"זהו סיפורה של הגדולה בנשים המרגלות הגרמניות ששירתה את מולדתה הן במהלך המלחמה והן לפניה. שמה האמיתי, ולמען האמת גם […]
1.
זהו סיפורה של הגדולה בנשים המרגלות הגרמניות, ששירתה את מולדתה הן במהלך המלחמה והן לפניה. שמה האמיתי, ולמען האמת גם עצם קיומה, נותרו עלומים זה זמן רב. רק מתי מעט ידעו שיש אישה כזאת ורק אחרי המלחמה הזכיר אותה בחטף קולונל ניקולאי בספרו Gehieme Mächte, כוחות חשאיים. הוא כתב שמלבד קצין מסוים שהתמנה במיוחד, מי שידעה טוב מכולם להפעיל את סוכני השירות החשאי הייתה אישה יפה וחכמה עד מאוד. סיפורה של האישה הזאת הוא אגדי וסופו נורא ואיום. סוכני האויב ומרגליו כינו אותה "מדמואזל דוקטור". שמה האמיתי היה אַן־מארי לֵסֵר ובית הוריה שכן ברחוב טִירגַארטֵן בברלין. במלאת לה שש עשרה היא התאהבה בקארל פון וִינָאנקי, סרן במשמר הפרשים הקלים. כיוון שיחסיה עימו לא היו חפים מתוצאות, גירש אותה אביה מבית המשפחה והיא ילדה ילד מת. סרן וינאנקי עזב את חיל הפרשים הקלים אך נקרא מאוחר יותר אל הדגל והוצב כסרן בגדוד מסילות הברזל. הוא גילה שאפתנות ומסירות במילוי תפקידיו כיוון שקיווה לעבור לשרת במטה הכללי. המאהבת שלו, אן־מארי לסר, התגוררה באותה עת בברלין. לא היו לה תוכניות מוגדרות והיא התקיימה בכסף ששלח לה הסרן. ואז התרחש אסון בחייו של קארל פון וינאנקי. נכסי המשפחה, שנוהלו על ידי אֶחיו, צברו חובות כבדים, שכרו החודשי הופחת עד מאוד ומוּשכַּן לטובת בעלי החוב. בקיצור, מצבו היה נואש. מפקדו דרש שיפרע את חובותיו — או יפרוש מן השירות. בצר לו נסע קרל פון וינאנקי לברלין כדי להתייעץ עם חבר ותיק ששירת באותה עת במטה הכללי בדרגת סגן־אלוף. הלה הסדיר פגישה בין פון וינאנקי וקצין בכיר שאותו הוא כבר הכיר בעבר, והקצין הזה היפנה אותו למישהו בשם מָתֶזיוּס שלו משרד בבּוּלוֹושְטראסֶה. משרד זה, שלמראית עין נראה כמשרד מכירות רגיל של סוחר מכוניות וחלקי חילוף, היה למעשה משרד של המודיעין. הסרן היה כבר נכון לגמרי לפעול כמרגל למען מולדתו ובלבד שיוכל להיחלץ מחובותיו ולהמשיך לספק את צרכיה של אן־מארי לסר. יום אחד, אחרי שחובותיו נפרעו והוא השתחרר מהצבא, הוא פגש את האדון י' מתזיוס במסעדת מלון אָדלוֹן. האדון מתזיוס היה גבר נמוך קומה ורזה, עצמות לחייו הבולטות מוסגרו בשתי פאות מוּטוֹן־צ'וֹפְּס, מתחת לגבותיו הבולטות היו קבועות שתי עיניים קטנות וחסרות מנוח, והדמות המחודדת, הזוויתית הזאת הייתה נתונה בחליפה כחולה, ארוכה, מחויטת היטב.
"ובכן, הנה מה שעליך לעשות," החל מתזיוס לומר בקצרה וברצף, "היום יום רביעי. הלילה תיסע לפריז ברכבת הלילה המהירה. בפריז תלך למשרדי חברת מֶנייֶה ושות' שכתובתה רשומה על הפתק הזה. תלמד את הכתובת בעל־פה ואת הפתק תשמיד. מנייה ושות' היא חברה צעירה מאוד, עליה לקמץ בהוצאות וכיום אין לה פקידים. היא עוסקת במסחר במְסַבים למכוניות, בצמיגים וכדומה, והם נמצאים בקשר עסקי עם החברה שלי. ובכן, אדם הופיע אצל האנשים האלה והציע להם תוכניות לייצור כלי נשק אוטומטי, נשק שדה שמסוגל לקצב אש מהיר ביותר: ייתכן שפחות או יותר בדומה לאקדח. אתה חייל, אתה ודאי מבין דבר או שניים בעניינים האלה. התשלום שהאיש דרש תמורת התוכניות האלה הוא חמש מאות מארק. אתה תיקח את הסכום הזה איתך, במזומן, ותקנה את התוכניות אם תשתכנע בערכן. אבל אתה תרכוש אותן רק אם תוודא ותהיה בטוח באופן אישי שרשויות הצבא הצרפתי כבר קיבלו ואישרו את התוכניות האלה והן מתכוננות לייצר את כלי הנשק מסוג זה. אתה לא תשגר מברקים, לא תכתוב, אך כשתשלים את המשימה — הן לחיוב והן לשלילה — תחזור לברלין ותטלפן אליי. או אז נקבע פגישה במקום כלשהו. זהו עניין רציני, סרן, ואם לא תצליח, זוהי הפעם האחרונה שיהיה עליי לפנות אליך בתואר זה. הנה המחאה לכיסוי הוצאותיך. ועכשיו, אוֹ־רֶבוּאָר!"
אין עדיין תגובות