החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מדוע זה ככה?

מאת:
הוצאה: | 2016-02 | 180 עמ'
זמינות:

32.00

רכשו ספר זה:

כתב יד זה מבקש להתמודד עם שאלה פשוטה לכאורה: האם הכדורגל של ימינו טוב מזה שהיה פה בישראל בעשור הראשון לקיומה? האם, בניכוי הנוסטלגיה, ניתן להשיב לשאלה זו? ואם כן, מה היא התשובה?
העשור הראשון למדינת ישראל היה משופע בכדורגל: בכל שבת שיחקו עשרות קבוצות כדורגל. קבוצות כדורגל זרות הגיעו "השכם והערב" לישראל כדי להתמודד עם קבוצות מקומיות. הקבוצות המקומיות לא "התביישו", גייסו מעט ממון ונסעו לארצות שמעבר לים כדי לשחק נגד המקומיים שם. נבחרת ישראל השתתפה באירועים בין-לאומיים. הכדורגל היה "פרימיטיבי", אך קהל נלהב מילא את המגרשים בכל שבת בעונת המשחקים.
שישה עשורים לאחר מכן הכדורגל הישראלי עשיר הרבה יותר מבעבר. הוא טכני יותר מבעבר, הוא משוכלל יותר מבחינת תכניות אימון והחזקת השחקנים. המגרשים היו לאצטדיונים, והקבוצות למועדונים. המועדונים משחקים במפעלים של אופ"א, הנבחרת משתתפת באלה של האחרונה ובאלה של פיפ"א. הכול נראה הרבה יותר מודרני והרבה יותר מצוחצח.
האם הכדורגל כיום טוב יותר? על פי כמה קריטריונים להשוואה בין זמנים שונים ניתן להשיב ב"קצת כן", וב"קצת לא". הכדורגל בן זמננו משוכלל יותר, בכמה היבטים, כמו למשל תנאי אימון, מגרשים וכו', והוא מתקרב למודל האירופי. גם קהל האוהדים מתוחכם יותר בזכות החשיפה לכדורגל העולמי. אבל כאשר משווים את הישגי הכדורגל הישראלי בעשור הראשון לאלה של העשור השישי התשובה אינה מעודדת, בלשון המעטה: הכדורגל הישראלי אמנם התקדם יפה, אך בקצב חסר:
"איזו ארץ אטית! כאן, לעומת זאת, עלייך לרוץ הכי מהר שאת יכולה, כדי להישאר באותו המקום. אם את רוצה להגיע למקום אחר, את צריכה לרוץ לפחות פי שניים יותר מהר" (לואיס קרול, עליזה בארץ הפלאות).

אמיר בן-פורת, חבר לשעבר במחלקה למדעי התנהגות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

מקט: 001-2020-005

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון: מבוא

"יושב ביום שישי/במגרש האספלט של בית הספר/צופה במשחק השכונתי/ונזכר בשחקני העבר האגדתיים" )מאירי, 2009, עמ' 91).

"כיצד נשפוט-נמדוד ללא משוא פנים את הביצוע של מועדון כדורגל? […] אם המבקש לדעת הוא אוהד מסוים של המועדון אזי התשובה פשוטה, ההצלחה של המועדון במגרש".[1] ברם מטבע הדברים אוהד מאוהב אינו עד מהימן. לביצוע של מועדון כדורגל, כפי שניתן ללמוד מן המחקר הרלוונטי, אחראים כמה וכמה גורמים, שאפילו העוסקים מקרוב מאוד בדבר אינם מודעים להם.[2] יתרה מזאת, "שדה הכדורגל" התרחב אל מחוץ לגבולות מקום ומדינה: הליגה והגביע המקומיים והגביע העולמי – אחת לארבע שנים – אינם עוד המפעלים היחידים שבהם משתתף הכדורגל הישראלי. המפעלים העונתיים שמארגנת "התאחדות הכדורגל האירופית" (אופ"א) לחבריה שינו את פני השדה: הוא אינטנסיבי יותר מבעבר, עשיר יותר ותובעני יותר. קרוב לוודאי כי גורמים אלה שייצרו אז תנאים להצלחה כבר אינם רלוונטיים כיום או שאינם מספיקים.

מדוע הכדורגל הישראלי נראה ככה? על סמך תגובות של אוהדים, של אנשי תקשורת, של מומחים ושל מי ששמים עצמם כמומחים, ה"נראה ככה" משמעותו בינוני בבית ואף פחות מזה בחוץ – בהקשר הבין-לאומי. בהיבטים מסוימים שלו, בעיקר של ניהולו ושל תשתיותיו, הכדורגל הישראלי מתקרב לאירופה (להלן), ברם "על הדשא" הוא מהסס, מגמגם, ואירופה (המודל) עדיין רחוקה.

האם הכדורגל בהווה "טוב" מזה שהיה בעבר? מזה ששוחק בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה? סביר כי התשובה חיובית בעיקר משום שהכדורגל העכשווי אינו רק עשיר הרבה יותר בממון מזה שבעבר, אלא שגם בעקבות תמורות טכנולוגיות הוא משוכלל יותר: מגרש המשחקים משובח יותר, מקור הגיוס של שחקנים רחב יותר, רמת התחזוקה של השחקנים (פיזית ופסיכולוגית) טובה יותר ועוד. בכל זאת יש מי שסבורים – בדרך כלל מדובר באוהדים מבוגרים או גם צעירים שבנו להם "עבר מדומיין" – כי דווקא אז היה הכדורגל טוב יותר ומהנה יותר, ומביאים לעדות את הנבחרת ("הפלא") ההונגרית של שנות החמישים המוקדמות ואת זו של ברזיל בשנות השישים כדוגמאות מאלפות.[3] גם מועדוני כדורגל במדינות מסוימות, כגון ריאל מדריד (ספרד), ליוורפול (אנגליה) ועוד כמה המוכרים לאוהד של המשחק הזה, מעידים לכאורה על כדורגל משובח שהיה בעבר והוא עדיין רף גבוה לאיכותו של הכדורגל העכשווי. בישראל יימצאו מי שיצביעו על מועדון מכבי תל-אביב "של" שייע גלזר ועל מועדון הפועל פתח תקווה "של" נחום סטלמך כראויים לתואר "מהטובים ביותר בישראל מאז ועד היום". לנוסטלגיה, יש לציין, יד ורגל בעניין זה, אבל נוסטלגיה "סובלת" מעודף של אידאליזציה ורומנטיות, ולכן רצוי שלא להשתמש בה לצורך השוואה תקינה בין העבר להווה.

לאמתו של דבר אין בנמצא מכשיר תקף ומהימן שיוכל למדוד ולהכריע "איזה כדורגל טוב יותר" – זה שהיה או זה של היום. מי שמעוניין לבחון את שאלת האיכות אין לו בררה אלא לזהות גורמי תשומה, קרי גורמים הבונים את משחק הכדורגל (כגון שחקנים, מאמנים, תשתיות וכו'), וגורמי תפוקה, המעידים על רמת הכדורגל (כגון מספר שערים, היקף הקהל וכו'), לעקוב אחר גורמים אלה ולאמוד את משקלם ואת תרומתם של גורמי התשומה לגורמי התפוקה בין תקופות מסוימות. גם אם הדבר יעלה בידו (אפשר למשל למדוד התפלגות, ממוצעים ושונות של התפלגות השערים בעונה מסוימת וגם במגבלות מסוימות, את היקף הקהלים ועומק העניין במשחק), עדיין יש מקום להוסיף הערכה היריסטית הנובעת מתחושות סובייקטיביות (ריאיון של אוהדים, הערכות של גופי תקשורת) הנוגעות ליופיו של המשחק גם כאשר אין בו שערים רבים.[4] לאסתטיקה של המשחק משמעות של ממש בהערכת טיבו-רמתו, ואותה קשה למדוד בכלים המקובלים בקרב חוקרי משחק הכדורגל.

שאלה העומדת למבחן בחיבור זה היא אם הכדורגל הישראלי בהווה "טוב" מזה שבעבר. ובהקשר זה מדוע כיום הוא ככה? מה עושה אותו לכזה: בינוני וחיוור בבית ובחוץ (להלן). ראוי להודות כאן כי למאמץ להשיב לשאלה זו נלווים נימים "לא מחיקים" של נוסטלגיה. מי שהכירו את הכדורגל בשנות החמישים והשישים וגם מי ששמעו עליו בלבד מדברים על "הימים הטובים של הכדורגל" ומתרפקים על עבר מדומיין, לפחות בחלקו. אכן היו בעבר כמה אירועים טובים כמו השתתפותה של נבחרת ישראל במשחקים האולימפיים בשנת 1968 ובמונדיאל של שנת 1970. אלא שהגעתה של הנבחרת למפעלים האלה נבעה מסיבות פוליטיות מסוימות[5] ששורשיהן מחוץ למשחק הכדורגל, וכפי הנראה כבר לא תחזורנה על עצמן. העבר, צריך לזכור, היה "בתולי" מבחינת המדינה (קהל אוהדים שחלקו זה עתה הגיע) ומבחינת הכדורגל (שעכשיו הוא "של מדינת ישראל"). היו משחקים שעוררו התלהבות אף שהסתיימו בכישלון, כמו זה נגד נבחרתה של יוגוסלביה בשנת 1949 (גלזר הבקיע שני שערים, אבל היוגוסלביים – חמישה), או "ההפסד המפואר" באצטדיון רמת גן לנבחרתה של ברית המועצות בשנת 1956 (סטלמך הכריע את יאשין). הם אמנם נכנסו ל"פנתאון" של הכדורגל הישראלי, אך למעשה לא הובילו לשום מקום.[6] מסיבות זרות לכדורגל עצמו הם עוררו אז התרגשות רבה לאו דווקא בגלל איכותם וּודאי לא בשל הישגיהם. אכן את העבר ניתן לדמיין לטובה באמצעות הנוסטלגיה, אבל זה כשלעצמו אינו די, בלשון המעטה, כדי לתת תשובה מספקת לתוכן ההבדלים, אם יש כאלה, בין אז להיום.

יתרה מזאת, למה הכוונה ב"טוב יותר"? לו היה אפשר להסתפק בערכים כמותיים כגון מספר שערים למשחק, היקף הצופים במגרשים ועוד כמה פרמטרים כאלה, ייתכן שהיה ניתן להגיע להכרעה. היה אפשר לייצר תוקף ומהימנות חזקים יותר לו היה ניתן לבדל את הכדורגל הטוב יותר באמצעות מבחנים סטטיסטיים. חוקרים רבים נוהגים להשתמש במבחנים כאלה כדי לאמוד למשל את השפעתם של השחקנים על הישגי המועדון, לכאורה את רמתו. אך בכך לא תמה השאלה על "כדורגל טוב" יותר כיוון שקיים עוד צד חשוב ורב פנים, הצד האיכותי של הכדורגל, למשל, האסתטיקה של המשחק. לא בכדי מכונה הכדורגל "המשחק היפה": האוהדים והפרשנים מבקשים יותר מהבקעת שערים. את הצד הזה של הכדורגל אי אפשר לכמת במישרין. כדי לעמוד על הצד הזה של הכדורגל יש "למדוד" את תחושותיהם והערכותיהם של האוהדים בעונה או בתקופה מסוימת. על אלה ניתן כמובן לעמוד בסיוע סקרי אוהדים – פעולת הערכה מקובלת למדי בליגות הבכירות באירופה במתכונת של סקרי "שביעות רצון של צרכנים". זה שימושי ויעיל במידה מסוימת אך לא במידה מספקת, בעיקר כאשר מדובר בהשוואה בין זמנים היסטוריים שונים.[7] בשנות החמישים לא נערכו סקרי אוהדים, ומה שאנחנו יודעים על עמדותיהם-תחושותיהם ניתן להפיק, למרבה הצער, במידה מועטה מהעיתונות של הימים ההם או מזיכרונם של אוהדים ותיקים, זיכרון שקצת קהה וקצת סונן במשך הזמן.

יש עוד כמה דברים שעשויים להעניק לכדורגל ציונים גבוהים, למשל דרמטיזציה.[8] אפשר שבעונה מסוימת התרחשו אירועים דרמטיים ששינו פני משחק מסוים ועוררו התרגשות רבה, כמו למשל במשחקים מסוימים התהפכה התוצאה במחצית השנייה, או במשחקים מסוימים הוכרע המשחק "בדקה התשעים" בגלל אירוע יוצא דופן וכיוצא בזה. כדי לאתר את האירועים הדרמטיים צריך לעקוב אחר כל המשחקים. הדבר אפשרי אם יש בנמצא תיאורים מפורטים של משחקי הכדורגל בעונה מסוימת. למרבה הצער, הכדורגל של שנות החמישים בישראל סבל מ"דלות החומר": מדורי הספורט היו צנועים בלשון המעטה. הדיווחים על המשחקים מצומצמים וממוקדים בעיקר בשתי הליגות הבכירות בלבד. מסמכים נוספים רלוונטיים כמעט שאין. במחצית השנייה של העשור הדיווח מתעבה (כבר קיימים עיתוני ספורט ייעודיים) אבל עדיין מקמץ בתיאורי משחקים. לעומת דלות המידע הקיים על העשור של שנות החמישים, בעשור הראשון של שנות האלפיים הוא עשיר עד מאוד בזכות ההתעניינות הרבה של אמצעי התקשורת השונים בכדורגל לגופו של עניין וגם לגופם של המשתתפים – מי שיש לו עניין צריך לבור את התבן מן הבר, ויש הרבה תבן.

ייתכן אפוא שעל אף הקשיים העולים מן ההשוואה בין הכדורגל הישראלי בעבר לזה שבהווה יהיה ניתן להבין מדוע הכדורגל הישראלי היום "נראה ככה": בינוני ומטה באשר לאירועי הליגה, ובעיקר במפגשים פורמליים עם מועדונים זרים, וצולע בלשון המעטה במפגשים בין נבחרות לאומיות במשחקים "על אמת": מוקדמות הגביע העולמי ומוקדמות אליפות אירופה. ברם אולי מה ש"נראה ככה" היא תחושה סובייקטיבית של קהל אוהדים מתוסכל בסיועה של תקשורת נושכת, ואולי זו המציאות העירומה: מבחינת גודלה של החברה הישראלית, גיל הניסיון של הכדורגל הישראלי, היקף ההשקעה ביצירת תשתיות, הקונפליקטים הפנים-חברתיים והחיצוניים המתרחשים בישראל ועוד כמה גורמים – אולי בגלל כל אלה הכדורגל הישראלי ממצה את עצמו, היינו הוא מגיע (היום) להישגים התואמים את מצבו (יכולתו) האמיתי? גם הכדורגל האנגלי – העמוס כיום בכישלונות בזירה הבין-לאומית – ממצה את עצמו, לדעת כמה חוקרים,[9] ועל כן יש לבצע תיאום ציפיות: הוא כזה כי זה מה שיש וזה מה שאפשר.

היום העולם פתוח בפני אוהד כדורגל ישראלי: הטלוויזיה מאפשרת לו לצפות במשחקי כדורגל הנערכים במדינות שונות ובמפעלים היבשתיים והעולמיים בזמן אמת. ואכן, בדרך כלל אוהד כדורגל ישראלי נוהג לעקוב אחר כדורגל אירופי ודרום-אמריקאי. לאוהד של מועדון כדורגל ישראלי יש במרבית המקרים "פילגש" – מועדון כדורגל בחו"ל האהוד עליו והוא לו מקור לגאווה ולניחומים למה שיש/אין לו בבית. בינתיים חש האוהד הישראלי כי מה שיש בבית וקודש בנישואים קתוליים אינו מתרומם לגובה של מה שיש בחוץ, אצל הפילגש.[10] הדשא במגרש של האחרים-הרחוקים אכן ירוק יותר, והתסכול מן הכדורגל הביתי בהווה מתנחם-מתרפק לעתים על העבר. למעשה אין מי שיכול לפסוק בוודאות כי אז היה כדורגל טוב יותר, או להפך. לא ברור כלל אם אפשר שתהיה השוואה שלמה, מהימנה ותקפה. מכל מקום, ראש לכול יש להעמיד קריטריונים רלוונטיים. שנית יש לחפור לעומק.

בכוונת חיבור זה להציג שתי תקופות שונות בחייו של הכדורגל הישראלי, לעמוד על השוני שביניהן ולנסות ולהשיב לשאלה (היומרנית, יש להודות) במה שונה הכדורגל היום מזה שבעבר, ואם ניתן לסמנו כטוב יותר או פחות. תקופה אחת היא עשור שנות החמישים, והתקופה השנייה היא העשור הראשון של המאה העשרים ואחת. ההנחה העומדת למראשות מחקר זה היא שבדומה לדברים אחרים, הכדורגל הוא פרי עיצובה של הסביבה החברתית, ועל כן האוטונומיה שלו יחסית, למעט חוקי המשחק הקבועים ועומדים כבר כמאה וחמישים שנים.[11] פירושה של אוטונומיה יחסית זו הוא שהסביבה הפוליטית-תרבותית-כלכלית מציבה את הפרמטרים לדמותו ולאופני התפתחותו וקובעת את המרחב שבו הוא יכול להתנהל ביזמתו. הבחירה בשני קצוות היסטוריים הולכת בעקבות ההנחה הזו ומאפשרת, כך יש לקוות, הבחנה ברורה יותר בין הגורמים שניתן לייחס להם השפעה על הכדורגל בישראל בשני מצבים שונים של הזדמנות היסטורית,[12] ובכך לנסות ולאמוד את היחסים בין התפוקות לתשומות של הכדורגל ואת תרומותיהם לטיבו.

להזדמנות ההיסטורית המסוימת מיוחסת חשיבות רבה באשר להערכת רמתו של הכדורגל. במה דברים אמורים? למשל במצב שבו המדינה מתערבת, משקיעה משאבים, מגייסת שחקנים ומעמידה פנים כאילו מדובר בחובבנות. כך נהגה המדינה הסובייטית במשך שנים כלפי ספורט וכדורגל: שחקנים קיבלו "מישרות" בצבא הרוסי ולמעשה בילו את כל זמנם באימונים ובמשחקים, אך מבחינת הוועד האולימפי העולמי הם נחשבו לחובבנים. ה"דוצ'ה" האיטלקי מוסוליני הנפיק אזרחות מידית לשחקנים ארגנטינאים שלכאורה הוריהם ממוצא איטלקי, ואלה גמלו לו בשני גביעים של אליפות העולם בכדורגל (המונדיאלים). והיו גם דברים אחרים לגמרי: במשך שנים רבות נמנעה ההתאחדות האנגלית לכדורגל, בגיבוי הממשלה, מלאשר גיוסם של שחקנים זרים למועדונים מקומיים, ורמת הכדורגל האנגלי המקומי "הגיבה" בהתאם. מצב הזדמנויות היסטורי גם יוצר אווירה המשפיעה על היחסים שבין אוהדי כדורגל למשחק הזה – אפשר שבגלל חסך תרבותי המשחק הזה הופך לדבר הנחשק ביותר. יש להניח כי מצב ההזדמנות ההיסטורי של שנות החמישים שונה במובהק מזה של ראשית המאה העשרים ואחת, ועל כן ניתן לייחס לו השפעה גם על טיבו של הכדורגל. מצב ההזדמנויות ההיסטורי עשוי להסביר לפחות חלק מרמתו של הכדורגל, ועל כן יש לשים לב שהתשובה ל"מדוע אלה הם פני הכדורגל" נמצאת בחלקה מחוץ למשחק עצמו.


 

[1] Samuel, 2010, p.169.

.Samuel, 2010; Szymanski and Kuypers, 2000 [2]

[3] בסקר שערך ה-BBC בדצמבר 2005 על "הקבוצה הטובה בעולם" בחרו המאזינים בנבחרתה של ברזיל משנת 1970 במקום הראשון. במקום השני נבחרה ליוורפול של 1977–1981, ובשלישי – ריאל מדריד.

[4] למשל, Kilpatrick, 2010.

 "בזכות" סירובה של צפון קוריאה לשחק נגד נבחרת ישראל העפילה הנבחרת לסיבוב שני שם פגשה וניצחה את ניו-זילנד ובסיכום הנקודות גברה גם על נבחרתה של אוסטרליה. כיום שייכת ישראל לאזור האירופאי יחד עם נבחרות לאומיות מן החזקות בעולם והסיכויים לחזור על הישגי העבר נראים קלושים מתמיד.[5]

 בן פורת, 2003.[6]

[7] . על הקשיים בדבר השוואה היסטורית, ראו וינריב, 1987.

[8] תודה לאוריאל דסקל, ה"איש של כלכליסט", שהאיר את עיני בנושא זה.

[9]  קופר וזימנסקי (Kuper and Szymanski, 2009) טוענים כי דווקא באשר לשאר החברות באופ"א ישראל מדורגת במקום נמוך מבחינת יעילות הנבחרת שלה. אפשר להניח גם כי הנבחרת "סבלה" ממה שמכונה "גורם האקראיות" (chance) המכשיל אותה, כמו למשל הגרלת בית קשה יחסית  (Hoyningen-Huene, 2010).

 בן פורת, 2003; קוממי, 2007.[10]

[11] חוקי המשחק נקבעו לראשונה בשנת 1863 בידי נציגים של מכללות ושל בתי הספר הציבוריים באנגליה. גם אז נשאלו המשתתפים והתכנים שהם קבעו מן הסביבה החברתית המסוימת של הזמן ההוא (Goldblatt, 2006).

[12] בן פורת, 2002. על דרכי חקירה היסטורית-סוציולוגית ראו וינרב,1987.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מדוע זה ככה?”