מאפייה ושמה תשוקה

קשישה שמסוגלת להפוך לצעירה, מחלק עיתונים שקובע את הכותרות בעצמו, פרה עם תסביכי משקל וסופר שמתפרנס מכתיבה על מרככי כביסה. אלו רק חלק מגיבורי הסיפורים הקצרים המופעים בספרו הראשון של תומר קאופמן "מאפייה ושמה תשוקה".

מקט: 4-1272-100

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

קשישה שמסוגלת להפוך לצעירה, מחלק עיתונים שקובע את הכותרות בעצמו, פרה עם תסביכי משקל וסופר שמתפרנס מכתיבה על מרככי כביסה. […]

---

זה היה בחורף 73

 

זה היה בחורף 73. לא, אין קשר לשיר או למלחמה. טוב, אולי בעצם כן. אבא ואימא של נועם היו צריכים למצוא דרך להירגע אחרי מלחמת יום הכיפורים, לכן כשאבא שלו חזר מהמילואים, הוא ואימא שלו החליטו שהדרך הטובה ביותר להירגע היא פשוט לעשות אותו. לפי השמועות, הם התכוונו לעשות אהבה בלבד, והחלק של לעשות את נועם לא היה מתוכנן, אבל מי מקשיב לשמועות?

כבר מהרגע שנולד היה ברור לכולם שנועם הוא ילד מיוחד. כאשר האחות בבית החולים נתנה לו מכה קטנה בטוסיק כדי לבדוק אם הוא חי ונושם, הוא מיד הפליק לה בחזרה. סתם, אני צוחק, אבל כל מי שראה אותו הבחין מיד שיש בו משהו מוזר. הוא היה מדבר לעצמו ושר לעצמו שירים, והמשחק האהוב עליו היה "נועם אמר" – גרסה משופרת של "הרצל אמר", שבה נועם אומר לעצמו אילו תנועות לעשות, וכך הוא מעולם לא היה מתבלבל, חוץ מהפעמים שבהן הצליח לבלבל את עצמו.

וכך נועם המשיך להיות בודד ומבודד מאחרים, נבדל ומבודל מהם, שונה ומשונה וכן הלאה. אך כל זה השתנה ביום הראשון של כיתה א', כאשר נועם היה בן תשע (כן, הוא נשאר כמה שנים בגן). הוא התיישב בשולחן הרחוק ביותר מהלוח, בכיסא הקרוב לחלון ותכנן בדיוק להתחיל לשחק ב"נועם אמר". לפתע הוא הרגיש יד נוגעת בגבו ושמע קול ששאל "הכיסא הזה פנוי?" הוא הסתובב וראה לנגד עיניו את היצור המדהים ביותר שראה אי פעם – זוג עיניים כחולות ועגולות, אף כפתורי, שפתיים אדומות ומתוקות, לחיים סמוקות ורכות ואוזניים קטנטנות שהתחברו כולם יחד לנועה. "קוראים לי נועה, נעים להכיר, הכיסא הזה פנוי?" נועם, שעדיין היה בהלם מהיצור המדהים שעמד מולו, הצליח בקושי לפתוח את פיו, וענה "אני נועם." נועה מיד ענתה: "נועה ונועם! ממש מתאים בול!"

מאז אותו יום נועה ונועם היו צמד חמד שלא היה ניתן להפרידו. סוף כל סוף נועם מצא אדם שאיתו יכול היה לדבר, לצחוק, לשיר ולשחק.

בבר-המצווה שלו בגיל 13 התעקש נועם שבכל העלייה לתורה בבית הכנסת תעמוד נועה לצדו ותחזיק את ידו. כמו בהרבה דברים אחרים שעשה כך גם במהלך הטקס הרגיש נועם שנועה מחזקת אותו מבפנים ונותנת לו אנרגיות. בכל פעם שידיהם היו נוגעות זו בזו, כל גופו היה מתחמם ומתמלא בזרמים. בגיל 15 הוא הבין שלדבר הזה קוראים אהבה, והחליט שהוא ונועה יהיו רשמית זוג. דרך נוספת שמצא נועם לבטא את אהבתו העזה לנועה הייתה כתיבת שיר על הקיר החיצוני של בית הספר באותיות ענקיות. רוב התלמידים לעגו לו ולמעשה, אבל הוא ראה בו דווקא מחווה רומנטית מאוד. הנה ציטוט נבחר מהשיר: "נועה שלי, בלבי את נמצאת, עלייך אחלום בכל לילה, נועה שלי, אולי בא לך לצאת? אאסוף אותך בעשר בלילה?"

בחורף 91 החלו להישמע אזעקות ברחבי הארץ, בגלל מלחמת המפרץ, ונועם, שנלחץ מאוד מהמצב, מצא נחמה יחידה בחברתו הטובה נועה, שישבה לידו במשך כל ההפצצות והרגיעה אותו. אף שכבר היה בן 17, והיה אמור להפוך לגבר מסוקס ואמיץ, הוא עדיין פחד מאוד ועם כל אזעקה ונפילה הוא התחפר חזק בין זרועותיה של נועה. נועם ידע שגם נועה פוחדת מאוד, ולכן העריך אותה על התמיכה שלה בו, ואהבתו אליה התחזקה אפילו יותר.

והנה הגיע גיל 18, הגיל שבו כל נער ישראלי רגיל צריך להתגייס לצה"ל ולהגן על מולדתו. נועם באמת הגיע לגיל, אבל ברור שהוא לא היה רגיל. הוא לא הבין כיצד הוא אמור להגן על מולדת שלמה כאשר אינו מצליח להגן על עצמו, אבל חוק זה חוק, ונועם התגייס לצבא (וכן, הוא לא סיים את התיכון, לכן היה צריך להתגייס בגיל 18, אף שנשאר כמה שנים בגן).

מרגע גיוסו התחלקו חייו של נועם לשניים – הזמן העצוב שבו הוא נמצא בצבא והזמן השמח שבו הוא חוזר לסוף שבוע בבית ושבו הוא פוגש את נועה. הוא נאלץ להיות לוחם גבעתי, וכאשר כל החבר'ה ידעו שהם שם זה בשביל זה, נועם ידע שהוא שם רק כדי להגן על נועה.

ולא שהוא לא היה מודע למצב, הוא ידע שאנשים אחרים מבלים עם חברים, משפחה, שיש להם תשוקות רבות בחיים – לעבודה, לספורט ולתחביבים רבים אחרים, אבל לנועם הספיקה האהבה לנועה והוא ידע שזה מה שמחזיק אותו בחיים, מה שמחזיק אותו שפוי.

המצב התחיל להתדרדר כאשר נועם הודיע להוריו שהוא ונועה החליטו להתחתן. לכאורה, הם היו אמורים לשמוח שבנם מתחתן, אבל…

טוב, קודם אספר על הצעת הנישואין המקסימה של נועם – הוא תכנן הכול מראש. הוא התקשר למסעדה היוקרתית ביותר בעיר והזמין שולחן זוגי, לבש את הבגדים הכי יפים שמצא בארון, הסתכל במראה ודמיין לידו את נועה. "אנחנו זוג כל כך טוב יחד. אנחנו גם יפים יחד, כלומר את יפה. אני קצת דומה לקוף, אולי לסוס, תלוי את מי שואלים, אבל את יפה."

הוא ישב מולה בשולחן הזוגי במסעדה והרגיש את כל הבטן שלו מתהפכת מרוב התרגשות. דמעותיו החלו לזלוג כאשר שאל את נועה אם היא רוצה להינשא לו, ובדיוק ברגע הכי רומנטי המלצר החצוף הגיע ושאל אם הכול בסדר ומדוע הוא בוכה. נועם רצה לצעוק עליו, אבל יצאה לו חצי צעקה, חצי יבבה מהבכי: "אתה לא רואה שאנחנו באמצע משהו?" המלצר נבהל והתרחק מיד. אהה, וכמובן נועה הסכימה להצעה.

מאותו רגע הפך נועם למאושר באדם. לא בכל יום אדם מגלה שהוא הולך לבלות את שארית חייו עם בחירת לבו. הוא רץ מיד לספר להוריו את החדשות המשמחות, אבל הם, כמו תמיד, לא היו מרוצים מהקשר שלו עם נועה. אולי לא סיפרתי לכם עד עכשיו, אבל אף אחד מלבד נועם לא היה מרוצה מהקשר שלו עם נועה.

הפעם הם הגזימו, חשב לעצמו נועם. הוא הלך לחדרו והחל לבכות על הכרית. אף שהיה מאושר מהחתונה, הוא רצה גם מעט נחת מהוריו, הרי כל אחד, גם מי שאומר שלא, זקוק לקצת תמיכה מההורים.

נועם ניגש לחדר של הוריו כדי לנסות לשכנע אותם לתמוך בנישואיו, ואולי גם כדי להבין מה כל כך לא בסדר בנועה. רגע לפני שסובב את הידית הוא שמע את שיחתם מבעד לדלת – "אולי הגיע הזמן לספר לו את האמת? שנועה היא פרי הדמיון שלו, שהוא המציא אותה והיא בתוך הראש שלו, המצב כבר נהיה מוגזם!" "אני לא יודעת, מותק, הוא ילד מאוד רגיש, האמת קצת גדולה עליו בינתיים." נועם הסתובב ופנה לחדרו בחזרה.

אבל זו האמת שלהם, האמת של נועם שונה מהאמת הזו ואולי גם משלי, ומה עם שלכם?

איתי מהכיתה שלו התחתן עם אישה רעה וסבל בכל יום עד שהחליט להתגרש ולכן היה ממורמר כל חייו, יואב מהצבא שלו עובד בעבודה שהוא שונא וקם בכל בוקר עם פרצוף עצוב, ההורים של נועם נכנסו לדיכאון עמוק כי הבן שלהם משוגע.

ונועם (למרות הכול) חי חיים שלווים ומאושרים עם נועה עד סוף חייו. אז מי פה המשוגע?