מדריך הסהרורים לריקוד

מנתח המוח המהולל תומס איפֶּן יושב במרפסת ומדבר אל המתים.
זה לפחות מה שאשתו קמאלה, הנוטה להפרזות, מספרת לבִתה אֶמינה, צלמת החיה בסיאטל.
אמינה חוזרת הביתה בעל כורחה ומגלה שהמצב גרוע ממה שציפתה. כשהיא מתעמתת עם סירובו של אביה להסביר את עצמו, עם מבטים מוזרים מצד סגל בית החולים ועם סדרה של פריטים תמוהים שנקברו בגינה של אִמה, אמינה מבינה שהדרך היחידה לעזור לו היא להגיע להשלמה עם העבר המשפחתי הכאוב. לשם כך עליה להתמודד עם הצללים הרודפים את כל בני משפחתה, ובהם זה של אחיה המרדן.
מירה ג'ייקוב לוקחת אותנו בספרה הראשון למסע נוגע ללב מהודו של שנות השבעים לפרברי ניו מקסיקו ועד לסיאטל בעידן האינטרנט. מסע שהוא עדוּת לקשרי האהבה, לעוצמת התקווה ולהשלמה עם אי־הוודאויות של החיים.
"כמה מרגש לגלות את מירה ג'ייקוב, קול חמים, חינני ושנון בספרות האמריקנית… רומן מדויק, גדוש הבחנות נוקבות ומרנינות על בני האדם וקשרי המשפחה שלהם. התענגתי על כל עמוד."
הניו יורק טיימס

מקט: 15100642

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

מנתח המוח המהולל תומס איפֶּן יושב במרפסת ומדבר אל המתים.
זה לפחות מה שאשתו קמאלה, הנוטה להפרזות, מספרת לבִתה אֶמינה, צלמת […]

---

פרולוג: שיגעון מבחירה

סיאטל, יוני 1998

זאת היתה התלהמות, שצף קודח של מילים. במשך שלושה לילות רצופים ישב תומס אִיפֶּן במרפסת, צד אחד של שיחה קוצפת מתגלגל מלשונו וגולש החוצה מבעד לרשת החלון. השכנים שמעו אותו; אשתו קָמאלה לא יכלה להירדם. הנסיך פיליפ, הלבּרדור המזדקן ומוכה השיגרון שלהם, החל להתהלך בפרוזדור וליילל. את כל זה סיפרה קמאלה לבתה בטלפון ערב אחד בתחילת יוני, קולה משיי כקולה של מגישת חדשות.

"אני חושבת שהוא בדרך החוצה," סיכמה קמאלה, ואָמינָה ראתה בדמיונה את אביה בקצה המדבר, מחכה לאוטובוס.

"באמת?"

"מי יודע. כושר השיפוט שלי הולך ונפגם. לא ישנתי מאז שבת."

"את לא רצינית."

"רצינית לגמרי," נחרה בביטול קמאלה, שיכולתה לישון במהלך כל דבר שבעלה היה מסוגל לרקוח כששנתו נדדה (מתקן לציד דביבונים, הבערת עשבים בתעלות, תיקון תקלות בטרקטור) היתה לה זה מכבר מקור לגאווה. אמינה שמטה את המפתחות שלה על דלפק המטבח.

"רק עכשיו חזרת מהעבודה?" שאלה קמאלה.

"כן." אמינה הניחה את הדואר ואת המצלמה שלה לצד המפתחות. נורית המשיבון היבהבה לעומתה בעקשנות. היא הפנתה לה את גבה. "שלושה לילות? באמת?"

"איך העבודה?"

"עמוסה. כל סיאטל מתחתנת בחודש הבא."

"לא את."

אמינה התעלמה ממנה. "מה פירוש 'מדבֵּר'? מדבר על מה?"

"מספר סיפורים."

"איזה מין סיפורים?"

"איזה מין של כל דבר? כל מיני שטויות, האיש הזה עם הקשקושים האידיוטיים שלו כל הזמן!" אמרה קמאלה. "אמרתי לו שהלשון תיפול לו ותירקב, ובכל זאת הוא לא מוכן לסתום את הפה."

"תמיד את אומרת את זה."

"לא נכון."

"אמא."

"אבל זה משהו אחר, קוֹצ'י," נאנחה קמאלה. קולות הלילה השתחלו דרך קו הטלפון ודחקו את ניו מקסיקו עד אוזנה של אמינה — התרועה המהוסה של הרוח המתגלגלת מבעד לצפצפות השעירות, צווחתם החלולה של צרצרים החוזרת כהד מהרי השולחן, נקישת הבריח בשער. אמינה עצמה את עיניה והרגישה שהיא בחצר המחשיכה, ועשבי הפרא מדגדגים את אחורי ברכיה.

"את בחוץ בגינה?" היא שאלה את אמה.

"ממ… הממ. את בגשם?"

"אני במטבח." אמינה בחנה את הלינוליאום תחת מגפיה. שוליו הצהובים העידו על חיים קודמים, כאלה שבהם נחזה בניין "קראון היל" כהתחלה טובה למשפחות בעלות הכנסה בינונית, עם דירותיו המצוידות בקמינים משיש אמיתי וברצפות מטבח זוהרות כאור השמש. כעת נעשה צבען כצבע שתן דליל, והן מנוקדות בועות אוויר שפוקעות כשדורכים עליהן.

"איך מזג האוויר?" שאלה קמאלה.

"יורד קצת גשם."

"אף אחד לא מבין למה את נשארת שם."

"מתרגלים לזה."

"זאת לא סיבה טובה להישאר איפשהו. לא פלא שהאיש הזה ירה בעצמו — כל הזמן הזה בלי שמש, והאישה־שטן הזאת קורעת את הגרבונים שלה."

"קורט קוביין היה נרקומן, אמא."

"כי הוא היה צריך יותר שמש!"

אמינה נאנחה. אילו ידעה שעותק של "רולינג סטון" שהשאירה בשירותים בביקורה האחרון יהפוך את קמאלה למומחית־בעיני־עצמה לכל ענייני סיאטל ("הגראנג'ים! הסטארבקים! הסטרט־אפים!"), אולי היתה נוקטת משנה זהירות, אבל זה גם שירת מטרה לא רעה, הבוז הזה שאמה רחשה למקום המגורים שאמינה בחרה לה. לפחות הוא צימצם את ביקוריה. ("אני אף פעם לא מצליחה להתחמם פה!" חזרה והדגישה קמאלה בפעמים המעטות שכבר באה, חיככה את ידיה והביטה סביב בחשדנות. היא אמרה פעם לבָּריסטה הנחמד מאוד בקפה השכונתי של אמינה, שיש לו ריח משונה מ"יותר מדי רטיבות".)

"סיפרתי לך שהמנתה צומחת כמו יער אחד גדול?" שאלה עכשיו אמה, קולה מתבהר. "גדול עוד יותר משנה שעברה!"

"נהדר." אמינה פתחה את המקרר. קופסאות טייק־אוויי התגודדו בו כמו זקנים במזג אוויר סגרירי. היא סגרה אותו.

"הכנתי צ'אטני והזמנתי את הרָמָקרישנאים והקוּריאנים אתמול בערב, והם ליקקו את האצבעות! בּאלָה רצתה את המתכון, כמובן."

"מה השמטת?"

"שום דבר. פלפל קאיֵין ועלי כוסברה."

בישול היה כישרון של אמה, שאמינה ראתה בו לעתים קרובות תהליך אבולוציוני, דרכה של אמה לשרוד בשלום עם ידידיה. כמו נוצות נפרשות של ציפור אפרורית בדרך כלל, יכולתה של קמאלה להפוך רכיבים גולמיים לארוחות לתפארת זיכתה אותה באהבה מהסוג שאישיותה לבדה היתה שוללת ממנה.

"אז מה הם חשבו על אבא?"

"מה על אבא?"

"הדיבורים או מה שזה לא היה."

"לא סיפרתי להם! אל תהיי טיפשה!"

"זה סוד?" התפלאה אמינה. "את לא מספרת למשפחה?"

שמירת סוד בין הרמקרישנאים, הקוריאנים והאיפָּנים אירעה רק פעם בכל חמש שנים בערך, ובדרך כלל יצא הסוד לאור ממילא בתוך כמה חודשים, כששומריו מבטיחים למי שמהם הסתירו אותו שזה לא היה שום דבר אישי, רק עניין משפחתי, והמנוּעים ממנו מילמלו מילות ניחומים על כך שהם בכל זאת משפחה בארץ הזאת, גם אם לא קיים ביניהם קשר דם.

"שום סוד!" אמרה קמאלה בנחרצות מעט מופרזת. היא הנמיכה את קולה בכמה רמות. "לא כזה עניין גדול. בואי לא נטריד בזה אף אחד, טוב?"

"אז אף אחד אחר לא חשב שהוא מתנהג בצורה משונה?"

"הוא לא מתנהג בצורה משונה."

"חשבתי שאמרת…"

"לא, זה לא ככה. הוא הולך לעבודה וכל זה; הוא בסדר גמור בכל דבר אחר. כל האחיות בחדר ניתוח עדיין מתרוצצות סביבו כמו אווזות מגעגעות. זה רק מאוחר בלילה."

ברור שמאוחר בלילה. תומס השתדל כמיטב יכולתו להישאר בבית החולים עד השקיעה, ולעתים קרובות השאירו אותו נדודי השינה ער בין חצות לשש בבוקר. אלה היו השעות שבהן היה יושב במרפסת ומנסה להשיב לחיים איזה חפץ מסובך — רובה "קריקֶט", לַטפן חיות מחמד.

"הוא בטח רק מדבר אל הכלב, אמא. הוא עושה את זה כל הזמן."

"לא, לא אל הכלב."

"איך את יודעת?"

"כרגע אמרתי לך! הכלב תקוע בפנים ומיילל! וחוץ מזה, שמעתי אותו."

"ו…?"

"הוא דיבר אל אָמאצ'י."

אמינה נעצרה. סבתה מתה לפני עשרים שנה כמעט. "את מתכוונת שהוא מתפלל אליה?"

צליל התלישה החד של עשב שנעקר מהקרקע עבר בקו הטלפון בלוויית אנקה קלה. "לא. אני מתכוונת שהוא מדבר. מספר סיפורים."

"סיפורים?"

קמאלה התנשפה. תלישה, תלישה, אנקה.

"אמא!"

"סתם סיפורים טיפשיים! איך הוא זכה בפרס הצילום ההוא בכיתה י'! איך ב־1982 ביקשתי מהאיש ב'היקוֹרי פארם' להזמין זנגוויל כבוש, והמשוגע הזה הלך והזמין זנגוויל מְסוכר!"

"ממש מולך? את עמדת ממש שם?"

"הקשבתי מחדר הכביסה."

לגור בבית איפן היה להכיר בחדותם של גבולות בלתי נראים, בהפרדות שחצו אותו מאז 1983 כמו לשתי מדינות. חלפו שנים מאז ראתה אמינה את אמה מדשדשת לתוך האור הצהוב של מרפסת אביה, וככל הידוע לה, תומס מעולם לא חצה את השער אל תוך הגינה של קמאלה.

"ואת בטוחה שזאת היתה אמאצ'י?"

קמאלה היססה לרגע. "הוא ראה אותה."

אמינה הזדקפה. "על מה את מדברת?"

"הוא אמר לה ללכת לשבת במקום אחר."

"מה?"

"כן. ואני חושבת שהוא ראה גם…" קולה של קמאלה נמוג לשתיקה, ועולם היגון, שהתקיים בסתר בין כל בני איפן, חשף את עצמו כמו פנים המחכות מאחורי וילונות.

"את מי?" קולה של אמינה נצבט בגרונה. "את מי עוד הוא ראה?"

"אני לא יודעת." אמה נשמעה מרוחקת.

שתיקה.

"אמא," אמרה אמינה, מודאגת כעת, "הוא בדיכאון?"

"אל תהיי סתומה!" התקצפה קמאלה. המולה של פעילות פרצה בקו הטלפון, ונשמע כאילו משהו כבד נגרר. "אף אחד לא בדיכאון. אני רק מספרת לך, זה הכול, ככה. אני בטוחה שאת צודקת, זה בסדר. זה שום דבר."

"אבל אם הוא חושב שהוא רואה…"

"בסדר! נדבר אחר כך."

"לא! חכי!"

"מה?"

"טוב, אבא נמצא שם? אני יכולה לדבר איתו?"

"הוא בבית חולים. מקרה רציני. אמא צעירה אחת דפקה את הראש בקרקעית של בריכה לפני יומיים ועוד לא התעוררה." האיפֵּנים מעולם לא חסכו מבתם את הפרטים על עבודת אביה, כך שכבר בגיל חמש שמעה אמינה דברים כמו מוט הסקי נתקע לה בגזע המוח או אשתו ירתה בו בפּנים, אבל הוא ישרוד.

"את בטוחה שהוא צריך לעבוד במצב כזה?" אמינה נכנסה עם אביה לניתוח פעם אחת, כשהיתה בכיתה ב'. היא זכרה את הריח המר, החריף, של חדר הניתוח, את הניצוץ בעיני אביה מעל מסיכת הפנים שלו, את האופן שהרצפה עלתה בדהרה לקבל אותה כשהאזמל שלו חרץ סדק אדום בעורפו של המנותח הראשון. היא העבירה את שארית היום באכילת ממתקים בתחנת האחיות.

"הוא בסדר גמור," אמרה קמאלה. "זה לא מצב כזה. את לא מקשיבה לי."

"אני כן מקשיבה! כרגע אמרת לי שיש לו הזיות, ואני שואלת…"

"לא אמרתי שיש לו הזיות. אמרתי שהוא מדבר אל אמא שלו."

"שמתה," אמרה אמינה ברוך.

"ברור."

"וזה לא נקרא הזיות?"

"יש בחירות, אמינה! בחירות שאנחנו עושים כיצורי אנוש בעולם הזה. אם מישהו מחליט להכניס לתוכו את השטן, אז ברור שהוא יראה שדים לאן שלא יביט. זה לא הזיות. זה חולשה."

"את הרי לא באמת חושבת ככה." זו היתה משאלה יותר מקביעת עובדה, שכן אמינה היתה מודעת היטב לכך שקמאלה, עם ישו שלה, תוכניות הרדיו הדתיות שלה ויכולתה לצטט בכל הזדמנות פסוקים שגויים מהתנ"ך, מסוגלת להאמין — ואכן מאמינה — בכל דבר שהיא רוצה להאמין בו.

"אני רק מדווחת את העובדות," אמרה אמה.

"בטח. טוב. תשמעי, אני חייבת לזוז."

"רק הגעת הביתה! לאן את הולכת?"

"אני יוצאת."

"עכשיו? עם מי?"

"עם דימפּל."

"דימפל,"1 חזרה אחריה אמה כמו על קללה. על־פי קמאלה, דימפל קוּריאן לקתה במוסר ירוד מאז היום שהוריה נתנו לה את השם המגוחך הזה של כוכבניות צחקקניות מגוּגָ'ראט. על־פי דימפל, יש לקמאלה תסביך ישו בַּמקום שבו אמור להיות לה לב. "היא עדיין פותחת מערכות יחסים?"

1    גומת חן.

"מערכות יחסים פתוחות, קוראים לזה… לא משנה. כן."

"ככה שהיא יכולה להיות עם בחור אחד ואז עם אחד אחר, הכול בשבוע אחד."

"לצאת איתם."

"צ'י! זה ממש מטונף. לא פלא שהם היו צריכים לשלוח אותה למוסד לעבריינים! את מתרוצצת עם כל אחד ואז את בוכה, 'אוי לא, הוא חושב שאני זונה, הוא חושב שאני זונה,' כשהוא חושב שאת זונה."

"מתי ראית את דימפל בוכה על משהו?"

"ראיתי את זה בסרטים. 'הנרי פוגש את סאלי'."

"'כשהארי פגש את סאלי'?"

"כן! הבחורה הטיפשה הזאת מתעסקת עם יותר מדי גברים ובוכה ש'אף אחד לא אוהב אותי', ואז היא הולכת עם הבחור המסכן הזה ומצפה שהוא יאהב אותה!"

"זה מה שאת חושבת שהסרט מתאר?"

"ואז מה הוא אמור לעשות? להתחייב אליה?"

"הוא באמת מתחייב אליה, אמא. ככה הסרט נגמר."

"לא, אחר כך! אחר כך הוא עוזב אותה." האמונה של אמה שסרטים ממשיכים באיזה עולם פרטי מחוץ למסך הקולנוע היתה תמיד מתמיהה ובה במידה נחרצת. עלילות שלמות מצאו את עצמן קורבנות לשכתובה של קמאלה, סופים־טובים הוסטו ממסלולם, טרגדיות באו על תיקונן. "ובכל אופן, מישהו צריך להגיד לדימפל להתקשר הביתה. איך ההורים שלה יכולים לדעת שהיא בסדר אם היא לא מטלפנת?"

"כי אני רואה אותה כל יום, והייתי מספרת להם אם היא לא היתה בסדר."

"כזה חוסר התחשבות מצדה. בָּאלָה כל כך מודאגת בגללה."

"תגידי לדודה באלה שהיא בסדר גמור. ואני אתקשר לאבא מחר."

דממה מוחלטת השתררה בצד השני של הקו. האם היא ניתקה?

"אמא?"

"אל תתקשרי."

"מה?"

"זה לא משהו לטלפון."

אמינה מיצמצה מול ארונות המטבח כלא מאמינה למשמע אוזניה. "אז מה, אני צריכה לחכות עד שאטוס הביתה כדי לדבר איתו?"

"אה," אמרה קמאלה, וקולה גדוש הפתעה מעושה. "בטח, אם את חושבת שהכי טוב ככה."

"מה?"

"מתי את יכולה לבוא?"

"את רוצה… שאני… חכי, באמת?" אמינה הסתכלה בבהלה על קיר המטבח, שרשימת מטלות בוהקת לחתונה של משפחת ביל היתה תלויה עליו כמו האשמה. "עכשיו יוני."

"זה כזה דבר גדול? אז אל תבואי."

"זה לא זמן טוב. זאת התקופה הכי עמוסה שלי."

"כן, אני מבינה. זה רק אבא שלך."

"די, תפסיקי. כלומר, אם את באמת צריכה שאני אבוא אז בטח שאבוא, אבל…" אמינה לחצה באצבעותיה על עפעפיה. לעזוב את העבודה בעונה הבוערת? טירוף.

אמה נשמה נשימה עמוקה. "כן. זה יהיה נחמד מאוד, אם תוכלי להסתדר עם זה."

אמינה הרחיקה את השפופרת מאוזנה ובהתה בה. מימיה לא שמעה משפט בלתי אפשרי כזה מגיח מפיה של קמאלה, אבל הנה זה קרה. ניסיונה של אמה לבוא לקראתה חרק כמו מסר נסתר בתקליט מנוגן לאחור. משהו לא בסדר. משהו לא בסדר.

"אני אזמין כרטיס לשבוע הבא," אמינה מצאה את עצמה אומרת. היא עצרה בתקווה, בציפייה למשהו כמו לא חשוב או אל תטריחי את עצמך. במקומם היא שמעה אנקה ארוכה, מאומצת, ואת המקהלה המרגיעה של שורשים המגיחים מהאדמה. הצליפה העמומה של מכנסיים בדקלים הלמה מבעד לקו הטלפון, ואמינה ראתה אתה אמה כפי שוודאי היתה באותו הרגע — עומדת בגינה, אניצי צפצפה זעירים מרחפים סביב שערה הכהה כמו פֵיות בשעות בין הערביים.

"אז בסדר," אמרה קמאלה. "בואי הביתה."