לאחר 78 שנים יושב ישראל אלירז ומביט בתצלום יחידי, שמכיל, כמו חידה או פשר, את מהלך תודעתו של המשורר על ילדותו
*
אני רוצה לומר משהו על חיי בלי שחיי יהפכו משום כך ראויים לחקירה. לומר דבר על מה שקרה בלי לבקש בזה את ההוכחה שדבר־מה אמנם קרה
*
"אינני מדבר על יאוש, נהפוך הוא, אני אומר שאם היאוש לא הציף אותו, פירוש הדבר שהוא רואה את הדברים במושגי השירה"
*
אני רואה דלת כפולת כנפיים. באמצע הדלת כף־יד למנעול הנפתח במפתח גדול. לפני הדלת הזאת ישבתי לרגע אחד קצר על ברכי אבי לנצח
*
"האב יושב על גרם המדרגות כמו מים הניגרים לאט על אבן: גופו מתאים עצמו לצורתה. הילד יושב על ירכו כמו שאבן הקיר שלצידם יושבת על האבן שמתחתיה. מרפק ידו הימנית של האב עושה מחווה אנושית לזווית הדלת הכהה, התחתונה; ברכו מְחקה את ברכֵּי המדרגות; אפילו קמטי מצחו עונים כהד לחריצים שיש בדלת, מעל לאוזנו השמאלית. ובעיקר – ידו: ידו הימנית, שמְחקה את צורת ידית הדלת, עד שאתה יכול כמעט לחוש שאם תלחץ את אצבעות כף היד האבהית הזאת יישמע קול חריקה קל, ואור הבית (אור האבא) יתגלה". (דרור בורשטיין, "הידית")
אין עדיין תגובות