ממקומה למרגלות ההרים, בטבע ירוק וחי, שרה קלינברגר־צאן מספרת בצורה משעשעת, עם נגיעות אירוניות ורקע מלנכולי קל, את חוויותיה והתחושות המציפות אותה במסעה.
בליווי דמויות היסטוריות, כמו קולומבוס והרנן קורטס, אדריכלים מפורסמים ששובים אותה עם יצירותיהם, ואומנים פשוטים הכובשים את ליבה עם עבודותיהם, היא נעה בין עולמות ישנים וחדשים ובין חיים שמתחברים באופן מושלם למסעה. ברגעים מסוימים מתעוררים חלומות נעוריה ומתממשים. היא אוצרת בתרמילה תגליות, טעמים וידע חדשים, ונהנית כילדה מתגליותיה.
היא מעבירה לנו, בלי לומר זאת במפורש, שבכל מקום יש דרך, ובכל דרך יש מקום.
מובילה בעולם הטכנולוגיה, ויועצת למנהלים בעבר, מספרת כיום סיפורים אנושיים ללא זכר לטכנולוגיה.
קטגוריות: טיולים מסעות ושפות, סיפורת עברית
מקט: 978-965-565-329-8
ממקומה למרגלות ההרים, בטבע ירוק וחי, שרה קלינברגר־צאן מספרת בצורה משעשעת, עם נגיעות אירוניות ורקע מלנכולי קל, את חוויותיה והתחושות […]
פרק ראשון
להתראות, מחפר יקר שלי
היה שלום מחפר יקר שלי, שלום לך חואן, ואולי להתראות.
המחפר הצהוב הועמס על המשאית ועכשיו הם כבר נוסעים להם במורד ההר מהבית שלי לכביש הראשי למטה בעמק. היה לי מאוד נעים לראות אתכם בכל בוקר כשאני ליד הקפה, חופרים ומפלסים לי בחצר האחורית את מה שבקרוב תהיה גינה יפה הפונה לנוף הרי פיקוס דה אירופה (Picos de Europa). מבחינתי הייתם יכולים לפסל את הנוף עוד קצת.
בקרוב יגיע השלב האחרון: פיזור זרעי עשב, כמה מדרגות עץ, ודי. בקרוב.
הבית שלי בהרים בצפון ספרד מוכן כבר כמה חודשים והרגעים בו חלומיים, אבל המחפר שנטש אותי הזכיר לי את מה שאומרים על מטרות בחיים, עצם העניין הוא התהליך, לא פחות מהתוצאה.
אל הבית בהרים הגעתי מסנטאנדר (Santander), העיר בחוף הצפוני שבה גרתי ארבע שנים, ואליה התגלגלתי אחרי שגרתי שנתיים בסלמנקה (Salamanca), העיר העתיקה שנחה עמוק במרכז הרמה הספרדית.
עוד קודם לכן העברתי שלוש שנים באיים הקנריים, בסנטה קרוז דה טנריפה, ומשם נדדתי אל חצי האי הספרדי בהפלגה במעבורת.
תשע שנים של נדודים בספרד…
הסיפור של הבית התחיל מביקורו של בני, חברי הטוב. אי־שם בקיץ 2020, אומנם בתוך הקוביד, אבל לפני שהעולם איבד לגמרי את שפיותו, הגיע בני לביקור כדי לקנות בית בצפון ספרד, בפרינסיפדו דה אסטוריאס (Principado de Asturias). בני ישב באותה עת בלונדון, עמוק בקרביים של רשת בתי חולים ענקית, כשהוא מנהל להם את הקניין הרוחני ומה שאפשר לעשות איתו. ימיו הוקדשו לבניית קשרים בין־לאומיים בין מוסדות מדעיים ועסקיים, ואי־שם בין שעות הפנאי שלו הוא הסתכל על הפוסטים שלי בפייסבוק, וכך, מסתבר, עוררתי את תיאבונו לתקוע יתד בחלק הזה של העולם.
הוא עקב בתמידות אחר התמונות שלי, שאותן אני בוחרת לפי הירוק השופע, המים הקולחים בטבע, בעלי החיים בשטחי המרעה, הבתים הכפריים והמבנים ההיסטוריים מימי הביניים, ועוד מאוצרות ושכיות החמדה של צפון ספרד. ראה, סימן הרבה לייקים והתאהב. הצעתי לו להקשיב לעקרון חיים חשוב שלא כדאי להתאהב במה שרואים בתמונות, אבל זה לא עזר. בני איש נמהר. וכבר הוא גלש באינטרנט ומצא מתווכת אנגלייה שאיתרה לו כמה בתים שמתאימים בדיוק לתקציב שלו, וממני הוא ביקש להצטרף אליו לסיור בשטח וביקור בנכסים האלה, שהרי הוא לא דובר ספרדית, ואני כבר כן.
גרתי באותה תקופה בסנטאנדר, העיר היושבת על מפרץ בחוף הים הצפוני של ספרד – החוף האטלנטי – או מאר קנטבריקו (Mar Cantábrico) כפי שהוא נקרא כאן. טיסה קצרה מלונדון, ובני נחת בשדה התעופה הפצפון הנמצא במרחק נסיעה של עשר דקות מהדירה הקטנה שלי.
מהבוקר הראשון של ביקורו, כבר בחוויית ארוחת הבוקר של העגבניות המגרות והגבינה הכפרית, הרגשתי שהוא כבר שפוט של המקום. על פניו יכולתי לקרוא שמאחוריו ומצדדיו מקיפה אותו האפרוריות של פעילות בין־לאומית שמרכזה בלונדון, ושמבטו הביע כמיהה לפשטות צרופה וליופייה של עגבנייה. או שזה היה בהשפעת התמונות שלי בפייסבוק – לך תדע בימינו.
תשע שנים שאני נודדת בספרד, ועכשיו כשאני צופה ומהרהרת בעצב על המחפר הצהוב המתרחק ממני במורדות ההר, נראה לי שזה התחיל בהשתלשלות ארוכה יותר, לא כשבני הגיע מלונדון לביקור חטוף, אלא כשעמיתי, עוזי, גייס אותי לייעץ לחברת טכנולוגיה שמושבה היה באיים הקנריים.
זיכרון קטן שאיני שוכחת נמצא אי־אז כשהייתי עוד מהנדסת צעירה בחיפה, והייתה לי היתקלות קטנה עם מהנדס ותיק שכעס עליי בשל טעות שמצאתי בתכנון שלו.
"את לא תתווכחי איתי", אמרה האצבע הנוזפת שלו. "אני עושה את זה כבר עשרים שנה, ואת לא תגידי לי שיש שגיאה".
התכווצתי לי בצנעה לנוכח הוותק הרב שהביט בי מלמעלה בבוז רב, סימנתי על השרטוט את השגיאה, ובאמת לא אמרתי לו יותר.
בתוך תוכי, לעומת זאת, התפתחה ועלתה דחייה מרה להתייחסות היהירה שלו, וזעקתי לעצמי שבועת חיים שאף פעם לא אשכח: "לעולם, אבל באמת לעולם, לא יתפוס אותי אף אחד בהצהרה שאני עושה את זה, ולא משנה מהו הדבר הזה, כבר עשרים שנה". כמו בשיר של רמי קליינשטיין התחייבתי ב"חוזה עם מנהל קרקס גדול" שלא להעביר את החיים בשיעמום. ומאז, בערך כל עשר שנים אני עושה שינוי משמעותי כלשהו, פעם בעבודה, ופעם בחיים – העיקר שיהיה עניין חדש.
התחלתי לעבוד כיועצת עם חברת טכנולוגיה שבסיסה באי טנריף שבאיים הקנריים (Islas Canarias), כשעוזי, שניהל את הסניף הישראלי שלה, הסכים ואישר שאני מתאימה להם. לאחר כמה ביקורים שם הציע לי היזם ומייסד החברה לעבור אליהם במשרה מלאה. וכך השארתי מאחור את חיי באזור בוסטון, ועברתי לגור בטנריף בשכירות עם מעט חפצים שליוו אותי מאז בנדודיי. מצאתי את עצמי גרה בבית שצופה מערבה אל הים, במורדות הר הגעש טיידה (Teide), באיים הקנריים, שהם חלק מספרד כבר יותר מחמש מאות שנים.
ומכיוון שלא לי ולא לאבותיי היה קשר כלשהו לכיבוש האכזרי לפני חמש מאות שנה של ילידי האיים האלה, הגוואנצ'ה (Guanche), וגם לא לקולומבוס שהתחיל את מסעו ההיסטורי מערבה ממש מהאי לה־גומרה (La Gomera) הנשקף מהמרפסת שלי בטנריף, לא אקשור בשלשלת נסיבות את המחפר שנטש אותי כאן בצפון ספרד לימאי המפורסם קולומבוס. אבל ככל שאני מחטטת בזיכרוני יותר לעומק כדי לגלות איפה הסיפור הזה התחיל, לרגעים נראה לי שבסוף, אחרי עוזי, בכל זאת אגיע אולי אפילו עד קולומבוס.
אחרי שלוש שנים בטנריף כבר הכרתי כל פינת חמד באי, חרשתי רבים ממסלולי ההליכה, טיפסתי עד לראש הר הגעש טיידה במרכז האי והרחתי את אדי הגופרית הבוקעים ממנו, ובינתיים החוזה עם החברה הסתיים.
השפה הספרדית התקדמה בפי, אבל ממש לא מספיק. לעומת זאת, החשק להשלים את המשימה הזאת עלה והעצים – כמהתי להיות מסוגלת לכתוב ולדבר ספרדית לפחות כמו עולה חדשה מתקדמת. ולכן החלטתי לנדוד הלאה מהאי לחצי האי – האיברי, כמובן. לאורך ההיסטוריה כשאומרים פנינסולה (Peninsula) בהתייחסות לספרד, ואפילו שנמצאים באותו רגע על אי קטן כמו טנריף, לא מתכוונים לשונית היוצרת מפרץ באי, אלא לחצי האי הגדול, האיברי.
כשסיפרתי למכריי שם שאני מתכוונת לעבור ללוגרוניו (Logroño), עיר הבירה של לה־ריוחה (La Rioja), ארץ היין של ספרד, הם הופתעו והוסיפו ניד בראשם. "לא טוב", אמרו. "אולי זה לא המקום המתאים עבורך, אישה זרה, לבדה, שנסעה הרבה בעולם. זה ייראה לך מקום קטן. באזור עדיין שולטים התרבות והמנהגים המסורתיים, והוא גם אינו המקום האידאלי ללמוד ספרדית". את תגובתם הם סיכמו בהמלצה: "אם את מחפשת עיר קטנה שתקבל אותך יפה, ושם תוכלי ללמוד ספרדית, לכי לגרנדה (Granada) או לסלמנקה (Salamanca)".
את גרנדה הכרתי בזכות האתרים היפים שלה – אלהמברה ואלבאיסין, אבל גם ידעתי שהיא חמה ומהבילה במשך חצי מהשנה, אז החלטתי לנסות את מזלי בסלמנקה.
עמיתי לעבודה אנריקה וזוגתו החמודה לורנה ישר הציעו לקשר אותי לחברתם מריה אנחלס, שכבר ידעה על כוונותיי לעבור לסלמנקה בעיקר כדי ללמוד ספרדית. והיא, בלי להסס, קישרה אותי לבת הדודה שלה נייבס (Nieves) שגרה בסלמנקה.
וכך התגלגלתי לזרועותיהן הפתוחות של נשים שעוזרות לנשים, שמטיילות ומבדרות זו את זו, ומקיימות עולם שלם שלא הכרתי עד אז בעולמות הטכנולוגיה הגבריים שבהם העברתי את רוב ימי. בשנתיים שגרתי בסלמנקה התברר לי שאני עבורן קוריוז מסקרן ושהן רוצות לדאוג לי שלא אישאר בודדה בספרד. הידידות איתן התפתחה בקלות ובטבעיות וללא מאמץ מיוחד מצידי.
***
כבר שנים שאני חיה כנודדת דיגיטלית, לכאורה. הומלס – אבל עם מאק, אייפד ואייפון.
בשלוש השנים שגרתי בטנריף אימצתי את עקרון המינימליות, ולא צברתי חפצים מיותרים. אבל למרות שלפעמים בגדתי קצת בעיקרון, הצלחתי, כשיצאתי משם, להעמיס את הכול למכונית, ואפילו האופניים נדחסו פנימה אחרי שפירקתי להם את הגלגלים. עליתי עם המכונית העמוסה על אונייה, וביום וחצי על פני האוקיינוס לקחה אותי המעבורת להוולבה (Huelva), ומשם בכבישים ראשיים חוצי מדינה הגעתי לסלמנקה ולמלון שנמצא ממש מתחת לקתדרלה והמגדל הצמוד לה.
כשהתקשרתי לנייבס, בת הדודה של מריה אנחלס, החברה של אנריקה ולורנה, כל מה שהצלחתי להבין ממנה זה שמחכים לי כבר כמה ימים. איפשהו בשרשרת התקשורת ממכרים לחברות הלכה לאיבוד העובדה ששטתי מהאיים הקנריים בים עם המכונית העמוסה שלי, ושלא הגעתי בטיסה כמו שנהוג לעשות.
קבענו למחרת בבוקר במלון שלי ושם נפגשנו בפעם הראשונה. תוך כדי הקפה הסברתי לה מדוע נסעתי באונייה, והיא הרגיעה אותי: "טרנקילה (tranquila), טרנקילה, העיקר שאת כאן, ולא צריך להתנצל". וללא היסוס היא הפשילה שרוולים ומייד נכנסה לפעולה לביצוע המשימות המיידיות: למצוא לי מקום מוגן להשאיר בו את המכונית העמוסה בחפציי ולחפש לי דירה.
העיר העתיקה של סלמנקה קסמה לי כבר ממבט ראשון. הספיק לי יום סיורים אחד ברחובותיה הצרים, המלאים היסטוריה וטעמים, כדי להחליט שהיא תהיה עבורי היעד הבא למגורים.
לאחר שנייבס הבינה שאני מחפשת דירה נוחה, ולאו דווקא הכי זולה, היא מצאה לי באתרי הדירות להשכרה בדיוק את מה שחיפשתי. היא יצרה קשר, וכשהגיעה אירנה (Irene) להראות לנו את הדירה הן החליפו ביניהן מבטים מזהים והסתבר שהן מכירות כבר מזמן. אירנה הסבירה שהדירה שייכת לאחותה אנה, ואם אני רוצה אותה, אז היא סיימה את תפקידה ושנדבר עם אנה. מכאן ואילך הבנתי שכל מה שנותר לי לעשות זה לסמוך בעיניים עצומות על נייבס, אירנה ואנה, ולתת להן לסדר את העניין כי אני כבר מזמן איבדתי את השליטה על מה אומרת זו לזו, ומה זו משיבה, ולמה אירנה האחות ולא אנה הבעלים מראה לי את הדירה. העברתי לחשבונה של אנה את דמי השכירות הראשונים וקיבלתי הבטחה שהדירה תהיה מוכנה בעוד חודש, כשאחזור מהנסיעה הבאה. באותו רגע לא חתמנו אף לא על פיסת נייר אחת.
ומכיוון שנייבס מדברת בקצב של מכונת ירייה, והיא יודעת רק מילה אחת באנגלית – האלו – עם ח, כמו: חאלו, מיי ניים איז איניגו מונטויה – נאלצתי, בחריקת שיניים, להבין אותה. כשהיינו בתחילת הדרך הבנתי בערך חצי ממה שהיא אמרה, אך כעבור שנתיים הבנתי כבר את כל מה שהיא מספרת, כמעט עם כל הניואנסים, למרות שיש לה, לנייבס, הרבה סיפורים. חוץ מפעם או פעמיים מביכות כשהגעתי לפגישה איתה אבל לא למקום הנכון או שלא בשעה היעודה, קפצתי לבריכה ולא טבעתי.
ממגוריי בסלמנקה עשיתי גיחות לכל הכיוונים: ימה וקדמה, צפונה ונגבה, לערי התיירות העיקריות של מרכז ספרד, ולטבע המגוון. מערבה לפורטוגל ולנהר הדוארו (Duero) הידוע בכרמים וביקבי היין לאורכו. מזרחה לעיר הבירה מדריד, סגוביה (Segovia) עם האקוודוקט הרומאי רב הקומות, ואבילה (Ávila) וחומותיה העתיקות. דרומה דרך קאסרס (Cáceres) עם העיר העתיקה הקסומה שלה, וסביליה (Sevilla) עם מגדל הפעמונים העתיק, החירלדה, מגדל הזהב, ותרבות הפלמנקו. הנהר גואדלקיוויר (Guadalquivir) ליווה אותי עד לשפך העצום שלו, והעיר קדיס (Cádiz) בפתחו.
גם צפונה הרחקתי כששמעתי ששם ירוק ושיש הרים.
למקומות היפים והמעניינים האלה עשיתי טיולים עם חברים ובני משפחה מזדמנים שבאו לבקר אותי, אבל רוב הנסיעות היו עם נייבס וחברותיה, אחיותיהן ובנות הדודות שלהן. הכרתי ספרד של נשים עובדות ומטיילות, הרחק ממדריד וברצלונה, הרחק ממרכזי התיירות באיביזה (Ibiza) וקוסטה דל סול (Costa del Sol).
בתוך כל זה גם אנה, בעלת הדירה, יצרה איתי קשר שהיה מעבר לפרטים הבנאליים של העברות שכר הדירה החודשי. היא הזמינה אותי לבקר בחווה של אימא שלה הנמצאת אי־שם במרחבים הפתוחים כשעה מחוץ לסלמנקה. בחווה מקיים אחיה עסק לגידול פרות מגזעים שונים ושוורים להרבעה. בחגים, ובמיוחד בקיץ, מתאספת המשפחה המורחבת שלה למשך חודש, והילדים, בני הדודים מסדר ראשון ושני, מבלים בעיקר בבריכה שבחצר הקדמית. למסיבת אחר צוהריים כזאת הזמינה אותי אנה, ושם הכרתי את סיפור משפחתה שהחל בנדידה דרומה מצרפת לפני כמה מאות שנים. בהזדמנות זו גם גילו לי את סוד הנקניק שרק באזור סלמנקה יודעים להכין אותו כמו שצריך, ומאז הנקניקים המועדפים עליי מגיעים רק משם.
אחד המאפיינים המעניינים של ספרד הוא שלמשפחות עירוניות רבות, ולאו דווקא אמידות, יש בית בכפר, שנשאר במשפחה לאורך הדורות, לעיתים עוד מימי הביניים. חלק גדול מן הבתים הכפריים שופץ, ועכשיו הם משמשים כמקומות בילוי לחגים ולחופשות, בכפרים קסומים ובמרחבי טבע שסובבים אותם. המגמה התחילה בשנות השבעים של המאה העשרים עם הנדידה לערים של רוב בני הדורות הצעירים, שחיפשו את מזלם בתקופת התיעוש המואץ. ספרד שהתרוקנה (La España Vaciada) עדיין מחכה להחלטות שיביאו לה גאולה פוליטית וכלכלית.
סלמנקה מפורסמת בזכות העיר העתיקה שלה והאוניברסיטה בת שמונה מאות השנים, שהיא העתיקה בעולם דובר הספרדית. יוקרת האוניברסיטה העתיקה הביאה להקמת אוניברסיטה מודרנית גדולה ועוד מוסדות חינוך ובתי ספר פרטיים ללימוד ספרדית. העיר הצליחה לחמוק מהפצצות בתקופת מלחמת האזרחים. רחובותיה נשארו במידה רבה כפי שהיו בזמן העתיק, והם שוקקים אווירת סטודנטים, חיים תוססים, ופה ושם להקת נגנים בתלבושות מימי הביניים (Tuna) ששרה סרנדות.
אבל העיר ירוקה רק חודשים בודדים בשנה, ואחריהם מתכסה הירוק באבק, ממש כמו האורנים בדרך לירושלים. הגיחות לטיולים בצפון הזכירו לי שעוד בצעירותי חלמתי לגור באזור ירוק והררי. כל נסיעה לחרמון עוררה בי געגועים למשהו שלא היה לי. החלום, שעם חלוף השנים פרח מזיכרוני ואבד לגמרי, היה לקנות לעת זקנה בית בהרים בשוויץ. וכששאלו אותי מה פתאום שוויץ, נהגתי לומר שלשם בטוח יבואו לבקר אותי.
כמי שגדלה בארץ שחונה ויבשה, הירוק מושך אותי ומים קולחים בטבע מהפנטים אותי. ולכן, כשיצר הנוודות התעורר אצלי מחדש, והחלטתי לזוז מסלמנקה אחרי שנתיים בה, כיוונתי את מצפן מחשבותיי לצפון ספרד. אנה, שגרה אז בצפון (וזו הסיבה ששנתיים קודם לכן היא שלחה את אחותה אירנה להראות את הדירה שלה בסלמנקה), פינתה לי חדר בדירתה בסנטאנדר, והזמינה אותי לבקר ולהתרשם מהסביבה במשך כמה ימים. כשחזרתי מהביקור הביתה לסלמנקה כבר הייתה לי כוונה לעבור לסנטאנדר, כי כשחיים על מזוודות, הכול ארעי ולא צריך לחשוב יותר מדי.
הסתבר שלא כל כך פשוט למצוא דירה להשכרה לטווח ארוך בסנטאנדר. העיר צוננת בקיץ בזכות הרוחות מהים ויש לה חופים מקסימים, וכך היא הפכה לאטרקציה עיקרית לחופשות קיץ ומקום מפלט מהחום למשפחות ממדריד והרמה הספרדית צפונה לה. בעלי הדירות בסנטאנדר מעדיפים להשכיר אותן רק בחודשי הקיץ כי ההכנסה מחודשיים שקולה להכנסה משנה שלמה בהשכרה לטווח ארוך.
למרות האכזבה על כך שלא מצאתי מייד דירה לעבור אליה, אנה הסבירה לי שאת הבעיה הזאת פותרים בין חברות, והיא הפעילה את החברות שלה, כריסטינה ומרתה, שהכירו את מי שצריך להכיר, וכך מצאו לי דירה קטנטונת, הממוקמת באזור היפה של העיר, מרחק הליכה מכל מה שצריך, מהחופים ומהטיילת.
החופים והנופים בתוך העיר ובסביבתה יפים, מגרים, ויאים מאוד לטיולים קצרים וארוכים ברגל וברכב. סנטאנדר היא עיר הבירה של קומונידד דה קנטבריה (Comunidad de Cantabria) שהיא אזור אוטונומי בין ארץ הבסקים ממזרח ואסטוריאס ממערב. שני מסלולי הליכה קדושים חוצים אותה: ענף החוף של קמינו דה סנטיאגו (Camino de Santiago) חוצה את קנטבריה ממזרח למערב לכיוון היעד בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה (Santiago de Compostela) בקצה הצפון מערבי של ספרד, וקמינו לבנייגו (Camino Lebaniego), שמגיע למנזר סנטו טוריביו, מצפון לדרום.
החל מאפריל ובמשך כל חודשי הקיץ והסתיו אפשר לראות סביב הקתדרלה המרכזית בסנטאנדר את המטיילים הרבים עם התרמילים, כשהם שומרים על מסורת עולי הרגל של פעם במקלות ההליכה שלהם ובצדף שהם קושרים לתרמיל כסמל לעולי הרגל מאז ימי הביניים. פוגשים אותם בין הכפרים, על החופים ובדרכים צדדיות. הם מקנים אווירה בין־לאומית קלה לאזור שאוהב את עצמו בעיקר ספרדי ולא נגוע בתיירות מוגזמת.
קנטבריה הררית כולה, נופיה וחופי הצוקים שלה משגעים. לוקח שלוש שעות לחצות אותה ברכב ממזרח למערב, וקצת פחות כשנוסעים מהחוף הצפוני לקצה הדרומי שלה. בכל השטח הזה גרים פחות מ־600 אלף תושבים שמחציתם בשתי הערים העיקריות, סנטאנדר וטורה־לה־ווגה (Torrelavega). בתקופת הקיץ האוכלוסייה מוכפלת בזכות המבקרים הרבים, המתפזרים וממלאים גם את הכפרים. מחוץ לשתי הערים המרכזיות כמעט שלא ניתן להוסיף בתים או בניינים, משום שחוקי שימור והגנת הסביבה, ותוכניות הבינוי, מגדירים את עיקר השטח ככפרי, שטחי טבע ומרעה. לא פלא שהיא שמורה, ירוקה ויפה כל השנה.
בשנה אחת מאז שעברתי לסנטאנדר, עשיתי לפחות את מחצית המסלולים המוצעים בחוברת שלקחתי במשרד התיירות. הדובדבן שבקצפת הוא מסלול ארבעה ימים הנקרא קמינו לבנייגו (Camino Lebaniego), שאותו עשיתי פעמיים, הלוך ושוב. כמו הספר "יונה ונער" של מאיר שלו שלא יכולתי להיפרד ממנו, ולכן כשהגעתי לסיומו, הפכתי והתחלתי לקרוא מהתחלה. הקמינו הזה מסתיים בסנטו טוריביו (Santo Toribio), המנזר הגדול במרכזו של פיקוס דה אירופה, שהוא רכס הרים המושלג בחורף, והפארק הלאומי הראשון של ספרד.
סוף סוף מצאתי את שוויץ הדמיונית שלי – הרכס, הפארק והעמקים שמסביבם. ויתרה מכך, שוויץ ללא שוויצרים. ומכיוון שלאנה יש בית כפרי ממש כאן, בעמקים הצופים אל ההרים של הפארק, האזור הפך ליעד מועדף שלי לביקורים מחוץ לעיר סנטאנדר. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לבשל להם ארוחות חגיגיות בסגנון כלשהו, ובלבד שלא יהיה ספרדי, וההזמנות לביקורים בחגים לא חדלו להגיע. אפילו הקצו לי חדר משלי אצלם בבית הכפרי.
בלי לשים לב לכך, סיפקתי את יצר הנדודים שלי ברכב וברגל, בין סנטאנדר ועמק לייבנה (Liébana), ומהטיולים העשירים האלה העליתי תמונות לפייסבוק, והן אלה ששבו את ליבו ומאווייו של ידידי בני מלונדון, והביאו אותו לבקר אצלי כדי לקנות בית כפרי.
אז נסענו לאסטוריאס, האזור האוטונומי מערבית לקנטבריה בדרך לגליסיה (Galicia), לראות את שלושת הבתים שהכינה לו המתווכת האנגלייה. היא ליוותה אותנו רק בבית הראשון, ואת השניים האחרים היא שלחה אותנו לראות ללא הדרכתה, כי בתקציב שהוא הקצה אפשר לקנות בתים לשיפוץ פחות או יותר בסוף העולם, אבל זו נסיעה ארוכה מדי למתווכת שצריכה כל הזמן להראות בתים.
מצאנו את הבית בקלות. זה היה בית צבוע בסיד כחול לצידי הכביש. התרשמנו מהסביבה היפהפייה ונוף ההרים המרתק ממול, ומכיוון שלא היה לנו מפתח, עצרנו וסקרנו את הבית מבחוץ. תושבי הכפר הקטנטן מייד חשו בגוף הזר שצץ לו באמצע השגרה שלהם ולהפתעתנו יצאו החוצה לרחוב. השכנה מהבית ליד באה לקראתנו, כשהיא בסינר ומטפחת, ואני פניתי אליה כמו שפונים: "הולה! קה דיה טאן בוניטו! (Qué día tan bonito)" והיא ענתה: "כן, באמת יום מאוד יפה", ומייד הוסיפה, "ונדיר – כי בדרך כלל לא רואים את ההר שממול, יותר מדי ערפל". אצלי מייד נפל האסימון, אבל בני בכלל לא הבין את חליפת המילים. הוא לא שמע את האסימון שנפל לחורו. "האם אתם רוצים לראות את הבית מבפנים?" שאלה השכנה, ואני השבתי בשאלה: "יש לך מפתח?"
היא חזרה לבית שלה ושבה אלינו מצוידת במפתח. דלת הכניסה חרקה מעט ולמרות שלא נאלצנו לעבור בין קורי עכביש, הרגשתי כאילו נכנסנו לבית של מיס האווישם מהספר "תקוות גדולות" של צ'רלס דיקנס. עוד עיניי מתרגלות למעבר מהאור הבוהק בחוץ לחושך בתוך הבית הבטתי סביב והתרשמתי מקורות העץ העתיקות. כשהשכנה פתחה חלון כדי להכניס קצת אור נמשכתי מייד לפינת הבישול המוזאונית שבמרכזה עמד תנור ברזל גדול ומרשים ועליו פלטות בישול חלודות. סוף סוף זכיתי ללטף אחד עתיק באמת ולא חיקוי מודרני שראיתי כבר בכמה בתים כפריים משופצים.
בני נאלץ להרכין את ראשו כדי לעבור בין הקורות של חדרי הבית שנבנה לפני מאות שנים עבור אנשים יותר קטנים, ובמדרגות העץ הצרות העולות לקומת חדרי המגורים הוא ממש התפתל וכמעט נתקע. כל זה לא הפריע לו לחלום על ילדיו הבוגרים שיגיעו מכל קצווי תבל לחגוג איתו חגיגות משפחתיות. הבטתי עליו מהצד והתחלתי לחשוב איך אני מגישה לו את חדשות המציאות הכואבת של משפחות מפוזרות. יש לי ניסיון רב. וחוץ מזה, כשאתה יושב בדרך כלל בתוך ענן, הרבה הנאה לא תצמח לך ולמשפחתך מלחכות שהוא כבר יזוז. רציתי לצעוק לו: "בני! יש סיבה שרוב החלב של ספרד מגיע מאסטוריאס. פרות מתות על העשב פה, וממש לא אכפת להן מהלחות התלויה באוויר, ומזה שהנוף מתחבא בתוך הערפל – אולי הן אפילו נהנות ככה יותר". בני המשיך להתלהב ואני המשכתי לצפות בו ולהסתייג בשתיקה.
אבל אני לא ממשביתי השמחות – את משמעות התגליות שלו הוא צריך להבין בעצמו. אז החלטתי להרוויח זמן. שכנעתי את בני לא להתחייב לשום דבר עד שיראה במו עיניו וגם יחווה את האזור שאני מחשיבה להכי יפה והכי כיפי בצפון ספרד, הלוא הוא עמק לייבנה מסביב לפיקוס דה אירופה, האזור שאני מכירה מביקוריי התכופים בבית הכפרי של חברתי אנה ובן זוגה לורנזו.
בני השתכנע, ואני הרמתי טלפון ללורנזו שגר באזור ברוב ימות השנה. ביקשתי ממנו שיחבר אותי למתווכי נדל"ן, כי הגיע אלי חבר מלונדון והוא רוצה להשקיע. בלי לחשוב פעמיים הזמין אותנו לורנזו לבקר אצלו, וכשהגענו למחרת לקראת ערב, העברנו בבית העתיק שלו שעת פטפוטים קלה סביב גבינות, נקניק ויין, ובבוקר הוא לקח אותנו לראות נכסים בכמה כפרים בסביבה.
עם בני במושב הקדמי ולורנזו המוביל ראינו את מה שלדעתו של בני היה גדול מדי, ואחריו נכס שהיה יקר מדי, ועוד אחד שאין לו נוף, ואז הגענו לתחנה האחרונה בסיור שהייתה מגרש מאורך שבקצהו עמד מבנה אבן ריבועי שנקרא קוואדרה (Cuadra), שבמקור נועד כמחסה לילה לפרות ולרועה שלהן, ושכעת עמד כחורבה רעועה.
את היערות הפרוסים על פני כל צפון ספרד ההררית מרווחים מרבצי עשב נרחבים שנועדו למרעה בעלי חיים – פרות, צאן וסוסים. השטחים הירוקים האלה נקראים פראדוס (Prado), כמו השם של המוזאון המפורסם במדריד היושב על אדמה שהייתה פעם שטח מרעה. כשהפרות מלחכות ולא נשאר יותר עשב בעמק למטה, מוליכים אותן למעלה לשטחי מרעה חדשים, וכך ממשיכים עד לבוא החורף שבו הן מורדות חזרה לעמק ולאכילת קש. בלילות לאורך המסע צריך להגן עליהן בעיקר בפני זאבים ושועלים, ולכן אוספים אותן לתוך מבנים המפוזרים בגבהים השונים: קוואדרה באזורים שלמטה, צ'וסוס (Chozos) למעלה ברכס, ואינברנלס (Invernales) בגבהיי ביניים, למקרה שהשלג מקדים לפני שהפרות יחזרו הביתה לעמק. במבנים האלה, הקומה השנייה נועדה לרועה ולכלב הרועים שלו, למנוחה וסעודה, ובעלי החיים הנודדים נהנים מהפונדק בקומה הראשונה.
זה היה התהליך פעם, לפני תיעוש החקלאות, ופה ושם עדיין אפשר להיתקל באזורים הכפריים בצורך להאט בכביש ולנהוג לפי חוקי תנועה מפורשים, כי עדר פרות עובר דירה, באביב למעלה ובסתיו למטה. בימינו רוב הפרות עוברות לשטחים במעלה ההר במשאיות ייעודיות, וכשמכתרים אותן לשטח מגודר כדי לארגן את ההעמסה שלהן על המשאית, לא כדאי להיות בסביבה. בעיקר אם הן מוקפות בעגלים פועים. כשבתי הייתה בביקור בסביבה במהלך הריונה, היא לא עמדה בזה. לראות את האימהות המופרדות מהילדים שלהן, אפילו שהן פרות והם עגלים, ולשמוע את פעיות הבכי שלהן, זהו מחזה קשה לצפייה.
כשרוב הפרות מועברות לשטחי המרעה העליונים במשאיות, נשאר הנוף של צפון ספרד מלא במבני רועים שאין להם שימוש. אפשר לראות אותם בעיקר כשהם פזורים על ההרים והמרחבים הירוקים. רובם מלאים בגרוטאות חקלאיות ומרחוק הם נראים כחורבות אבן נוטות ליפול שאין אליהן כבישי גישה. כזו הייתה גם הקוואדרה בקצה המגרש שעצרנו לראות, למרות שמן הצד השני שלה היא גבלה בקובץ בתים ולא בעוד שטח מרעה.
לורנזו הראה לנו שאפשר לשחרר את הבריח ולדחוף בזהירות את הדלת, וכך זכיתי להציץ לראשונה לתוך קוואדרה. בעזרת הפנס של הטלפון הבחנו בתוך החושך בשוקת המים מימין ובבורות הקש משמאל, ובין קורי העכביש אפשר היה לראות את הקורות העבותות שעדיין מחזיקות את המבנה על תלו. עוד היו זרוקים בתוך הקוואדרה אבנים, בוץ, קרשים, וגם שאריות ממבנים אחרים ושברי רהיטים.
אחר כך עקפנו את המבנה ודשדשנו בתוך העשב היבש לחצר האחורית. נעמדתי פחות או יותר באמצע השטח המלבני והבטתי כה וכה. מימיני לורנזו, ומשמאלי בני, שאמר מייד שהנוף יפה אבל זה לא מה שהוא מחפש. הוא היה מעדיף שכמו בציור, הים יציץ מבין ההרים. בינתיים, מעל לראשו של לורנזו מימין ראיתי את ההר הגבוה פנייה סאגרה (Peña Sagra), ולפניי היה הרכס שאין לטעות בו, רכס פיקוס דה אירופה המזדקר בקצה העמק הפרוס למטה.
סתם מתוך סקרנות ומחשבות תועות שאלתי את לורנזו: "כמה הם מבקשים?" והוא ציטט את המחיר שהמתווכת אמרה לו והוסיף בביטחון שאפשר להוריד בהרבה. ואז, עדיין עומדת וצופה אל הנוף המחבק, הרחקתי את מחשבותיי מהאורח שלי, בני, ונכנסתי לשיחה עם עצמי כשאני מחטטת בתוך זיכרונותיי: "האם לא זה הדבר שחלמת עליו בצעירותך? הנה שוויץ כאן לפנייך, והיא במחיר שווה לכל נפש!"
***
עדיין בגעגועים למחפר הצהוב שנטש אותי לפני שבוע, ושוב אני חושבת על מקור הסיפור שהביא אותי לבנות לי בית אי־שם בהרים בצפון ספרד, ואני מזהה שהוא עוד הרבה יותר ישן. הוא לא התחיל בביקורו של ידידי מלונדון שהעמיד אותי בפני עובדות של נוף מגרה, וגם לא בעוזי ששלח אותי לטנריף, ובוודאי שגם קולומבוס לא אשם.
עכשיו אני חושבת שזה התחיל שנים קודם לכן ביום שהחלטתי ללמוד ספרדית, כי חיפשתי עניין להסיח בו את דעתי מקושי מעיק עם בוס בחברה שבה עבדתי בבוסטון. הסיטואציה הייתה לי כל כך קשה עד שחשתי לכודה ושאין לי מוצא. במשך היום הייתי חייבת להציג חזות קשוחה, שלמה ובשליטה, כי אחרת אי אפשר לנהל ארגון עם מאות עובדים, אבל בדרך הביתה, לבד במכונית, קרסתי לתוכי ובכיתי.
כך יום אחר יום במשך תקופה לא קצרה. בעולם המונחים שלי דאז לא הייתה לי תובנה לבקש עזרה. חפרתי בתוכי עוד ועוד, עד שהחלטתי שהמוח דורש ממני הסחות דעת. בנסיעות במכונית לעבודה וממנה הפעלתי קלטות של קורס לאנגלית אוניברסיטאית, כזו שמדברים ביהירות אינטלקטואלית באוקספורד, ובבית הצטרפתי לבני המתבגר שבאותה תקופה שינן שיעורי בית של פעלים והטיות בשפה הספרדית. האנגלית הפדנטית והספרדית למתחילים היו בשבילי גלגלי הצלה מטביעה בתוך הדיכאון ההוא, והם ממשיכים להציף אותי עד היום.
וכך אני מגיעה למסקנה שהשפה הספרדית שמאפשרת לי היום עונג פטפוטים עם השכנים בקצה הרחוב, חייבת להיות היא, ורק היא, קצה השרשרת שהובילה אותי לכאן, והיא שמבהירה לי איך כשראיתי הרים ועמקים ירוקים בצפון ספרד הצלחתי להפליג בדמיוני ולראות את שוויץ מחלומות הנעורים שלי.
אבל זה באמת דומה לשוויץ, לא זו של ציריך אלא של סביבותיה. בצומת המרכזי באחד הכפרים כאן שנקרא מונגרובחו (Mongrovejo) נעמדתי יחד עם עוד תיירים לקרוא את השלט שבו ציור של היידי בת ההרים – היא ולא אחרת. ומייד חשבתי, מה מעשיה של היידי כאן אם זה לא שוויץ? כשרצו להסריט סדרה עליה, מצאו את נופי העמקים וההרים פה כמתאימים ביותר. בפשטותו וצניעותו, אזור לייבנה למרגלות ההרים יותר דומה לשוויץ של פעם מאשר זו האמיתית והיהירה של היום.
***
אז כשעמדתי עם בני ולורנזו במגרש עם הקוואדרה, וראיתי בעיניי את שוויץ, החלטתי להתיישב בה, גם כי עברו כבר יותר מעשר שנים מאז שהתחלתי לנדוד, והגיע הזמן לשינוי המשמעותי האחרון בחיי. לורנזו קיים את הבטחתו והשיג לי עסקה מפתה, וכך, כעבור חודשיים כשהמוכרים והניירת היו מוכנים, חזרתי לפגישה במשרד הנוטריון כדי לחתום על המסמכים. בסוף התהליך הבירוקרטי ירדנו למטה לשתות קפה, כל המוכרים ואני, ולמען התמונה ההיסטורית הסרנו את מסכות הקוביד, והסתובבנו עם הגב להרים כדי שישמשו רקע הולם.
כשסיימנו לפטפט ולשתות קפה, וכשכל הריטואלים כבר מאחורינו, ביקשתי מלורנזו שייקח אותי לבקר במקום כי רציתי לראות שוב את המתנה שקניתי לעצמי. הבנתי ממנו שכבר יש בתמונה ארכיטקט שמדד ובדק ברישומים, ומה שהוא מצא יאפשר לי לבנות בית כפרי קטנטן בתחום הקוואדרה שעמדה שם. בית של שתי קומות, במקום זו של הפרות, וזאת של הרועה, ולא יותר. "אולי נצליח לגנוב מטר מאחור אם נחפור לתוך ההר", כך הוא אמר. "וכל השטח שמאחור?" שאלתי. "זאת פרסלה (parcela) נפרדת והיא מוגדרת כשטח חקלאי, רוסטיקו (Rustico) – לכל היותר תוכלי לסדר לך גינה", השיב.
עוד אני מעכלת את המידע שנפל עליי ומתחילה להתרגל לרעיון של בקתה חמודה בהרים, כמו אצל היידי, אני שמה לב שיש עוד אחת, עוד קוואדרה תאומה ממש מתחת לאפי. "ומה עם זאת?" שאלתי את לורנזו. "סתם קוואדרה", אמר. "אל תדאגי, אף אחד לא יבנה פה גורד שחקים שיסתיר לך את הנוף. זה מטריד אותך?" שאל. "מטריד? לא!" אמרתי. "רק רציתי לדעת אם אפשר לקנות גם אותה". פניו המשתאות אמרו הרבה (יום אחד עוד אשאל אותו על מה חשב באותו הרגע), והוא אמר, "תני לי לבדוק למי זה שייך". ומכיוון שכבר קלטתי משהו מכללי המשחק כאן, וגם רציתי להרשים אותו, אמרתי: "אבל צריך לבדוק אם זה רוסטיקו או אורבנו (Urbano)".
כדי לקנות את המגרש הנוסף היה צריך לחטט במסמכים אצל הנוטריון, המועצה המקומית, רישום קרקעות, ולמצוא את חמשת היורשים, כולם אזרחים ותיקים בני דורי, ולשכנע אותם ואת בני הזוג שלהם שאחרי חלוקת השלל יישאר לכל אחד מהם משהו שהוא שווה יותר מהחורבה בהרים שהם אף פעם לא יממשו. היה גם צריך לחפור בארגזי ניירות בסלון של אחת מהם כדי למצוא את המסמכים המתעדים את מותה של אימם, שהיא בעצם הייתה הבעלים, ולוודא שאין צוואה שמחלקת את הנכס בצורה אחרת מאשר לחמישה חלקים שווים. כל זה לא היה קורה בלי לורנזו, שהראה לי מה שווה סבלנות של חייל שפעם לחם בטרוריסטים בארץ הבסקים, ועל כך עוד אספר בהמשך.
בשלב הזה הארכיטקט מקסימו דיאז, שכולם קוראים לו ג'ים מאז הילדות, התחיל ממש להתלהב. מבחינתו, לא עוד בקתה בהרים, ועוד בקתה ועוד בקתה. סוף סוף יש לו הזדמנות לבנות משהו רציני ולבטא את שאיפותיו הארכיטקטוניות. אני ביקשתי שיבנה לי שני בתים קטנים, אחד לי ואחד לאורחים, והוא בשלו: "מה פתאום!" וכבר הוא הראה לי על מסך המחשב את בית החלומות שהוא הזה, עם גשר קטן מעל לסמטת השירות שבין שני המבנים הקיימים ומעליו חדר מגורים גדול המסתכל על כל הנוף מכל הכיוונים.
כדי לקבל אישור לבנות את הגשר מעל הסמטה, הלך ג'ים לרשומות המקרקעין, קטסטרו (Catastro), ומשם הוא חזר אליי עם התלהבות חדשה: הסמטה רשומה בבעלות משותפת של שני המבנים הקיימים. כן, הסמטה גם היא שייכת לך, סניורה זון. וכדי להבין אם הסמטה שהגרלתי בפור יכולה להוות חלק מביתי העתידי הייתי צריכה ללמוד עוד פרק בהלכות רוסטיקו־אורבנו. זה שהשטח מוגדר כאורבנו לא אומר שאוכל לבנות בו כרצוני עד לגבולות אחוזי בנייה. כאן נכנסים לתוקף כללי שימור המאפשרים לבנות רק במסגרת גבולות המבנה הישן. אך מכיוון שהסמטה נועדה לשרת שני מבנים עצמאיים, שעצמאותם בוטלה ברגע שקניתי את שניהם, הרשו לה להיכנס לתוך הבית ולשמש כמסדרון הכניסה הראשית.
ושוב חזרתי למשרד הנוטריון, לעוד פרוצדורה, ולעוד קפה בין המוכרים לקונה. הם בוודאי התחילו להרהר אם בסוף אקנה את כל הכפר. ואז חיכיתי חודשים בסבלנות בעוד שהשלטונות גובים את מסי הקנייה שלהם, וג'ים משרטט, מחשב ומכין רשימות. אבל מכאן הדרך הייתה עוד מאוד ארוכה עד האישורים להתחלת הבנייה.
עם ההערכה הראשונית של עלויות, צריך היה לבחור קבלן ראשי. ג'ים המליץ, כמובן מאליו, על בן הדוד שלו, שהוא אחד משלושה קבלנים מקומיים. השני הציג הצעה יקרה, והשלישי, חוסה־חבייר וילדה, הגיש את ההצעה הנמוכה. לורנזו אמר לי שווילדה, כמו שכולם קוראים לו, מתמחה בשחזור מבנים עתיקים, הוא בונה לא יותר מבית אחד בו־זמנית, ולכן, כך הוא הבטיח, אני אקבל יחס אישי ומיוחד.
נפגשנו לארוחת צוהריים עם חוסה־חבייר, והוא נראה לי אדם נחמד. למרות שהם הראו לי כמה בתים שהוא בנה, לא הייתה לי שום דרך להעריך את איכות העבודה שלו, אבל בשלב הזה כבר הבנתי שבלי עזרתו של לורנזו אין לי סיכוי לעמוד בכל הבלבול הזה. וכך פסקתי שאם לורנזו רוצה את וילדה, כך יהיה.
בכל מקרה, ידעתי, הערכות ראשוניות בפרויקט בנייה הן במקרה הטוב רק ראשוניות. אפילו כשכורכים את ההצעה בתיק יפה, ומחלקים אותה לסעיפים, מספרם מתרבה, והכריכה מתעבה. ובמשך הפרויקט שלי עלו מחירי החשמל, הברזל, הבטון והקרמיקה. חוץ מהארנק שלי, הכול גדל ועלה.
כך הגעתי לנקודה שבה יש ארכיטקט, תכנון ראשוני, קבלן ראשי, ואפילו חבר כמו לורנזו, וכולנו מחכים לאישורי בנייה שלפי כל המעורבים המנוסים אין לדעת כמה זמן ייקח להשיגם. מאחורי הסיבוב מחכים לי מכשולים כמו מגפה עולמית, שביתת נהגי משאיות, חוסרים בחומרי בנייה ומשרדי ממשלה שלא מתפקדים.
בתוך כל זה הצלחתי לנסוע ללונדון כדי לבקר את הנכד, אבל לא הצלחתי לחזור. שמי לונדון נסגרו לזרים, ואני, הנודדת הדיגיטלית, איני נחשבת זרה רק עבור הארצות שאליהן ממש לא רציתי לנסוע בחודשים ההם. נשארתי בלונדון הידועה באפרוריות שלה מבחוץ וצבעוניות רבה מבפנים. אבל כשסוגרים את המוזאונים, התאטראות, הכיכרות, השווקים והמסעדות, נשאר רק האפור, והשמחה היא רק זו שאפשר לייצר לבד, עמוק בתוך המשפחה. וכך חלפו חודשים, וכשכבר כמעט שכחתי שאני בעלת חלקת הר בצפון ספרד, התקבלו האישורים, והבנייה החלה כשאני נהנית ממנה רק דרך מסרונים ותמונות ואטסאפ ביני לבין לורנזו.
ועכשיו, שנתיים אחר כך, כשאני מדוושת באופניים בחדר ההתעמלות שבניתי לי, עם הנופים היפים בעולם וזיכרונות המחפר הצהוב בחצר שכבר נסע לו מכאן, אני קוראת את "בית בפורטוגל" של יגאל סרנה ובכל עמוד אני מוצאת הדים לסיפור שלי. הוא, כמתנגד לצמרת הפוליטית, נאלץ לברוח מארצנו מסיבה ברורה מאוד, ואני בורחת כל החיים, ולא כל כך ברור ממה. אצלו, כמו אצלי, שדות ירוקים ומים, חיות במרעה, חורבות אבנים וגרוטאות, נולי אריגה וכלי טוויה, ומעל לכל התרבות, שלפחות לנו נראית פשוטה ורגועה. בכל בוקר בכל יום משמחת אותי קבלת הפנים הנחמדה של השכנים, במקום באירופה שהוא הכי רחוק שאפשר מפוטין החמדן הבוחש בקדרת המלחמות – אלה מרכיבי המרקם המלטף המככבים אצלו בפורטוגל וגם אצלי בעמק לייבנה. על כל אלה, על כל אלה, שמור נא לי אלי הטוב.
הספרדים עדיין שואלים אותי מדי פעם בשלומו של טו אמיגו בנחמין. בתקציב שלו ועם הלוואה מהבנק בני קנה בסוף דירה באחד המגדלים של קנרי וורף בלונדון. ועכשיו הוא מתלונן שלא נשאר לו שום רווח מההשקעה. נמהר, כבר אמרתי. וכשאני שולחת לו את התמונות של הבית בהרים שקרם עור וגידים, הוא אומר: "ולחשוב שהייתי שם, עוד לפני שכל זה קרה!"
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מעשה בשתי אורוות” לבטל
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות