בשיחותיה עם לימור שריר מספרת נכדתו של מרטין בובר – פרופ' יהודית בובר־אגסי – סיפור חיים מיוחד שראשיתו בילדותה בבית […]
מבוא
אל יהודית בובר-אגסי הגעתי במקרה, במסגרת ריאיון שקיימתי עם בעלה, הפילוסוף יוסף אגסי. השיחות המרתקות עם פרופסור אגסי על נושאים ברומו של עולם גררו ביקורים חוזרים ונשנים בבית הזוג. בדרך כלל נהגה פרופסור יהודית בובר-אגסי – פמיניסטית וחוקרת נודעת בנושא מעמד האישה, שפִּרסמה עשרות מאמרים וספרים במדעי החברה בהוצאות לאור ידועות בעולם – להחליף עמי מילות נימוסין אחדות ומיד הייתה פונה לעיסוקיה. תמיד ליוויתי במבטי את דמותה המטפסת בנחישות אל הקומה השנייה של הבית, אל חדר העבודה שלה. שם היא כותבת את ספריה, ובהם גם אלה העוסקים במפעל חייו של סבה, מרטין בובר, הוגה שהסעיר לא אחת את דעת הקהל בישראל בהיותו חריג בנוף האקדמי.
בובר היה בעל תודעה יהודית ולאומית עמוקה ואיש תרבות העולם מהמעלה הראשונה. הוא ייסד אסכולה הגותית הקרויה על שמו, האסכולה הבובריאנית, המבוססת על החשיבה הדיאלוגית ואשר שמה לה מטרה להעצים את רוח האדם הסובייקטיבית בתחום המחשבה היהודית ובתרבות המערבית. נוסף על כך עסק במחקר, בכתיבה ספרותית ועיונית ובהוראה בתחומים רבים: הגות ציונית, פרשנות מקרא, חסידות ופסיכותרפיה.
ביסודו של דבר ביקש בובר להבין את ריבוי ההתנסויות החברתיות, הדתיות והפוליטיות במהלך ההיסטוריה באמצעות עיקרון הגותי- רעיוני שמטרתו חשיפת מהותו האמיתית של האדם – זו הטמונה, לדעתו, בכושרו לדבר ולהידבר. הוא קרא לעיקרון זה "אני-אתה". את הגישה הזאת פיתח לעיקרון דיאלוגי-קוסמי החל גם על היחס בין "האני" ל"אתה הגדול", הוא האל: אלוהים הבורא קורא – והאדם הנקרא עומד מולו, מוכן ומזומן.
ידעתי שיהודית גדלה בבית סבה, ותהיתי על כך; וברגע שנפלה לידי ההזדמנות לא הסתפקתי בראיונות עם פרופסור אגסי – והתחלתי לראיין גם אותה.
דיברנו לא מעט על בני משפחת בובר לדורותיהם – ענקי רוח לצד אנשי מעשה, ובייחוד על נשים הרפתקניות ויצירתיות – וכן על מנהגי המשפחה ואורחות חייה, לרבות התעלומות הטמונות בה וסודות שבניה נצרו במשך שנים רבות. כל אלה נחשפו טיפין-טיפין במהלך השיחות שניהלתי עם יהודית בובר-אגסי.
שוחחנו על נאציזם, על מרקסיזם, על סוציאליזם ועל פמיניזם. על דת ועל החסידוּת. על ציונות ועל הגישה לערביי ארץ-ישראל. בנושא אחרון זה מצאתי כי השאלות שהעלה בובר עוד ב-1921 (!) עודן רלבנטיות לתקופתנו, אף על פי שגישתו של המלומד האירופי נעים ההליכות נראית היום נאיבית.
בהרבה ממה שסיפרה לי על חייה האישיים ועל משפחתה יש לראות עדויות היסטוריות ממקור ראשון, שלהן חשיבות רבה. כך, למשל, מתארת יהודית את חיי היהודים בעיירה הפנהיים ומעידה על השינוי שהתחולל בחיים אלה עם עליית הנאצים לשלטון ובייחוד על הרדיפות וההשפלות שחוו היהודים. דיברנו על מחקרהּ המעמיק על אודות המבנה הארגוני והחברתי במחנה הריכוז לנשים רַוונסבריק, שבו נאסרה אמה למשך חמש שנים, ובשיחותינו סיפרה על ספריה המרתקים של אמהּ, על האופן שבו תיארה את אכזריותו של סטלין – שאותה חשה על בשרה – בהשוואה לזו של היטלר.
בשיחותי עם יהודית התוודעתי לתפיסתו של סבהּ בנושא החסידות, שהייתה בעיניו דרכו של המאמין להגיע אל אלוהיו, וכן לתפיסתו הייחודית בנושא הדת. השפעתו של בובר על נכדתו בנושאים אלה ניכרת. בביתו של מרטין בובר שולבו חיי המסורת היהודית בתרבות העולם; ויהודית התחנכה על ברכי הסיפורים החסידיים ובה בעת על התורות הפילוסופיות של הוגים כמו קאנט, ניטשה, הגל, קירקגור ורוזנצוויג.
"קשה להכיר את הדבר, כי גאון וענווה חיים בשלום זה בצד זה בקרב אדם אחד," כתב בובר ב"פתק מן הרקיע", אחד מהסיפורים החסידיים שכלל בספרו גוג ומגוג.1 משפט זה מאפיין בעיני את דמותה של נכדתו; מדי בוקר חוזר ונשנה פרק היקיצה: מיד לאחר שהיא סורקת את שְׂערה הארוך וקולעת אותו סביב ראשה, היא יוצאת אל החצר הפנימית של ביתה ומאכילה את החתולים המצפים לה. בעודי מביטה בה ובחתולים, אני נזכרת כיצד תיאר מרטין בובר פגישה עם חתול: "חתול זה שואל במבטו שנדלק ובהשפעתו של מבטי את השאלה: 'האפשר הדבר שאתה מתכוון אלי?'"2
פעמים רבות חזרתי אל בית משפחת אגסי, ובעודי פוסעת על שביל האבן הייתי חולפת בדרכי ליד עץ רימון הכורע תחת עומס הפרי, ניצבת מול הדלת, משתהה לרגע בטרם אצלצל בפעמון – ועיני סוקרות מה התחדש בגן. כך חלפו בלי משים קיץ וסתיו וחורף, ועץ הרימון נותר עירום, רק פרי מצומק ומשחיר נותר מהסתיו. את פרחי הפטוניה החליפו רקפות, ופטריות קטנות צמחו פרא במקומות מוצלים ולחים מתחת לעץ הרימון. ביני לביני תהיתי מדוע אני משתהה בגן מלבד העונג הצרוף שהסבה לי התבוננות בצמחים שבו. גיליתי שהשהות הזאת ממלאת אותי בציפייה לקראת הבאות, כמו נותנת לי שהות למלא את ריאותי באוויר לפני המסע המעניין הבא.
במשך הזמן התחלתי לחוש קרבה לבני משפחת בובר לדורותיהם, ופעמים רבות מצאתי את עצמי מהרהרת בהם ביני לביני, מדמיינת איך נראו, משוחחת עמם בהזיותי, מתווכחת עמם על השקפותיהם ועל התאוריות שצידדו בהן – בעודי מתעכבת עמם על פכים קטנים ועל פרטים משפחתיים-אישיים, ובהם המרת הדת ומרד מתמיד… יהודית דיברה עליהם בטבעיות ונקבה בשמותיהם הפרטיים: שלמה ואדלה, קרל ואלזה, רפאל ומרגרט, אווה ולודוויג, מרטין ופאולה; היא לא רמזה אף לרגע כי מדובר באישים יוצאי דופן, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו וכולם יחד מעמידים תצרף היסטורי מרתק.
בספר שלפניכם עדויות לא רק מפי יהודית אלא גם מתוך מכתביו של סבהּ, שאותם תִּרגמה יהודית במיוחד למעני; מעדויות אלה אפשר ללמוד על דעותיהם של עמיתיו ויריביו בני זמנו, על השקפותיהם ועל יחסיהם המורכבים עם בובר – וכן על השפעתו העצומה של בובר על אישים רבים שהיו נודעים איש-איש בתחומו.
בשיחותינו דיברה יהודית על הגישות השונות של אחדות מהתנועות הציוניות באירופה ושל תנועות פוליטיות שהתנצחו בארץ-ישראל לפני קום המדינה. מסיפוריה עולים השקפות שונות ופולמוסים בנושאי הציונות הרוחנית של אחד העם והנוהים אחריו מול הציונות המדינית של הרצל ותומכיו. בתוך כך אנו למדים גם על מפלגת הקומוניסטים העבריים ועל התפכחותה המרה של יהודית – בדומה לזו שחוותה אמה – מהאידיאולוגיה הקומוניסטית-המרקסיסטית.
מן הטקסט עולה עדות על אופיו הקשה והמסובך של העם היהודי הרדוף ושבע הסבל, עַם יצירתי ושופע ניגודים שרבים בו הפלוגתות והפולמוסים, השנאות וההתחשבנויות, ועם זאת יש בו בצד גילויי קטנוניות גם גדלות רוח.
כאז – כן היום.
לימור שריר
1 בובר מ. [ע3]; ראו להלן הערה על הביבליוגרפיה.
2 בובר מ. [ע5].
אין עדיין תגובות