שור קרבות שמסרב להיכנס לזירה; גיבור שקולו של דרווין מדבר אליו מחפש לו גורל; בחורים הלומי קרב פותחים סלון יופי […]
הכלבים של ארנסטו
את שני הכלבים שלי קניתי מארנסטו כי חשבתי שאנהל רומן עם אשתו. לו יש שלושה כלבים. כשקניתי אותם אמר, אני תמיד יודע איפה הם. בבית. מחכים לי. והם תמיד יודעים איפה אני. הוא הביט בי ונדמה היה לי שניסה לומר לי משהו על אשתו. נכנסנו אליו הביתה להסדיר את התשלום. עמדנו במטבח ושתינו מים. הסתכלתי בעד החלון וראיתי את אשתו עושה גלגלון על העשבים שבגינה. היא עלתה על כריות כפות רגליה, זרועותיה פשוטות לצדדים מעל ראשה וזינקה לפנים, מבצעת שני גלגלונים ופליק פלאק. כאשר הזדקפה קראה, מה תגיד על זה! והישירה אליי מבט. פניתי לצאת החוצה להסתכל מקרוב. תפסתי את עצמי חושב: רעיון רע, הסגת גבול.
ארנסטו מחא כפיים באטיות ואמר, כשהייתי קטן רציתי להיות בקרקס כשאהיה גדול. לא רציתי להיות שום דבר אחר. רציתי להיות אמן הליכה על חבל. הייתי מתאמן. קושר חבל בין העצים. הולך עליו מאות פעמים. מגביה ומגביה… בסוף יצא ממני מטפס הרים. גם זה סוג של קרקס.
ארנסטו ואני מכירים מהתיכון. הוא גבוה ואתלטי, אני לא. הוא אחד שלא חושב פעמיים. לא אוהב לחשוב יותר מדי על הדברים החשובים. אני הוא זה שמתבונן עמוק אל תוך עצמו, מתאמץ למצוא את הדרך הנכונה לחיות, כשהוא מדליק סיגריה וממשיך הלאה.
אשתו נכנסה למטבח כשהוא אמר, צריך פשוט לתת אמון בכלבים שלך, להאמין שבסוף האינסטינקט המולד שלהם לנאמנות ינצח. הוא העביר אליה את המבט שהיה נעוץ בי: היא ממש אוהבת אותם.
למחרת באתי לשיעור אילוף. ארנסטו שחרר את הכלבים לעברי ואמר, הם צריכים להתמלא אמונה לבעליהם, זאת מטרת האילוף. הכלבים היו שחורים וגדולים מגזע זאב בלגי. שקשקתי. הוא תפס אחד מהם ברגליו בתנועה חדה והשכיב אותו, מצמיד את גופו לאדמה, מושך את ראשו למעלה והצדה ואוחז בלועו, הראש המרובע הפחוס לחוץ אל חזהו ונשימתו החמה המתוקה של הכלב בוקעת מנחיריו ומפיו הפעור בתחינה. ריח הפחד המיילל שלו הזכיר את מה שהוא: חיית בר. ארנסטו סכר את עיניו של הכלב, מדבר אליו בקול נמוך ויציב, מספר לו את כל מה שעליו לעשות כדי להיות כלב, ולאט לאט הניע את היד, העביר אותה על ראשו בעדינות, מוציא מעיניו את האימה בליטוף.
אני אכניס בשלי אמונה, אמרתי, אתה תראה.
נהגתי הביתה. חשבתי על אשתו.
למחרת, כשנכנסה למטבח, סיפרתי לה שאני מנתח מוח שמתעסק עם שתלי מוח. מתקנים אלקטרוניים קטנים מאוד – ביוטרוניים, שנותנים פקודות לגוף כשמשהו במוח נדפק. היא אמרה, מדהים. ושאלה למה לי כלבים. לא הצלחתי לחשוב על משהו לומר לה. ארנסטו התערב, הוא עושה לאנשים מה שאני לכלבים, שיזכרו איפה הבית שלהם.
יצא לי חיוך קטן. גם היא חייכה. האמנתי שאיכשהו שברתי את הקרח איתה.
ארנסטו הסתכל בנו: אני נוסע לטפס על הר. תישאר כאן קצת, שיתרגלו אליך.
אשתו אמרה, זה הר מסוכן, לא בטוח שהוא יחזור.
הופתעתי.
הוא נתן בה מבט נוקב, דומם, פניו הרחבים העזים התרחבו. השפם שלו נראה בתוכם כהולך לאיבוד.
אשתו זרקה לכיווני, איך היא? האישה ההיא שנוסעת איתו למות בהרים?
אמרתי, אני לא מכיר אותה.
אף פעם לא ראיתי אותה, אשתו אמרה, והתכופפה להשקיף מהחלון אל האופק הערפִלי ואל הגבעות הרחוקות, מאוחר מדי להטיל עליה קללה, מלמלה. הזדקפה וחיבקה את עצמה.
פניו של ארנסטו נשלחו קדימה, כאילו ביקש לשתות את האוויר שבינו לבינה. אבל היא הסתכלה לכיווני כאילו לא אכפת לה. היא יצאה החוצה, ליוויתי אותה במבט מבעד לחלון. היא נראתה כמו נער גבוה. היא עשתה את הגלגלונים שלה, נכנסה ואמרה, הכול היה שגוי. אני אהפוך לאישה האחרת אם אעשה מאמץ. אם יהיה לי חשק.
שתקנו זמן מה. היא ישבה על הכיסא האדום ברגליים משוכלות, ידיה צמודות לגופה במין חיבוק עצמי. היה לה מבט שלֵו ועצוב, גופה מילא את החולצה הסתווית. חשבתי איך בחרה את הדוגמה הזאת של העלים המתעופפים על האריג האפרפר. חשבתי על חייה העשויים מִיָמים נטולי שלווה, על גופה שהתמלא חשדנות ופחד.
היא הביטה בי זמן רב, עד שלבסוף שׂחה האגם מתוך עיניה פנימה, והופיע יער שחור. עינֵי כלבה בהקו מתוכו.
סיפרתי לה שארנסטו הוא זה שלימד אותי לתפוס כלבים, עוד כשהיינו נערים. הם שוטטו ובכלל לא ידעו שבאנו לתפוס אותם, לאלף אותם. למשל, היינו קושרים אותם בלילה לעצים ביער – מבחן כוח ויצירת התניה, שיסמכו עלינו שנשחרר אותם בזמן. הם היו נתקפים בעתה מהתנים שהסתובבו שם, מייללים, ממתינים למותם של הכלבים כדי לטרוף אותם. שכבנו שם ועקבנו אחרי עיני הפנס האדומות של התנים ונצנוצי העיניים הלבנות של הכלבים. הסתתרנו והקשבנו דרוכים, מגחכים אל תוך אבק הלילה השחור. הייתי בטוח שבכוחי להציל את הכלבים ברגע הנכון. וכך יישארו נאמנים לי לנצח.
היא שלחה את ידה לעברי כאילו חיפשה בתוכי את אותן תמונות אילמות, ומצאה חור שחור פתוח וריק.
היא אמרה, התחתנתי איתו כי רציתי לדעת תמיד איפה הוא. הוא תמיד יודע איפה אני. הוא יודע שאני כאן, מחכה לו. אבל אני לא יודעת איפה הוא.
הבטתי בה. לא ידעתי מה להגיד.
ארנסטו ירד, התרמיל על גבו. כרך "שירי חלום" של ג'ון ברימן הציץ מאחד הרוכסנים.
היא אמרה לעברי, הוא היה מקריא לי לפני השינה את שירי החלום. עכשיו הוא מקריא לה.
ארנסטו אמר שיחזור כעבור שלושה שבועות, שאמשיך לבוא לבקר את הכלבים: הם צריכים לדעת שאתה כאן.
באותו הלילה נשארתי שם. סיפרתי לה שלא הצלחתי להציל את הכלבים שאני וארנסטו קשרנו, ושהתחרשתי באוזן ימין מהיללות שלהם. היא הציעה שאישן כשהשמאלית על הכר.
ארנסטו חזר, לא שמעתי אותו.
הוא ביקש שאקח את הכלבים ואסתלק. יצאתי והוא צעק אחריי, אל תשכח לעשות מדי יום סדר בלב של הכלבים.
נסעתי עם הכלבים הביתה.
הייתי מדבר אליהם – מילים צלולות, מאולפות היטב, עם שיניים חזקות.
חודשיים לאחר מכן הבית שלי נשרף. עמדתי שעון על הגדר ותהיתי למה הבערתי אותו. הסתכלתי על המגרש שהתרוקן מתנועה: מישור שחור שציפוי דק מאוד של כתמי צבע מבצבץ מתוכו.
הכלבים השתגעו, נבחו כל הזמן. היה לי קר, האוזניים שלי צלצלו. כשאמרתי משהו יכולתי לשמוע את זה בתוך הראש שלי אבל לא יותר.
התחרשתי גם באוזני השמאלית.
הבאתי את הכלבים לארנסטו: הם משתגעים.
ארנסטו דיבר אליי, אבל לא שמעתי כלום, אז הוא כתב: כלבים צריכים לדעת איפה הבעלים שלהם. הנוכחות, הם חשים בה, זה מה שמרגיע אותם. לא מילים.
עמדנו במטבח, בחוץ החל הבוקר. בְלב ערפל דק, ירוק–אפור, עלתה השמש מעל החצר. הטל נצנץ על העשבים. אשתו נכנסה והכינה תה. כמעט יכולתי לשמוע אותה כששאלה אם יש לי מצב רוח רע. חשבתי: כל כך קל לקרוא את השפתיים של מי שאתה אוהב, ואמרתי שכן. היא הביאה מראה: תחייך חיוך קטן כשאתה מסתכל. זה יעשה אותך שמח. הסתכלנו במראה כל אחד בתורו. לי זה לא הועיל.
עברתי לגור אצלם. ארנסטו נסע ושב כעבור כמה חודשים. הוא נראה עצוב ועייף מאוד. הוא הניח את ראשו על כתפה של אשתו. היא נגעה בתלתליו השופעים, המחוספסים. הם עשו אהבה ולא נרתעו מנוכחותי. חיפשתי מה לומר, לא הצלחתי. זה נמשך זמן ארוך כל כך עד שהשתיקה התעבתה.
היא נכנסה להיריון, ופניה נהיו שמנים וחיוורים.
הילדה נולדה בשתיים לפנות בוקר ב–15 בספטמבר. הייתי בחדר והסתכלתי מן הצד. אדומה ועירומה יצאה מבין ירכיה של אשתו. בכתה. הרגשתי נמלים בראש מהקול שלה. ארנסטו רכן מעל פניה של אשתו. היא הפנתה אותם אליי: אני מאושרת כפי שלא הייתי בחיי.
למחרת הבאתי אליה את התינוקת והנחתי אותה לצדה במיטה. היא הייתה עטופה חיתול לבן, ראשה הקטן ושני אגרופיה הקמוצים, האדומים, הקרים, הציצו.
"קוֹפִיפה", ארנסטו הביט בה כשידיו בכיסים.
כשהייתה הילדה בת חודשיים וחצי התחיל לצלם אותה. התמונות שצילם אותה חייכו. הוא הקפיד להדביק את התצלומים באלבום פרחוני לפי סדר כרונולוגי, רושם מתחתם את התאריך ומשפט קצר. בתחילה היא גדלה מיום ליום, לאחר מכן כל כמה ימים, לבסוף כל כמה שבועות. התצלום האחרון של הילדה היה עם הכלב, ומתחתיו היה רשום בדיו כחולה: "מתחילים לשחק".
אשתו אמרה: נמאס לו מהכול חוץ מהאישה שמטפסת איתו להרים.
ארנסטו נסע לאגמים הרחוקים והשאיר לה מכתב מתחת למשקל במטבח. היא הדליקה גפרור ושרפה את המכתב. ביקשה שאשמור על הילדה ויצאה עם הכלבים. השתרעתי על הספה ונרדמתי. התעוררתי מוקדם בבוקר. שמעתי את הדממה. הטיתי לה אוזן. חשבתי: השקט נמצא מעל הדקדוק.
מצאתי את אשתו ישנה במיטה שלה ושל ארנסטו, הילדה ישנה לידה. כשהתעוררה אמרתי שחזרה לי השמיעה ושאני לא שומע את הכלבים.
היא אמרה, נכון. הם קשורים ביער. התנים יטרפו אותם.
שאלתי מה היה כתוב במכתב. היא סימנה שאלך. אני חושב שצעקתי. הילדה התעוררה, פקחה את עיני האפור–עופרת שלה שהחלו להימהל בכחול, ופרצה בצחוק.
אשתו אמרה, יש לך עיניים כחולות, העיניים של ארנסטו חומות.
הרגשתי חרא. שוב שאלתי מה היה כתוב במכתב.
היא אמרה, שאני לא אשמה.
עלתה בדעתי השאלה: מה עכשיו?
היא פרצה בצחוק. גם היא ידעה שאת הנאמנות אפשר רק לקשור לעץ ביער.
הבטתי בה באדישות, כמו שאדם מביט בענן או בעץ, או בשדה שיבולים בשקיעה.
היא אמרה, אתה זוכר שיש לנו ילדה?
שעון המטוטלת שעובר אצלה במשפחה נקש. היא לקחה עט והחלה לכתוב בפנקס הקניות שלה כאילו כלום. מהכיור עלה הבל צונן ומצחין שהתפשט בבית.
וגם אני אמרתי, כאילו אני מסכים איתה, כאילו כלום, אני נוסע לארנסטו לקנות לי שני כלבים.
אין עדיין תגובות