הו מכשפה אדמונית!

מרלין גריינג'ר הוכשר לבנות ארונות מתים אך העדיף למכור ספרים שלא קרא ולא הבין. הוא מאמין בכוחות קסומים שמאפשרים לנו לראות את מה שברצוננו לראות, לדעת את מה שברצוננו לדעת, לבנות תמונת מציאות כחפצנו.
העלמה היפה והבלתי מושגת מעֵבר לחלונו של מרלין היא ודאי פרי דמיונו הרומנטי.
העיוורון הזה, המזין את הנפש, נחוץ לא פחות מהדחקת סופיוּת החיים. הבעיה היא בהתפכחות. כשאדם אכל מפרי עץ הדעת ונפקחו עיניו לראות, הוא גורש מגן עדן. וכשגם על פני האדמה הוא נחשף בערוותו, לא נותר לו אלא להאמין שעוד ישוב לגן עדן.

מקט: 4-644-1053

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

מרלין גריינג'ר הוכשר לבנות ארונות מתים אך העדיף למכור ספרים שלא קרא ולא הבין. הוא מאמין בכוחות קסומים שמאפשרים לנו […]

---

1

מֵֶרלין גרֵיינגֶ’ר עבד בחנות הספרים נוצת אור ירח — אולי יצא לכם להגיע לשם, ברחוב ארבעים ושבע ממש ליד מלון ריץ־קרלטון. נוצת אור ירח היא — נכון יותר היתה — חנות קטנה למדי ורומנטית, רדיקלית לדעת רבים, אפלולית לכל הדעות. חללה הפנימי היה מנומר בכרזות כתומות ואדומות בסגנון אקזוטי עוצר נשימה, ומואר בכריכות זוהרות של מהדורות ראשונות שהחזירו לא פחות אור מנברשת הענק הרחבה מסאטן ארגמני אשר דלקה במשך כל שעות היום והתנודדה ממעל. אכן חנות ספרים ענוגה. המילים “נוצת אור ירח” התנוססו מעל הדלת במעין עקלתון מעוטר. החלונות נראו תמיד מלאים במשהו שהצנזורה הספרותית לא חסה עליו; ספרים עם כריכות בכתום עמוק שכותרותיהם הוצגו על גבי ריבועים קטנים של נייר לבן. ועל הכול ריחף ריח המַאסְק שאדון נוצת אור ירח המסתורי הִזמין בחוכמתו כדי להזליף שם — תערובת של ריח בית ממכר עתיקות בלונדון של דיקנס עם ריח בית קפה על גדותיו החמימות של הבוספורוס.

מתשע עד חמש וחצי היה מרלין גריינג’ר שואל קשישות משועממות בשחור וגברים צעירים עם עיגולים כהים מתחת לעיניים אם “חשקו בפלוני” או שמא יש להם עניין במהדורות ראשונות. מגשש, האם הם קונים רומנים עם בני ערָב על הכריכה או שמא ספרים המגישים את הסונטות החדשות ביותר של שייקספיר כפי שהוכתבו באמצעות תקשור רוחני לגברת סאטוֹן מדקוטה הדרומית? הוא עצמו, למען האמת, העדיף את אלו האחרונים, אבל בתור עובד של נוצת אור ירח עטה על עצמו למשך יום העבודה גישה של אנין טעם מפוכח.

כל יום בחמש וחצי אחר הצהריים הוא הזדחל מעל חלון הראווה כדי לשלשל מטה את הסוכך, אמר שלום לאדון נוצת אור ירח המסתורי, לפקידה מיס מֵקרָקֶן ולקצרנית מיס מַסטֶרס, והלך הביתה אל העלמה, אל קרוליין. הוא לא אכל עם קרוליין ארוחת ערב. לא יעלה על הדעת שקרוליין תשקול בכלל לאכול מעל השידה שלו, שם צווארונו המכופתר קרוב במידה מסוכנת לגבינת הקוטג’ וקצות עניבתו של מרלין כמעט טובלים בכוס החלב שלו — הוא מעולם לא ביקש ממנה לאכול איתו. הוא אכל לבדו. נכנס למעדניית ברֵגדוֹרט בשדרה השישית וקנה קופסת קרקרים, שפופרת ממרח אנשובי וכמה תפוזים, או צנצנת קטנה עם נקניקיות וקצת סלט תפוחי אדמה ובקבוק משקה קל, ועם כל אלה בשקית חומה הלך לחדרו ברחוב חמישים ושמונה מַערב מספר חמישים ומשהו ואכל את ארוחת הערב שלו וראה את קרוליין.

קרוליין היתה עלמה צעירה מאוד ועליזה שגָרה עם איזו אישה מבוגרת ממנה והיתה אולי בת תשע־עשרה. וכמו רוח רפאים לא היתה כלל קיימת עד הערב. רק כשנדלקו האורות בדירתה, בסביבות השעה שש, היא התעוררה לחיים, ונעלמה לכל המאוחר בחצות הלילה. דירה יפה היתה לה, בבניין יפה בעל חזית אבן לבָנה, מול צדו הדרומי של סנטרל פארק. עורף דירתה ניבט אל החלון הבודד של חדרו הבודד של מר גריינג’ר הבודד.

הוא קרא לה קרוליין בגלל תמונה שדמתה לה על כריכה של ספר בשם זה בנוצת אור ירח.

אז מרלין גריינג’ר היה בחור רזה בן עשרים וחמש, עם שיער כהה ובלי שפם או זקָן או משהו בדומה, ואילו קרוליין היתה מהממת וקלילה, עם רעמה בוהקת של גלים אדמוניים בִּמקום שיער, ותווי פנים מהסוג שמזכירים לך נשיקות — תווי פנים שאתה משייך בראשך לאהבה הראשונה שלך אבל יודע שטעית כשאתה נתקל בתמונה ישנה. היא התלבשה לרוב בצבעי ורוד או תכלת, אבל לאחרונה עטתה לעתים שמלת ערב שחורה וארוכה שללא ספק היתה גאה בה במיוחד, כי בכל פעם שלבשה אותה עמדה והתבוננה במשהו על הקיר, ומרלין חשב שיש שם ודאי מראָה. בדרך כלל היא ישבה על כיסא מתקפל ליד החלון, אך לעתים כיבדה בנוכחותה כיסא נוח ליד המנורה ותכופות נשענה בו לאחור ועישנה סיגריה בתנועות ידיים דרמטיות שבעיני מרלין נראו חינניות מאוד.

וקרה שהיא ניגשה לחלון וניצבה שם במלוא הדרה והשקיפה החוצה מפני שהירח איבד את דרכו והִטיף זוהר משונה ומַתמיר אל החלל שבין הבניינים והפך בתוך כך פחי אשפה וחבלי כביסה לתמונות חיות של חביות כסופות וקורי עכביש כבירי ממדים. מרלין ישב גלוי לעין, אכל גבינת קוטג’ שמעליה סוכר וחלב; וכל כך מיהר לשלוח יד להגיף את החלון, שהפיל בידו הפנויה את גבינת הקוטג’ אל ברכיו — והחלב היה קר והסוכר הותיר כתמים על מכנסיו, והיה בטוח שהיא בסופו של דבר ראתה אותו.

לפעמים היו אצלה אורחים — גברים בחליפות ערב שעמדו שם וקדו בדַבּרם עם קרוליין, הכובע בידם והמעיל על זרועם; ואחר כך קדו שוב ופסעו בעקבותיה אל מחוץ לאור, ודאי בדרך להצגה או לנשף. צעירים אחרים הגיעו וישבו ועישנו סיגריות וכנראה ניסו לומר משהו לקרוליין — היא ישבה בכיסא המתקפל או בכיסא נוח ליד המנורה והביטה בהם בכוונה עזה ונראתה צעירה כל כך ומסתורית.

מרלין שאב הנאה מן האורחים האלה. אחדים מן הגברים היו לרוחו. אחרים זכו ממנו רק לכבוד חשדני, אחד או שניים מהם הוא תיעב — במיוחד את מי שביקר בתכיפות הרַבה ביותר, גבר עם שיער שחור וזקנקן שחור ונשמה אפלה משְחור, שנראה למרלין מוכּר במעורפל אף שמעולם לא הצליח לזהות מיהו.

טוב, לא כל חייו של מרלין היו “כרוכים ברומן הזה שהוא חיבר”; גם לא היתה זו “היפה שבשעותיו”. הוא מעולם לא הגיע בזמן כדי להציל את קרוליין מידי “כוחות זדון”; הוא אפילו לא נשא אותה לאישה. מה שקרה היה מוזר בהרבה מכל אלה, והדבר המוזר הזה הוא שיוצג כאן עכשיו. הכול החל באחד מימי אוקטובר אחַר הצהריים, כשהיא פסעה נמרצות אל תוך חללה הענוג של נוצת אור ירח.

היה זה יום אפלולי שאייֵם בגשם ובסוף העולם וקִיים רק אפרוריוּת קודרת הייחודית כל כך לאחר צהריים בניו יורק. רוח ייללה ברחובות, מטאטאת בדרכה עיתונים חבוטים ושברי דברים, ואורות קטנים ניקדו את כל החלונות — הכול היה שומם כל כך שנכמר הלב על ראשי גורדי השחקים שהלכו לאיבוד שם למעלה בשמים ירוקים ואפורים כהים, ועלתה המחשבה שהפארסה הזו ודאי תסתיים בקרוב וכל הבניינים יתמוטטו כמו מגדלי קלפים בערימה נלעגת ומאובקת על ראשי מיליוני האנשים שנהרו מן הסתם לתוכם ומתוכם.

הרהורים מסוג זה העיקו בכל אופן על נשמתו של מרלין גריינג’ר בשעה שניצב ליד החלון והחזיר כתריסר ספרים למקומם בַּשורה לאחר ביקורה הסוער של גברת עטויה בפרוות סמור. הוא השקיף מבעד לחלון וראשו מלא במחשבות מדכדכות במיוחד — על הרומנים המוקדמים של ה”ג’ וֶלס, על ספר בראשית, על דבריו של תומס אדיסון שאמר כי בעוד שלושים שנה כבר לא יהיו באי הזה בתי מגורים אלא רק בזאר אחד גדול וגועש; ובדיוק כשהניח במקומו את הספר האחרון — קרוליין נכנסה בשאננות אל החנות.

היא היתה לבושה בבגדים מהודרים אך קונבנציונליים — הוא זכר את זה מאוחר יותר כשחשב על כך. חצאית משובצת עם קפלים כשל אקורדיון; ז’קט חום בהיר אך תוסס; נעליים וחותלות חומות וכובע קטן ומעוטר שהשלים את דמותה כמו מכסה של בונבוניירה יקרה מאוד וגדושה להפליא.

מרלין התקדם לקראתה חסר נשימה ונרגש.

“ערב טוב —” אמר והשתתק — הוא לא ידע מדוע השתתק, אבל חש כי משהו עוצמתי מאוד עומד להתרחש בחייו, משהו שאינו דורש צחצוחי לשון אלא הַשתיקה יפה לו ומידה ראויה של תשומת לב דרוכה. וברגע ההוא שלפני אותה התרחשות הוא חווה שנייה עצורת נשימה של זמן מושעה שתלוי ועומד: מבעד למחיצת הזכוכית שתחמה את המשרד הקטן הוא ראה את ראשו החרוטי חורש המזימות של מעסיקו, מר נוצת אור ירח, רכון מעל מכתביו. הוא ראה את מיס מקרקן ואת מיס מסטרס כשתי חֶלקות שיער גולש מעל ערימות נייר; הוא ראה את הנברשת הארגמנית מעל, ותפס בשמץ של הנאה את המראה הנעים והרומנטי שהיא משַווה לחנות.

ואז התרחש הדבר הזה, או בעצם החל להתרחש. קרוליין נטלה לידיה ספר שירה שנח בראש ערימה, מיששה אותו בהיסח הדעת בכף ידה הרזה והלבנה, ולפתע פתאום, בתנועה קלילה, השליכה אותו מעלה לעֵבר התקרה, ושם הוא נעלם בתוך הנברשת הארגמנית, נתקע בתוכה והתבלט רק כמלבן כהה מבעד לסאטן המואר. זה מצא חן בעיניה — היא פרצה בצחוק צעיר ומידבק, ודי מהר מרלין מצא את עצמו מצטרף אליו.

“זה נשאר למעלה!” היא קראה בעליצות. “זה נשאר למעלה, מה?” לשניהם זה נראה שיא אבסורדי מבריק. צחוקם התערבל, מילא את חנות הספרים, ומרלין שמח לגלות שקולה עשיר ומלא קסם.

“נסי עוד פעם,” הוא מצא את עצמו מציע — “נסי עם האדום,” וצחוקה גבר כל כך שהיא נאלצה להניח ידיה על ערימת הספרים כדי להתייצב.

“נסי עוד פעם,” היא הצליחה לפלוט בין התקפי הצהלה. “אוי, אלוהים, נסי עוד פעם!”

“נסי עם שניים.”

“כן, נסי עם שניים. אוי, אני אחנק אם לא אפסיק לצחוק. קדימה.”

ובהתאם לכך נטלה את הספר האדום ושיגרה אותו בהיפֶּרבּוֹלה מתונה לעבר התקרה, והוא צנח אל תוך הנברשת לצד הספר הקודם. כעת במשך דקות אחדות לא יכלו שניהם אלא להתנודד אנה ואנה מרוב התענגות חסרת ישע; ואחר כך בהסכמה הדדית חידשו את הספורט הזה בהרמוניה מתוזמרת. מרלין אחז בספר צרפתי קלאסי עב כרס בכריכה מיוחדת וסחרר אותו כלפי מעלה. הוא הריע לעצמו על הדיוק ונטל בידו האחת רב־מכר ובאחרת ספר על סרטנים וחיכה בנשימה עצורה כשהיא השליכה בתורה. עכשיו העסק התפתח במהירות ובסערה — לעתים השליכו לפי תור, וכשהוא התבונן בה גילה כמה רכות תנועותיה; ולעתים אחד מהם השליך שוב ושוב את הספר הכי קרוב אליו ובקושי עקב אחריו במבטו לפני שנטל ספר נוסף. בתוך שלוש דקות הם פינו חֶלקה קטנה על השולחן, ונברשת הסאטן הארגמנית היתה גדושה כל כך בספרים עד שאיימה להישבר.

“משחק מטופש, כדורסל,” היא קראה בבוז כשעוד ספר ניתַק מידה. “שתלמידות תיכון משחקות במכנסונים מכוערים.”

“אידיוטי,” הוא הסכים איתה.

היא עצרה בעיצומה של זריקת ספר והשיבה אותו פתאום למקומו על השולחן.

“נדמה לי שיש לנו כבר מקום לשבת,” אמרה בכובד ראש.

והיה להם; הם פינו מקום מרוּוח לשניים. מרלין הציץ בחשש עמום אל מחיצת הזכוכית של אדון נוצת אור ירח, אבל שלושת הראשים נותרו רכונים חמורי סבר על עבודתם וניכר בהם שלא ראו כלל את שהתרחש בחנות. לכן כשקרוליין הניחה ידיה על השולחן והתרוממה כדי להתיישב עליו, מרלין חיקה אותה בקור רוח והם ישבו שם זה לצד זה והביטו זה בזה ברצינות רבה.

“הייתי חייבת לראות אותך,” היא פתחה ואמרה ובעיניה החומות הבעה מעוררת רחמים.

“אני יודע.”

“בגלל הפעם האחרונה,” היא המשיכה וקולה רעד קלות אף שניסתה לייצב אותו. “נבהלתי. אני לא אוהבת שאתה אוכל על השידה. אני ממש פוחדת — שתבלע איזה כפתור צווארון.”

“בלעתי פעם — כמעט,” הוא התוודה באי־רצון, “אבל זה לא כל כך קל, את יודעת. זאת אומרת, את החֵלק השטוח אפשר די בקלות לבלוע או את החֵלק האחר — כלומר בנפרד — אבל בשביל לבלוע כפתור צווארון בשלמותו צריך כבר גרון מיוחד במינו.” הוא עצמו נדהם מהערותיו המתוחכמות להפליא. לראשונה בחייו המילים כמו אצו לקראתו מצווחות שיעשה בהן שימוש, מתלכדות בקפידה בכיתות ובמחלקות ומוגשות לו מידֵי שָלישֵי פסקאות דקדקניים.

“זה מה שהפחיד אותי,” היא אמרה. “אני יודעת שצריך גרון מיוחד במינו — וידעתי, הייתי בטוחה בכל אופן, שאין לך כזה.”

הוא הנהן בכנות.

“אין לי. זה עולה הרבה כסף — יותר ממה שיש ברשותי, לצערי.”

הוא לא התבייש כלל לומר זאת — אפילו נהנה להודות בזה. הוא ידע כי שום דבר שיאמר או יעשה לא יהיה נשגב מבינתה; ודאי לא עוניוֹ וחוסר האפשרות המעשית שאי פעם ייחלץ ממנו.

קרוליין הציצה בשעון היד שלה, ובקריאה קטנה החליקה מעל השולחן ונעמדה על רגליה.

“כבר אחרי חמש,” קראה. “לא שמתי לב. אני צריכה להיות ברִיץ בחמש וחצי. בוא נזדרז ונגמור עם זה. אני מהמרת שנצליח.”

כאיש אחד הם פצחו במלאכה. קרוליין החלה עם ספר על חרקים שתפסה ושיגרה בזמזום שהסתיים בניפוץ מחיצת הזכוכית אשר מאחוריה ישב אדון נוצת אור ירח. בעל החנות הרים את עיניו במבט פראי, ניער כמה שברי זכוכיות מעל שולחנו והמשיך לעסוק במכתביו. מיס מקרקן לא הראתה כל סימן ששמעה משהו — רק מיס מסטרס נחרדה ופלטה זעקת בהלה לפני שרכנה שוב אל עבודתה.

אבל למרלין ולקרוליין לא היה אכפת. באורגיה מופלאה הם השליכו לכל עֵבר ספר אחַר ספר עד שלעתים שלושה או ארבעה ספרים ריחפו יחד באוויר, נחבטו במדפים, סדקו זכוכיות של תמונות על הקירות, וצנחו חבולים וקרועים בערימות על הרצפה. למרבה המזל לא נכנס לחנות אף לקוח, כי מי שהיה נכנס לבטח לא היה חוזר שוב — הרעש היה נורא, רעש ניפוץ ותלישה וקריעה, מעורב מדי פעם בצלצול זכוכית, התנשמות מהירה של שני המְיידים ולסירוגין פרצֵי צחוק שכבשו את שניהם שוב ושוב.

בחמש וחצי קרוליין השליכה את הספר האחרון אל המנורה והעניקה בכך את הדחיפה הסופית למַשׂאה. הסאטן שנחלש נקרע ושמט את המטען בפליטה גדולה אחת, לבנה וצבעונית, אל הרצפה המכוסה כבר ממילא. אחר כך באנחת רווחה היא הסתובבה אל מרלין והושיטה לו את ידה.

“שלום,” אמרה בפשטות.

“את הולכת?” הוא ידע את התשובה. השאלה שלו היתה רק תחבולה לעכב אותה ולסחוט עוד רגע מאותה מהות מהממת של אור שהוא שאב מנוכחותה, להאריך את הסיפוק האדיר שהסבו לו תווי פניה שהיו כמו נשיקות והזכירו לו פני נערה שהכיר ב־1910. לרגע לחץ את רכוּת כף ידה — אחר כך היא חייכה וסילקה את ידה, ועוד לפני שהספיק לזנק כדי לפתוח לה את הדלת, היא כבר פתחה בעצמה ויצאה אל דמדומים עכורים ומאיימים שריחפו קלות על פני רחוב ארבעים ושבע.

הייתי רוצה לספר לכם שכעת מרלין, מאחר שהיה עד ליחסו של היופי אל חוכמת החיים, נכנס אל משרדו הקטן של אדון נוצת אור ירח שמאחורי המחיצה והגיש את התפטרותו המיידית; ואחר כך יצא לו לרחוב כאדם איכותי ואצילי בהרבה ואירוני במידה הולכת וגוברת. אלא שהאמת בנאלית הרבה יותר. מרלין גריינג’ר נעמד על רגליו וסקר במבטו את החורבן בחנות, את הספרים ההרוסים, את שרידי הסאטן הקרוע שהיה פעם נברשת ארגמנית יפהפייה, את רסיסי הזכוכית השבורה שהתפזרו בכל שטח החנות באבקה גבישית מחליפה צבעים — ואז ניגש לפינה שבה היה מונח מטאטא והחל לנקות ולסדר מחדש ולהשיב ככל יכולתו את החנות למצבה הקודם. הוא גילה שהיו אמנם כמה ספרים שלא נפגעו, אך רובם סבלו נזק במידה כזו או אחרת. חלקם איבדו את גבם, מאחרים נתלשו דפים, והיו שנסדקו קלות בחזיתם — כל מחזיר ספרים רשלני יודע שספר כזה איננו מָכִיר ועל כן נחשב משומש.

למרות הכול עד השעה שש הוא הצליח לעשות רבות על מנת לתקן את הנזקים. הוא החזיר את הספרים למקומם המקורי, טאטא את הרצפה והכניס נורות חדשות בבתי נברשת התקרה. האהיל האדום עצמו נהרס ללא תקנה, ומרלין חשב בחרדה מסוימת שמחיר החלפתו עלול לרדת ממשכורתו. על כן בשעה שש, לאחר שעשה כמיטב יכולתו, הוא הזדחל מעל חלון הראווה כדי לשלשל מטה את הסוכך. כשירד בצעד זהיר ראה את אדון נוצת אור ירח מתרומם ממקומו ליד השולחן, לובש את מעילו וחובש כובע, ויוצא ממשרדו אל החנות. הוא הנהן לעבר מרלין במנוד ראש מסתורי ופסע לכיוון הדלת. כשידו כבר על ידית הדלת הוא עצר לרגע, הסתובב לאחור, ובקול שהכיל להפליא אלימות והססנות גם יחד אמר:

“אם הבחורה הזאת תיכנס הנה עוד פעם, תגיד לה להתנהג יפה.”

ובזאת פתח את הדלת, הבליע בחריקתה את ה”כן, אדוני” הכנוע של מרלין, ויצא.

מרלין עמד שם לרגע, החליט בחוכמה לא לדאוג עכשיו ממה שעלול אולי לקרות בעתיד, ואז נכנס לירכתי החנות והזמין את מיס מסטרס לארוחת ערב במסעדה הצרפתית פּאלפֵּט שהציעה עדיין יין אדום לסועדים למרות האיסור הפדרלי. מיס מסטרס נענתה להזמנתו.

“יין תמיד מרגש אותי,” היא אמרה.

מרלין צחק בלבו כשהשווה בינה לבין קרוליין, או בעצם משום שלא השווה. לא היה כל מקום להשוואה.