לא יוצאת עם ערסים הוא סיפורו של סמי ארויו, צעיר תל-אביבי בן שלושים משכונה קשת יום שעדיין לא מצא זוגיות אמיתית, ובינתיים הוא מחפש אותה אצל יצאניות.
צעירה צפונבונית שאחריה חיזר לפני שנים, קטלגה אותו כערס.
על פניו סמי עונה להגדרות הסטריאוטיפיות של ערס: לפי שמו, ושכונת מגוריו.
החברה הישראלית סימנה אותו ככזה מרגע לידתו.
השאלה היא האם גם סמי מרגיש ומתנהג כערס בגלל הסטיגמה שדבקה בו.
שיחת טלפון שגויה משנה את מהלך העניינים חושפת אותו לתובנות שונות וסוחפת אותו למערבולת של התאהבויות, שלתוכה צצה גם אהבתו הראשונה והכואבת.
זה ספרו הראשון של נתן תמרי, יליד תל אביב, 1946.
קטגוריות: מבצעי החודש, אהבה ותשוקה
הספר זמין לקריאה במכשירים:
22.00 ₪
מקט: 001-3460-001
לא יוצאת עם ערסים הוא סיפורו של סמי ארויו, צעיר תל-אביבי בן שלושים משכונה קשת יום שעדיין לא מצא זוגיות […]
פרק א
איים בזרם
סמי יצא מהמקלחת, זמזם שיר של שרית חדד. התנגב, ניצב מול המראה, כיווץ את שרירי הבטן, בדק את הקוביות, בדק את הגילוח, ניגש לארון, בחר את הבושם האחרון שקנה, הזליף על עצמו והתלבש. את כל ההכנות הקפדניות האלה הוא עשה לקראת הפגישה השבועית שלו. סמי כבר בן שלושים ועדיין לא ניהל מערכת יחסים רצינית. מגיל תשע עשרה הוא מחפש אהבה אצל זונות. הוא התיישב ופתח את החוברת שאסף בקיוסק, בחן את התמונות, ידע שאין קשר ובכל זאת צלצל לפי התמונות שעושות לו את זה. צלצל וקיבל מחירים וכתובות: רחוב לבנדה, אלנבי, העליה, כנפי נשרים, עמק יזרעאל. הוא גר בדרום תל אביב, הרחובות האלה מוכרים לו, אבל הוא בחר כתובת בצפון תל אביב. רחוב בלוך שנמצא ליד העירייה. הוא הניח את השפופרת, ניצב שוב מול המראה, הקסדה בידו.
ססס אמק הקסדה הזאת – הורסת ת’שיער. הטלפון צלצל. מזמן רצה לנתק ולהישאר רק עם הנייד, בטלפון הזה רק אימא שלו מצלצלת. המספר חסום, הוא היסס רגע ואז הניח את הקסדה, התיישב וענה, “הללו,” קצר ומהיר.
“ערב טוב, אפשר לדבר עם יונית?”
“יונית? רגע.” הקול בטלפון נשמע נעים, הוא לא רצה לנתק והשתדל לענות בטון מתאים ובקול רך.
“יונית מתקלחת – להשאיר לה הודעה?”
“היא חיפשה את איים בזרם, תגיד לה שמצאתי.”
“מה זה?”
“איים בזרם של המינגוויי.”
“של מי?”
“רגע, אתה אבא שלה?”
הקול שלו שוב התרכך, “לא, אני חבר שלה.”
“מוזר.”
“למה מוזר?”
“חבר של יונית? יונית. יונית הרי אוהבת ספרים ואתה שואל אותי מי זה המינגווי?”
“ת’אמת, הגעת אליי בטעות, אין כאן יונית.”
“אבל הרגע אמרת שהיא מתקלחת.”
“סתם אמרתי.”
“למה?”
“כי יש לך קול מתוק כזה ולא רציתי שתנתקי.”
“תגיד, באמת לא ידעת מי זה המינגווי?”
“עכשיו אני מבין שזה בטח איזה סופר ידוע.”
“נכון.”
“אתה קורא?”
“כן, קורא ידיעות.”
“ידיעות זה טוב, וספרים אתה לא קורא?”
“ספרים זה לזקנים, אני בן שלושים, לא קורא ספרים, למה לקרוא, לא יותר טוב סרטים?”
“יופי, אתה לא קורא, אבל הסקת מיד שהוא סופר ידוע.”
“כן, הסקתי.”
היה בקול שלה משהו מושך ומגרה, אבל הוא נזכר שהוא בדרך לבלוך עשרים ו… התלבט ואז אמר לה.
“הייתי כבר בדרך החוצה.”
“לסרט?”
“לא.”
“לחברים?”
“לא.”
הזונה מבלוך, הזונה מבלוך מחכה לו, אבל הקול בטלפון מושך אותו. בכל זאת אמר לה, “אני הולך לזיין.” תנתק או לא? שאל את עצמו וחיכה.
דממה.
“אמרתי שאני הולך לזיין.”
“שמעתי.”
“ולא ניתקת?”
היא לא ניתקה, אמר לעצמו והתרווח על הספה.
“את מי?” שאלה.
“את מי?”
“כן, לזיין את מי, ואיך אתה כל כך בטוח, אולי פתאום לא יבוא לה?”
כמעט סיפר לה על הזונה מבלוך אבל עצר.
“תגיד, אמרת קודם שיש לי קול מתוק, למה התכוונת?”
“קול כמו של זמרת, כמו של מירי מסיקה אבל צעיר יותר.”
“צעיר יותר? אני בת שלושים וחמש.”
“בהתחלה חשבתי בת עשרים ומשהו, אבל אחרי זה מהשיחה הבנתי.”
“הסקתי.”
“קולט מהר.”
“אז היית בדרך לזיון ועדיין אתה איתי בטלפון כבר עשרים דקות, ומה אתה מסיק מזה? או מה אני מסיקה מזה? או מה מירי הייתה מסיקה מזה?”
שניהם צחקו.
“מה?”
“שאני המשחק המקדים שלך.”
“שאת מה שלי?”
“לא משנה. אמרת קודם שיש לי קול מתוק.”
“מתוק, כן, אמרתי מתוק.”
“אתה אוהב מתוק?”
“כן.”
דממה בטלפון ורק נשימותיהם נשמעו.
“אתה… אתה בטח אוהב ללקק מתוק.”
“כן, אוהב ללקלק.”
שוב רק נשימותיהם בטלפון.
“אוהב מאוד ללקק?” לחשה בקול מלטף.
“כן מאוד, ללקלק.”
מכנסיו לחצו והוא שחרר כפתורים.
“מאוד, אמרת?” ידו כבר בתוך מכנסיו ופתאום הוא אמר לה משפט ששמע תמיד מהבוס הקודם שלו, “טוב ציפור אחת ביד משתי ציפורים על העץ.”
פרק ב
ההיה או חלמתי חלום
ליאת או קורנליה – כך ביקשה שיקרא לה כשדיברו בטלפון – התעוררה למחרת, פקחה עיניים ושאלה את עצמה, ההיה או חלמתי חלום?
הכול התערבב לה: סקס “רוחני” וסיום פיזי כה חזק שמזמן לא חוותה.
פיתיתי אותו? או הוא אותי? ניסתה לשחזר את מהלך העניינים.
אני כנראה נואשת לסקס והוא זיהה את זה. הוא ויתר על זיון אמיתי ונשאר איתי, ומי היא הזיון שעליו ויתר? ואיך פתאום בני נעלם אתמול בערב ונשכח.
כן, במציאות בגלל בני נעשיתי עצורה ומתרחקת. די ליאת, תעיפי כבר את בני לכל הרוחות.
ואיך אתמול עם סמי בטלפון הייתי כל כך נועזת?
מתוקה אמרת? אתה אוהב ללקק? והוא מיד הבין וענה לי, מאוד אוהב ללקלק, ללקלק הוא אמר, שזה כבר לגמרי שונה מללקק שאפשר לפרש לכל כיוון. ללקלק זה אחרת, והתחיל להיות לי נעים בגוף, הרגשה שכבר מזמן לא חוויתי. לא היה שם שום דבר פיזי שיכול לקלקל או לפגום, כמו תנועה לא נכונה במקום לא נכון שתכבה אותי. לא היה שם שום דבר מרתיע, הרגשתי בשליטה, לא חששתי, הייתי אנונימית, הייתי קורנליה. בכל רגע יכולתי לנתק, לא גוף ולא צורה, רק מילים ודמיון. “הליקלוק שלך נעים לי,” אמרתי לו – עוד… הליקלוק שלך עושה לי צמרמורת.”
אתמול בטלפון היה לי טוב, שמרתי את מספר הטלפון וכתבתי לידו ‘סמי’ אבל לא נראה לי שאצלצל שוב. גם אין סיכוי שניפגש, הרי אם במציאות היינו יושבים נניח בבית קפה ומשוחחים, מה היה קורה? על מה מדברים עם אחד שלא קורא ספרים? הוא היה מספר לי אולי על הפועל או מכבי תל אביב ואני הייתי מצטטת שורה של נתן זך או שימבורסקה. לא, אין לזה סיכוי. אה, אולי סרטים? הוא אוהב סרטים – מכנה משותף – אבל אני כנראה הייתי משעממת אותו במונחים כמו אירוע מחולל, רבדים, שוטים וסאב קונטקסט.
המחשבות הסנוביות האלה לא מתאימות לי: “שימבורסקה, רבדים וסאב קונטקסט”. נזכרתי בחבר הראשון שלי, אלי, שהיה עוזר מציל בחוף גורדון. הוא היה בן עשרים ואני הייתי תלמידה חולמנית בתיכון. זה היה ביום קיץ, קצת לפני החופש הגדול, הייתה כבר אווירה של סוף שנה. אני ותלמידות נוספות הברזנו והגענו לחוף. ישבנו שם על החול והסתכלנו על הגלים והאנשים. חלק מהבנות העירו על הבנים שעברו, צחקו וחילקו ביניהן מחמאות, “הומו, קוף, חנון, גמד, חרמן, שחצן.”
פתאום הוא יצא מהמים, אלי עוזר המציל. דנה סיננה “אפולו,” וזוהר אמרה “וואו,” ורק אני שתקתי והתבוננתי בו, בגופו המוצק השחרחר, השזוף והשרירי. כשעבר לידינו טיפות המים החליקו על עורו השחום שהבריק בשמש. הייתי בת שבע עשרה, תולעת ספרים, במיוחד ספרי שירה, ואלי? לא היה בו שום דבר אינטלקטואלי, אבל נמשכתי אליו. “אנטיגונה? מי זאת?” “ביאליק?” זה שם של רחוב, ומיתולוגיה התחרזה לו עם גניקולוגיה. אבל זה היה הקיץ החם שלנו, הייתי מגיעה לחוף לפנות ערב, מתיישבת על שובר הגלים וצופה בשקיעה, וכשירד הערב, סקס במים החמימים, סקס על החול הרך ובסוכת המציל. הנשיקות היו מלוחות ומתוקות, והכוכבים נצצו בשמיים. אלי היה הראשון שלי. זה היה קיץ נפלא של אהבה, אבל החופש עבר, הלימודים התחילו ואלי התפוגג וגם האהבה. עד היום אני נמשכת לחוף גורדון, לשובר הגלים ולשקיעה.
אולי סוף סוף גם בני נגמר? אולי אתמול בערב מחקתי אותו? הכרתי את בני לפני שנה בקאמרה אובסקורה בחוג לכתיבה יוצרת. הסיפורים הקצרים שכתב הקסימו אותי. מהסיפורים שלי לא הייתי מרוצה, תולעת ספרים שכמוני. רציתי לכתוב כמו הסופרים האהובים עליי: מאיר שלו, עמוס עוז, אברהם הפנר או לפחות כמו אתגר קרת שהיה אז פופולרי. רבים בסדנאות ניסו לכתוב כמוהו. לי יצאו סיפורים קצרים שלא הייתי שלמה איתם, ותמיד כשהגיע תורי לקרוא התנצלתי קודם.
“זו רק סקיצה, הסיפור עוד לא גמור, אני עוד צריכה להעמיק את הדמויות.”
באחת ההפסקות ניגשתי אליו.
“אתה מצייר יפה,” אמרתי, “כשאתה מקריא סצנות אני ממש רואה אותן.”
“זה לא אני שמצייר, זה אומר יותר עלייך.”
“מה זה אומר עליי?”
“שיש לך דמיון ואת מסוגלת ‘לראות’ כתיבה.”
“תמיד כתבת?” שאלתי.
“תמיד כתבתי, אבל מאז שהתגרשתי לפני שנתיים נכנסתי לזה חזק. הכתיבה שלי התחילה לזרום, הכתיבה עשתה אותי מבין יותר, רגיש יותר.”
“הסיפור שלך, הסיפורים שלך ממש מרגשים אותי,” הוא אמר לי כשירדנו יחד במדרגות.
“הסיפורים שלי?”
כמובן שגם הערב כשהקראתי את הסיפור הקצר שלי לא פסחתי על ההקדמה.
“אבל למה את תמיד מתנצלת לפני שאת מקריאה?”
סיפרתי לו איך אני מרגישה מול הסופרים האהובים עליי, התברר שהם אהובים גם עליו, חוץ מאברהם הפנר.
“אברהם הפנר סופר? ידעתי שהוא עושה סרטים, שמעת על הסרט לאן נעלם דניאל וקס?” הוא הבטיח לקרוא ספר שלו, שהמלצתי, “אללים”.
בני נראה כבן ארבעים, חנון כזה, אבל חתיך, פנים בהירות, גבוה, שיער שטני מתולתל ואסוף בקוקו ועיניים חומות שהביטו בי ברוך.
“את כותבת הרבה?”
הגענו לרחוב.
“אתה פה עם רכב?”
“לא, אני תופס אוטובוס לפתח תקוה.”
הצעתי להקפיץ אותו לתחנה.
“את כותבת הרבה?”
“כל הזמן, אבל למגירה.”
הגענו לתחנה חשוכה ברחוב המסגר, עצרתי והמשכנו לדבר על נועה פז שהייתה בטוחה שככל שהסיפורים שלה מעורפלים יותר, מסתוריים ולא מובנים, הם טובים יותר, וגילי שכתבה סיפור בנאלי על חיילים במחסום שמכים פלסטינית בהיריון, ושרון שהחמיאה לה ואמרה, “כמה מקורי ונוגע ללב.” רגע קודם היללה גילי את הסיפור של שרון שהגיבורה החולמנית בסיפור שלה פוסעת בשדרות בפריז כשעלי שלכת נושרים לרגליה. “מדהים,” היא אמרה. “נורא יפה. תפתחי ותרחיבי את זה לספר.”
“קליקות,” הוא אמר לי, אחת מחמיאה לשנייה על כלום ולאחרות הן שולחות ביקורות ארסיות, והמנחה שותקת. צחקנו ואחר כך השתתקנו. הוא כל כך נחמד ומבין. מי מתגרשת מאחד כזה?
בני הביט בי בחושך.
“אז נתראה בשבוע הבא,” אמרתי.
הוא הניח את ידו על כתפי, קירב את פניו ולחש לי, “אני מת לזיין אותך.”
הופתעתי, זו הדרך שלו לחזר? ניסיתי לחשוב איך להגיב, לצחוק, לענות בהיגיון, להדוף אותו ממני?
“את צריכה זין,” אמר וחיפש את שפתי.
הסטתי את פני ואמרתי לו.
“לא ככה, בני, לא…”
ידו נכרכה סביבי בכוח ובידו השנייה החל ללטף את חזי. ניסיתי להשתחרר.
“לא, בני,” אמרתי. “לא, עוף ממני, צא מהמכונית.”
הוא הצמיד אותי בחוזקה למושב, אצבעותיו פרמו כפתורים במכנסי, שפתיו שוב חיפשו את שפתי.
“לא, לאאא, לא,” ניסיתי להתנגד. אצבעות חזקות מתחת למכנסי ניסו לפשק את רגלי. אוטובוס מאחורינו צפר והבהב באורות. בני התנתק במהירות ואמר, “אז נתראה בשבוע הבא,” ומיהר לאוטובוס.
סידרתי את מכנסי וחולצתי ונסעתי משם.
הוסיפו תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
רעית תמרי – :
יופי של כתיבה! בלי פוזות ובלי פלצנות!
עדי גוטרמן – :
אמירה חברתית מעניינת, קראתי בשקיקה!