אברהם בידה, יליד 1949, מתגורר בהרצליה, נשוי באושר ואב לשלושה. כמו קפקא, עובד בבנק וכיום משמש כסגן מנהל סניף בנקאות […]
אלוהים היה כאן, ועזב
נחמה
נחמה עטתה על פניה את המסיכה הקבועה שלה בצאתה מהבית. כשסגרה את דלת ביתה, נפתח בפניה יום חדש.
קודם לכן, כשישבה מול המראה, מאפרת את עצמה, מביטה בקמטים הקטנים שבזויות עיניה כלא מאמינה, הבינה שעוד יום של התמודדות עומד בפניה. הלילה הקר והבודד כיווץ אותה עוד קצת. עיניה היו קרועות מצימאון ומפחד. היא הסוותה את החיוורון שעל לחייה במעט סומק, וזה הוסיף מעט חיות לחייה הריקים.
כך חלפו שנות חייה הקצרות, במעט מאד סומק ובעיקר חיוורון. אבל כאשר היא תצא לרחוב, היא תשאיר הכל מאחוריה, תעטה את המסכה, תוסיף חיוך ותתמודד.
כשהייתה כבר בחוץ התייחסה לסובב אותה, למציאות, כאל דבר לא אמיתי, כאל אשליה. היא לא באמת יושבת באוטובוס ליד גבר או אישה זרים. האנשים לא באמת מסתכלים עליה. גם היא לא באמת מחזירה מבט. היא, מאחורי המסיכה, מפוחדת וליבה מכווץ. היא ממשיכה הלאה.
בצעדים מדודים נכנסת למשרד, מתחילה עוד יום של עבודה. כעת כל ההתלבטויות החבטות הנפשיות, האילו והאולי, נקברות עמוק עמוק בקרבה. היא יודעת שהכול יצוץ מחדש עוד כמה שעות כשתהיה שוב לבדה.
מאחורי המסיכה היא מרגישה בטוחה מוגנת ומעט נמרצת כאשר היא מתחילה את שיחת הטלפון הראשונה לבוקר סתמי זה, ולפתע היא מרגישה שהאדמה מתחתיה רועדת.
מירב
מירב, כמו שאומרים הבחורים, היא "בחורה זורמת". כך הייתה נותנת מעצמה את המירב. בחורה טוטאלית, אוהבת עד הסוף, שמחה בלי גבול, חיה את החיים הפשוטים שלה בלי תהיות. לא מתווכחת עם המציאות, פשוט זורמת בקלות.
כך גם הרגישה באותו בוקר. קלה ונמרצת. הלילה הקודם, הריקודים, הגברים שהכירה בפאב, המוזיקה הרועשת, לא הותירו בה סימנים. עכשיו היא בעבודה מתמרנת בין הניירות. היא חושבת שהיא בחורה ריאלית. היא לוקחת כל מה שאפשר. כך החליטה גם כשהבינה שייצור קטן גדל בבטנה. היא תשמור אותו ברחמה וכשייוולד היא תגדל אותו. אם צריך אפילו תעשה זאת לבד!
מירב ידעה שהיא בחרה בדרך לא קלה אבל לא היה לה איכפת כלל. היא חיה את הרגע ומפיקה את המיטב ממנו כל זמן שהיא יכולה. היא תמיד אומרת שהיא חולבת את החיים בשתי ידיה ושותה מהם עד תום.
בעבודה התנהלה על אוטומט. עושה כל מה שצריך, מקפידה להשלים את המטלות כדי לסמן וי ולהמשיך הלאה. שום דבר באותו בוקר לא הצביע על שינוי. הכל התנהל כמו תמול שלשום. עד שמה שקרה, גרם לה להרגיש שהאדמה רועדת מתחתיה.
יורם
יורם הוא בחור כארז. מה שנקרא "מלח הארץ". הוריו נתנו לו שם שכלל לא התאים לו. בחור חביב, אהוב על כולם, מסתדר תמיד במשברים, מקבל החלטות נכונות גם במצבים לא ברורים.
גם הוא התכונן לבוקר החדש. האתמול היה אתמול והיום הוא הזדמנות חדשה. הוא לבש חולצה נקייה, מכותנה לבנה, חדשה. בישם את עצמו ויצא לעוד יום של עבודה מפרכת. בצעדים קלילים הגיע לבנין המשרדים בו עבד.
כאשר הגיע למבואה והבחין במספר האנשים המחכים למעלית החליט שיעלה ברגל. כשניתר בקלילות במדרגות עוד קיווה ליום טוב. פתאום הרגיש שהאדמה זעה.
לאחר מכן נשמעו הזעקות. חלקן הגיעו מהמעלית וחלקן מהמשרדים. העובדים שכבר היו במשרדים נהרו למטה, לברוח מהבניין. חלקי אבנים וחול וגושי אבן ועפר התחילו להיערם. חלקי רהיטים משרדיים ושברי זכוכית עפו. לאוויר נוסף ריח דם עם עשן, ריח של פחד ובהלה.
בכל חמש שנות עבודתו בבניין, יורם מעולם לא פגש לא את נחמה ולא את מירב. אך היום, הכל השתנה. האדמה פתחה פיה והרעש היה גדול. שתיהן שכבו שם מוטלות בין הגופות.
יורם, ידע בדרך כלל את הצעד הבא שעליו לעשות, שכן חישב הכל במוחו. אבל כעת, הבחירה הייתה קשה. החלטה כזו היא החלטה של אלוהים! שתיהן שכבו בין ההריסות. אחת, עם מבט קרוע שהציץ מבעד למסיכת איפור ריקה מחיים. השנייה, יד אחת אוחזת בבטנה כשומרת על אוצר, יד שנייה מושטת לקבל עזרה.
בבת אחת אחז יורם באחת מהן בכל כוחותיו. רכן עליה מגן בגופו על גופה ותוך כדי חיפש מוצא אל האור. הוא ידע לבטח שעם ההחלטה הזו מצפונו יתמודד כל שארית חייו. הוא לעולם לא ישכח את המבט של זו שעזב מוטלת בהריסות המוות, בדממה.
עכשיו שקט הס!
אלוהים היה כאן לרגע, נגע בהן נגיעה קלה, ועזב.
אין עדיין תגובות