נסים קוברסקי ,קצין צנחנים ובהמשך לוחם במוסד, המכונה בפי חבריו לנשק "קוברה" ,מסיים תקופה סוערת של חדירות לסוריה ונשלח לתקופת […]
מבוא – קוברה התהפך במיטתו בחוסר מנוחה, מתקשה להירדם. זו לא היתה הפעם הראשונה בה הוא ניצב בפני סכנת חיים. אלא שהפעם, דווקא כשעיקר הסכנה כבר מאחוריו, לבו ניבא לו, משום מה רעות.
הוא קם לגמוע מים פושרים מהברז שבחדר האמבטיה וחזר לחדר. הוא ידע שזו ההתרגשות שלאחר השיא. טוב שהפחד המוחשי מגיע רק עכשיו, לאחר שהכל מאחוריו. מעולם לא הרשה לעצמו להניח לפחד לבלבל אותו תוך כדי ביצוע משימה. עתה, לאחר שהשלים אותה, הוא יכול להרשות לעצמו לפחד.
קוברה הציץ החוצה מבעד לחלון חדר המלון. העיר הסורית חאלב נראתה מלוא העין, מנמנמת בחשכת הלילה. מחדרים סמוכים בקעו קולות צחוק. הוא ידע מה מקורם: קצינים של הצבא הרוסי המשרתים בבסיס סמוך. כמוהו, בחרו גם הם להתארח במלון הסביר היחיד בעיר מוכת החום.
צמרמורת עברה במורד גבו. לא פשוט להיות ישראלי בסוריה של קיץ 1967, ציין לעצמו; אותה סוריה שרק לפני חודשיים איבדה את רמת הגולן; אותה סוריה ששנתיים קודם לכן לכדה את בכיר המרגלים הישראלים שפעלו על אדמתה, אלי כהן הי"ד, העמידה אותו לדין לאחר עינויים קשים ולבסוף תלתה אותו בכיכר העיר.
'אם יתפסו אותי, מוטב שיהרגו אותי מיד,' חשב ומישש את צווארו מבלי משים. 'ובלבד שלא אצטרך להתמודד עם עינויי התופת שלהם.'
בניסיון להעביר את הזמן חזר וארז את מזוודתו, מוודא שכל מה שנחוץ נמצא במקומו. הוא דיפדף שוב בדרכון הארגנטיני שלו, שהוצא לפני שנתיים ושאת דפיו כבר הכיר בעל-פה. גם לאלי כהן היה דרכון כזה.. הדרכון היה על שם פדרו טאריקי ואתו שהה שנתיים בפאריס תחת שם זה. הדרכון זויף ביד אמן, ובעזרתו חלף שבועות אחדים קודם לכן ללא בעיות על פני נקודת ביקורת הדרכונים בנמל התעופה הבינלאומי של דמשק.
נקודת האור היתה העובדה שמשימתו כאן מסתיימת מחר. הוא כבר הזמין השכמה אצל המרכזנית לשעה שש בבוקר. שבע אפס שבע היתה השעה הקבועה להתקשרות אלחוטית עם מטה המוסד בארץ. בכוונה לא שעה עגולה, המועדת להאזנה, אלא שעה אקראית. שבע אפס שבע. הוא קיווה כי לאחר שיודיע למפעיליו שהמשימה עברה בהצלחה, יקבל הוראה לשוב לדמשק ומשם לצאת בטיסה חזרה לאירופה. "כשכבר אהיה בבואינג שבע אפס שבע בדרך לפאריס, אוכל סוף סוף להירגע באמת," לחש לעצמו.
קוברה שב והציץ בחאלב המנומנמת. היא היתה גיא ההריגה המשפחתי שלו. בעיר הזאת נולד לפני עשרים ושמונה שנים. כאן גדל כילד, כאן נרצח אביו בהיותו בן שש, כאן נטבחו סבו, סבתו ומרבית בני משפחתו הענפה, ומכאן נמלטו הוא ואמו בעור שיניהם בדרך לארץ ישראל. הגורל המר לא הרפה מהם גם בדרך. אמו לא זכתה להגיע ארצה. בדרך נרצחה בידי פורעים ערבים, והוא נותר לבדו, יתום ועזוב.
השמים השחורים מעל חאלב החווירו כאשר נרדם קוברה לבסוף וצלל לשנת חלומות טרופה. הסיוט הרגיל שלו פקד אותו גם הפעם, ורק צלצול ההשכמה החד הקפיץ אותו ממקומו וחילץ אותו מחלום הבלהות. ההרגשה הרעה מליל אמש, שנדמה היה לו שנחלץ ממנה, שבה והציפה אותו. "מספיק עם האמונות התפלות," אמר לעצמו. "זהו יומי האחרון בסוריה. רק שלא יטילו עלי משימה נוספת…"
ההודעה שהיה בכוונתו לשדר היתה סדורה בראשו. במהירות הרכיב את מכשיר הקשר המוסווה והמתין. הדקות חלפו לאיטן, וכמוהן השניות. מעולם קודם לכן לא חש כך את מלוא מורכבותו של הזמן.
שבע אפס שבע. הוא הפעיל את מכשיר הקשר. בשני משפטים קצרים דיווח לתל אביב על סיום משימתו במחנה הצבאי הסובייטי-סורי. אחר כך כיבה את המכשיר, וכמוסכם המתין עשר דקות לקבלת תגובה. גם עשר הדקות הללו נראו לו כנצח. כשהדליק שוב את המכשיר התקבלה התשובה המיוחלת בערבית:
"מאברוק נקודה חזור הביתה נקודה."
כולו דרוך עדיין, פירק במיומנות את מכשיר הקשר לחלקים זעירים, ארז אותם במהירות, ובעקבותיהם גם את שאר חפציו המעטים, העיף מבט אחרון בחאלב המתעוררת ובהרגשת הקלה פנה לעבר הדלת – כאשר פתאום נשמעו נקישות מעברה השני.
קוברה עצר על מקומו, דרוך.
"סבאח אל חיר, אדון טאריקי," נשמע קולו הלא מוכר של גבר, בנעימה מתרפסת.
"מי שם?!" בקושי עלה בידו של קוברה-טאריקי לגבור על הרעד בקולו.
"שירות חדרים, יא סידי. ארוחת הבוקר שלך."
"ארוחת בוקר? לא הזמנתי שום ארוחת בוקר!" התעורר חשדו של קוברה.
"האוכל כלול במחיר החדר, ומוגש תמיד שעה אחרי ההשכמה, יא סידי."
ההתלבטות היתה קצרה: ממילא עמד לצאת, וקריאותיו הרמות של מלצר החדרים יכלו למשוך אל שניהם תשומת לב מיותרת. הוא פתח את הדלת, ובתוך שבריר שנייה הבין עד כמה גדולה היתה טעותו.
הדלת הוטחה בפרצופו בכוח רב, ואיש גדל-ממדים זינק עליו והטיחו ארצה. ראשו של קוברה נחבט ברצפה. ידיים זרות לפתו את צווארו והאוויר נשאב מריאותיו. מעוצמת ההפתעה לא הספיק לעשות שימוש בשריריו לפני שהכרתו אבדה.
כשהתעורר מצא עצמו כפות, נגרר לעבר רכב אזרחי שחנה בחצר המלון ומנועו פועל. חמש דקות לאחר מכן הגיע, בלוויית שני שומרים גברתנים, אל משרד שקירותיו עירומים מתמונה ונטולי כל חלון.
'ברוך הבא למשרד השלישי,' אמר קוברה לעצמו בלא קול. "המשרד השלישי" היה שמו של המשרד לביטחון פנים ולריגול בסוריה. שלוחתו החאלבית הוקמה על חורבותיו של הרובע היהודי שבו נולד, ואשר על הגנתו נרצח אביו בידי פורעים ערבים.
הוא שב ואיבד את הכרתו.
יעל גבעון – :
ספר מתח מרתק.מאד אקטואלי בימים אלו.התחלתי לקרוא ולא יכולתי להניחו מידי.ממליצה מאד.
בן – :
קראתי את הספר ביום אחד. ספר מתח מצויןֱ!!!!!
איש חלל – :
לא בכל יום יוצא לי לפגוש בספר שאני לא יכול להניח מידי. הקריאה שוטפת ומרתקת. לכל אורכו אחזה בי התחושה המצמררת של הסכנה העומדת להתממש, כיאה לספר מתח מעולה. יתרה מכך הרשימה אותי בקיאותו של הכותב במהלכים פוליטיים בקנה מידה עולמי, מה שהופך את הספר לרלוונטי כל כך לתקופה בה אנחנו חיים.
קריאה מעולה, מומלץ ביותר.
רומי – :
הספר הכי טוב שלו!!!פשוט ספר מתח מעולה!!עדכני לימינו,קולח ומפתיע,מומולץ!