים ביטחון חיוני שהוא הכרחי כדי לגלות את העולם, והאהבה בין בני זוג ניצתת מחדש.
האהבה זורמת היטב כשאישה הולכת אחרי בעלה אל השפה שלו, אל משפחתו ואל תרבותו, וכאשר היא מסכימה שילדיהם ילכו אחריו גם הם. נשים מרגישות טוב וטבעי כאשר הגברים מובילים בשילוב דאגה לרווחת המשפחה, וכשהם מבינים את החוק המערכתי המסתורי שהגברי משרת את הנשי.
גברים ומשפחותיהם סובלים קשות כאשר השירות הזה לא קורה, משתבש ואינו מתגשם.
בנוסף להיררכיה הנוצרת על ידי זמן ומשקל, חלוקת התפקידים אף היא קובעת איזה פרטנר יוביל. למרות שזה משתנה במדינות רבות, המשפחות אותן אנו רואים, בדרך כלל מתפקדות טוב יותר כאשר האישה היא הנושאת העיקרית באחריות לרווחתה הפנימית של המשפחה, ואילו הגבר אחראי לביטחון המשפחה בעולם, והיא הולכת אחריו.
כמובן שאי אפשר וגם לא צריך לשמור על חלוקת התפקידים המסורתית במשפחות מסוימות. לפעמים, גברים לא יכולים להגן על משפחותיהם בגלל נסיבות כמו מלחמה, אובדן הכנסה, חולי או נכות. יש גברים שאין להם כוח להוביל בדרך בריאה את משפחתם, מכיוון שלא השלימו את התנועה של עזיבת ספירת ההשפעה של אימם וההתחברות לאביהם, הסבא שלהם והעולם הבריא של הגברים. יש נשים שמסרבות להיות מובלות בגלל שנשארו קשורות לספירת ההשפעה של אביהן, והן לא מסוגלות להתחבר לאימותיהן, לסבתותיהן ולכוח הראשוני של הנשיות. נשים אחרות לא יכולות ללכת אחרי בעליהן כי הן ממשיכות למלא תפקיד חיוני במשפחת המוצא שלהן, אולי בגלל התרחשות קשה או טראגית במיוחד. במקרים כאלו – אל לה לאישה ללכת אחרי בעלה, אך עליה להסכים שילדיהם ילכו אחריו משום שהוא מדריך אותם לעבר ביטחון גדול יותר תחת ספירת ההשפעה של משפחתו. לעיתים, הנזק במשפחת הגבר הוא כל כך גדול שהמשפחה יכולה למצוא שלווה וסדר רק כאשר הגבר והילדים נכנסים לספירת ההשפעה של משפחתה של האישה, והוא חייב ללכת אחריה. זוגות כאלו צריכים לנקוט משנה זהירות כדי להבטיח שהנתינה והלקיחה שלהם יישארו באיזון, ושהאישה לא הופכת להיות תחליף לאימו או לאביו של בעלה.
דוגמה
משתתפת בסדנה הגיבה בזעם למשמע הרעיון שהאהבה זורמת היטב ובקלות כאשר הגברים מובילים והנשים הולכות אחריהם. היא סיפרה כי בעלה הראשון היה מכה אותה, בעלה השני פגע מינית בבתה ובעלה השלישי, למרות שהיה גבר טוב ואוהב, היה חסר אמביציה והיה שבע רצון עם הכנסתו הצנועה וחייו הפשוטים. היא אמרה “אתה אומר לי שאני צריכה ללכת אחרי הגברים האלה?”, מנחה הקבוצה ענה לה: “ברור שהאהבה לא הייתה זורמת אם היית הולכת אחריהם. אך דמייני לרגע שבן זוגך הנוכחי היה משתנה כרצונך ומקבל אחריות מלאה על חייו, חייך ומשפחתך, איך היית מרגישה?”, האישה קרנה מיד, “אם כך, הייתי יכולה סוף סוף להירגע.”
נשים רבות מופתעות לגלות את ההקלה העמוקה, שביעות הרצון והנינוחות שהן מרגישות כשהמערכת המשפחתית מגיעה לסימטרייה. הן מוצאות את עצמן הולכות באופן טבעי אחרי גבר שמוביל מתוך שירות אמיתי למשפחתו. גברים לעיתים חווים טרנספורמציה מוזרה כשהשירות שלהם מקבל הכרה ומוערך.
מחשבות נוספות
ההתבוננות הזו של הלינגר גרמה למחלוקת רבה, וחלק מהאנשים הבינו לא נכון שהוא מעודד נשים לחזור לתפקידים המסורתיים שלהן. נכון שההתבוננויות האלו, ברגע הראשון, מאתגרות הרבה מהישגיהן הטובים של תנועות הנשים. כשני שליש מהמשפחות שאיתן אנו עובדים שמחות ומתפקדות טוב יותר אם הן יכולות למצוא את הסימטרייה החבויה המאפשרת לגבר להוביל בצורה טובה ולאישה ללכת בעקבותיו. זו אינה עמדה מוסרית, זהו תיאור של תגובת גוף ספונטנית שאפשר לראות באופן ברור בקרב כל חברי משפחה כשמוצאים סימטרייה שכזו, במיוחד אצל הילדים.
כפי שנציגים בקונסטלציה חשו, נשים רבות היו מופתעות (ולעיתים היו מעט נבוכות) כשהן הרגישו את תחושת ה”נכונות” שהסימטרייה המערכתית החבויה הזו נותנת להן, ובראותן איך זה משחרר את הילדים. הצורך להגן על רווחת המשפחה הוא אחד הרגשות העמוקים שיש לגברים בדרך כלל, וכישלון בעניין הזה מותיר פצעים עמוקים. גברים רבים היו מופתעים (וגם מעט נבוכים) כשחשו את התרוממות הרוח ותחושת הכבוד כשמאמציהם היו “טובים מספיק”, והשירות שלהם קיבל הכרה והערכה.
אין זה ברור האם זה עניין של סוציאליזציה בלבד, או שגורמים אבולוציוניים מעורבים בכך. אנחנו יכולים לשער כי מנקודת המבט של האבולוציה, ברגע שיש הפריה, האב פחות חיוני לעומת האם והילד, ויש לו תפקיד משמעותי כאשר הוא תורם להישרדות שלהם ולרווחתם. הלינגר אינו מסביר את התופעה הזו, באומרו “אני לא יודע מדוע זה כך, אולם אני רואה שזוהי תנועה עמוקה בנשמה שיש לה השפעה חזקה לטובה, במיוחד עבור הילדים במשפחה, ואני מכבד זאת.”
חלק מהאנשים מבלבלים את המונח “ללכת אחרי” בלהיות כפוף למישהו או נחות, בעוד אחרים קושרים דומיננטיות ותוקפנות עם “הובלה”. אהבה, בניגוד לאבולוציה, דורשת משני בני הזוג להיות נוכחים באופן שווה וחשובים באותה מידה במשך השותפות שלהם.
אהבה דורשת שהסימטרייה של הביחד שלהם, תהיה אותנטית ולא תלך שולל על ידי טענות שווא או כוונות טובות.
כל מצב הוא ייחודי, והקונסטלציות הן אחד האמצעים כדי לקבוע במשפחה מסוימת מי מוביל או מי הולך אחריו כראוי.
לצמוח לכיוון המוות
ככל שמערכת יחסים מעמיקה ונמשכת זמן רב יותר, כך נכנס אליה המוות והופך לחלק ממנה. אנחנו עשויים להיכנס למערכת יחסים בציפייה שהיא תמלא אותנו ותשים קץ לבדידות או לנזקקות שלנו. במציאות בסופו של דבר היא מובילה למוות. גם כאשר אהבה משגשגת בזוגיות, כל אחד מבני הזוג נשאר עם חוסר השלמות של נשמתו – והזוגיות לא יכולה למלא זאת. ההתמודדות עם חוסר השלמות האנושי העמוק הזה מובילה אותנו למסתורין הגדול של החיים, לממד הרוחני והדתי. כאשר האשליות נעלמות ומתות, זוגות שאהבתם נותרת חיונית גם בגיל הזקנה, ניצבים הן מול גבולות השותפות הזוגית והן מול מסתורין גדול יותר. בהקריבם את התקווה שבן הזוג יספק את מה שאף בן זוג אחר לא יכול, הם מתחילים להסתכל באופן יותר אוהב זה על זו, משחררים זה את זו מהציפיות המוקדמות שלהם ומתמסרים לתהליך שתוצאתו בלתי נראית.
כל מערכת יחסים אינטימית נישאת על ידי זרם הזמן, נעה אל קיצה ומפנה מקום למה שיגיע אחר כך. לדוגמה, הורים מאבדים את החופש שלהם כשנולד להם ילד, אך השמחה ותחושת ההגשמה העצמית מההורות הן תחליף למה שההורים מוותרים עליו. שיא האינטנסיביות במערכת יחסים בין גבר ואישה מגיע בדרך כלל עם הולדת ילדם הראשון. לאחר מכן, מערכת היחסים משנה כיוון, פונה החוצה, גורמים אחרים ממלאים יותר ויותר תפקיד, ולבסוף האינטנסיביות של היחד המקורי פוחתת. הקרבה זו של האינטימיות היא נאותה. זה מחזיר אותנו לקרקע המציאות ומשחרר אותנו מציפיות נאיביות לאופן שמערכת היחסים הייתה צריכה להיות.
כל משבר מאפשר לזוג להתאמן במוות. הדבר דורש מבני זוג לוותר על משהו שהם מוקירים, אך אהבתם מעמיקה. כאשר המעטה של תקוות לא ריאליסטיות מוסט הצידה, בני הזוג חשופים יותר והם יכולים להיות נראים ונאהבים כפי שהם – וגם לראות ולאהוב את בני הזוג שלהם. אהבה כזו היא מעבר לאשליה ונמצאת במה שקיים.
עם כל כניעה ואובדן, מה שנכנס חדש למערכת היחסים הוא יותר צנוע ויותר נינוח. בד בבד אהבתם של בני הזוג הופכת ליותר מזינה עבור הנשמה מאשר אהבתם של זוגות שזה עתה נישאו. בעוד מערכת היחסים של הזוג מתקרקעת והופכת צנועה יותר, הם מתקרבים למוות ועליהם להתיידד עימו. לכן, אפשר לראות לפעמים ביטויים של שלווה עמוקה על פניהם של זוגות מבוגרים הנשואים באושר מפני שהם לא מפחדים יותר מאובדן וממוות.
מלאות
נער שאל איש זקן:
“מה ההבדל בינך,
שאתה כבר כמעט חלק ממה שכבר היה,
לביני, שאני עדיין גדל?”
האיש הזקן ענה:
“אני הייתי יותר.
היום העולה עם שחר נראה גדול יותר
מאשר זה שלפניו בגלל
שלעת הדמדומים היום כמעט חלף.
אך היום החדש, למרות שעדיין לא הגיע,
יכול להיות רק מה שהוא,
ולכן, גם הוא גדל תוך כדי שהוא מתפוגג.
הוא מטפס כמו יום האתמול
ישנוני אל עבר הירח,
נוגע בפסגת השמיים רגע לפני החום הגדול,
נח לרגע קט למעלה, או כך זה נראה,
עד שהוא נמשך על ידי המשקל הגדל של עצמו,
המתפתח כל שעה חולפת,
הוא קד קידה עמוקה ללילה.
וכמו היום שחלף לפניו,
הוא מגיע לשלמות שלו, כאשר, גם הוא, חולף באופן מלא.
אבל דבר שהיה אינו יכול באמת להיעלם.
הוא נותר מפני שהוא היה קיים.
למרות שכעת הוא כבר חלף, ההשפעה שלו ממשיכה
וגוברת דרך היום החדש העומד להגיע.
כמו טיפת גשם עגולה הנופלת מענן חולף
המתמזגת עם האוקיאנוס, שתמיד נשאר.
רק מה שלא יכול היה להיווצר
בגלל שחלמנו עליו אך לא פעלנו,
חשבנו עליו אך נכשלנו להגשים/לממש את המחשבה –
כל זה נותר בלתי ידוע לחוויה שלנו,
כל מה שפחדנו לשלם עליו את המחיר –
כל זה אבד.
חוויה שלא חיו אותה אובדת לנצח.
לפיכך, אלוהי הנכון והמתאים לרגע הזה,
מופיע בפנינו כמו נעורים
תלתל שיער מקדימה וכתם קרחת מאחור.
אנחנו תופסים אותו מקדימה בתלתלים
נאחזים מאחור בריקנות.
הנער שואל: “מה עליי לעשות
כדי להיות מה שאתה היית?”
האיש הזקן ענה: “תהיה!”
שאלות ותשובות לגבי נושאים מיוחדים
הפלה והשפעתה על זוגיות
שאלה: איך הפלה משפיעה על המערכת המשפחתית?
הלינגר: הפלות טבעיות בדרך כלל לא משפיעות על המערכת, כל עוד בריאות האם לא נפגעה. ההתבוננות שלי מעלה שהפלה יזומה בדרך כלל לא משפיעה על הילדים במשפחה, אך היא משפיעה על מערכת היחסים בין ההורים. ייתכן וזה שונה בתרבויות אחרות, אך בתרבות שלנו, להפלה יש השפעה עמוקה על הנשמה, שאינה תלויה במה שההורים מאמינים באופן מודע ביחס להפלות, למרות שזה משתנה במידת מה ממשפחה למשפחה.
הבעיה העיקרית בקשר להפלה יזומה מתרחשת כאשר אנשים מתייחסים אליה כאילו שהיא מבטלת משהו שכבר התרחש. למעשה, לעיתים קרובות בני זוג מוצאים שכובד האשמה וההשלכות של הפלה גרועים יותר לעומת המשקל של הבאת הילד לעולם.
בחלק מהמקרים, הפלה עשויה להיות האלטרנטיבה הכי פחות הרסנית מבין סך האלטרנטיבות הקיימות, אך היא נושאת עימה מחיר כבד. עבדתי עם זוגות שאני מכבד את החלטתם להפיל – הם קיבלו את ההחלטה באופן מודע והם מקבלים את ההשלכות של בחירתם בתחושה של הכרת תודה לילד. הילד־שלא־נולד מופיע בפניהם כאדם שזקוק ומגיע לו לקבל מקום ונראות. אם ההחלטה להפיל יכולה להתקבל בנוכחות הילד־שלא־נולד, עם כל הכאב והאשמה הכרוכים בכך, ומודעות מלאה של מה שמבקשים מאותו הילד, או אז ההחלטה מביאה עימה סבל עמוק. לסוג זה של הפלה יש איכות שונה מאוד לעומת הפלה שנעשתה במטרה למנוע את ההשלכות של הבחירות שלנו. היא משפיעה על בני הזוג לזמן ממושך, אך יש לה גם את הפוטנציאל לקרב ביניהם ולהעמיק את אהבתם.
תוצאה שכיחה של הפלה היא שהזוגיות מסתיימת, וההורים צריכים להתחיל מחדש אם הם רוצים להישאר ביחד. אם ההורים אינם נשואים, לעיתים קרובות הם מתרחקים או נפרדים. כאשר מתרחשת הפלה בתוך נישואין, קשה לקיים יחסי מין או שהם נפסקים. אין זה חייב להיות כך, וישנם פתרונות, אך אם ההורים מנסים להימנע מהתוצאות של בחירותיהם ומתחושות האשמה שלהם – אולי על ידי הפחתה של משקל המעשה, או על ידי הימנעות מקשר עם הילד־שלא־נולד כאדם – הם משלמים את מחיר ההזנחה שלהם במקום אחר.
לשני ההורים יש אחריות שווה להפלה, בדיוק כפי שיש להם אחריות שווה להיריון, ופרטנר אחד לא יכול לגלגל את ההיריון על הפרטנר השני מבלי לפגוע במערכת היחסים שלהם או בעצמם.
שאלה: חשבתי על החשיבות של חברי משפחה שהודרו. אני תוהה האם זה לא חשוב לאחים לדעת שהייתה הפלה.
הלינגר: זה לא עניינם. זה משהו פרטי בין ההורים, וזה צריך להישאר שם. לעיתים נדירות ראיתי שזה גרם בעיות לילדים האחרים.
שאלה: אתה אמרת שהפלה גורמת להפרעה במערכת היחסים הזוגית, האם זה נכון גם כשההפלה היא עם ילד רביעי או חמישי?
הלינגר: זה מה שאני רואה, כן.
שאלה: ואם הילד היה מגבר אחר? או מאישה אחרת?
הלינגר: במקרה כזה, חיי הנישואין כפי שהיו מסתיימים. אפילו כאשר זוג הורים נשאר יחד לאחר הפלה, מערכת היחסים ביניהם משתנה. אם אישה נכנסה להיריון מגבר אחר במהלך הנישואין, זוהי התחלה של מערכת חדשה ומערכת היחסים הקודמת מסתיימת בכל מקרה. ישנם אנשים המתייחסים להפלה כאילו אין בה כל נזק, אך אם עובדים עם נשים וגברים שעברו זאת, רואים שלעיתים קרובות יש לכך השלכות הרבה יותר רציניות ממה שהם ציפו.
שאלה: ומה אם האבא לא יודע על זה?
הלינגר: אם האימא לא אומרת לו, מערכת היחסים ביניהם כבר הסתיימה. אם הוא היה יודע, היה עליו לנקוט עמדה. הפלה היא מקרה קיצוני של נתינה ולקיחה, בגלל שהילד נותן את הכול וההורים לוקחים הכול. אבות שלא יודעים דבר על ההפלה מרוויחים משהו ממות הילד, ולפעולות שלהם יש תוצאות. יש להם את הזכות לדעת וצריך לספר להם.
חלק מהאנשים דנים את עצמם למוות לאחר הפלה. הם עלולים לחלות במחלה אנושה או להתאבד. החלטות כאלו לא מתקבלות רק בגלל דיכאון או תחושות שטחיות של אשמה, ומגיע לאנשים לרדת לעומקם של הדברים. אם הילד שלא נולד מתבקש לוותר על חייו, להורים יש מחויבות לראות שזה לא קרה לשווא. במקום למות, עליהם לכבד את הילד שלא נולד על ידי חיים מלאים ומוגשמים.
כאשר ילד שהופל מקבל מקום בהעמדת קונסטלציה משפחתית, יש לזה השפעה יוצאת דופן על הנציגים של ההורים ועל הילד.
(פונה לאדם בקהל שייצג קודם לכן ילד שהופל): איך זה היה עבורך קלוד?
קלוד: הרגשתי לגמרי לבד. לא חשתי תחושת חיים.
הלינגר: זו תגובה טיפוסית. הילד מרגיש לבד, דחוי, נטוש, בלתי נראה. הוא לא קיבל הכרה. הפתרון הוא שהורה או שני ההורים בקונסטלציה מתחברים לילד, ויוצרים איתו קשר. (זה קורה באופן סימבולי דרך מגע), ומכניסים את הילד ללב. אז הילד יכול לקבל את הגורל שלו או שלה. פתרון כזה אפשרי אם ההורים מרגישים אבל אמיתי ומקבלים את הכאב שלהם. המוכנות שלהם לשאת את האבל והכאב שלהם מכבדת את הילד ומחברת אותם אליו מחדש.
לילדים קטנים יש מוכנות בסיסית למות עבור הוריהם. באופן אינסטינקטיבי הם מבינים שחיים ומוות בלתי ניתנים להפרדה, ולכן אינם מרגישים את הצורך להיאחז בחיים בכל מחיר. כאשר הורים מסוגלים להכיר בילד שהופל כאדם ולהכיר בכך שהוא הקריב את החיים עבורם, יש שלום במערכת. השלום מגיע רק לאחר שהילד קיבל הכרה כ”אחר” אמיתי ונלקח ללבבות ההורים.
בקונסטלציה, אפשר לערוך טקס ריפוי על ידי כך שנציג הילד יושב למרגלות ההורים ונשען עליהם. ההורים יכולים לשים את הידיים על ראש הילד, ולהרגיש את החיבור באהבה ובכאב. לעיתים קרובות יש לזה השפעה טובה על כל הקונסטלציה. ההורים עוברים שינוי עמוק אם הם מצליחים לאפשר לילד להפוך לאדם ממשי עבורם. כאשר שני ההורים מאפשרים לעצמם להרגיש את כאב האובדן שלהם ואת הכאב על מה שהם ביקשו מילדם, יכולים להתרחש כפרה ופיוס. הכאב שלהם מכבד את הילד כך שהוא יכול להרגיש חלק מהמשפחה, ולתפוס את מקומו בשלום. כשההורים מקבלים את הכאב והאשמה שלהם, הם נהיים שלמים, והשלמות שלהם נותנת להם כוח. השותפות שלהם יכולה לצמוח שוב, ברמה חדשה. אם רק אחד מבני הזוג חווה את הכאב, השותפות נשברת, ולעיתים קרובות הם נפרדים.
תרגיל מרפא נוסף לאחר הפלה הוא שההורים מדמיינים את עצמם נותנים לילד יד ולוקחים אותו לטיול. הם מראים לו בדרך דברים טובים הקיימים בעולם. מומלץ לעשות כך למשך שנה או שנתיים. ההורים מדמיינים שהם מראים לילד מה הם עושים ואת המקומות שהם מבקרים בהם, כפי שהיו מראים לילד חי. לאחר מכן, הילד יכול באמת לנוח בשלום על משכבו.
זהו תרגול שיש לבצע בזהירות רבה ועם כבוד. באמצעות סבל במודעות מלאה והסכמה לחוות את הסבל, מושגת תחושת שלמות, אשר לעיתים קרובות אינה אפשרית כשאנשים מתחבאים מאחורי העמדת פנים של שמחה ועליזות. תחושת השלמות הזו היא הגמול של ההורים עבור הסכמתם לחוות את האשמה והאובדן שלהם במלואם. אפשר גם לעשות משהו טוב או מיוחד לזכרו של הילד שהופל. זה לא חייב להיות משהו גדול, אך זה צריך להיות משהו שלא היה נעשה במקרה אחר.
כשנושא ההפלות עולה בסמינרים, אני עושה את המרב למנוע את זה. בלתי אפשרי לדעת מהם הרווחים וההפסדים במקרים כאלו, וקשה מאוד לדעת מהו הפתרון הטוב ביותר – או הכי פחות הרסני. מה שאני מציע כאן אלו דברים כלליים, אך כל סיטואציה היא שונה, ועל מטפלים להביט באופן זהיר מאוד על האנשים האינדיבידואלים במצבים ממשיים.
אני רק מדווח מה ראיתי בעבודתי עם משפחות רבות, ואני לא רוצה להוסיף עוד בנושא הזה. (שתיקה ארוכה). אספר לכם סיפור מדיטטיבי.
האורח
לפני שנים רבות, במערב הפרוע, שוטט גבר עם תרמיל גב לבדו. הוא הלך שעות מרובות, השמש גבוהה ממעל, וצימאונו גבר. הוא ראה בית חווה באופק וחשב, “תודה לאל, סוף סוף עוד בן אדם בכל הבדידות הזאת. אעצור ואבקש משהו לשתות, ואולי נשב על המרפסת ונדבר מעט לפני שאצא שוב לדרך.” והוא דמיין כמה נחמד זה יהיה.
אך כשהתקרב אל הבית, הוא ראה את האיכר עובד בגן והתחיל לפקפק. “במחשבה שנייה, האיכר בטח מאוד עסוק ואין לו זמן, ואם אני אפריע לו, זה יעצבן אותו. הוא עלול לחשוב שאני חצוף.” לבסוף הגיע לשער הגן, נופף לשלום לאיכר והמשיך הלאה בדרכו.
האיכר שראה אותו עוד מרחוק, שמח. “תודה לאל,” חשב, “סוף סוף עוד נפש חיה בכל הבדידות הזאת. אני מקווה שהוא יגיע לכאן. נוכל לשתות משהו יחד, ואולי נשב על המרפסת ונדבר לפני שימשיך בדרכו.” האיכר נכנס לתוך הבית והכין משהו קר לשתות.
כשהולך הרגל התקרב, האיכר החל לחשוב. “הוא בטח ממהר. הוא עלול לחוש מבוכה אם אדבר איתו. אולי הוא ירגיש שאני כופה את עצמי עליו. אולי הוא צמא וייכנס מעצמו. הטוב ביותר עבורי יהיה ללכת לגינה ולהיראות עסוק. הוא בוודאי יראה אותי, ואם הוא רוצה משהו, הוא יבקש ממני.” כשהולך הרגל רק נופף לשלום, האיכר חשב, “כמה חבל!”
הולך הרגל הלך עוד ועוד. השמש הייתה חמה והצמא שלו גבר. עברו שעות עד שראה עוד בית באופק. הוא חשב לעצמו, “הפעם אגש אל האיכר, גם אם אפריע לו. אני כל כך צמא שאני חייב לשתות משהו.”
האיכר ראה את הולך הרגל מרחוק, וחשב לעצמו, “אוי אלוהים! בדיוק מה שאני לא צריך כשיש לי כל כך הרבה מה לעשות. אני לא יכול לטפל באיש כרגע.” הוא המשיך בעבודתו מבלי להביט לעבר ההלך.
הולך הרגל צפה בו יוצא החוצה לשדה, הלך אחריו ואמר, “אני צמא מאוד. תוכל לתת לי משהו לשתות בבקשה?” האיכר חשב, “אני לא יכול לשלוח אותו לדרכו, זה לא יהיה נכון.” הוא הכניס את הזר לתוך הבית ונתן לו משהו לשתות.
הזר אמר, “ראיתי את הגינה שלך. ברור שמי שעובד כאן מבין בגינון ואוהב צמחים.” האיכר שאל, “אתה אוהב גינון?” והם ישבו יחד על המרפסת ושוחחו במשך שעות. לבסוף אמר הזר, “אני חייב להמשיך בדרכי כעת.” האיכר ענה, “אבל השמש שוקעת. הישאר כאן הלילה. נאכל יחד ארוחת בוקר מוקדם בבוקר ואז תוכל ללכת לדרכך.” הזר הסכים.
כשהגיע הערב, הם ישבו יחד על המרפסת והביטו בשמי המערב המשתנים עם אור הדמדומים. בחשיכה, הזר דיבר על השינוי שחווה כאשר הוא החל להרגיש שמישהו מלווה אותו צעד אחרי צעד. בתחילה, הוא אמר, הוא סירב להאמין שמישהו אחר תמיד נמצא שם, וכשהוא נעצר, נעצר גם האחר, וכשהוא המשיך בדרכו, גם האחר המשיך. זמן מה חלף עד שהוא הבין מי מלווה אותו. “המלווה הקבוע שלי הוא מותי,” אמר. “כל כך התרגלתי לנוכחותו שאתגעגע אליו אם לא יהיה שם. הוא החבר הטוב והאמיתי שלי. כשאני לא יודע מה נכון ומה לעשות, אני עוצר לרגע ומחכה לתשובתו. איבדתי את עצמי בתוכו, ואני יודע שהוא שם ואני כאן. מבלי להיאחז בתשוקותיי, אני מחכה למסר שלו שיגיע אליי. כשאני מרוכז בפנימיות שלי ויש לי אומץ, מגיעה אליי מילה ממנו, וכמו ברק הוא מאיר את החושך ואני רואה בבירור.”
האיכר חשב שהדיבור הזה מוזר, והוא בהה בשקט אל תוך הלילה. לאחר זמן רב, הוא ראה את מותו שלו כבן לוויה והרכין את ראשו בפניו. הוא הפגין הבעת כבוד למוות שלו. שארית חייו השתנתה. שארית חייו הפכה ליקרה כמו אהבה שעומדת לפני סיום ופרידה, וכמו אהבה שכזו, מלאה עד גדותיה.
בבוקר, הם שברו יחדיו את צום הלילה, והאיכר אמר, “למרות שאתה עוזב, החבר שלי נשאר.” הם יצאו החוצה, לחצו ידיים ואמרו שלום. הזר המשיך בדרכו והאיכר חזר לשדה שלו.
שאלות ותשובות מסמינרים עם הלינגר
אדריאן: (אדריאן עזב את אשתו וילדיו כדי לגור עם ג’ניפר שנכנסה להיריון). רציתי לומר שג’ניפר, בת זוגי, כנראה עוברת הפלה היום. אין שום דבר שאני יכול לעשות. (קולו נחלש). אני מרגיש כל כך מבולבל וחסר אונים. הלוואי שיכולתי לעשות משהו, הנה אני כאן יושב, במרחק של כמעט 500 קילומטר ממנה. אני רק צריך לקבל את זה.
הלינגר: אדריאן, אם היא עוברת את זה כנגד רצונך, המוות הזה ייגע בך. חלק ממך ימות גם. (הפסקה). הזוגיות שלך עם ג’ניפר תסתיים כנראה. סביר שתאבד את ג’ניפר וגם תאבד את משפחתך הראשונה. אתה חופשי להסכים, או לא להסכים. אם אתה מסכים למוות הזה, כוח חדש עשוי להתפתח בך. הוא מגיע מהאשמה שאתה נושא, מההקרבה של הילד שלא נולד ומאיבוד משפחתך. אם אתה יכול להסכים לכל זה, עומס ירד מכתפך, אך אם תנסה למצוא את הדרך הקלה החוצה מכל הסיפור, יהיה עליך לשאת משא כבד. (אדריאן נושם בכבדות ונסוג ברחמים עצמיים).
הלינגר: (לקבוצה): מה שהוא עושה עכשיו גורם לו נזק. יש לזה איכות של כבדות וריכוז עצמי שהיא איננה ראויה: האובדן שלו ללא ספק קטן יותר מהאובדן של הילד.
אדריאן: (ברכות): אתה מבקש הרבה מאוד.
הלינגר: אפשרות הריפוי היא לא תמיד האפשרות הקלה. (הפסקה). לתגובה שלך יש איכות דרמטית שאינה מתאימה. היא מתעלת את האנרגיה שלך לרחמים עצמיים ומרחיקה אותך מפעולה אפקטיבית. אין כל יתרון בזה. אז ניתן לך להיות עם זה לזמן מה.
ג’ואן: התרגשתי עמוקות ממה שאמרת על הפלות. אני מרגישה הרבה כאב על ההפלה שלי (מתחילה לבכות) והרבה כעס.
הלינגר: (לאחר שתיקה ארוכה). סוג כזה של כעס הוא הסחת דעת. זו אינדיקציה שאת מנסה להפיל את האחריות על מישהו אחר. את צריכה לקחת אחריות על החלק שלך, חלקך באחריות על ההפלה לא יכול ליפול על הפרטנר שלך – או על אף אחד אחר.
ג’ואן: חשבתי על זה, ניסיתי להיזכר מתי אני ובעלי התחלנו לדבר על פרידה. זה קרה בדיוק לפני שנה וחצי – זמן קצר לאחר ההפלה. זה היה יכול להיות הילד השלישי שלנו.
הלינגר: (מתייחס לקונסטלציה של ג’ואן, בה היא הביטה בכיוון אחר, הרחק מבעלה). את הבטת אל הילד הזה, ג’ואן. (ג’ואן מתחילה לבכות שוב, הפעם יותר בכנות). תני לכאב לקבל את כל המקום בתוכך שהוא זקוק לו. זה כאב מרפא שמכבד את הילד. הכאב יעזור לך להבין מה לעשות, כך שההקרבה של הילד־שלא־נולד שלך לא תהיה לשווא. (שתיקה). האם יש עוד שאלות בנושא?
לואיס: האם תוכל לומר יותר על תפקיד ההפלה במערכת המשפחתית?
הלינגר: כפי שאמרתי קודם, הפלות טבעיות בדרך כלל לא משפיעות על המערכת המשפחתית, ולעיתים רחוקות משפיעות על מערכת היחסים בין הגבר לאישה. יש להתייחס אליהן כדברים שפשוט קורים ולא לחבר אותן לאשמה אישית. לדוגמה, אימא שהפילה הפלה טבעית עלולה להרגיש אשמה ולשאול, “מה עשיתי שגרם את זה?” זו שאלה שאינה במקומה. זה יהיר לשאול דבר כזה, ורק יוצר שיגעון. אם מטפל אומר, “היו לך חמש הפלות, אז את חייבת להיות אחראית לזה בדרך כלשהי,” זאת התערבות הרסנית.
לואיס: שאלתי את השאלה בגלל מטופל שלי. אחד החלומות שלו גרם לי לחשוד שהיו הפלות במשפחה, והוא אישר את זה. לכן תהיתי האם זה חשוב.
הלינגר: האם הם היו אחים שלו?
לואיס: כן.
הלינגר: זה נשמע שהמקרה שלו יוצא מהכלל של מה שהרגע אמרתי. ייתכן שהם היו בעלי חשיבות בשבילו. אם כך, הפתרון עבורו יהיה לכבד את גורלם ולומר להם, “אתם לא הגעתם לעולם. אני הגעתי לעולם. אתם מתים, אני חי.” ואז הוא ייאלץ להתמודד עם אשמת הניצול, לחיות כשהאחרים מתים, למרות שאין דבר שהוא יכול לעשות בנדון. את כבר מכירה את נוסחת הקסם: “אתם מתים. אני אחיה עוד זמן מה, ואז גם אני אמות.” הנוסחה הזו מחברת מחדש בין החיים למתים, והחיים כבר לא צריכים להרגיש שיש להם יתרון כלשהו על המתים.
הדוגמה הזו מדגימה כמה זה מסוכן לנסות לנסח תיאוריה כללית מתצפית מוגבלת. אני מספר לכם את ההשקפה הכללית שלי, אך אל תתנו לזה להפריע לכם לראות את מה שאתם רואים בפועל, בקרב האנשים עימם אתם עובדים.
הפריה מלאכותית
שאלה: מה לגבי הפריה מלאכותית? אני עובדת עם בני זוג שלא יכולים להיכנס להיריון, והם עושים מאמצים רבים כדי שההפריה המלאכותית תצליח. מה ההשלכות של זה עבורם?
הלינגר: לא צריכה להיות שום בעיה אם הזרע הוא מהגבר.
שאלה: לא, הם רוצים להשתמש בזרע מבנק הזרע.
הלינגר: למה לכל הרוחות שהם יעשו דבר שכזה? אם הם ישתמשו בזרע של גבר אחר, הם חורגים מגבולות הזוגיות שלהם, והם מעמידים את הזוגיות בסכנת פרידה. אולי היא כבר כעת בסכנה בכל מקרה. אני יודע שהרבה אנשים מאמינים שזה לא משנה, אבל ההתבוננויות שלי מראות אחרת. כשבני זוג מתמודדים עם גורל קשה במיוחד, כמו למשל שהם רוצים ילדים אבל לא מסוגלים להיכנס להיריון, הם צריכים להיזהר מאוד לגבי מה שהם עושים בניסיון לשנות את גורלם. זה לא קל כל כך לשנות את הגורל בעזרת התערבויות טכנולוגיות כמו שאנשים רבים אוהבים לחשוב, וההשלכות על המערכת הן בלתי צפויות, ובדרך כלל גדולות יותר ממה שהם היו רוצים להודות. לדוגמה, אם הגבר לא יכול להביא ילדים לעולם ואשתו שוכבת עם גבר אחר או שהוזרעה באופן מלאכותי כדי להיכנס להיריון, היא לא מקבלת את בעלה כפי שהוא, והדבר מבשר רעות לזוגיות שלהם. אם היא רוצה להיות עימו בזוגיות, כדאי שהיא תקבל אותו כפי שהוא, כולל המגבלות שלו. אחרת, היא תיפרד ממנו, עם כל המשמעויות של הדבר.
אני הולכת להינשא לו
גבר שלא יכול היה להביא ילדים לעולם בשל מחלה אמר לאשתו שתמצא מישהו שיכניס אותה להיריון והם יגדלו את הילד יחד כאילו היה שלהם. היא מצאה שחקן ידוע שהסכים, נכנסה להיריון וילדה ילדה בריאה. לאחר זמן קצר, הנישואין כשלו. היא פגשה גבר אחר, נכנסה להיריון ונישאה לו. הבת הבכורה חשבה שבעלה הראשון של אימה היה אביה. בכל פעם שראתה את השחקן בטלוויזיה, היה קורה דבר מוזר והבת הייתה אומרת, “אני הולכת להינשא לו.” לבסוף האישה גילתה לבת את האמת.
הזוג מגיע לפני הילדים
שאלה: אני עובדת עם הרבה משפחות, בהן בני הזוג שמים את צורכי הילדים מעל לכול. אני מתרשמת שהילדים לא מרגישים בטוחים כשיש להם יותר מדי חופש או יותר מדי תשומת לב. מה דעתך?
הלינגר: מערכת היחסים הבסיסית במשפחה היא היחסים בין האב והאם. זהו בסיס ההורות. הכוח הנדרש עבור הורות טובה זורם החוצה מתוך מערכת היחסים בין שני בני הזוג. כל עוד מערכת יחסים זו היא טובה ומהווה את הבסיס של המשפחה, הילדים חשים בטוחים.
ילדים מרגישים הכי טוב כאשר אבא מכבד את עצמו ואת אשתו בתוכם, וכשאימא מכבדת את עצמה ואת בן זוגה בתוכם. או אז מערכת היחסים של בני הזוג עם ילדיהם מהווה המשכיות והגשמה של מערכת היחסים שלהם זה עם זה. הילדים מהווים את גולת הכותרת וההשלמה של אהבתם של ההורים זה לזו. ילדים חשים חופשיים כאשר הוריהם אוהבים זה את זו.
הדברים הקריטיים הם כיוון האהבה ואיכותה. לאהבתו של אב לבתו יש השפעה טובה, כאשר היא זורמת אליה דרך אשתו. האהבה עושה מעקף דרך האם. אותו הדבר נכון לאהבת אם לבניה, שזורמת אליהם דרך בן הזוג שלה. כשהורים אוהבים את ילדיהם בדרך זו, אהבתם לילדיהם מקרבת ביניהם, והילדים מרגישים חופשיים ובטוחים.
כשגבר ואישה מתאחדים, הם קודם כל זוג, רק לאחר מכן הם הופכים להיות הורים. מערכת היחסים בין בני הזוג מגיעה לפני מערכת היחסים ההורית, ולכן קודמת לה. היחד שלהם מתגלם בילדיהם, וילדיהם הם ביטוי של גבריותם ונשיותם. גבר ואישה מתאחדים גופנית ונראים בבירור בילדיהם.
אף על פי שההמשכיות של החיים והמינים מהווה את הפונקציה הביולוגית של הזוג, למערכת היחסים של בני הזוג יש עדיפות מערכתית על פני מערכת היחסים שלהם עם ילדיהם. אהבתם של ההורים לילדם צריכה להיות המשכיות של אהבתם זה לזו כזוג. זה כך מפני שאהבתם כזוג הייתה קודמת, וכפי ששורשי העץ תומכים בו ומזינים את ענפיו, כך האהבה בין בני הזוג תומכת ומזינה את הילדים.
כאשר הורים במשפחה מאפשרים לאהבתם לילדיהם להיות חשובה יותר מאשר אהבתם זה לזו כזוג, סדר האהבה מופר ותפקודה של המשפחה בסכנה. הפתרון הוא לתת עדיפות למערכת היחסים בין שני בני הזוג, מעל למערכת היחסים של ההורים עם ילדיהם. כאשר זה קורה בקונסטלציה, ניתן לראות זאת מיד. הילדים חווים את הוריהם כזוג, הם נרגעים וכולם מרגישים יותר טוב.
כשאבא מתנהג כמו גבר
גבר ואישה נישאו מפני שהוא קיווה שזה יענה על הצרכים הלא מסופקים מילדותו, והיא רצתה לאהוב אותו כמו שאם אוהבת את בנה. הם היו די מרוצים יחד עד שנולד להם ילד. אהבתה של האם החלה לזרום לבנה. בעלה החל להרגיש מוזנח וקנאי והתחרה עם בנו על תשומת הלב של אשתו. האישה שבעלה נטש אותה חשה השתוקקות עמוקה לפרטנר שווה.
הילד נלכד בין שני הוריו, ולא היה מסוגל להתייחס כראוי לאף אחד מהם. הוא נכנס לדיכאון עמוק. כאשר אביו תפס את המקום המתאים לצד אשתו כגבר במערכת יחסים עם אישה, וכאב לבנו, הילד נחלץ מהדיכאון, חש שלווה פנימית ויכול היה סוף סוף לחזור להיות ילד.
רווקים וזוגיות ללא ילדים
שאלה: אני רווקה ומבוגרת מדי ללדת ילד. אני מרגישה מודרת וחווה נחיתות ערך בעקבות מה שאתה אומר. האם אין מקום לאנשים כמוני בסימטרייה אותה אתה מתאר?
הלינגר: ברור שרווקים ורווקות וזוגות ללא ילדים אינם מודרים ממציאת אהבה ומשמעות בחייהם, אך עליהם להתמודד עם נושאים מיוחדים ולפתור אותם. כפי שאת בוודאי יודעת מניסיונך האישי, לרווק ללא ילדים זה עלול להיות כואב במיוחד להתמודד עם בדידות ולמצוא משמעות בחיים. זו עשויה להיות סיטואציה קשה מאוד. העניין שלי הוא להבין מה יכולים אנשים בנסיבות כאלו לעשות כדי לוודא שהפוטנציאל שלהם לאהבה ומשמעות יניב פרי.
בקונסטלציות שעשינו, ראית שכולנו חולקים במשפחותינו חוויות של גורל ואשמה. זה אומר שאנחנו חולקים את הסבל שיש להשלכות של מעשי האחרים במערכת, בדיוק כפי שמה שאנחנו עושים משפיע עליהם. אנשים הבוחרים מרצונם החופשי להיות רווקים, מקבלים גם באופן חופשי את ההשלכות של הבחירה שלהם, ואינם מחפשים בדרך כלל טיפול. יחד עם זאת, אנשים רבים אינם רווקים בגלל שהם רוצים בזה, אלא בגלל שהם נלכדו במעורבבות מערכתית, או שהם משלמים חוב שלא הם יצרו. לדוגמה, אב התעלל באשתו, ובגלל שהיא הרגישה תלויה בו, היא אפשרה להתעללות להימשך ולא עזבה. לבתם היה חוסר אמון עמוק בגברים ובאינטימיות והיא נשארה רווקה. כדי להיות רווקה מאושרת, עליה לארגן את חייה בצורה שונה מאשר אם הייתה נשואה. במובנים רבים, יש לה יותר חופש מאשר לחבריה הנשואים, אך היא גם משלמת מחיר כבד. היא לא יכולה להכיר את החופש שמגיע באופן פרדוקסאלי מלהיות קשורה לבן זוג ומהצורך להיענות לדרישות האימהות.
אני יודע שזה לא אופנתי לומר זאת, אך יש משפחות בהן האישה מגשימה את עצמה ומשיגה את המלוא ערכה וכבודה הפסיכולוגי על ידי לידת ילדים רבים ויצירת משפחה גדולה ואוהבת. אפשר עדיין לראות נשים כאלו בכפרים נידחים במדינות אחדות. יש מבט של שקט נפשי עמוק על פניהן, והן קורנות איכות של שלווה פנימית וחיים מקורקעים. זוהי הרגשה פשוטה וטבעית לחלוטין. כך זה גם עבור הבעלים שלהן, למרות שבמידה פחותה. הדרישות מהורים כאלו הן אדירות. היה עליהם ללמוד לוותר, להיות סבלניים ולקחת את מה שהחיים מציעים להם.
הדרך להגשים את עצמך באמצעות יצירת משפחה גדולה לעולם נחסמה בתרבות שלנו, גם לגברים וגם לנשים, אך זה לא אומר שניתן לזלזל בה. בגלל שההגשמה האנושית, הטבעית והעמוקה הזו איננה אפשרית יותר, נשים חייבות לחפש צורות אחרות של הגשמה, ובראש ובראשונה באמצעות קריירה. ישנה אשליה תרבותית מפותחת שעוזרת להן בכך והיא שקריירה מהווה הגשמה אישית מלאה יותר מאשר להיות לכודה בבית עם הילדים. אני לא יכול לדמיין שלשבת במשרד, לבהות במחשב כל היום, זה מספק וממלא יותר באופן מהותי מאשר להיות בבית עם הילדים. יחד עם זאת, אני מאמין כי האשליה היא הכרחית כדי שנשים יעשו את מה שנדרש מהן יחד כתוצאה מהתפתחות התרבות ועדיין יחוו סיפוק בחייהן.
לעיתים קרובות נשים אפילו לא שמות לב לאובדן האפשרות הזו, או שהן מכחישות את האובדן ומפחיתות מערכו, כאילו היה לא חשוב. כשהן עושות זאת, הן מפחיתות מערכו של מה שהיה בעבר ההגשמה הגדולה ביותר של נשיות, ולועגות למה שהיום אינו אפשרי יותר. לגדל ילדים נחשב פחות ערך, להיות עקרת בית נחשב פחות ערך, וגברים נתפסים פחותי ערך. הדבר הזה מאפשר לנשים להתחייב לקריירה שלהן, אך המחיר הוא שהן מאבדות את החיבור להיבט חשוב של הנשיות ולכבוד הטמון בו.
כך קורה עם כל דבר – לעשות משהו אחד, משמעו לא לעשות דבר אחר. כל מה שאנחנו עושים מוקף על ידי הדברים שהחלטנו שלא לעשות, כל הפוטנציאלים שלא נבחרו שנותרו לא מוגשמים. אם מה שלא בחרנו בו הופך להיות בזוי או פחות ערך, מה שכן נבחר מאבד מערכו וחשיבותו. מצד שני, אם נעריך ונכבד את האפשרויות שלא נבחרו ולא הוגשמו, מה שכן נבחר – הופך להיות עשיר יותר.
יש מצבים בהם אי אפשר או לא רצוי ללדת ולגדל ילדים או לגור יחד. נשים שמודעות לחלוטין לערך של מה שהן ויתרו עליו ואשר בוחרות בכך באופן מודע יכולות להציל את הנשיות מהפחתת ערכה ולהעביר את המלאות וההגשמה לסגנון החיים החדש שלהן. גברים יכולים להציל את גבריותם בדרך דומה. לכבד את מה שלא נבחר מכניס איכות אחרת לחייהם. הם משיגים משהו אחר בעודם מוותרים ויתור מודע על האפשרויות שאבדו.
במידה והאובדן הזה מקבל הכרה וישנה החלטה מודעת לוותר על חיי משפחה או זוגיות מבלי להפחית מערכם – מה שלא נבחר מוסיף משהו למה שכן נבחר. התהליך של מתן הכרה לאובדן עובד ברמת הנשמה ויכול להוליד משהו חיובי ברמה אחרת לחלוטין. אמנם מה שלא נבחר נותר לא מוגשם, אך הוא ממשיך לפעול כאשר הוא מקבל כבוד וערך.
סיפוק צרכים אינו מספיק לאהבה
שאלה: שמתי לב לצורך שלי ברכות ושמישהו יחזיק אותי. אני מתאהבת ולזמן מה אני חושבת שמצאתי את הפרטנר הנכון ושעכשיו כל הצרכים שלי יסופקו. ואז משהו משתנה, והוא עוזב אותי או שאני מאבדת בו עניין.
הלינגר: למעשה, רוב מערכות היחסים מתחילות בדרך הזו, כשמישהו מחפש פרטנר לספק את הצרכים והתשוקות שלו. הבעיה היא שהאדם השני מחפש את אותו הדבר. אני חושב שההתאהבות מפעילה מחדש את צורכי הילד הפנימי שלנו, ואנחנו מציבים את הפרטנר שלנו במקום אימא. כשגברים ונשים מחפשים מישהו כדי לספק את הצרכים שלהם, ברמה העמוקה, הם מחפשים אימא, וזה בהכרח מוביל לאכזבה.
זוגיות היא התחייבות קשה והיא שונה מאוד מרומן, אפילו מרומן ממושך. לשותפות זוגית יש עומק אחר לגמרי. כמו שציינת, את יכולה למצוא גבר למספר חודשים, אבל הוא לא לוקח אותך ברצינות, במובן של לרצות לחיות את חייו איתך. בגלל שאת רואה בו הזדמנות להשיג את מה שאת רוצה, הוא יראה במערכת היחסים הזדמנות זמנית לגרום לך לספק את צרכיו.
החזון הזה גדול מספיק בשביל רומן, אבל קטן מדי בשביל שותפות מתמשכת. אולם, אם בליבך, תאפשרי לחזון לגדול ולהיות ראוי לכבוד המלא שלך ולעוצמה המלאה של נשיותך – חזון הראוי למלוא הפוטנציאל האנושי שלך – אז ייתכן ויגיע אדם שיכול להציע לך משהו ראוי. אם האהבה מתפתחת, גם אם אפילו תהיו מאוהבים, זה בסדר. התאהבות היא עיוורת, אבל האהבה ערה. אהבה אמיתית משמעה לקבל ולרצות את האחר בדיוק כפי שהוא או היא. הדבר הזה נוגע במשהו מאוד עמוק ומאפשר לאהבה להתפתח.
זו עצה מגבר זקן לאישה צעירה.
ברונו: כל עוד אנחנו בנושא של רגשות, יש לי תחושה שאני מנסה להבין ואשמח לדבר עליה. אני לא יכול לזכור שאי פעם הרגשתי ככה ואני לא יודע בדיוק איך להתמודד. התחושה היא שמצאתי את האישה הנכונה עבורי. רק זה. שהיא הנכונה. אין תשוקה, אלא רק את התחושה שהיא האדם הנכון בשבילי.
הלינגר: אני חשדן לגבי המשפט הזה. אם המשפט היה “היא נפלאה”, זה היה שונה, אבל כשאתה אומר “היא נכונה”, ללא תשוקה, זה נשמע כאילו אתה מתכוון שהיא האדם שעימו תצטרך להשתנות הכי פחות.
ברונו: תפסת! (צחוק בקהל) מצד שני, זה נחמד מאוד, בגלל שאני יכול להיות איך שאני.
הלינגר: לא, זה לא טוב, ומהר מאוד זה יהיה מעיק. התחושה שאין צורך בשינוי מגבילה את הזוגיות שלך בדרך שאינה בריאה. עדיף היה שהיא תהיה פשוט “טובה”, וכך גם אתה.
זוגות הומוסקסואליים
שאלה: אני הומו, ונראה שאין מקום להומואים בגישה שלך. מה זה יכול לומר לי כשאתה אומר “גבר הופך לגבר” במערכת יחסים עם אישה או “שאישה הופכת להיות אישה” במערכת יחסים עם גבר? זה הופך את ההטרוסקסואליות לדרך היחידה של להיות אנושי.
הלינגר: ראשית, אני רוצה לומר מספר דברים כלליים אודות השקפת העולם המערכתית. כולם מהווים חלק אינטגראלי במערכות היחסים שבתוכן הם חיים, ולכולם יש ערך שווה בתפקוד של המערכות האלו – כל אחד במערכת המשפחתית חיוני למערכת.
הבדלים בין חברים בתוך המערכת החברתית מוסיפים לעמידותה ויציבותה. המצפון המבקש להדיר אנשים מהקבוצה מכיוון שהם שונים, פועל ברמה שונה מזו שפועל המצפון המערכתי המבקש לאזן את המערכת בכללותה על ידי שמירת זכותו של כל חבר להשתייך למערכת. אם מישהו מודר מהמערכת בגלל שהוא או היא שונה יש לכך השלכות חמורות מאוד על בני המשפחה הצעירים. ראיתי מקרים רבים בהם אנשים צעירים סבלו מאוד מכיוון שהם נאלצו להזדהות עם קרוב משפחה שהודר מהמשפחה בגלל היותו הומוסקסואל. המחויבות הבסיסית הזו לכבוד ולערך של כל חברי המערכת המשפחתית, מאפשרת לראות את ההבדלים בפתיחות.
יחד עם זאת, זוגות הומוסקסואלים מתמודדים עם עובדה בלתי נמנעת: אהבתם אינה יכולה להביא לכך שייוולדו להם ילדים יחד. פרייה ורבייה דורשת הטרוסקסואליות ויש לכך השלכות שאי אפשר להתעלם מהן כאילו לא היו קיימות. בכל זוגיות ללא ילדים, בני הזוג יכולים להיפרד עם פחות אשמה – הם רק פוגעים זה בזה. אך כאשר הורים נפרדים, יש לכך השלכות עצומות על הילדים, והם חייבים להיות זהירים מאוד או שילדיהם ייפגעו ממה שהם עושים. האשמה הנוספת הזו הופכת את הפרידה לקשה יותר, אך באופן פרדוקסאלי, היא גם תומכת בשותפות שלהם. לזוגות ללא ילדים – כולל לזוגות הומוסקסואלים – אין את התמיכה הקשורה להשלכות אלו שתחזיק אותם יחד בזמן משברים.
זוגות הומוסקסואלים, כמו זוגות חסרי ילדים אחרים, המעוניינים בשותפויות ארוכות טווח ואוהבות, צריכים במיוחד להבהיר מה המטרה והיעדים של השותפות הזוגית שלהם ולקבל החלטות מודעות. חלק מהיעדים תורמים ליציבות לטווח הארוך במערכות יחסים יותר מאחרים. הרצון להימנע מבדידות או מתחושת ריקנות, למשל, אינה מטרה שתומכת בטווח הארוך בשותפות זוגית של שני שווים.
לכל אחד יש את הדרך שלו בחיים – חלק מהדרך אנו בוחרים, אך חלק פשוט מגיע עם החיים ולא באמת נבחר. זה החלק שקשה להתמודד איתו. הומואים שאיתם עבדתי – אפילו אלה הטוענים כי הם בחרו בנטייה המינית שלהם בחופשיות – נקלעו לדינמיקה מערכתית, וחוו את ההשלכות של מה שאחרים במערכת שלהם סבלו ממנו. הם הוסללו לשירות המערכת, וכילדים, לא יכלו להגן על עצמם מפני הלחץ המערכתי בו היו נתונים. כך שזה הדבר השני שאיתו הם צריכים להתמודד, שהם סוחבים משהו בשביל המשפחה.
לעיתים רחוקות עבדתי עם מישהו שרצה “להתגבר” על היותו הומוסקסואל. כשאני עובד עם אנשים הומוסקסואלים, הומוסקסואליות אינה הנושא העיקרי. אני רק מנסה לחשוף מעורבבויות כלשהן שאולי מגבילות את החיים במלואם, אבל אין לי שום כוונה לנסות לשנות את האוריינטציה המינית של מישהו.
ראיתי שלושה דפוסים של מעורבבויות מערכתיות בקשר להומוסקסואליות, אבל אני לא יודע אם באמת אלו הגורמים לה:
לחץ על ילד לייצג במערכת אדם מהמין הנגדי, מכיוון שילד מאותו מין לא היה זמין. לדוגמה, ילד היה צריך לייצג אחות גדולה שנפטרה, מכיוון שכל הילדים האחרים ששרדו לא היו בנות. או ילד אחר שהיה צריך לייצג את ארוסתו הראשונה של האב שקיבלה יחס לא הוגן. זה הדפוס הכואב והקשה ביותר מבין השלושה.
לחץ על ילד לייצג מישהו שהודר מהמערכת המשפחתית – או הושמץ על ידה – אפילו שהאדם היה מאותו המין. הומוסקסואלים החיים על פי הדפוס הזה מרגישים “אאוטסיידרים”. לדוגמה, ילד הזדהה באופן מערכתי עם הארוס הראשון של אימו, שחלה בעגבת ונסוג מהאירוסין. למרות שהארוס נהג בכבוד, אימו של הילד זלזלה בו ובזה לו. רגשותיו של הילד היו דומים מאוד לרגשות הארוס – כאילו היו אלה רגשותיו שלו.
ילד שנשאר בתחום ההשפעה של ההורה מהמין השני, ולא הצליח להשלים את התנועה הפסיכולוגית ולקחת מההורה מאותו המין שלו.
אם זה היה עוזר, הייתי נושאת את הכאב שלי
בקבוצת הכשרה למטפלים, אישה עמדה בקונסטלציה של משפחת המקור שלה והתעמתה בפעם הראשונה בחייה עם מה שידעה אך לא קיבל הכרה בתוכה – גודל האובדן, הצורך וההרס במערכת המשפחתית שלה. במשך שלושה דורות לא הייתה אף מערכת יחסים שלא ניזוקה. מערכת היחסים של הוריה הייתה מאופיינת בשנאה ובבוז, והיא נבחרה למלא את הצרכים הרגשיים והמיניים של אביה עוד בהיותה בת שמונה עד שהייתה מסוגלת לעזוב את הבית בגיל 18. המעשים המיניים היו ברוטליים וכואבים, והתרחשו בידיעת אימה ובהסכמתה.
בטיפול פסיכולוגי שעברה היא ביטאה את הזעם שלה, הכאב ותחושת הבגידה, ומצאה הקלה, אך לא מצאה פתרון ארוך טווח. כאשר עמדה מול הנציג של אביה, המנחה הציע: “תגידי לו: זה כאב!” כאשר עשתה זאת, היא פרצה בבכי מעומק הכאב שלה, והוסיפה בספונטניות: “וזה לא עזר. לא יכולתי להפיג את הבדידות שלך. יכולתי לעמוד בכאב שלי, אם זה רק היה עוזר לבדידות הנוראה שלך.” היא כרכה את זרועותיה סביב האדם שייצג את אביה, שגם הוא בכה, והם החזיקו זה בזה זמן ממושך. בפעם הראשונה היא הרגישה באופן מודע, כאדם מבוגר, את אהבתה כילדה לאביה ואת הנכונות הסודית שלה להקריב את עצמה לטובת הוריה.
לאחר זמן מה היא אמרה “אני מבטיחה לך שילדים לא ייפגעו יותר כמוני. אני אשלם את המחיר. זה ייעצר בי.” היא הסתובבה אל הקבוצה ואמרה: “אני לסבית.” היא עשתה זאת בפשטות ומתוך כבוד אנושי הולם לסיטואציה שלה.
גם אחרי שנה, היא עדיין חוותה את ההשפעה המשחררת כתוצאה מקבלתה את התפקיד שהגורל נתן לה. היא קיבלה באופן מודע את מה שקודם נשאה עימה באופן לא מודע מבלי שהייתה יכולה לשנות זאת.
כשמסתכלים על הנושא כך, הומוסקסואליות דורשת מחיר כבד. אלו שמצליחים לאשר את האוריינטציה המינית שלהם ולבנות חיים שמחים מלאי משמעות ואהבה, הם בעלי תמיכה פנימית אחרת מאשר אלו שנלחמים נגד הגורל שלהם או עסוקים באובדנם – בין אם הם בחרו זאת באופן מודע או לא, או אם היו רוצים לשנות זאת אם היו יכולים.
בגידה ויחסים משולשים
שאלה: לבעלי היה רומן עם אישה אחרת במשך שנים רבות. בתחילה, היה לי קשה לקבל את זה, אך עם השנים, הרמתי ידיים מהניסיון לשנות אותו. תוכל לומר משהו על בגידה ומערכות יחסים מחוץ לנישואין?
הלינגר: כשאישה מתייחסת לבעלה כמו לילד, מנסה לשפר את ההתנהגות שלו ומתנהגת כאילו שהיא יודעת מה הכי טוב עבורו, לעיתים קרובות הוא לוקח מאהבת. המאהבת שלו הופכת להיות שותפתו האמיתית. אם יש לו מערכת יחסים טובה עם אשתו ועדיין יש לו מאהבת, סביר להניח שהמאהבת מייצגת את אימו. אותו הדבר כנראה נכון עבור אישה שלוקחת מאהב – או שבעלה מתייחס אליה כמו אל ילדה, או שהיא מחפשת במאהב שלה מישהו שייצג עבורה את אביה או את אימה.
ככלל, אישה שמסכימה לחיות במערכת יחסים משולשת היא “ילדה של אבא”. אם היא מחפשת פתרון, עליה לעזוב את ספירת ההשפעה של אביה ולחזור לעמוד לצד אימה. גבר שחי במערכת יחסים משולשת הוא לעיתים קרובות “ילד של אימא” והפתרון עבורו הוא לזוז לעבר ספירת ההשפעה של אביו.
מערכת יחסים מחוץ לנישואין נתפסת לעיתים קרובות כלא מוסרית. במקרה כזה, מי שנקרא הפרטנר החף מאשמה, מתנהג לעיתים כאילו הבעלות שלו על הפרטנר השני היא בלעדית וקבועה. זוהי יהירות. המצפון ששומר על מערכות יחסים לא מתרשם מתביעות כאלו. הוא מכבד רק את האיכות האמיתית של הקשרים ואת האקולוגיה של נתינה ולקיחה. במקום לזכות בחזרה בפרטנר באמצעות אהבה, הפרטנר הפגוע מענה לעיתים קרובות את השני, כאילו שתביעה זו לבלעדיות, ללא קשר למילוי של צרכים ותשוקה, תגרום לו או לה לרצות לחזור אליו.
אני טוען משהו יותר מציאותי. יש לי כבוד עמוק לנאמנות, אבל לא מהסוג שתובע “אני האדם היחיד שיכול להיות משמעותי עבורך ושרק ממנו יש לך רשות לקחת מה שאתה צריך.” לעיתים קורה שאתה פוגש מישהו שהופך להיות חשוב עבורך, ואת העובדה הזו צריך לכבד, בדיוק כמו שיש לכבד את רגשות הכאב והאובדן שעולים כתוצאה מכך. לפגישה כזו יכול להיות אפקט חיובי משמעותי מאוד עבור מערכת היחסים. לא משנה איך זה נגמר בסוף, פתרון משביע רצון אמיתי אפשרי רק באמצעות אהבה.
קנאה
שאלה: תוכל לומר משהו אודות קנאה? יש לי התקפי קנאה ואני מדמיינת את בן זוגי עושה כל מיני דברים.
הלינגר: אפשר לראות את הטבע המערכתי של הקנאה כשאנחנו מסתכלים בתשומת לב מה הקנאה משיגה. לעיתים, קנאה מקרבת בני זוג זה אל זו. זה קורה, למשל, כשקנאה של אישה לבעלה מגנה על ילדיה ובעלה מרומן קפריזי, או מהתערבות של אישה אחרת במשפחתה. אך בדרך כלל, קנאה משיגה את ההפך ממה שהיא מתיימרת להשיג, ודוחפת את בני הזוג להתרחקות זה מזו. אם יש לך התקפי קנאה, הביטי על הסיטואציה בכנות וכנראה שתגלי לחץ שמגיע מסוד מערכתי שהודף אותך הרחק מבן זוגך – האדם המקנא רוצה באופן לא מודע שבן הזוג יעזוב.
קיימות דינמיקות מערכתיות רבות לא מודעות שגורמות לנו להדוף את בן הזוג החוצה מהיחסים:
לאשר אמונה עמוקה שאנחנו לא ראויים לאהבה, לדוגמה, או שנגרום לאומללות. יש אנשים שמפחדים שהם יינטשו ובאופן לא מודע הודפים החוצה את בן הזוג שלהם. הם יוצרים את מה שהם מפחדים ממנו, כאילו שלהינטש היא אפשרות עדיפה על פני פרידה מבחירה.
להיות נאמן לאמונות של המשפחה שלך. למשל, לעשות את מה שעשו הוריך כאשר הם לא לקחו זה את זו באופן מלא, נפרדו, או כשאחד מהם נפטר בטרם עת.
הזדהות לא מודעת עם אדם אחר שחייב משהו למערכת. למשל, אישה לא נישאה מעולם משום שהיא טיפלה בהוריה המבוגרים. האחיינית הצעירה שלה הזדהתה עימה באופן לא מודע וגם היא לא נישאה.
לפצות על מחויבות אישית כלשהי. למשל, גבר עזב את משפחתו הראשונה כדי להיכנס למערכת יחסים חדשה. אשתו השנייה הפכה לקנאית מאוד ורצתה לעזוב אותו. בקונסטלציה משפחתית, היה ברור לה שהיא חשה סולידריות ומחויבות למשפחתו הראשונה.
לעיתים קרובות כשבן זוג אחד מקנא, מערכת היחסים כבר הסתיימה, אבל בני הזוג עדיין לא מודים בזה, או שהם לא רוצים לראות זאת. לעיתים אפשרי להחזיר מערכת יחסים לסדרה לאחר שקנאה התפרצה, אם שני בני הזוג מעוניינים בכך, אך הדבר דורש מהם להתעמת עם הלחצים המערכתיים שדוחפים אותם להתרחק זה מזו. לעיתים הם צריכים להתעמת עם חוויה כואבת, אולי אשמה, בדידות, או פחד מאובדן או אי כשירות מסוימת. בני הזוג יכולים לומר זה לזו: “במוקדם או במאוחר, אני אאבד אותך.” זה משפט שכואב מאוד לומר בצורה אותנטית, אבל הוא יכול להשיב את הסדר למערכת היחסים.
לעיתים בלתי אפשרי להחזיר את מערכת היחסים לסדר לאחר שהתפרצה קנאה. בני הזוג חייבים לבחור בין שני סוגים של כאב: כאב הפרידה או כאב ההישארות במערכת יחסים לא מספקת. אם הם בוחרים להישאר, עדיף להם להסכים להמשיך את מערכת היחסים כפי שהיא ולוותר על תקוות וציפיות שהיא תשתנה. הבחירה הכי גרועה שהם יכולים לעשות היא להישאר במערכת יחסים לא מספקת ולהמשיך לקוות שהדברים יהיו אחרת. יחד עם זאת, רוב הזוגות בוחרים בדיוק כך.
תהני ממנו כל עוד הוא שלך
אישה סיפרה לקבוצה טיפולית כיצד היא מענה את בעלה באמצעות קנאה. למרות שהיא הבינה שהתנהגותה אינה הגיונית, היא לא הייתה מסוגלת להפסיק. כשהיא דיברה על הקנאה שלה, הפונקציה המערכתית שלה הפכה להיות ברורה למנחה הקבוצה והוא הצביע על פתרון. הוא אמר לה: “את תאבדי את בעלך במוקדם או במאוחר. תהני ממנו כל עוד הוא עדיין איתך.” כמה ימים לאחר מכן, הבעל התקשר למנחה ואמר לו: “תודה לך, קיבלתי את אשתי בחזרה.”
בעלה השתתף לפני שנים רבות בסדנה שהונחתה על ידי אותו מנחה יחד עם אישה שעימה הוא חי במשך שבע שנים. במהלך הקבוצה, הוא סיפר לאישה זו שיש לו חברה צעירה, והוא מתכנן להינשא לה. הוא השתתף בסדנה שנייה יחד עם האישה החדשה, שלה נישא זמן קצר לאחר שנכנסה להיריון. כלפי חוץ, היא התנהגה כאילו לבעלה לא היה קשר לבת הזוג הקודמת, והיא שימרה את בעלותה עליו באמצעות קנאה ולחץ ציבורי. באופן סודי, היא הרגישה שיש קשר בין בעלה לאשתו הקודמת וחשה אשמה על חלקה בפרידה שלהם. הקנאה שלה לא הייתה התוצאה של פעולות בעלה, אלא ההכרה הסודית שלה באסירות התודה והחוב שלה לאשתו הקודמת. הקנאה שלה התבטאה בפרידה פנימית שלה מבעלה ושיקפה את הקשר שעדיין היה לו עם אשתו הראשונה ואף ביטאה סולידריות עימה.
למרות תובנה זו, האישה והגבר נפרדו לאחר כמה שנים.
האהבה שמה מגבלות על החופש
שאלה: ממה שאתה אומר על מעורבבויות, זה נשמע כאילו הכול קבוע מראש. האם יש לבני זוג שרוצים לחיות ב”שותפות של שוויון” כמו שאתה קורא לכך, חופש אישי כלשהו, או שהכול קבוע על ידי המגבלות המערכתיות?
הלינגר: בכל מערכת יחסים, הגבולות מוגדרים באופן שונה, חלקם רחבים יותר ומתירנים יותר, ואחרים מגבילים יותר. אשמה מתחילה כאשר אתה חוצה את הגבול של מערכת היחסים שלך. אתה חש חופשי וחף מאשמה בתוך הגבולות, ואין חופש או חפות מאשמה ללא גבולות ברורים. לדוגמה, התהליך הזה ברור אצל ילדים בבית ספר, שלפעמים הופכים להיות מפוזרים אם המורה לא הגדיר גבולות ברורים. כשהגבולות נבחנו והם מוגדרים בבהירות, אפשר לזהות את האזור של החופש בבהירות. הגשמה וסיפוק נמצאים בתוך הגבולות של מערכת יחסים. כשאנחנו עוברים את הגבול, אנחנו פוגעים במערכת היחסים. לפעמים הפגיעה כל כך גדולה שאיננו יכולים עוד לחזור אליה. לדוגמה, לעיתים קורה במערכת יחסים של שני בני זוג שהגבולות צרים מדי, ואחד מבני הזוג לוקח מאהב/ת כדי למתוח את הגבולות וליצור מרחב חופשי חדש. אם הגבולות הופכים להיות רופפים מדי ומה שבני הזוג חולקים יחד הופך להיות לא ברור, מערכת היחסים שלהם מאוימת. הם חייבים לפנות לאחור ולהגדיר מחדש את הגבולות שלהם, או להיפרד.
השייכות שלהם זה לזה מציבה מגבלות על החופש שלהם, ומגבלות כאלו הן חלק בלתי נפרד מכל מערכת יחסים. חופש הבחירה שלנו מוגבל על ידי השלכות שיש לבחירות שלנו על תחושת השייכות שלנו.
אנו יכולים לבחור לחרוג מהגבולות המוגדרים של מערכת היחסים, אך לא בלי לשלם מחיר של אשמה, ולא בלי לחוות את ההשפעה של כך על האושר שלנו ושל בן הזוג שלנו, ולא בלי לסכן את מערכת היחסים. זה משקף חוק טבעי של מערכות – שיש גבול שמעבר לו מערכת אינה יכולה להשתנות מבלי להתפתח להפוך להיות מערכת אחרת.
פרידה
שאלה: אני עובדת הרבה עם זוגות בתהליכי פרידה. לפעמים זה הולך די טוב, ולפעמים יש בעיות איומות. האם יש דינמיקות מערכתיות שמשפיעות על זה?
הלינגר: לעיתים קרובות אנשים מרשים לעצמם לסבול זמן רב לפני שהם חשים חופשיים לעזוב מערכת יחסים גרועה. זה כך בגלל שהם לא רוצים לפגוע בפרטנר, או בגלל שהם מפחדים מה אחרים יגידו או יחשבו. בדרך כלל אדם אחד רוצה מרחב חדש וגדול יותר, ולא מרגיש שמוצדק שהוא ינקוט צעדים כדי לאפשר זאת לעצמו, מפני שזה יפגע במישהו. האדם מתנהג כאילו הסבל שלו יכול לנטרל את הכאב של הפרטנר שלו או להצדיק את הפעולות שלו בעיני אחרים. זוהי סיבה אחת לכך שתהליכי גירושין נמשכים זמן רב.
כאשר פרידה מתרחשת לבסוף, לשני הצדדים יש הזדמנות להתחלה חדשה וגם סיכונים מכך. אם בן הזוג מסרב לקבל את ההזדמנות להתחיל מחדש והוא מתעלם מהסיכוי ליצור משהו טוב, ובמקום זה הוא נאחז חזק בכאב שלו, יהיה קשה לבן/בת הזוג השני להיות חופשי. מצד שני, אם שניהם מנצלים את ההזדמנויות שניצבות בפניהם, שניהם חופשיים ויחושו הקלה. מתוך כל ההזדמנויות לסליחה במצבים של גירושין ופרידה, זהו המצב הטוב ביותר מפני שהוא יוצר הרמוניה, אפילו בעת פרידה.
כשתהליך גירושין מסתבך, יש נטייה בדרך כלל להאשים מישהו. אלו המעורבים בעניין מנסים להימלט מכובד המשקל של גורלם על ידי האשמת מישהו אחר. ככלל, נישואין לא מסתיימים משום שפרטנר אחד אשם והשני זכאי, אלא בגלל שאחד מהם נמצא במעורבבות עם הנושאים הלא פתורים של משפחת המקור שלו, או בגלל שבני הזוג פונים לכיוונים אחרים. על ידי האשמת פרטנר אחד, נוצרת אשליה שיכול היה להיות משהו אחר, או שהתנהגות כלשהי הייתה יכולה להציל את הנישואין. בני הזוג מתעלמים מכוח המשיכה ומעומקה של הסיטואציה ומתחילים להאשים זה את זו. הפתרון להתגברות על האשליה הזו וההאשמה ההרסנית הוא להיכנע לצער העמוק שהם חווים, מפני שהזוגיות שלהם הגיעה אל סופה. האבל הזה לא נמשך זמן רב, אבל הוא עמוק וכואב מאוד. לאחר שהרשו לעצמם לעבור דרך תהליך האבל, הם יכולים לדבר על מה שצריך לדבר ולארגן את מה שצריך בבהירות, היגיון וכבוד הדדי. בפרידה, כעס והאשמה הם בדרך כלל תחליפים לכאב האבל.
כששני אנשים אינם מסוגלים להיפרד בצורה נקייה, הסיבה לכך על פי רוב, היא מפני שהם לא לקחו זה מזו באופן מלא את מה שניתן להם. אחד צריך לומר לשנייה: “אני לוקח את הטוב שנתת לי. אני נוצר זאת כאוצר בתוכי. כל מה שנתתי לך, נתתי בשמחה, וזה שלך לתמיד. אני לוקח אחריות על החלק שלי בכל מה שהשתבש בינינו, ואני משאיר אצלך את החלק שלך. אני נפרד ממך עכשיו בשלום.” אם הם מצליחים להגיד את המשפטים האלו זה לזו באופן אותנטי, הם יכולים להיפרד בשלווה לשלום.
במצבים מעין אלו, לפעמים עוזר לספר סיפור פשוט.
הסוף
שני אנשים, תרמילם ארוז וגדוש, יצאו יחד למסע. דרכם הובילה אותם דרך גנים פורחים ודשא ירוק, והם שמחו מאוד. ואז הדרך הפכה להיות תלולה. לבסוף, לאחד מהם נגמרה הצידה לדרך והוא התיישב. השני המשיך מעט הלאה. הדרך הפכה קשה יותר ומלאה באבנים רבות ולבסוף גם השני אכל את שארית הצידה לדרך והתיישב. בעודו מביט לאחור על הצבעים המרהיבים של הנוף שנמצא למטה, הוא התחיל לבכות.
לפעמים בני זוג מתנהגים כאילו ההשתתפות שלהם במערכת היחסים הייתה כמו חברות במועדון שנבחרה באופן חופשי לגמרי ויכולה להסתיים באופן חופשי. אולם המצפון הלא מודע וחסר הרחמים השומר על האהבה מלמד אחרת. אם היינו חופשיים לסיים את הזוגיות שלנו, פרידה הייתה כואבת הרבה פחות. פרדריך הולדרליין מתאר זאת בשיר:
האוהבים
היפרדו! זה היה נראה כל כך חכם וטוב.
מדוע אנחנו כל כך המומים כעת, כאילו רצחנו את האהבה?
אה! אנחנו מכירים את עצמנו כל כך מעט!
אל חבוי בתוכנו שולט.
במערכת יחסים רצינית של שווים, אנחנו מחויבים לבני הזוג שלנו ואי אפשר להיפרד ללא כאב ואשמה. באופן בלתי נמנע, ההשלכות הן הרסניות כשבני זוג נפרדים בצורה לא אחראית. למשל, אם פרטנר אחד אומר: “אני הולך לעשות משהו למען עצמי ולמען ההתפתחות האישית שלי, ומה שקורה לך – זו בעיה שלך.” לא נדיר שילד ימות או יתאבד לאחר הפרידה. פרידה כזו נחווית על ידי הילד כפשע הדורש כפרה. היקשרות היא גם הפרס וגם מחיר האהבה.
אימא, אני משאירה את ההשלכות לכך שהלכת איתך
אישה אחת נפרדה מבעלה בקלות דעת, ובתה חלתה במחלה קשה זמן קצר לאחר הפרידה. בקונסטלציה המשפחתית, הנציגה של האם הרגישה הכי טוב כשהעמידו אותה מחוץ למעגל והילדים הועמדו ליד אביהם. כשבתה אמרה לה, “אימא, אני משאירה אצלך את ההשלכות לכך שהלכת,” היא חשה חופשייה, וכולם בקונסטלציה הרגישו תחושה של הרמוניה.
שאלה: מי מחליט אם פרידה היא לא אחראית?
הלינגר: אף אחד לא מחליט, פשוט מרגישים בזאת. כאשר פרידה מתרחשת, כולם יודעים מיד האם זה היה אחראי או לא.
תמלול: ארנסט – התאבדות של ילד
לאחר העמדה של קונסטלציה משפחתית, ארנסט מגיב להצעה שתמונה של הילד המת תיתלה בבית.
ארנסט: אם עליי לתלות תמונה של בני (שהתאבד), הילדים האחרים יכעסו. הם לא רוצים שום קשר עם אחיהם המת, והם לא רוצים תזכורת על התאבדותו.
הלינגר: אם כך הם מרגישים, גם הם נמצאים בסיכון לאובדנות. אנחנו יכולים להעמיד קונסטלציה של משפחתך ולראות מה קורה. תרצה בכך?
ארנסט: כן.
הלינגר: אוקיי. נעמיד את המשפחה הנוכחית שלך. כמה ילדים יש לך?
ארנסט: יש עוד שניים.
הלינגר: והילד שהתאבד, איזה מקום הוא היה במשפחה?
ארנסט: הצעיר ביותר.
הלינגר: האם אתה או אשתך הייתם אי פעם במערכת יחסים אחרת?
ארנסט: לא.
הלינגר: אנחנו צריכים גם אותך, את אשתך ושלושת הילדים. לך והעמד אותם. ראית איך עושים זאת. תתחיל עם הנציג שלך וקח אותו למקום שלו. הישאר מרוכז. מה שמגיע מהראש שלך לא יעזור לנו. תרגיש את דרכך לתוך הסיטואציה ושים כל אחד היכן שזה מרגיש לך נכון. (ארנסט מציב את הנציגים מלבד נציגה לאשתו). ומה עם אשתך?
ארנסט: אני לא יכול להכניס אותה.
הלינגר: למה הכוונה?
ארנסט: היא לא רוצה לראות את זה.
הלינגר: אז תעמיד אותה במקום ששם מי שלא רוצה לראות צריך לעמוד.
מקרא: בעל – הנציג של ארנסט, אישה – הנציגה של אשתו של ארנסט, 1- ילד בכור, 3 – ילד שלישי, +4 – ילד רביעי, נפטר בינקות.
הלינגר: מה קורה עם האב?
הנציג של ארנסט: אני מרגיש מתוח מאוד בעימות הזה, ואני לא יכול לומר מה עוד קורה.
הלינגר: מה קורה עם האישה?
אישה: אני מרגישה חנק בגרון והידיים שלי משותקות.
הלינגר: מה קורה עם הבכור?
הילד הבכור: אני מרגיש משקל אדיר וליבי דופק.
ילד שלישי: אני מפחד מאחי הקטן. אני עצוב שכולם מסתכלים לכיוון מסוים, אבל אף אחד לא מסתכל בעיניים של איש.
הלינגר: איך מרגיש הילד הצעיר?
הילד המת: ליבי הולם ואני רועד. אין אוויר.
הלינגר (לילד המת): צא החוצה ותסגור את הדלת אחריך.
הלינגר: איך זה כעת עבור האב?
הנציג של ארנסט: זוהי הקלה.
הלינגר: ועבור האם?
אישה: יותר טוב (מופתעת).
הלינגר: (לילד הבכור) ועבורך?
ילד בכור: יותר גרוע.
ילד שלישי: זה הרבה יותר טוב. אני יכול לנשום יותר בקלות.
הלינגר (לקבוצה): למה ילד מתאבד? מתוך אהבה. תגובות ההקלה של הנציגים מראות שהמשפחה הזו הייתה צריכה שמישהו ייעלם. השאלה היא: מי באמת היה צריך ללכת?
(לארנסט): אז, מי באמת היה תחת לחץ לעזוב?
ארנסט: היו רבים כל כך. אפילו בדור של הסבים שלי.
הלינגר: אז מי מת?
ארנסט: דוד וסבתא שלי, גם הם התאבדו.
הלינגר: של מי היה הדוד אח?
ארנסט: הוא היה אח של אמי. הסבתא הייתה אימו של אבי.
הלינגר: ושניהם התאבדו?
ארנסט: כן. ואז שני אחיי נפטרו כשהם היו צעירים, וגם בת קטנה.
הלינגר: הבת שלך?
ארנסט: הבת שלי, כשהייתה קטנה מאוד. (קולות הפתעה בקבוצה).
הלינגר (לקבוצה): האם אתם שמים לב כיצד אנשים שנשכחו עדיין נוכחים, אפילו כאשר הם מתים? (מחזיר בחזרה את הנציג של הבן הצעיר חזרה לתוך הקונסטלציה).
(לנציג הבן הצעיר) איך הרגשת מאחורי הדלת?
ילד מת: יותר טוב.
הלינגר: חזור חזרה וקח את המקום המדויק שלך לפני שיצאת. האם שמעת שיש לך אחות צעירה יותר?
ילד מת: כן.
הלינגר (לארנסט): האם הילדה שמתה הייתה הבכורה?
ארנסט: היא הייתה השנייה.
הלינגר: העמד אותה בתוך הקונסטלציה. (ארנסט מציב אותה על יד אחיה המת). (לארנסט) תתרכז. לאן בדיוק היא צריכה ללכת? התבונן בכל הקונסטלציה ותרגיש היכן מקומה.
ארנסט: כאן (על יד אחיה), היא ביחד עם המת. שם (עם יתר האחים) היא עם החיים.
הלינגר: זו מחשבה. זו לא תחושה. (לקבוצה) כשאנשים מעמידים קונסטלציה על פי קונספט, זה לא עובד.
ארנסט: כאן, היא עם המתים.
הלינגר: זו רק תאוריה שאתה תקוע בה. (לנציג של ארנסט): לאן היא שייכת?
הנציג של ארנסט: על יד אימה.
הלינגר: איפה?
הנציג של ארנסט: משמאל לאימה. (הנציגה זזה למקום האמור).
הלינגר (לנציגה של האישה): איפה בדיוק היא צריכה לעמוד עבורך?
אישה: אני פתאום קרה כקרח. אני לא מסוגלת לראות אותה.
הלינגר: איפה היא צריכה להיות עבורך?
אישה: מולי.
הלינגר (לאישה): קחי אותה בזרועותייך. תנשמי. (האם והבת מחזיקות אחת את השנייה ברכות). (לארנסט): ממה היא נפטרה?
ארנסט: היא לא יכלה לנשום. הריאות שלה לא היו מפותחות. היא יכלה לנשום רק יומיים.
הלינגר (לנציג של ארנסט): מה שלומך כעת?
הנציג של ארנסט: הלב שלי חם מאוד.
הלינגר (לבן הצעיר): איך אתה?
הילד המת: אני מרגיש יותר טוב כעת.
הלינגר (לקבוצה): כשהיא שם, הוא יכול להישאר. (לבן הבכור): ואתה?
בן בכור: אני חש הקלה.
ילד שלישי: גם אני, אבל הייתי מעדיף שהיא תבוא הנה לידינו.
הלינגר: נעשה את זה אחר כך. (לבת שנפטרה): איך את?
הבת שנפטרה: אני נזכרת שכאשר הייתי תינוקת קטנה, כמעט מתתי. לא יכולתי לנשום והייתי לעיתים קרובות בסניטריום עם אסטמה וברונכיטיס.
הלינגר: זה זיכרון אישי שלך. כעת, רק תישארי בתפקיד. באופן ברור, ארנסט לא בחר בך במקרה. איך זה בשבילך לעמוד על יד אימך?
הבת שנפטרה: טוב.
הלינגר: ואיך האם?
אישה: אני מרגישה רגועה יותר. גם נהיה פה חם מאוד.
הלינגר (לקבוצה): עכשיו אנחנו יכולים לנסות למצוא סדר למשפחה, כלומר, נחפש מה יכול להיות סדר טוב עבורם. (הלינגר מעמיד את ההורים אחד ליד השני, כשהילדה שנפטרה יושבת על הרצפה לפניהם ונשענת בגבה עליהם. הילדים מולם).
הלינגר (להורים): שימו את הידיים שלכם בעדינות על ראשה או על כתפיה של הילדה שנפטרה כך שהיא באמת תהיה איתכם ביחד. הביטו זה בזו בעוד אתם חשים את נוכחות ילדתכם. (לבת שנפטרה): איך את מרגישה שם?
הבת שנפטרה: אני מרגישה מאוימת.
הלינגר: מאוימת? אז לכי לכיוון אחייך… קרוב אליהם… ממש ביניהם, במקום שלך.
הלינגר: איך זה עבורך?
הבת שנפטרה: מוגנת מאוד.
ילד בכור: טוב!
ילד שלישי: גם טוב.
ילד שנפטר: לא כל כך טוב.
הלינגר (לנציג של ארנסט): איך אתה?
הנציג של ארנסט: טוב.
אישה: אני מרגישה כיווץ קל בחלק הימני שלי.
הלינגר (להורים): תחליפו צדדים. זה יותר טוב או יותר גרוע?
אישה: יותר טוב.
הנציג של ארנסט: יותר טוב.
הלינגר (לבן הצעיר): איך אתה מרגיש עכשיו?
הילד שנפטר: ליבי הולם ואני רועד כמו בהתחלה.
הלינגר (לארנסט): עוד פעם, מה קרה במשפחה שלך?
ארנסט: יותר מוקדם?
הלינגר: מי מת?
ארנסט: אימו של אבי, ואז אחיה של אימי, שני אחים צעירים מאוד שלי ואבי.
הלינגר: אז עדיין יש לנו גלריה שלמה של מתים. בן כמה היה אביך כשהוא מת?
ארנסט: 55.
הלינגר: איך סבתך מתה?
ארנסט: היא התאבדה.
הלינגר: בת כמה היא הייתה?
ארנסט: 34.
(הלינגר מבקש מההורים להחליף מקומות עוד פעם. נוספים נציגים עבור אביו של ארנסט, אחיו הצעירים, וסבתו מצד אביו. מנסים כמה מבנים של העמדות, עם עזרת הנציגים, עד שמוצאים את ההעמדה הנכונה).
מקרא: אח1+ – אחיו של ארנסט, נפטר צעיר, אח2+ – אחיו של ארנסט, נפטר צעיר, אב – אביו של ארנסט, נפטר בגיל 55, סבתא+ – סבתו של ארנסט מצד אביו, התאבדה בגיל 34.
הלינגר (לנציג של ארנסט): איך אתה מרגיש כשאתה רואה את כולם?
הנציג של ארנסט: אני מרגיש טוב. אבי נותן לי כוח.
הלינגר (לבן הצעיר): איך אתה מרגיש עכשיו?
ילד שנפטר: הרבה יותר טוב. אבל אני צריך לראות את סבי באופן ברור.
הלינגר: אוקיי, נזיז אותו מעט. הוא הכי חשוב עבורך.
ילד שנפטר: כשסבא נכנס פנימה, מיד הרגשתי יותר טוב.
הלינגר (לקבוצה): תחושת הבטן שלי אומרת שעם כל כך הרבה מתים והתאבדויות במשפחה הזאת, באופן לא מודע ארנסט רצה להתאבד, או שהרגיש שהוא צריך למות צעיר כדי ללכת אחרי כל אלו שהלכו לפניו. בנו הצעיר עשה זאת במקומו.
זו דינמיקה שאנו רואים לעיתים קרובות במשפחות שחוו מחלות חמורות, תאונות לעיתים קרובות, או התאבדויות. זה נקרא, “מוטב שאני אלך מאשר אתה, אבי היקר או אימי היקרה.” זה המקרה כאן. הקונסטלציה הראשונה שארנסט העמיד הראתה זאת בבירור – הבן הצעיר עמד לפני אביו כדי לשמור שלא יעזוב.
(לארנסט): מה נעשה איתך? שים את עצמך במקום שלך בקונסטלציה כך שתרגיש איך זה לעמוד שם.
ארנסט: יש לי אינטואיציה אחרת.
הלינגר: קודם כל שים את עצמך בתוך הקונסטלציה. (ארנסט לוקח את מקומו בקונסטלציה. הלינגר צופה בתגובתו).
(לקבוצה): אני לא חושב שהוא יכול לעשות זאת כמו שצריך. הוא מבוגר מדי כדי שיוכל באמת לפתור את הדינמיקה הזו. אנחנו צריכים לכבד זאת. הגיל מציב גבול למה שאנחנו יכולים לעשות. בעיקרון, הגרוע מכל כבר קרה. בנו הצעיר כבר התאבד, ומאוחר מדי להציל אותו.
השאלה היא האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות עבור יתר הבנים. הוא יכול להציל אותם אם הוא ייתן לבנו שנפטר מקום בליבו ויאמר לו, “אני יודע שעשית זאת עבורי, ואני לוקח אותך בליבי כך שתמשיך לחיות בתוכי. אני אעשה משהו טוב לזכרך.” והוא יכול לומר לבניו האחרים, “יש לו מקום בליבי, ואני מבקש מכם גם לתת לו מקום בלבבכם. וגם, הביטו על אחותכם שעומדת ביניכם וששייכת אלינו.”
זה יהיה סדר האהבה, ופתרון בדרך האהבה.
(לארנסט): האם זה מספיק ברור לך?
(ארנסט מהנהן, עוצר, הנציגים מתיישבים).
(לקבוצה): יש שאלות?
משתתפת: בני כל הזמן מסכן את חייו. האם אני צריכה לחכות עד שמשהו כזה יקרה?
הלינגר (מביט בה זמן רב, ואז אומר ברכות): האם הוא עושה זאת עבורך?
משתתפת: אני לא יודעת.
הלינגר: הוא עושה זאת עבורך. העיניים שלך הבריקו כשסיפרת. הפתרון מונח אצלך. (שתיקה). יש שאלה לעוד מישהו?
משתתף: אני אשמח לדעת יותר על משהו שאמרת קודם. אמרת לארנסט שהוא מבוגר מדי כדי למצוא פתרון. האם זו הייתה פרובוקציה? פתחת כאן משהו.
הלינגר: הוא כבר עשה את מה שיש לעשות. זה לא משנה איך זה קרה. הבט בו, כעת הוא קורן.
עוד שאלות בנושא
שאלה: נראה לי שאתה מבקש הרבה מאוד מהמונחים שלך. אמרת בעצמך שאתה הולך עד קצה הגבול. אבל גם שמתי לב שאתה עוצר לפתע בנקודה מסוימת כך שהעבודה תמשיך בעצמה, שהיא תצבור כוח מסוים. האם תוכל להסביר איך אתה מבין את התהליך?
הלינגר: יחד עם המונחה, אני סוקר את כל השדה של ההשלכות של הפעולות שלו או שלה ושל הגורל. אני לא מגביל את זה למה שקל ונחמד. אני הולך עם המונחים עד לקצה גבול המערכת שלהם. למעשה, זה אומר שבסופו של דבר נפגוש במוות, ויחד עימם, אני מסתכל על האפשרות שגם הם ימותו, או שמשהו נורא יקרה. אני מלווה אותם, אני הולך יחד עימם לגבול החיצוני, ללא פחד, ללא היסוס. אנחנו מביטים על כל מה שנמצא שם, לאורך צד אחד ולאורך הצד השני.
ברגע שעשינו זאת, אנחנו רואים את כל שדה המציאות הפועל במערכת שלהם. אנחנו מגלים את כל השדה במלואו ואנחנו מכירים בגבולותיו. רק כשאנחנו הולכים לגבולות החיצוניים אנחנו יכולים לדעת מה אפשרי, הטוב כמו גם הרע. זה נותן למונחים שלנו כוח, ועם הכוח הזה, אנחנו יכולים לחפש פתרון שהוא טוב לכולם.
לעיתים הפתרון הוא כזה שאנחנו חייבים לקבל את הבלתי נמנע, שהגענו לקצה גבול היכולת, וששום דבר אחר אינו קל יותר או אפשרי. אולם, על פי רוב קיים פתרון אפשרי אחר. כשקיים פתרון נוסף, אפשר להגיע אליו בקלות יותר לאחר שהגענו לקצה הגבול. האדם יכול לראות את המצב במציאות ויכול לבחור את הדרך הטובה והמתאימה ביותר עבורו או עבורה.
שאלה: הרבה ממה שאתה אומר נשמע דוגמטי. יחד עם זאת, אני מופתע מהשלווה פנימית והריכוז שלך למרות מצבים קשים מאוד שאנשים מעלים ולמרות שעולות לפעמים תגובות עוינות מאנשים בקהל. אני רואה בך רוח רכה שנוגעת בי באופן עמוק. איך אתה שומר על המרכוז הפנימי שלך ועל בהירות התפיסה שלך?
הלינגר: רוגע, שלווה ובהירות התפיסה אפשריים כשיש ההסכמה לכך שהעולם הוא מה שהוא, ללא כל כוונה לשנות אותו. במהותה, זוהי גישה דתית, שמחברת אותי לשלם גדול יותר, מבלי להפריד אותי ממנו. אני לא מתיימר לדעת יותר או מקווה להשיג משהו טוב יותר ממה שהכוחות הפנימיים שכבר פועלים במערכת היו עושים בעצמם. כשאני רואה משהו נורא, הוא גם היבט של העולם, ואני מסכים לכך, אני מקבל את זה. כשאני רואה משהו יפה, אני מסכים גם לקבל את זה. אני קורה לגישה הזו “ענווה” – הסכמה לקבל את העולם כפי שהוא. רק הסכמה כזו מאפשרת את התפיסה. בלעדיה, תקוות, פחדים, שיפוט – ההבניות שלי – מפריעים לתפיסה שלי.
עניין נוסף, עוד משהו שיש להתחשב בו הוא שסדרי האהבה אינם מבנים נוקשים. הם כל הזמן משתנים, הם משתנים מרגע לרגע. יש בתוכם משהו מגוון באופן עשיר, שפע עמוק, שאנו יכולים להציץ בו רק לרגע קצר.
זו הסיבה מדוע כל קונסטלציה משפחתית היא אחרת, אפילו כאשר הנושאים בהם עוסקת המשפחה זהים. כשאני מזהה סדר מסוים שיש במשפחה הזו, אני אומר מה שאני רואה. חלק מהאנשים רגילים לחשוב במובנים של “נכון” ו”לא נכון”, יש להם נטייה לשמוע את מה שאני אומר כהצהרות לגבי האמת באופן כללי. זה לא כך! זו רק הכרה באמת שניתן להציץ בה ברגע אחד מסוים. זה נכון רק לרגע הזה, ובאותו הרגע, יש שם אמת מלאה. אם מישהו מבודד את מה שראיתי מההקשר הרגעי של הדבר ומסיק ממנו עקרון כללי, זה דוגמטי. אולם אלו אנשים אחרים שעושים זאת מהדברים שאני אומר – אני לא עושה זאת.
אין עדיין תגובות