לפני כארבעה חודשים עזב אַהֲרֹן לייבּ, היום בן עשרים, את החסידוּת. אנדי בינו, המטפל שלו, מלווה אותו בתהליך היציאה לעולם […]
מקום בשדה השכינה
הגעתי בדיוק בזמן. כבר בפגישתנו הראשונה הוא ביקש שאדייק. הוא לא לוקח ממני כסף. אמרתי לו שאין לי איך לשלם לו, הוא השיב שלא אדאג, כי יש לו מספיק כסף. כבר שבועות שאני נפגש איתו. הוא סייע לי למצוא את דַרְכִּי, אני חב לו את חיי.
“בוקר טוב,” בירך אותי. “השבח לאל על החיוך הזה,” הוסיף.
אני יודע שהוא מדבר כך בשבילי. זו לא הצגה, אלא רק רצון לעודד ולחזק.
ההתחלה היתה קשה. בפגישה הראשונה שלנו הוא חייך ואמר: “אני לא מבין מילה ממה שאתה אומר לי, ואני לא בטוח שיש לי מילון מתאים.” קוראים לו אֶנְדִי בִּינוֹ. הגעתי אליו דרך עמותת “עזר לשואל”. אמרו לי שהוא המטפל הכי טוב שיש. הוא איש חילוני, ומזל שכך. האנשים שבהם נעזרתי קודם היו רבנים. רבים לא יודעים שהמושג “חילוני” הוא משובש. בימים ההם, הכוונה היתה לאדם שאינו כוהן ואינו לוי. היום הוא מציין אדם שאינו דתי. האיש הזה צדיק בְּעֵינַי, אף על פי שאינו דתי. אני מודה שנראיתי די מוזר כשפגשתי אותו לראשונה. את הפאות גזרתי בעצמי, ובתוספת התספורת שחברַי בעמותה העניקו לי, הראש שלי נראה עדיין כמו ראש של אברך, ופלג גופי העליון, עם התספורת והחולצה הלבנה המכופתרת, לא התחבר לרגלַי, שהיו נתונות בג’ינס. הדבר הראשון שהאיש הזה אמר לי היה: “מי שסיפר אותך, לא יגיע לגדולה במקצוע הזה.” אני זוכר שזה הצחיק אותי מאוד. הוא הציע לשלוח אותי לספר שלו. “זה לא יעלה לך דבר,” הבטיח.
האופן שבו דיברתי שעשע אותו. הוא גם הבטיח שילמד אותי לדבר “נורמלי”, בשפה שמתאימה לחברה שבה אני חי כעת. את הברכה שבה פתחתי את השיחה שלנו, “תבורך ותזכה בכל מַעֲשֵׂי יָדֶךָ”, הוא הציע שאחליף ב”היי, בוקר טוב”.
עברתי שנתיים קשות. אני בסך הכול בן עשרים, וכבר הספקתי להתחתן. למזלי, אין לי ילדים ועם אשתי כבר אין לי קשר, אף שעוד לא התגרשנו. אצל משפחתי אני נחשב למת, וה”שבעה” על מותי נמשכת עד היום.
* * *
כשנתיים קודם. מגורי אברכים, שכונת אוהלי אבות.
חַנָּה שֵיְינֶה, אשתי שתִּחְיֶה, אישה מקפידה היא. אמונתה דגלה, והיא לא תעשה דבר שאינו בר אסמכתא מדאורייתא או מדרבנן. גאווה לי חברתה, ורב ערכה בְּעֵינַי. זה עתה חזרה מהמקווה, והיא מקשטת פניה, אף שאין היא חייבת לְרַצּוֹתֵנִי, שהרי חובה עלי לפקוד אותה בליל טבילתה. כבר חלפה יותר משנה מיום שמחתנו, והקדוש ברוך הוא עוד לא זיכה אותנו בילדים. הרב אַלְדֵרְמָן אמר, שכל עוד לא בורכנו בילדים, אשתי מותרת לי בכל עונה, ואין אני חייב לבוא אליה רק בליל טבילתה. אודה, שלא הכנתי עצמי לקראתה. בנפול עָלַי רעב, מילאתי כרסי בעוגות מעשה יָדַי שלי ויְדֵי אַבְרוּם, האופה של הישיבה, שלו אני מסייע באפייה. בטני כַּבְדָה עלי. חַנָּה שיינה מקפידה על קלה כבחמורה, ולא אוכל לבוא אליה שבע. האם תֹואֲנָה להימנע ממנה אחפש? נאה, טובה וחסודה היא, אך איני שש לקראת התשמיש, וקשה לי המחשבה שיש בכך כדי לצער אותה. מתייסר אני לחשוב על דברי הרמב”ן: “אותו החיבור, אם אינו נעשה ברוב חשק, אהבה ורצון, אין השכינה שורה בו”. כעת, אפילו דבר מצווה לא אוכל לקיים.
אוזניה ודעתה כרויות והיא חשה בכול, מבינה שנפשי אינה שמחה לבוא אליה. מכירה היא בדרכי ויודעת שיצרי ממהר קודם שאני טובל בה, ואַחַר לא אוכל להביט בפניה, כי לא הגיעה אל עינוגה. חסודה היא, מקלה היא עלי. די לה במצוותה. פיה אינו מלין, גם אינה מלבינה פָּנַי, אך נפשי כבדה, ולא אוכל לשאת ימים מרוב צער ובושה.
חַנָּה שיינה ניגשה לכסות את המזוזה, לא די לה שהמזוזה אינה קבועה בצד חדרנו. מקפידה היא לכסותה בשני כִּיסּוּיִין, שתהא ככלי בתוך כלי. היא כיבתה את האור, נשכבה במיטתה וכיסתה עצמה בשמיכה. לבוא אליה פירושו להגיע אל מיטתה, כי לא יָאֶה לה לאישה לבוא אל מיטתו של בעלה. נטלתי יָדַי שלוש פעמים בסירוגין, בירכתי וקָרַבתי אליה בלאט. חשוך כאן, גם נר לא תיאות להדליק. באור הלבנה, היא תכסה ראשינו בשמיכה, שנאמר: “כל המסתכל שם אין לו בושת פנים”. הפשלתי מכנסַי, נכנסתי למיטתה וגהרתי עליה, חש את מגע ירכַי על ירכיה החמות. היא מקפידה לחשוף רק את מְקוֹמָהּ. עטרתי חשה את מְקֹורָהּ. היא עוצמת עיניה, ממתינה לבואי. יצרי זר לי ואינו קָשֶׁה דיו, איני בשל לה. ירא אני, שמא אבטל שוב זרעי בטרם אטבול בה. יש אומרים, שאין איסור השחתת זרע בבועל אישה שרחמה צר, ובתנאי שמתכוון הוא לבעול אותה לצורך פרייה ורבייה. אולי בזאת אמצא נחמה.
שפתיה נעות, בדברי קדושה תהרהר, שנאמר: “הרהור מותר ומצווה, כי הרהור אינו כדיבור לעניין זה”. מְקוֹמָהּ חם ונעים, מוכנה היא לי. כעת, נפשי קשתה עלי, עטרתי כבר אינה נוחה לי. אני אוחז בה ומנסה לבועלה, אך לא בשלמותה אצליח. חַנָּה שיינה ממשיכה להרהר בקדושה, אינה מייחסת דעתה לזרעי המוטל לפתחה. כדרכה, היא תושיט ידה מתחת לכריתה, תשלוף מטלית שהכינה מבעוד מועד ותנגב את מְקֹורָהּ. דקות ארוכות נשכב בלי נוע. היא בהרהורי הקודש, ואני בייסורַי. היא לא תקום ממקומה, ואכבדהּ, שנאמר: “אין לאחד מבני הזוג לקום ממיטתו מיד לאחר קיום יחסי האישות כדי שלא יראה לבן או בת זוגו שכל מה שמעניין אותו זה יחסי האישות, אלא ימשיכו לשכב ביחד עוד זמן מה”. לאחר מכן, בשבר הנפש אקום ואטול יָדַי. הלוואי שאת מכאובַי נטלתי גם יחד.
* * *
מכנסי הג’ינס אינם ממש למידותַי. אינם למידותַי רק חד־משמע, אינם למידות גופי, אך מתאימים הם למעלותַי, הרהרתי, מחייך לעצמי. קיבלתי אותם ממחסן הבגדים של העמותה. את החולצה הלבנה המכופתרת שאיתה הגעתי מהבית אני עדיין לובש. נעלי השבת שלרגלֵי זרות ללבושי. אין לי האמצעים לקנות בגדים, גם לא אוכל לכלכל את עצמי. לא אקבל עזרה ממשפחתי, איני שייך להם עוד.
כשלושה שבועות שאני מחוץ לביתי. בעמותה סידרו לי מיטה באחד המלונות הקטנים בעיר. תיירים מהארצות הקרות מבקרים שם. הם נהנים מהחמה שבארצנו, ממעטים בלבושם, חושפים גופם באין מפריע. הם מדברים איתי. האנגלית שבפי כשפת אם היא, שיחתנו טובה ונעימה. הם אינם יודעים על עברי, ככל הבחורים הצעירים איראה בעיניהם. אחת הבחורות הצעירות מחייכת אלי. פניה נאות, ונפשה נאה אף היא. היא לובשת חולצה קצרה, חושפת מחצית מבטנה. נעים לי מראהָ. איני מסתיר פָּנַי, נהפוך הוא. אני מתבונן בה ובחברותיה בחופש הָעַיִן, ללא מורא מגזירת שמים.
אתמול בערב הם הזמינו אותי לשתות איתם שיכר. הם שותים וודקה בטעם פירות יער. גם אני שותה. בחור צעיר, ארוך שיער, מדליק סיגריה אחת, נוטל שאיפה ממנה ומעבירהּ לחברו. עד היום, רק יין קידוש ומעט בירה באו אל פי, אפילו במצוות “עד דלא־ידע” לא ממש נטלתי חלק, גם איני מעשן. כשהייתי בן מצווה, ניסיתי פעם אחת. חברי, יוֹסֵף מְנַחֵם, לקח, שלא ברשות, סיגריה מאביו, והגזֵרה היתה ששנינו נפלנו למשכב לימים אחדים.
הסיגריה מגיעה אלי. אני שואף ממנה, מנסה לחקות את מנהגם. העשן ממלא ריאותַי. אני נושפו לאיטי, חש כיצד גופי מאבד ממשקלו. קל כנוצה הייתי, מרחף בעונג במרחב החדר שהתמלא עשן מתקתק. הצעירה חשופת הבטן מחייכת אלי, וביד רכה מלטפת פָּנַי. זו הפעם הראשונה שיד אישה נוגעת בי. אפילו חַנָּה שיינה לא נגעה בפנַי, גם לא בגופי. חברַי בהירי השיער ממלאים כוסי שנית. הצעירה שיושבת לצדי מרימה כוסה ומחייכת אלי. אל כוסי, יָדִי אני שולח, מנסה להרימהּ, אך כעת, כַּעוֹפֶרֶת היה משקלה. הצעירה התבוננה בִּי בפנים מאירות. היא הניחה כוסה, אחזה בפנַי ונישקה בעדנה את לחיי. שמחה גדולה הציפה לִבִּי, גם בושה מאדימה נלוותה אליה. יצרי פשט במכנסַי, חלצַי הכבידו עלי, אך לא ידעתי נפשי מרוב שמחה. איני כושל, איני כושל, אין בי כל דופי, אני מהרהר בחדווה. מחר אדון בעניין זה עם אֶנְדִי, הוא בוודאי יֵדע להבהיר תחושותַי.
חז”ל במסכת עירובין אומרים, שאדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו. איני יודע על דרכי השתייה של איש יקר זה, אולם ללא כל ספק אוכל להעיד על כיסו ועל כעסו. טוב ונוח לִבּוֹ, גם נדיבותו רבה היא. מקום עבודתו גדול ונאה. נוחיות רבה יחושו הבאים לבקרו.
הוא כבר היה שם, יושב על ספה רחבה, בחדר שנראה כמו סלון של בית מגורים. זה לא החדר שבו נפגשנו בשבוע שעבר.
“בוקר טוב, רוֹן,” הוא מקבל פָּנַי.
שמי אַהֲרֹן לייבּ, הוא אמר לי שעם שם כזה, לא אוכל להיכנס לבית מרזח לשתות בירה. “תרשה לי להשתמש רק בחלק משמך,” ביקש בפגישתנו הראשונה.
“בוקר טוב, מר אֶנְדִי,” אני משיב לו ברכה.
“במה חטאתי שזכיתי להיות מר, ועוד בתחילתו של בוקר כל כך יפה?” שאל, מחייך אלי בחביבות.
“בוקר טוב, אֶנְדִי,” אני מתקן, משיב לו חיוך.
“תשתה איתי קפה?” הוא מציע.
“בשמחה ובתודה אשתה עמך,” אני משיב.
הוא ניגש למכונת הקפה. “ראית סרטים בטלוויזיה או באולם קולנוע?” שאל.
מה אומר לאיש? עוד לא ראיתי סרט שלם. אודה, שלעתים הזדמן לי, “בין הזמנים”, לצפות באינטרנט בחלקים מסרטים, וזאת, בהסתר רב.
“עדיין לא הזדמן לי,” השבתי. הוא מבין היטב למה התכוונתי. הוא יודע מהיכן הגעתי. אני תוהה מדוע הוא שואל אותי את השאלה הזו. כנראה יש לו כוונה נסתרת, הרהרתי.
הוא הנהן. “איך אתה מסתדר במלונית?” התעניין, מגיש לי ספל קפה.
“ברוך ה’, הכול בסדר, העיקר שיש קורת גג מעל ראשי,” השבתי, מרכין ראש, חושב כיצד לספר לו על מה שחוויתי אתמול בלילה.
“קרה משהו? לא נוח לך שם?” שאל בדאגה.
“ברוך ה’, הכול כשורה,” השבתי, פולט אֲנָחָה כבדה.
“אז מדוע נפלו פניך?” שאל בשפתי.
התקשיתי להשיב, נבוך אני לשתף אותו.
הוא הביט בי בעיניים חודרות. “מה עבר עליך אתמול?” שאל בקול נעים.
“הכול בסדר,” חזרתי, פולט עוד אנחה מפי. עוד לא חשתי בשל לספר לו על חוויותַי אמש, ובוודאי לא על הקשר האישי שלי עם חַנָּה שיינה. אולי הדבר יתאפשר בהזדמנות אחרת.
הוא הנהן, כלל וכלל לא משוכנע מתשובתי. “בוא נעבור לחדר שלנו,” ביקש.
“לחדר שלנו”, הוא מתכוון לחדר הפגישות.
הוא הניח לי להוביל, טופח על שכמי.
“ומה עם בגדים?” שינה נושא, מתיישב בכיסאו.
“בגדים?” השבתי בשאלה.
“אני חושב שלבשת את אותם הבגדים בפגישה האחרונה שלנו, בשבוע שעבר,” אמר, מצביע על לבושי.
הוא אכן צודק. בלילה אני רוחץ חולצתי בסבון גוף, אַחַר תולה לייבוש על קולב, ולמחרת לובש אותה שוב.
“מה דעתך לקנות לעצמך בגדים שיהיו נוחים לך?” שאל בנעימות.
חייכתי בבושת פנים. לא היה בי העוז לשאול מהיכן אשיג את הכסף לקניית בגדים.
“בשמחָה אלווה לך את הכסף, וכשתהיה עשיר, ואני מאמין שזה אכן יקרה, אז תוכל להחזיר לי,” קרא האיש מחשבותַי.
פָּנַי האדימו, לא מצאתי מילים להשיב לו.
“יש לי רעיון, מה דעתך שמחר בערב, אם אתה לא עסוק כמובן, נצא שנינו לסיבוב קטן ונקנה בגדים יחד?” הציע ברוב נדיבות.
“זה… מאוד רְחַב לב מצדך. איני… יודע כיצד ל… להשיב לך על טוב לִבְּךָ,” אמרתי בכובד פה.
הוא חייך. “אתה זוכר שלפני כמה דקות שאלתי אותך אם ראית סרטים?”
הנהנתי, מצפה שיבהיר כוונתו.
“יש סרט ש…” התחיל ולא סיים. הוא פתח את המחשב הנייד שעל שולחנו ולאחר כרגע סובב את המסך אלי וביקש שאצפה בסרטון. “לסרט הזה קוראים ‘מלחמת הכוכבים’ ויש כאן כמה דמויות משעשעות,” אמר, מצביע על דמות מוזרה, חֶצְיָהּ אדם, חֶצְיָהּ חיה משונה. “בוא נראה עד כמה היא תשעשע אותך.”
הדמות הזאת אכן משעשעת. אמנם היא מדברת בלשון אדם, אך דיבורה הפוך ומשובש.
ברגע אחד, שנינו התחלנו לצחוק. “זה מהנה עד מאוד,” אמרתי, עדיין מצחק.
“כן, גם לדעתי,” השיב בחיוך, מתבונן בפנַי.
ישבנו רגעים ספורים ללא אומר. הוא מביט בי, ואני מסתכל על החדר, עֵינַי בוחנות את סביבתי.
“אתה בוודאי רוצה לשאול אותי מדוע הראיתי לך את הסרטון המשעשע הזה,” שבר אֶנְדִי את השתיקה.
“אכן תמהתי לפשר התעניינותך בעניין הסרטים,” השבתי, מצפה להבהרה.
“אסביר לך, אך קודם תאמר לי, איך אתה חווה את השפה שלי?”
“השפה שלך?” תמהתי.
“האופן שאני מדבר בו, הניסוח, איכות השפה,” הבהיר.
האיש הזה מדבר בשפה טובה ומכובדת. תמה אני על שאלותיו. אמתין מעט, הוא בוודאי יספק לי הסבר. “שפתך מכובדת ודבריך ראויים הם,” השבתי בכבוד רב.
הוא חייך. “ו… איך חווית את השפה המצחיקה של הדמות?”
“כמו שנאמר בספר תהִלים: ‘נפשי ישובב’. אכן משיב נפש,” השבתי.
הוא הביט בי באריכות, על פניו חיוך מרמז. לפתע פרץ צחוק גדול מפי. זה זמן רב לא צחקתי כך. עכשיו אני מבין מדוע האיש הראה לי את הסרטון הזה. ברמיזה גדולה הוא מבהיר לי, שאני מדבר כמו הדמות הזאת. אֶנְדִי הצטרף אלי, צוחק צחוק גדול. הוא כבר יודע שהבנתי את החידה ואת פִּשְׁרָהּ.
“בוא נעשה הסכם קטן,” הציע, “נקנה בגדים חדשים וגם נקנה שפה חדשה. מה אתה אומר?”
“וכיצד אוכל להשיב לך על נדיבותך הרבה, ואין לי האמצעים לעשות כן?” שאלתי, נבוך עד מאוד.
“סליחה, לא הבנתי מה אמרת,” החזיר בחיוך לבבי.
האומנם לא הבין את שאמרתי? תמהתי, הייתכן שאוזנו התקשתה לשמוע? “שאלתי, כיצד אוכל להשיב לך על נדיבותך הרבה, ואין לי האמצעים לעשות כן,” חזרתי על דְּבָרַי, מגביר קולי.
“מצטער מאוד, לא הבנתי מה אמרת,” חזר.
אני חושב שהאיש מהתל בי, מבקש שאדבר בשפה אחרת. “אני… מאוד מודה לך ו… אין לי איך להחזיר לך.”
“טוב מאוד, עכשיו הבנתי מצוין,” אמר בהתלהבות גדולה.
חייכתי בשביעות רצון.
“בוא נתחיל מההתחלה,” ביקש.
“מההתחלה?”
“כן. מ’בוקר טוב’.”
נאלמתי דום. הוא מבקש שאמלא תפקיד כמו בהצגה.
“בוקר טוב, רוֹן,” פתח.
“אהה… בוקר טוב, אֶנְדִי,” החזרתי, נבוך.
“תשתה איתי קפה?” שאל, מרים את ספל הקפה שבידו.
“בשמחה, תודה רבה,” השבתי, נשמר מאוד בִּלְשׁוֹנִי.
“איך אתה מסתדר במלונית?”
“ברוך… בסדר, יש איפה לישון, זה בסדר.”
פניו הוארו, ניכר בהן שהוא מרוצה מהדרך שבה דיברתי.
“קשה לך?” שאל.
“לדבר כך?”
“כן.”
“אין זה קשה מדי, עלי רק להקפיד בִּלְשׁוֹנִי…” לא המשכתי. הוא הניע ראשו, מסמן לי בחיוך שחזרתי לדבר בשפתי הרגילה.
“לא, זה לא קשה,” תיקנתי.
“מה דעתך שנצא לקנות בגדים יחד?”
“זה… נשמע טוב,” השבתי, מקווה ששפתי נוחה לו.
“נכון, זה נשמע טוב, ואתה, אתה נשמע מצוין. אני מאוד גאה בך, רוֹן,” חייך אלי בחמימות.
דמעות זלגו מעינַי. הבכי החל לשטוף את פָּנַי. הוא הושיט לי ממחטת נייר, פניו מביעות חיבה. זה שנים שלא בכיתי. כעת אני מבין, עד כמה כמהה נַפְשִׁי לפרוק מעליה את העול הכבד שרבץ עליה. בכיתי, הוא הניח לי לבכות, מבין היטב את אשר מתחולל בי.
קבענו להיפגש בקניון. זו הפעם הראשונה שאני מבקר כאן. הרבה שמעתי על הנעשה במקום זה, בעיקר על הפריצוּת המתחוללת בו. איני יודע מהיכן הגיעו השמועות, שהרי אף אחד מחברַי בחסידות לא העז להגיע לכאן. אחדים טענו, שדי לראות את לבושן של הנשים שנכנסות לקניון, כדי להבין עד כמה חמורה הפריצוּת במקום.
אֶנְדִי הגיע בזמן. את הז’קט והחולצה המכופתרת החליף במכנסי ג’ינס ובחולצת טי שחורה. הוא הביט בי בחיוך. “אני חושב שכדאי שניפרד מהחולצה הלבנה הזאת. היא בהחלט עשתה את שלה, ועל כך, נכיר לה תודה,” הציע לאחר שבירך אותי לשלום.
נבוך אני, ומילים רבות לא אמצא. נדיבותו אינה יודעת גבול. קשה לי המחשבה, שאני כאחד הנזקקים הדרים ברחובות העיר. כעת, נוסף על זמנו, האיש הזה מקדיש לי גם מכספו, ולא קל הוא הדבר בְּעֵינַי.
“מה דעתך שאולי קודם נשתה בירה, ואחר כך נסתובב קצת ונקנה לנו בגדים?” שאל בנעימות רבה.
“נקנה לנו? גם אתה זקוק לבגדים?”
“אתה מכיר אדם שלא צריך בגדים?” החזיר האיש.
ישבנו באחד מבתי הקפה. “אז… שנשתה בירה?” הציע.
בירה קרה תמיד אהבתי. לעתים, “בין הזמנים”, הרשינו לעצמנו חברַי ואני ללגום בירה שלא בפרהסיה.
“אשמח לשתות בירה,” השבתי, מקפיד לדבר בשפתו.
“טוב מאוד, אז… תזמין לנו, בבקשה.”
חרדה גדולה תקפה אותי. “שאני אזמין?” שאלתי, מוודא שאכן כך בִּיקְּשַׁנִי.
“כן,” חייך, “תזמין לנו בירה מהחבית ואולי גם משהו קטן להכניס לבטן,” הוסיף בנועם.
שתקתי.
“תבקש פעמיים בירה מהחבית, ותבקש גם תפריט,” נחלץ לעזרתי.
המלצרית הגיעה לשולחננו. חשתי מחנק בגרוני. לשוני כמו קפאה בפי.
“היי, מה נשמע? מה תרצו לשתות?” שאלה.
אֶנְדִי התבונן סביב, כמו אינו מבחין בנוכחותה.
“שתיים בירה מחבית, בבקשה,” ביקשתי במאמץ רב.
“איזה בירה?”
“בירה קרה,” השבתי, נבוך מאוד.
“בטח, בירה קרה, אבל איזה בירה אתם רוצים? מהחבית יש היינקן, טובורג וגולדסטאר,” פירטה.
אֶנְדִי עסוק היה בקריאת הודעות בטלפון הסלולרי שלו.
“היינקן, בבקשה.”
“חצי? שליש?”
חצי ממה? ומה זה שליש? תמהתי. “חצי, בבקשה,” השבתי, מקווה מאוד שלא הזמנתי חצי חבית.
“תרצו לאכול משהו?”
“התואילי להביא לנו תפריט, בבקשה?” נזכרתי בהנחיה של אֶנְדִי.
“יאאא, איזה בחור מנומס אתה,” החמיאה לי בחיוך והלכה לה לדרכה.
על פניו של אנדי הבחנתי בחיוך קטן. אני בטוח שחיוך זה אינו נובע מקריאת ההודעות בטלפון הסלולרי שלו. האיש מחייך בגלל ההערה של המלצרית. הוא הרים עיניו. “זה היה מצוין,” החמיא לי, מניח את הטלפון על השולחן.
חייכתי אליו, חש כמו דַּרְדַּק שפלט דבר חוכמה מפיו.
“אתה מבין יידיש?” שאל במפתיע.
“כן, בבית דיברו יידיש ואנגלית,” השבתי.
“אז אתה יודע מה זה ‘נִישְט אָהֶער נִישְט אָהִין’?” שאל במבט מבודח.
“כן, לא פה ולא שם,” תרגמתי, שבע רצון שהאיש יודע גם יידיש.
“אז… התספורת שלך נראית לא פה ולא שם. לא כמו בחורים בגילך,” אמר, מצביע על הקהל שסביבנו, “ולא כמו חבריך בחסידות,” הוסיף.
הוא אכן צודק. המראה שלי, ובעיקר שְׂעַר ראשי, מזכים אותי במבטים סקרניים.
“מה דעתך לבקר אצל הספר שלי?” חזר על הצעתו מהשבוע שעבר.
הנהנתי קלות. מחשבות רבות חלפו בראשי. כסף אין לי, מהמעט שקיבלתי מהעמותה לא נותר לי הרבה. אפילו על נסיעות באוטובוס לא אוכל לשלם.
האיש חייך אלי, שולף מכיסו מעטפה. “הנה, צרף את זה לחשבון שלנו. אחכה בסבלנות עד שתהיה עשיר,” אמר, מניח את המעטפה על השולחן ודוחף אותה לעברי. “זה בשביל הספר, וגם שיהיה לך לנסיעות,” הוסיף.
שתקתי, לא מעז לגעת במעטפה.
“בעצם, לספר אתה לא צריך לשלם, כבר שילמתי לו,” פלט, כמו נזכר רק כעת.
“אני מודה לך,” הודיתי בהתרגשות רבה.
“זה בסדר, זה בסדר,” השיב בענווה. “שים את המעטפה בכיס וספר לי מה קרה במלונית, מדוע היית כל כך מוטרד אתמול?” שאל בדאגה, משנה עניין.
הבירה הקרה אכן הסבה לי תחושת עונג ושחרור. אנסה לשתף אותו. שמתי את המעטפה בכיסי, מבין שבתוכה כסף רב. “תיירים מסקנדינביה שוהים במלונית…” התחלתי לספר, אך הבחנתי שהוא מסמן לי באצבעותיו. “במלונית שוהים תיירים מסקנדינביה,” הפכתי את סדר המילים במשפט, “ו… הזדמן לי לשבת בחברותא יחד עם…”
הוא סימן לי שוב בידו.
“ישבנו בערב בצוותא…”
הוא הניע ראשו מצד לצד.
“ישבנו קצת ביחד ו… עישנו ו… שתינו קצת שיכ… וודקה, ושתינו וודקה,” הצלחתי בקושי רב להשלים את המשפט.
הוא הנהן. “זה נשמע מעניין. אתה מעשן?” תמה.
“לא, זה… לא בדיוק כמו סיגריה רגילה, זה…”
הוא פרץ בצחוק. “עישנת ג’וינט?”
הנהנתי, מחייך במבוכה. “כן, עישנו ג’וינט ושתינו קצת,” השבתי, חש הקלה גדולה.
“אז… תפסתם ראש טוב?”
“סליחה?” תמהתי.
“תפסתם ראש טוב?” חזר על השאלה.
“ראש טוב”, מה זה “ראש טוב”? תמהתי. האיש התבונן בי, מחייך, מצפה לתשובה.
“היה לנו ראש טוב מאוד,” השבתי, מבין סוף כל סוף למה התכוון.
“ומה הרגשת?”
“התרוממות רו… מצב רוח טוב,” נחפזתי לתקן.
“לא נראית כמו מי שחווה מצב רוח טוב,” העיר.
שתקתי. אני נבוך לשתף אותו.
“עניינים אישיים?” שאל ברמיזה.
“משהו כזה,” השבתי, מהרהר שהאיש הזה חכם, וגם רגיש מאוד.
“מדוע יצאת משם מוטרד? מישהו פגע בך?” שאל בדאגה ניכרת.
“לא, לא, אף אחד לא פגע בי, אני… טלטלות רבות…” הנפתי יָדַי, לא יודע כיצד לנסח את הדברים.
“אנחנו לא ממהרים, לאט־לאט, כשתרגיש נוח לדבר, אז נדבר,” חייך בהבנה.
הנהנתי, חש רווחה על שאינו דוחק בי.
“עוד לא דיברנו על החיים שלך בחסידות, גם זה יכול לחכות. מה שחשוב זה, שתתמקם בעולם החדש שלך ותלמד להסתדר. אחר כך נדבר על כל מה שצריך,” הוסיף.
דווקא כעת, משחשתי שאין דוחקים בי, התעורר בי הרצון לדבר, הרצון לשתף. הוא הביט בי באריכות. לומד על תחושותַי.
“איך אתה מרגיש עם הבירה?” הוא שואל.
אכזבה קלה אחזה בי. הוא משנה נושא.
“ברוך… אני בסדר,” השבתי, ממהר לתקן.
“אתה רוצה לאכול משהו?”
“לא, תודה. איני רעב.”
הוא הרים גבה.
“לא, אני בסדר,” חזרתי בניסוח שונה.
“אז מה דעתך שנלך לקנות בגדים, ואולי אחר כך נאכל משהו?”
“בסדר,” הסכמתי, תוהה מתי נוכל לחזור לדבר על החוויות שלי מהמלונית.
הוא שילם על הבירה ויצאנו מבית הקפה. בחורות צעירות רבות היו מסביבנו, לבושות בבגדים חופשיים. בבית הקפה הפתוח שבמרכז הקניון ישבו חבוקים גבר ואישה. איש לא הביט בהם. הם לא משכו תשומת לב, אף שאחזו זה בזה בגילויי חיבה. הלזאת התכוונו חברַי באומרם פריצוּת? היכן הפריצוּת והיכן התועבה, שעליהן שמעתי כה רבות?
נכנסנו לאחת החנויות. “תרשה לי,” ביקש אֶנְדִי, ופנה אל המוכרת הצעירה.
ניגשתי למדוד בתא ההלבשה כמה זוגות מכנסיים שאֶנְדִי בחר. חלצתי נַעֲלַי ומדדתי זוג מכנסיים. בהונותַי הציצו מקצות גרבַּי. אֶנְדִי עמד מעברו השני של הווילון. כנראה הבחין בגרבַּי הקרועים, כי כשיצאתי מתא ההלבשה, הבחנתי שעל ערימת החולצות שרכש עבורי, הונחו שלוש חבילות של גרביים.
יצאנו מהחנות. הוא עזר לי לשאת חלק מהשקיות. על פניו, הבעת סיפוק, על פָּנַי, מבוכה גדולה. אני יודע שכסף רב הותיר בקופת החנות.
“עכשיו נעליים,” פסק.
לא אמרתי דבר. במסכת אבות נאמר: “עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות”. איני יודע באשר ליכולתי לדון כל אדם לכף זכות, מה שנהיר לי הוא, שכעת, האיש הזה הוא הרב שלי. אעשה כמצוותו. משמים נשלח אלי, סימן גדול הוא. ה’ עִמדי גם אם איני דבק בדרכי החסידות. דרכים רבות מכוונות אליו, דרך משלי אבקש למצוא, מאמין אני שאמצאה, וככל שייערמו הקשיים, כך תהא דרכי איתנה יותר, ואיתה, אמונתי. רבי עובדיה מברטנורא פירש: “עשה לך רב – שיקבל לו רב אחד שילמוד ממנו תמיד, ולא ילמוד היום מאחד ולמחר מן האחר”. כפסק קובע יהיה לי זה. עייפתי מכל אלה שמילאוני בהנחיות ובעצות, בהן עניין לא מצאתי, גם שימוש לא עשיתי. לא אלמד עוד מאיש מלבד האיש הנדיב הזה. איש נוח הוא. זמנו בידו ואינו נחפז לדובבני. בפגישתנו הראשונה אמרתי לו שעודני נשוי, אך הקשר עם רעייתי אבד. הוא לא שאל שאלות, כמו מסתפק במה שאני יכול להגיד באופן חופשי. משראה שאיני מוסיף עוד, הוא סיפר על ילדותו, ואף דיבר על בנו יחידו. “הוא בן שנתיים וחודשיים וכבר מדבר כמו ילד גדול,” סיפר. ניכר בו שאוהב הוא את ילדו. “אני מוצא בו נחמה גדולה,” הוסיף בהתרגשות רבה. הוא סיפר גם על אשתו, אם בנו. שבחים הרעיף עליה, אישה נעימה ויקרה היא לו. באתי לדבר, ומצאתי עצמי מקשיב. איש מעולם לא דיבר איתי על חייו ועל עולמו. שם בחסידות, אין אנו משתפים את זולתנו בדברים של נפש וחיי הבית. זו לי הפעם הראשונה שאני שותף לחייו של אחר.
“מה דעתך שנאכל משהו?” הציע.
איני רעב, אף שזה שעות רבות דבר לא בא אל פי מלבד בירה קרה. “איני חש רעב,” אני משיב.
הוא הניע ראשו מצד לצד, מחייך ברמיזה.
“אני לא רעב,” תיקנתי.
“בוא ניכנס ונקנה לך כמה פריטים חשובים,” ביקש, מנחה אותי אל בית מרקחת גדול. “תקנה לך סבון ושמפו, מברשת שיניים, דאודורנט, כלי גילוח וגם אפטר שייב,” הציע.
“אפטר שייב?” תמהתי.
הוא צחק. “מכל הרשימה, רק זה מטריד אותך?”
נְבוּכוֹתִי. מעולם לא השתמשתי באפטר שייב.
“איך אתה מתגלח?”
לא הבנתי למה הוא מכוון.
“בסכין או במכונה?”
“בסכין,” השבתי, מלטף פָּנַי השרוטות.
“רואים, רואים,” חייך. “בוא נמצא לך משהו שלא יחרוש לך את הפנים,” הציע, מוביל אותי לשורות המדפים.
עמדנו בתור לשלם בקופה הראשית. איני יודע כיצד לנהוג כעת. בכיסי המעטפה עם הכסף שנתן לי. אולי כדאי שאשלם מ… שאשלם מכיסי, כמעט והרהרתי. כסף זה אינו ממש מכיסי, אולם ראוי ומכובד יהיה אם אתחיל לשלם ממה שנתן לי. הושטתי יד אל הכיס, אך עוד בטרם הצלחתי להוציא את המעטפה, הוא טפח לי על השכם. “תן למעטפה לנוח קצת בכיס, עוד יהיו לה מספיק הזדמנויות לשרת אותך,” אמר, שולף ארנקו.
הוא הציע להסיע אותי אל המלונית.
מכונית נאה יש לו. במסכת ברכות נאמר: “שלשה מרחיבין דעתו של אדם. אלו הן: דירה נאה ואישה נאה וכלים נאים.” הכול נאה אצל איש זה, הלוואי שאהיה כמותו.
כשיצאנו אל הכביש, הוא השמיע מוזיקה. עצב גדול נסכה היא בי. געגועי נפש חשתי לחַנָּה שיינה, אף צער גדול על שהותרתיהָ במצב שאינו מכבד אותה בפני סביבתה. הלוואי שיכולתי לדבר איתה, הלוואי שיכולתי לקחת אותה איתי ל… עצרתי, אין לי לאן לקחת אותה, גם שפתי לא תכיר. מעולם לא דיברנו בינינו, אלא על דרכי מילוי מצוות. בדברים שבינו לבינה לא עסקנו.
“אתה אוהב את המוזיקה הזאת?” שאל אֶנְדִי.
“אכן נוגעת היא בנבכי נפשי,” השבתי, נרגש.
“סליחה?”
“מוזיקה נעימה,” תיקנתי.
“נעימה ועצובה?”
שתקתי, עוצר מלבכות.
“אתה יודע,” פנה, מצביע על ראשי, “במחשבה שנייה, אולי תמצא לך ספר משלך, ועד לפגישתנו הבאה תגיע עם תספורת שונה ובגדים חדשים?”
הוא משנה שוב נושא. בדיוק כשאני רוצה לדבר, הוא משנה נושא. “אני… חש… א… האישה שלי… אבל הפער… זה קשה,” פלטתי בכובד פה ולשון, ממאן להרפות מהנושא.
“אתה מתגעגע לאישה שלך?” שאל בקול רך, לא מעיר לי על הניסוח.
הנהנתי.
“גם מתגעגע וגם כואב על הפער ביניכם?”
“כן,” מלמלתי. “פער גדול,” הוספתי באנחה כבדה.
“איפה בעיקר חווית את הפער ביניכם?”
“בקשר שביני ובינה,” השבתי ללא היסוס.
“לגבר תמיד קשה,” החזיר, כמו דיבר אל עצמו.
שתקתי לרגע, מהרהר באמירתו. “אני חושב שצדק רב בדבריך,” אמרתי.
“סליחה?”
“אתה צודק, לגבר תמיד קשה,” חזרתי.
“גם בחסידות, לגבר יותר קשה?”
“כן. לא רק קשה, גם מאוד לא נוח,” השבתי, מופתע מפשטות השיחה.
“לא נוח, בגלל הקושי המסוים שחווית?”
“כן,” השבתי, מהנהן בראשי.
“אתה יודע כמה קשה לבחורים בגילך בעולם שמחוץ לחסידות?” שאל.
הרמתי עֵינַי.
“אם גבר נפגש עם אישָה, ואני מתכוון למפגש פיזי,” הבהיר, “והאישה אינה נוחה לו, סיכוייו להצליח נמוכים מאוד.”
“למה כיוונת באומרך, ‘והאישה אינה נוחה לו’?” שאלתי.
“כיוונתי?” החזיר בשאלה.
“למה אתה מתכוון,” תיקנתי.
“כשהייתי ילד קטן, היו לי חברים מהקהילה החרדית. את הדבר המטריד הזה,” אמר, מצביע על מכנסיו, “נהגנו לכנות ‘שְלימזְל’. אתה מכיר את הביטוי הזה?” שאל, מחייך אלי.
פרצתי בצחוק. “כן, ‘חסר המזל’, אני מכיר. גם אצלנו קראו לדבר הזה ‘שְלימזְל’.”
גם הוא פרץ בצחוק. “הכינוי ‘חסר מזל’ מתאים מאוד, נכון?” שאל.
“אכן כך,” השבתי, עדיין מושך בצחוקי.
“סליחה?”
“כן, זה מתאים מאוד וגם מדויק,” תיקנתי בהרחבה.
“אז כשפוגשים אישה שהיא למשל… אקטיבית מדי בהתנהגותה המינית, ואני מתכוון אקטיבית מדי לטעמו ולעמדתו של הגבר, יהיה לו קשה לתפקד, כך גם כאשר הגבר פוגש אישה שמתנהלת באופן פסיבי מולו. במקרים כאלה, הגבר עלול לאבד את הזקפה שלו, או לפלוט שלא בשליטה, שזה בדרך כלל אומר שהוא עלול לפלוט מוקדם מדי,” הסביר.
אני מבין היטב מה הוא אומר. כך בדיוק חוויתי את חַנָּה שיינה. כעת חשתי רעב גדול לדבר איתו, להמשיך לדבר. פעם ראשונה שאני מדבר על נושאים חבויים אלה. נוחה לי שיחתנו על אף תכניה האישיים.
“זהו, הגענו,” הכריז.
שקוע הייתי בשיחה ולא שמתי לב שהגענו למקום.
“אני מצפה לפגוש בחור חדש,” אמר עם פרידתנו, “ו… יש לי רעיון שיוכל לסייע לך, נדבר על כך בפגישה הבאה שלנו.”
לחצתי בחום את ידו, חש התרגשות גדולה.
“קנה מה שחסר לך, ואם תזדקק לעוד, תקבל עוד,” חיזק האיש, ונסע.
פרקתי השקיות על המיטה, מתבונן בפליאה וממשש בהנאה רבה את הבגדים החדשים. מתחת לערימת החולצות בצבצה חבילה שלא הבחנתי בה קודם לכן. אֶנְדִי דאג לקנות לי גם תחתונים, ובהסתר, שם את החבילה בשקית כדי לא לְהָבִיכֵנִי.
כשפשטתי בגדַי, הרהבתי עוז ופתחתי את המעטפה. היה בה סכום גדול פי שניים ממה שקיבלתי מהישיבה מדי חודש בחודשו. “תודה, אלי, תודה, גֹאֲלִי, תודה, צוּר יִשְׁעִי,” התפללתי בעיניים דומעות.
* * *
תלמוד תורה הנחשב שלנו שייך לישיבת “אור צדיקים” הנחשבת. בהפסקות בין השיעורים אנו רואים מעבר לגדר את האברכים שלומדים בכולל, שהוא הכי נחשב. מי שמלאו לו י”ג שנים לא ישחק איתנו. גדולים ומחויבים הם, ואין דעתם נתונה אלא לדברי תורה. אני רק בן ט’ שנים ואיני מחויב. יש לי עוד ד’ שנים וְאַחַר אעבור לישיבה־צעירה. כל מוסדות הלימוד שלנו נמצאים במקום גדול אחד, ביניהם גדרות הפרדה, לבל יתערבבו דרדקים עם בני ישיבות. גם הבנות לומדות כאן, אלא שאנו לא רואים אותן כיוון שהמוסד שלהן, “הלכות יעקב”, מוסתר בגדר אבן גבוהה המפרידה בינינו לביניהן. לכל מוסד כניסה נפרדת, ואין חלילה סכנת ייחוד. רק בבוקר, לפני כניסתנו לתלמוד תורה, אנו רואים אותן נחפזות בצניעות רבה אל כיתתן, ואף על פי שאין אנו מדברים על מראן ועל אופיין, עינינו בראשנו, ונהיר לכל אחד מאיתנו, שאין הן נסתרות מהעין.
שניים הם חברַי הטובים: יוֹסֵף מְנַחֵם, ואַהֲרֹן אֵלִיָּהוּ. כדי שלא נתבלבל, לי קוראים אַהֲרֹן לייבּ, ולחברי עם אותו השם, אנו קוראים אֵלִיָּהוּ אַהֲרֹן. בסידור המקל הזה לא נוכל להשתמש עוד, כיוון שהרב אסר עלינו לשבש שמות, שכן רק פסק הלכה מתיר לשנות שם אדם. אף שאין הכרח לקרוא לאדם בשני שמותיו, למעט זימונו לעלות לתורה, אצלנו בתלמוד תורה מקפידים על כך. כעת, כשהרב קורא “אַהֲרֹן”, חמישה ילדים ששמם אַהֲרֹן מרימים ראשם, עוד בטרם הספיק להוסיף את השם הנוסף.
הצלצול הכריז על סיום ההפסקה, ואנו חזרנו לחדר הלימוד. מימיני יושב אֵלִיָּהוּ אַהֲרֹן, ומשמאלי, יוֹסֵף מְנַחֵם. ילדים ברוכים הם, ודעתם טובה ונוחה. בעיקר חש אני נוח עם יוֹסֵף מְנַחֵם. לִבּוֹ טוב, ואין הוא כשאר הילדים. מכשיר עזר הוא נושא באוזנו, כי תִּכְבַּד עליו השמיעה. קשה לי התנהגותם של חברַי לכיתה. רגישותם דלה ואינם מקפידים על “ואהבת לרעך כמוך”, גם לא במצוותו של רבי טוביה: “את השנוא לך אל תעשה לעמיתך”. אצבע ישימו באוזניהם, כלעג על המכשיר שהוא נושא. בשולחן ממול יושב אֱלִיאָב אַבְרָהָם. עשרה קבין רשעות ירדו לעולם, תשעה נטל אֱלִיאָב אַבְרָהָם. ילד זה אינו חביב עלי, ויש ימים שאני מחשיבו לשנוא נפשי, על אף שאיני נוהג בשנאה כלפי שום אדם. מנהיגם של הילדים המלעיזים בעלי הלשון הרעה הוא. לפני שבועות מספר הורחקתי מהשיעור כיוון שביקשתי לפגוע בילד זה, לאחר שהִרבה ללעוג לחברי, יוֹסֵף מְנַחֵם. בהפסקה ניגשתי אליו ובחוזקה דחפתי אותו אל האדמה. יודע הוא שגדולה טינתי אליו, אף מכיר בי שאיני ירא מפניו.
היה עלינו להתכונן בביתנו לפרשת השבוע, “לֶךְ לְךָ”. הרב מקפיד על ההכנות שכל ילד חייב בהן לקראת השיעורים הבאים. גם אני התכוננתי, אף שאני כבר מכיר היטב את הדברים. בשיעור האחרון למדנו על הקושי, שאַבְרָהָם אבינו חווה בארץ, ועל שנאלץ לרדת מבית־אל מִצְרַיְמָה, שנאמר: “וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי־כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ”. בהכנות לשיעורים, כל ילד חייב להכין שתי קושיות על החומר הנלמד. בכל שיעור הרב בוחר ילדים מספר, והם מציגים שאלותיהם לפני הכיתה. הייתי הילד האחרון שנתבקש להציג שאלותיו. “כבוד הרב. האם האמירה של אַבְרָהָם, ששָׂרָה היא אחותו, שנאמר: ‘אִמְרִי־נָא, אֲחֹתִי אָתְּלְמַעַן יִיטַב־לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ’, אינה דְּבַר שקר ולוּ בחלקה, שקר שנאמר בכוונה גדולה כדי להציל את חייו? והשאלה השנייה, כבוד הרב, האם שָׂרָה הפכה להיות אשת פרעה?”
דממה ירדה על הכיתה. הרב הביט בי, מכווץ גבותיו, ואַחַר פלט, “שאלות טובות.”
יודע אני שפיו ולִבּוֹ כלל אינם שווים. נפשו קשה עלי, אך אין הוא אומר דבר בעניין. הוא כחכח בגרונו והשיב: “אין זה שקר אלא אמת לאמיתה, שהרי שָׂרָה אכן היתה אחותו, בתו של אביו. לעניין ה… ביקור של שָׂרָה בארמונו של פרעה, היא היתה אורחת בלבד,” סתם ולא פירש, ממשיך לדבר על חזרתו של אַבְרָהָם ארצה, שנאמר: “וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל־אֲשֶׁר־לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה”.
כשרוחו של הרב תהיה טובה עליו, ואין זה יקרה לעתים רבות, יאמר בעונג גדול פתגם ביידיש. לפני כמה ימים הוא לימד אותנו פתגם חדש: “חצי אמת היא שקר שלם”.
“כבוד הרב,” הרמתי יָדִי, “אני מזכיר את שלימד אותנו הרב המלמד עוד השבוע, על משקלה של חצי אמת, ואבקש להוסיף על כך, שבספר בראשית, פרק יב פסוק יט, נאמר: ‘לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה’, כל זה מתייחס לפנייה של פרעה אל אַבְרָהָם,” אמרתי בקול בטוח.
הפעם ניכר בו שהוא כועס. הוא פנה אלי, נושך שפתיו ומכווץ פניו בחֵמָה. “האם דִּבְרֵי הרב שלך אינם מקובלים עליך?”
שתקתי, מתבונן בחברַי לכיתה, על פניהם חיוך של סיפוק. נהנים הם לראותני סמוק ונזוף.
בכובד נפש חזרתי לביתי. מתבייש אני לספר על שאירע בכיתה, גם לא אמצא בביתי עם מי לדון על כך.
לעת ערב אבא חזר. הוא אינו מרבה לדבר איתי. איש עסוק הוא ואחריות גדולה יישא. מנהל הוא את כל כספי הישיבה והחסידות, ומכובד הוא בעיני הבריות. הוא קרא לי לחדרו. “אוי לו לילד המביא בושה להוריו ולמשפחתו,” פתח בקול שקט.
שתקתי.
“כבודו של רבך אינו חשוב דיו, שלחלוק על דבריו אתה מעז?” שאל, מקפיד בקולו.
הוא לא אדם צועק, הוא גם לא מדבר בקול רם. הוא לא אדם צוחק, גם חיוך לא זכיתי לראות על פניו. דבריו קשים לי גם אם אינו מרים קולו עלי.
איני בטוח כלל וכלל שלתגובה מצפה הוא ממני. “אמרתי את האמת הכתובה בספר בראשית,” השבתי.
אני לא חושב שדברַי שינו את מקומו. הוא קם ויצא מִן החדר. אמא הגיעה אלי. “למה? למה אתה צריך לומר דברים מעוררי מחלוקת? Why must you be different than others?” שאלה באנגלית והלכה. איתי היא מדברת באנגלית. אבא ואמא מדברים ביניהם אנגלית מעורבת ביידיש ובמעט עברית.
דקות ארוכות ישבתי בראש מורכן. לא הוטרדתי מהנזיפות שקיבלתי, כמו שהוטרדתי מהתהיות שאפפו אותי. איך בכלל גילה פרעה ששָׂרָה היא אשתו של אַבְרָהָם? והאם לא ברור מכל זה, ששָׂרָה גילתה לו זאת? ואם כך, מדוע עשתה זאת? האם ביקשה לפגוע באַבְרָהָם על שמסר אותה לידי פרעה רק כדי להציל נפשו? ומדוע הרב מתכחש לעובדה הכתובה שפרעה לקח לו את שָׂרָה לאישה? האם האמת כל כך מכבידה שיש להסתירה?
אני הבן האמצעי במשפחה. מעלי, אחות ואח גדול בן י”ג שנים, ומתחתַי, אחות ואח קטן בן ה’ שנים. אף אחד לא דיבר איתי כל אותו הערב, גם לא אחי הגדול, שישן עמי בחדר אחד. זה לא נעים לי, אך אין זה שונה משאר הערבים, שכן בביתנו כל אחד עסוק בעולמו. חוץ מה”טיש” של יום שישי, אין עוסקים אלא בעניינים שבין האדם למקום, ובין האדם לעצמו.
למחרת בבוקר השכמתי קום. “מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ,” התפללתי חרש.
אף אחד לא מדבר איתי, גם אמא לא. דאבה נפשי, אך לא ארכין ראש.
בתלמוד תורה כבר ציפתה לי קבלת פנים. “הנה הכופר,” קראו חברַי.
אֵלִיָּהוּ אַהֲרֹן ויוֹסֵף מְנַחֵם מחרישים, אינם מביטים בי, גם אינם אומרים דבר.
כל היום הזה שתקתי. הרב לא שִׁתְּפַנִי, ואני לא מצאתי רצון ליטול חלק בלימוד.
לאחר ימים אחדים הם שכחו, נראה שגם הרב שכח. רק אני לא שכחתי, גם לא אשכח.
* * *
מוזיקה רועשת העירה אותי משנתי. הלילה ישנתי מעט, אך איני חש עייף. אתמול נכנסתי למספרה, ולראשונה בחיי הסתפרתי אצל ספר מחוץ לחסידות. כשיצאתי מהמספרה, הייתי אדם אחר. למעט כמה בחורות שחייכו אלי כשחלפו על פָּנַי, אף אחד לא הביט בי. זו הפעם הראשונה שאני מסתפר ומביט במראה באופן חופשי. אמנם אצל הספר בחסידות יש מראה, אבל היא משמשת רק כדי להראות למסתפר את המלאכה הגמורה של הספר, ואף לאפשר לו לנקות עצמו לפני יציאתו לרחוב. בחסידות, אחרי שהגבר אומר בתפילת שחרית: “בָּרוּךְ אַתָּה ה’, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, שֶׁלּא עָשַׂנִי אִשָּׁה”, לא ראוי לו להתייפות מול המראה כמעשה אישה.
אני עוצר מול חלונות הראווה ומביט בבבואתי. אני מתקשה לזהות את עצמי עם הבגדים החדשים ועם… הראש החדש שלי, אני מהרהר בחיוך.
בעוד שעה אפגוש את אֶנְדִי. אני מרגיש שאני פועל גם בשבילו, חשוב לי מאוד שירווה נחת ממני. הוא משקיע בי, מגיע לו לקצור פירות.
“בוקר טוב, אֶנְדִי,” הקדמתי לברך.
הוא ישב בכיסאו, משקפי קריאה על אפו, מביט בי באריכות. אַחַר הוריד משקפיו, קם על רגליו וניגש לחבקני. זו רק הפגישה השלישית שלנו, והוא מקבל פָּנַי בחיבוק. אני בן עשרים. עד לרגע זה, חוץ מהדוד שלי זַלְמָן, אף אחד לא חיבק אותי, גם לא הורַי.
הוא סימן לי לשבת ואַחַר חזר לכיסאו, חיוך לבבי על פניו. “ראית את עצמך במראה?”
“בכל רגע אפשרי, היום, ובכל רגע ורגע, אתמול,” השבתי.
הוא צחק. “ומה מצאת?”
“זה טוב, אבל גם לטוב הזה אני עוד צריך להתרגל.”
“לטוב מתרגלים מהר מאוד,” החזיר, “ו… יש עוד משהו שאתה צריך להתרגל אליו.”
זקפתי גבות.
“להתגלח בלי לפצוע את עצמך,” הבהיר בחיוך.
חייכתי, מלטף פָּנַי השרוטות.
“ו… איך אני יכול להשיג אותך, חוץ מאשר לחפש אותך במלונית?”
לא ידעתי מה להשיב לו.
הוא פתח את מגירת השולחן והוציא טלפון סלולרי. “קח, תשתמש בזה בינתיים,” זרק אותו לעברי.
החזקתי בשתי יָדַי את הטלפון, חש כיצד הדמעות מחניקות גרוני.
הוא ניגש למכונת הקפה וחזר עם שני ספלים.
“רציתי לומר לך להרגיש נוח להתקשר לכל מי שאתה צריך, אבל… אני מניח שכרגע אין לך למי להתקשר, נכון?” שאל בקול רך, מגיש לי ספל.
הנהנתי. זה נכון, למי אתקשר? חוץ ממנו אין לי עם מי לדבר.
“אני מבטיח לך שמהר מאוד יהיו לך ב’אנשי קשר’ הרבה מספרים,” עודד אותי.
הלוואי, הרהרתי בעצב.
“חשבון בנק, יש לך?”
משכתי בכתפַי. יש לי חשבון בנק. הוא משותף לחַנָּה שיינה ולי, ואיני רוצה להשתמש בו, הרהרתי בעצב. “לא… כעת, כבר לא,” השבתי.
“מחר תיגש לבנק, כאן ברחוב המקביל,” הצביע לעבר החלון הפונה לרחוב, “ותפתח לך חשבון. אני כבר אדבר שם עם מי שצריך.”
“בסדר,” מלמלתי.
“נשאר לך כסף? אתה צריך עוד?” שאל בדאגה.
“לא, לא, ברוך… יש לי מספיק,” מיהרתי להשיב, מזדקף במושבי.
“אוקיי, תפקיד בבנק חֵלֶק, וחֵלֶק תשאיר אצלך. בקרוב יהיו לך גם הכנסות, כך שמהר מאוד תהיה עשיר,” חייך.
“הכנסות?” תמהתי.
“הכנסות מעמלך,” השיב, ממשיך לחייך אלי.
שתקתי, לא מבין לאן הוא מכוון דבריו.
“אני יכול לסדר לך עבודה כבר למחר, או… אפילו שתתחיל לעבוד עוד היום, אתה מעוניין?”
מה אשיב לו? ודאי שאני רוצה לעבוד ולכלכל את עצמי, אבל אני פוחד, מעולם לא עבדתי בתשלום ובטח שלא מחוץ לחסידות. “כן, אני מעוניין,” השבתי בקול רפה.
הוא הנהן, מרוצה מתשובתי. “יש לך תוכניות לערב?”
“כן, הרבה מאוד,” השבתי, מנסה להעלות חיוך על פָּנַי.
הוא צחק, מרוצה מדעתי המבודחת. “טוב, אז אולי בכל זאת תצליח למצוא שעה פנויה, אני רוצה להכיר לך מישהו.”
“בסדר, תודה,” השבתי, חש מעודד.
“אתה מתאמץ לדבר איתי בשפה שלי?” שאל, מבודח.
“לא מתאמץ, רק מקפיד,” השבתי.
“בכל מקום שאתה מבקר, נסה ללמוד את השפה המקובלת. אתה לא חייב לחקות במדויק את השפה, אלא רק לא לדבר באופן שונה מהסביבה שאתה מבקר בה. זו תכונה חשובה, ואני מאמין שיש לך אותה.”
“שפות אני לומד מהר,” השבתי.
“איזה שפות אתה מדבר?”
“אנגלית, יידיש, ארמית, כמובן עברית ו… גם קצת ערבית,” השבתי.
“ערבית?” תמה, מרים גבותיו.
“אני מבין יותר משאני מדבר, אבל אני מסתדר גם בערבית.”
“איך? מאיפה הערבית?” שאל אֶנְדִי, מופתע.
“מהפועלים בני דודינו. ישבתי לידם כשבנו אצלנו, הקשבתי למה שהם אומרים ו…”
“רק מההקשבה לפועלים למדת את השפה?”
“גם מההקשבה וגם הם דיברו איתי קצת. הם ראו שגיליתי עניין בשפתם, אז הם לימדו אותי מילים ומשפטים.”
הוא הביט בי בחיוך. “וכמה זה עלה לך?”
גיחכתי. אני מבין היטב למה הוא מתכוון. “התלמידים והרב קראו לי ‘א’קְליינֶע ארָאבֶּר’, שזה…”
“ערבי קטן,” קטע, מביט בי באהדה.
“כן,” נאנחתי, “אבל זה לא הפריע לי להמשיך ללמוד מהם.”
“השפה החדשה שתצטרך ללמוד קשה בהרבה מערבית, או מכל שפה אחרת, מהסיבה הפשוטה, שתיאלץ לשנות הרגלי ניסוח ודיבור.”
“אני לומד מהר, אלמד כל מה שצריך,” השבתי בנחישות.
הוא נראה מרוצה מתשובתי.
שתקנו לרגע. חשתי שמחה גדולה, מהולה בפחד, פחד מעולם לא מוכר, שאליו אני נדרש ואף רוצה להיות בו.
“אילו יכולת להתקשר לאשתך, מה היית אומר לה, על מה היית רוצה לדבר איתה?” שאל אֶנְדִי.
לשאלה הזאת לא הייתי מוכן.
“כמה פעמים דמיינת את עצמך נפגש איתה, מדבר איתה או מחבק אותה?”
“כל לילה לפני שאני הולך לישון, ו… בחלומות,” השבתי באנחה גדולה.
“אתה חולם גם על קשר אינטימי יותר מחיבוק?”
“עם אשתי?” שאלתי.
הוא חייך. “כן, עם אשתך.”
“יש גם כאלה,” השבתי, נבוך.
“אני מניח שהחלומות יותר טובים מהמציאות שפגשת כשהייתם ביחד.”
“נכון, בחלום זה שונה,” השבתי, כעת חש נוח יותר לדבר.
“בחלומות אנחנו עושים אידיאליזציה של מצב, קשר ורגש. לעתים, החלומות מתקנים ומפצים על מה שלא זכינו לפגוש במציאות.”
“כן,” נאנחתי, “החלום שונה בתכלית השינוי מהמציאות.”
“איך הוא שונה?”
“בחלום, הקשר ה… האישי הוא יותר נוח.”
“כמה נוח?”
“נוח מאוד,” השבתי בקול שקט.
“ו… עד כמה היה לך לא נוח שם?” שאל, מתכוון לקשר האישי שלי עם חַנָּה שיינה.
לא השבתי מיד, מחפש את המילים הנכונות כדי להבהיר, בלי לפגוע בכבודה של חַנָּה שיינה.
הוא הניח לי לרגע. אני כבר מוכן לכך שתכף ישנה נושא. כך הוא נוהג כאשר אני נתקע.
להפתעתי, הוא לא החליף נושא, רק הביט בי כשחיוך קל על פניו. האם הוא קורא מחשבותַי?
“אני מניח שבחסידות האישה היא יותר פסיבית,” אמר, מנסה לסייע לי.
“בחסידות הגבר הוא ה…” נתקעתי שוב.
“היוזם והפעיל?”
“כן, כך. יוזם ופעיל,” השבתי, מאמץ את הניסוח שלו.
“זה מציב את הגבר בעמדה מאוד לא נוחה,” העיר.
הנהנתי לאות הסכמה.
“עמדה לא נוחה, פירושו של דבר, תפקוד לא נוח.”
המשכתי להנהן.
“תפקוד לא נוח, פירושו חוסר שליטה בזקפה ואף שפיכה מוקדמת,” המשיך והוסיף.
זו הפעם הראשונה שאני שומע את המושג הזה, “שפיכה מוקדמת”, אך אני מבינו היטב.
“כששאלתי אותך לפני כמה רגעים, אם אתה חולם גם על קשר אינטימי יותר מחיבוק, החזרת לי בשאלה: האם אני מתכוון לאשתך?” הזכיר.
הנהנתי, מבין למה הוא מכוון בדבריו.
הוא לא הוסיף, רק ממתין שאמשיך לדבר. כשראה שאני שותק, קם וניגש למכונת הקפה.
“אני מכריח אותך לשתות קפה?” סובב ראשו, מחייך אלי.
“תמיד אהבתי קפה, רק ששם שתינו קפה שחור, או שחור עם חלב,” השבתי, מבין שאת חיי הקודמים הגדרתי “שם”, וששוב הוא החליף נושא.
הוא הביט בי, כאומר: “אני יכול להמשיך לדבר איתך על קפה, על תה וגם על עוגיות לשבת.”
“חלמתי על הבחורה הסקנדינבית שפגשתי במלונית,” השבתי חיוך.
הוא פרץ בצחוק ואני אחריו, מרוצים שהבנו זה את זה ללא אומר.
“מה חווית מול אשתך?” שאל ישירות.
“את שני הדברים שהזכרת,” השבתי, מופתע מאוד על שאיני חש נבוך כל כך.
“גם איבוד זקפה וגם שפיכה מוקדמת?”
“כן,” נאנחתי.
“האשמת את עצמך?”
“כן, כך בדיוק,” שחררתי אנחה נוספת.
“עשית את מה שאנחנו הגברים עושים כשאנחנו חווים תקלות, מרגישים ‘דְרֶעק’, ומאשימים את עצמנו,” אמר, פולט אנחה ארוכה.
חייכתי, מזמן לא שמעתי את המילה “דְרֶעק”, חרא ביידיש.
“כולם חווים… דבר שכזה?” שאלתי.
“כן. מתישהו, איפשהו, כולם ללא יוצא מִן הכלל. זה בדיוק מה שהסברתי לך בפגישה האחרונה שלנו. כשגבר פוגש אישה שעמדתה והתנהלותה המינית אינן מתאימות לו, יש סיכוי גדול שהוא יחווה קושי בתפקוד.”
שתקתי, מהרהר בדבריו. אני מתבייש לספר לו על החוויה שלי במלונית.
“גבר שחש שהוא אינו מתפקד באופן נוח מול אישה מסוימת, עשוי לפגוש אישה שאיתה הוא יחוש שעמדתו ותפקודו שונים ומוצלחים בהרבה מהחוויה הלא נעימה שחווה,” הוסיף.
האם הוא כבר יודע מה חוויתי במלונית, או שהוא מכוון דבריו באופן כללי לכל הגברים?
“עוד לא סיפרת לי מה חלמת על הבחורה הסקנדינבית מהמלונית,” הזכיר.
הוא לא שוכח דבר. כמו אמן הוא מסדר ומעצב את הדברים, כך שישלימו למעגל אחד שלם, הרהרתי, מבין שהאיש אינו סתם מדלג על נושאים ולא במקרה חוזר ומעלה אותם שוב. כעת הוא קודם שואל מה חלמתי, ואַחַר יברר מה אירע שם במלונית לפני ימים מספר.
“חלמתי שאני…” קטעתי, מרים יָדַי, מסמן שאיני יודע כיצד לומר את הדברים.
“חלמת שעשית איתה אהבה?” הציע.
חיוך רחב התפשט על פָּנַי. ההגדרה הזאת מתאימה לי. “כן, זה מה שחלמתי.”
“מה חלמת?” שאל שוב, כמו שכח שרק לפני רגע כבר שאל וכבר השבתי לו.
“חלמתי ש… עשיתי איתה אהבה,” השבתי, מעט נבוך.
הוא פרץ בצחוק.
האיש הזה מהתל בי, אך כוונה טובה בידו. צחקתי גם אני, מבין שהוא דוחף אותי לבטא באופן חופשי דברים שמִן הלב והנפש.
“כנראה המפגש הקודם ביניכם היה חומר גלם לחלום,” אמר, לא שואל מה קרה עם הבחורה הזאת קודם שחלמתי.
שתקתי.
“אתה אוכל מספיק, יש לך איפה לאכול?” שאל בדאגה, משנה נושא.
“היא ליטפה פָּנַי ונשקה לי,” חייכתי, כבר לא חש נבוך.
הוא פרץ שוב בצחוק, גורר אותי אחריו.
“המגע שלה נעם לך?”
“כן,” הנהנתי, מהרהר שמרגע לרגע אני מדבר איתו בחופשיות.
“ה’שְלימזְל’ גם הרגיש את מה שחווית?” שאל ברמיזה, מחייך.
צחוק גדול פרץ מפי. מזמן לא צחקתי באופן חופשי כל כך.
“כן, גם ה’שְלימזְל’ הרגיש טוב,” השבתי ללא כל מבוכה.
“זה סימן טוב, לא?”
“כן, אני מבין גם ממך שזה סימן טוב,” השבתי.
כעת הגיע תורו להתפרץ בצחוק. “כשאתה אומר גם ממני, אתה מתכוון גם מ’השְלימזְל’ וגם ממני?” שאל, ממשיך לצחוק.
חזרתי למלונית, עייף אך מעודד ומרוצה עד מאוד. שכבתי במיטה, מרים עֵינַי מעלה. “תודה, אלי, תודה, גֹאֲלִי, תודה, צוּר יִשְׁעִי,” התפללתי, ואַחַר רגע נרדמתי.
חַנָּה שיינה הופיעה שוב בחלומי. גופה נגלה אלי, עירומה וחשופה ללא כסות. אהבתיהָ, מחבקהּ ומנשקהּ בחופש הלב והרגש. היא הושיטה ידיה וחיבקה אותי, מנחה אותי אל מְקוֹרָהּ. מוכנה היא אלי, ויצרי, אף הוא נכון לבועלה. כעת, מחייכת היא אלי, על פניה עונג ועדנה. מסופק אני בגופי וברוחי, שכן קיימתי אותה, שנאמר: “כשם שחייב במצוות עוֹנָה, כך חייב לשמח את אשתו באותו מעשה”. התרגשות גדולה אחזה בי, עטפתי ראשה בשתי יָדַי ובכיתי לתוך צווארה.
התעוררתי, מביט סביב, מנסה להבין היכן אני, פָּנַי רטובות מדמעות.
בשמונה פחות שני רגעים כבר הייתי מוכן, אחרי רחצה חרוצה ובבגדים חדשים, מחכה לאֶנְדִי בפתח המלונית.
הוא לא איחר להגיע. “אתה מריח טוב,” קיבל פָּנַי.
“תודה,” השבתי, מרוצה.
“ישנת קצת?”
“ברוך… כן, קצת,” השבתי, נאנח.
“האנחה הזאת מסמנת שהיה לך עוד חלום?”
שתקתי, עוצר מלבכות.
“חַנָּה שיינה, אשתך?” שאל בכפל אמירה.
הנהנתי, נושם בכבדות, דמעות מחליקות על פָּנַי.
“כן,” נאנח. “חלום יכול להפיל אותנו,” אמר כמדבר אל עצמו.
שתקנו. הוא השמיע מוזיקה. נסענו דקות מספר מבלי לדבר.
“שכחתי לספר לך שאנחנו הולכים לשתות בירה בפאב של ידיד שלי,” שבר את השתיקה.
כבר הספקתי ללמוד על מהלכיו של האיש, אני בטוח שהוא לא שכח דבר.
“בירה זה טוב,” השבתי, שמח על ההזדמנות לבלות איתו.
הוא החנה את המכונית בחניה של פאב גדול ומואר. “הגענו,” הכריז.
בחשש גדול נכנסתי אל המקום. זו הפעם הראשונה שאני מבקר בפאב. במלונית יש מין בר קטן שמגישים בו משקאות חריפים, אבל זה לא בדיוק פאב.
בחורה צעירה, למותניה סינר שעליו רשום שם הפאב, התקרבה אלינו. “אֶנְדִי,” קראה בחמימות. “לא ראינו אותך הרבה זמן,” הוסיפה בהתרגשות, מתבוננת בי.
“היי נוֹעָה, מה שלומך? תכירי את רוֹן, חבר ותיק שלי.”
“היי רוֹן,” הושיטה ידה. “איפה החבאת אותו?” פנתה בפנים מאירות אל אֶנְדִי.
זו הפעם השנייה שאישה נוגעת בי. הושטתי לה יד. היא אחזה בי בשתי ידיה, מתבוננת בפנַי באריכות. חייכתי אליה, לא חש מבוכה. הנוכחות של אֶנְדִי מגִנה עלי, אני לא לבד.
“בוא נלך להגיד שלום לגֵ’רִי,” הציע אֶנְדִי, מכוון אותי אל הדלפק הגדול. מאחוריו עמד איש, קירח בכל ראשו.
בספר שמות נאמר: “וְאִישׁ, כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ, קֵרֵחַהוּא, טָהוֹר הוּא”. האיש הזה חייך אלינו ואַחַר עזב את מקומו וניגש לקבל פנינו. “אֶנְדִי, איפה אתה, התגעגעתי אליך,” קרא בהתרגשות, מחבק את אֶנְדִי.
“היי, גֵ’רִי, גם אתה חסר לי,” השיב אֶנְדִי, מחבק בחום את האיש. “זה רוֹן,” אֶנְדִי הציג אותי.
“היי, רוֹן, אני שמח מאוד לפגוש אותך,” אמר בנעימות, מושיט ידיו ומחבק אותי בלבביות.
“היי, גֵ’רִי, אני שמח לפגוש אותך,” החזרתי באותה השפה, מבחין שאֶנְדִי מניד ראשו לחיזוק.
“בואו שבו,” הוביל אותנו גֵ’רִי לכיסאות הגבוהים שליד הדלפק. “אֶנְדִי שותה את הבירה הקבועה שלו, ומה אתה שותה?” פנה אלי.
“גם בירה, תודה,” השבתי.
“איזה בירה?”
“חצי היינקן,” השבתי בביטחון.
הבטתי באֶנְדִי. הוא קרץ לי בחביבות. שמחה גדולה מילאה את לִבִּי.
“גֵ’רִי,” פנה אֶנְדִי אל חברו, “אמרת לי שאתה מחפש בחורים טובים, אז יש לי בשבילך בחור מהסוג שאתה מחפש,” אמר וטפח על שכמי.
חרדה גדולה תקפה אותי. מה אעשה אם ישאל אותי במה עסקתי קודם? מה אומר לו, שהייתי אַבְרֵךְ?
גֵ’רִי הביט בי בחיוך. “אֶנְדִי, איזה מזל שהבאת את הבחור הנחמד הזה, חסרים לי אנשים. אני אשמח מאוד אם תעבוד איתי,” פנה אלי בחמימות.
הוא לא שאל היכן עבדתי קודם או היכן אני גר, גם לא בן כמה אני. אם אומר לו שאני בן עשרים, בוודאי יתהה מדוע אני לא חייל, ואיך אוכל להסביר כל זאת?
אֶנְדִי הניח יד מרגיעה על כתפי, מתבונן בפנַי. “אתה במקום מוגן, תלמד את העבודה. אתה תמצא עניין וגם חבְרָה. זו עבודה זמנית, עד שנלמד על השלב הבא. הכסף שתקבל כאן יסייע לך לעבור את התקופה הזאת.”
הנהנתי, נרגע מדבריו. אני מאמין בו, אני גם מבין שהוא פועל מאחורי הקלעים כדי להקל עלי.
גֵ’רִי הֵרִים ידו, מסמן למלצרית להגיע אליו. “נוֹעָה, לבחור הנחמד הזה קוראים רוֹן, והוא מתחיל לעבוד אצלנו מ…” קטע, מסתכל על אֶנְדִי ועלי.
“ממחר,” השלים אֶנְדִי. “רק… שכרגע רוֹן לא יוכל לעבוד בימי שישי ושבת, יש לו עיסוקים אחרים,” הוסיף.
“ממחר, בלי שישי־שבת,” חזר גֵ’רִי אחריו.
“וואו,” קראה המלצרית בשמחה, “אני ממש שמחה שאתה בא לעבוד כאן, בזכותך נקבל המון טיפים,” הוסיפה.
עוד לא הבנתי לגמרי כיצד זה מתנהל, אך אניח לדברים, אני בטוח שאלמד גם מבלי לשאול.
בדרך חזרה למלונית כבר הרגשתי מחוזק ובטוח מתמיד.
במסכת ברכות נאמר: “הנכנס לישן על מִטתו אומר משמע ישראל עד והיה אם שמוע ואומר ברוך המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי ומאיר לאישון בת עין יהי רצון מלפניך ה’ אלהי שתשכיבני לשלום ותן חלקי בתורתך ותרגילני לידי מצוה ואל תרגילני לידי עבירה ואל תביאני לידי חטא”. ועוד יש בהמשכו.
כעת, בשוכבי על מיטתי, אני מרים עֵינַי ואומר: “תודה, אלי, תודה, גֹאֲלִי, תודה, צוּר יִשְׁעִי,” ואיני מוסיף. כבר זמן רב שאיני מוסיף.
* * *
אני כבר בן י’ שנים. היום הרב דיבר איתנו על האיסור החמור להוציא זרע לבטלה, והדגיש, מניף ידו: “ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה.”
גדולים אנו, אך מבוכה רבה נחוש. יש עניינים שהם בחזקת בין האדם לעצמו, ואין משתפים את זולתנו בעניינים שכאלה. האיסור החמור להוציא זרע לבטלה גם מביך, וגם משתק את לשוננו. הרב ממשיך, ואנו מאדימים ושותקים. “ואלו שמנאפים ביד ומוציאין זרע לבטלה, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זאת הוא בנידוי, ועליהם נאמר, ידיכם דמים מלאו וכאלו הורג את הנפש,” הוא ממשיך לצטט בקול נוקשה, ומסיים, “ולפעמים בעונש זה חס ושלום בנים מתים כשהם קטנים, או שיהיו רשעים והוא בא לידי עניות.”
אימה גדולה נפלה עלי. אני לא רוצה למות, יָרֵא אני מהמוות. חברַי, גם הם מפחדים. הרב אומר: “אין לכם מה לפחד כיוון שמי שמקפיד ואינו עובר עבירה, אין לו חשש וגזֵרת שמים לא תבוא עליו.”
אני פוחד מאוד, ואני חושב שגם יוֹסֵף מְנַחֵם פוחד. אני מביט על אֱלִיאָב אַבְרָהָם הרשע, על פניו רואים שגם הוא פוחד למות.
הרב שואל אותנו ומברר מי יָשֵׁן בחדרו, לבדו. כמה ילדים מרימים ידם. אַחַר שאל, מי יָשֵׁן עם בן משפחה בחדר. איני מבין את ההיגיון מאחורי כל זה, כיוון שיכול היה הרב לדעת מי ישן עם בן משפחה, על פי ההבנה, מי ישן לבדו, שהרי לא ייתכן מצב שילד ישן, לא לבדו ולא עם בן משפחה.
אחרי שלמד על אלה ועל אלה, הוא שיחק בזקנו, מביט בנו בעיניים קשות, ואַחַר אמר, “אסור לבני גילכם לישון לבדם, שנאמר: וייזהר שלא לישון בחדר יחידי.”
בזהירות רבה התבוננתי סביב. אני חושב שאף לא אחד מהנערים הבין את האיסור, אך אף אחד לא העז לשאול.
“כשאתם מטילים את מימיכם, לִמדו לא לאחוז ב’דָּבָר’, וכשאתם שוכבים במיטתכם, עליכם להרהר בדברי קודש, ולא להרהר בענייני חטא,” המשיך בהדגשה. “וכדאי מאוד להתרגל לישון על צד הגוף, כי כך השינה תהא נקייה מכל חטא,” הוסיף, וסָתַם.
לעתים קרובות, אדם יודע מתי הוא בא לידי טעות ומשבר. כשהרמתי יָדִי, ידעתי גם הבנתי שטעות היא. “אני לא מבין את הדברים, האם כבוד הרב יכול לפרשם?” ביקשתי בכל הכבוד.
הוא האדים, מכווץ פניו בחוזקה, ואַחַר משך בזקנו וסידר אותו. “אין מערערין על דברי קדושה, ואין מקשין שלא בזמנו,” השיב.
החזקתי ראשי, ממאן להשפיל מבט. הוא לא הוסיף לי נזיפות, ממשיך וחוזר על כל שאמר למען נבין כולנו את החומרה שבדברים. “כשתגיעו לישיבה־צעירה, תוכלו להתעמק בדברים ואף ללמוד כיצד להחמיר בהם.”
בלילה, לפני “שמע ישראל”, שאלתי את אחי הגדול, שהחל את השנה הראשונה בישיבה־צעירה, מדוע הרב אמר שאנו צריכים לישון על הצד, ומדוע אסור לישון יחיד בחדר, ואף הוספתי ושאלתי, מדוע ב… ש… אנו עושים “קטנים” כלומר מטילים שתן, אסור לנו לאחוז ב”דָּבָר”.
יִשְׂרָאֵל יוֹסֵף לא אוהב את הקושיות שלי, גם לא אותי. הוא אמר לי שאני צריך להתאזר בסבלנות, כי הדברים יתבהרו עם זמנם. לא הבנתי למה הוא מכוון דבריו, ומדוע אין מבהירין את דברי הרב. שאלתי אותו אם גם הוא לומד דברים שרק עם הזמן יתבהרו לו.
“ודאי שכך, והנח לי לנפשי,” השיב בזעף, הסתובב על בטנו ונרדם.
אני מפחד. לפני כמה לילות חשתי את ה”דָּבָר” מתקשה. השינה כבר אינה נוחה לי. אני מתבייש לספר לחברַי. לא אוכל לשתף את אחי הגדול, ובוודאי לא את אבי. האם נגזר עלי למות עוד לפני שאזכה לעלות לתורה?
* * *
קולות רמים של צחוק וצעקות העירוני משנתי. אני חושב שהם מדברים צרפתית, הרהרתי, מסתכל על השעון. התיירים מסקנדינביה עזבו, וכנראה החליפו אותם צעירים מצרפת.
התגלחתי, רחצתי גופי וירדתי למטה לשתות קפה. הבוקר אגש לבנק ואפתח לי חשבון משלי.
“בּוֹנְז’וּר,” מברכים אותי.
“בּוֹנְז’וּר,” אני מחזיר להם בנעימות.
הם יושבים סביב שולחן אחד, שני בחורים וארבע בחורות. נראה שביניהם יש זוג אחד. אני יושב בשולחן ממול, מבחין שהבחורה בשיער האסוף מביטה בי, אַחַר מביטה בחבריה, וכך בסירוגין. איני מעז להיישיר מבט. רק פעם אחת נפגשו עינינו, היא חייכה. נעימת מראה היא. יפות וגדולות עיניה, כשתי בבואות בוהקות, דרכן אני פוגש את אשר אבד לי, את גבריותי.
מחשבות רבות סערו בי. מה שלא העזתי קודם, בדרך כל נפש אחוש כעת. לא אוכל עוד לשבת מולה, איני יודע כיצד לנהוג במצב זה, אקום ואלך לי לדרכי. בעוברי על פניה, חיוך נתנה בי, מנידה ראשה לברכה. השבתי בהינד ראש, מחזיר לה חיוך, ואַחַר יצאתי אל הרחוב.
האוטובוס הוביל אותי קרוב אל הבנק. בהתרגשות גדולה נכנסתי פנימה.
“בוקר טוב לך, אני מבקש לפתוח חשבון,” פניתי אל אחת הפקידות שתפקידן לקבל קהל.
“איזה חמוד,” החזירה, מסמנת בראשה אל חברתה שישבה לידה.
זו מיהרה להטות גופה ממושבה וזרקה בי מבט חטוף. “חמוד,” הסכימה עמה, ושבה לעיסוקה.
רק כעת נזכרה הפקידה שהיא אינה מטפלת בפתיחת חשבונות והפנתה אותי אל פקידה אחרת. “תיגש לאוֹרְלִי, היא כבר תטפל בך. תגיד לה שאֶסְתִּי ביקשה שתטפל בך טוב,” הצביעה על צדו האחר של הבנק.
“בוקר טוב, אוֹרְלִי. שמי רוֹן. אֶסְתִּי ביקשה שתטפלי בי טוב,” פתחתי כהנחייתה.
אוֹרְלִי הפקידה חייכה בחביבות, מסמנת לי לשבת, ואַחַר הרימה את הטלפון, מחייגת מספר קצר. “אֶסְתִּי, מותק. הוא חמוד לאללה, אבל מה לעשות, חסרות לו כמה שנים,” נאנחה, מחייכת אלי, “ואֶנְדִי כבר ביקש ממני לטפל בו,” סיימה את השיחה.
פתחתי חשבון והפקדתי מחצית מהסכום שקיבלתי מאֶנְדִי. בדרכי חזרה למלונית, עברתי דרך סופרמרקט וקניתי סבון כביסה לרחצה ביד. במסכת אבות נאמר: “מרבה נכסים מרבה דאגה”. כעת, משיש לי הרבה בגדים, רָבְתָּה הדאגה לכבסם, הרהרתי בבדיחות.
בארבע אחר הצהריים אגיע אל הפאב ואתחיל ללמוד את המלאכה. כמה קשה יהיה להגיש בירה? הרהרתי, מחייך לעצמי. כעת נותרו לי כחמש שעות חופשיות. אעשה כביסה ואַחַר… אחחח, נאנחתי באריכות. ואַחַר אין לי מה לעשות. אין לי תעסוקה, ואין לי חברים. כמה טוב שהיום אוכל להכיר אנשים חדשים, חשבתי, חש מעודד. ליד תחנת האוטובוס היה דוכן עיתונים. את הכותרת של אחד העיתונים יכולתי לקרוא ממרחק. “החרדים מתכננים הפגנת ענק נגד מצעד הגאווה”, היה כתוב שם. גם אני השתתפתי בהפגנה כזו. רק פעם אחת נטלתי בה חלק, ויותר לא העזתי. כחולה שכבתי במיטה ובתואנת שווא נמנעתי מלהשתתף בהפגנות נוספות. קָשָׁה לי ההפגנה של אלה הנקראים “גאים”, וקשה לי לא פחות דרכם של המתריסים והפועלים נגדם.
גבר ואישה חרדים הגיעו לתחנת האוטובוס ונעמדו קרוב אלי. הם אינם מדברים ביניהם, רק עומדים וממתינים בשתיקה. ריחו של הגבר הכביד עלי. הלבוש המלא ומזג האוויר החם לא היטיבו עמו. האם גם אני הייתי כך? הרהרתי בעצב.
ישבתי במושבים האחרונים, משנה הרגלַי הישנים. הזוג החרדי התיישב במרכז. הגבר קודם, ואַחַר רעייתו. התבוננתי בהם, רק גבם נגלה אלי. בעניינים של הקשר האישי אני הרהרתי, נזכר ברגעי הקרבה שלי עם חַנָּה שיינה. האם גם הם כמו כולם, נוהגים באותה הדרך? האם גם גבר זה מקיים מצוות שבינו לבינה כמו שאני קיימתי?
הם ירדו תחנה אחת לפנַי. קודם ירד הגבר, ואַחַר האישה.
* * *
משחקי חצר מותרים לנו, ובלבד שננהג בְּכָבוֹד איש בחברו.
היום אנו משחקים ב”חומות יריחו”. שני ילדים עומדים במרכז, מסביבם כל השאר. אנו מוסרים כדור ספוג לחברים שבמעגל, נזהרים שהילדים שבמרכז לא יתפסו אותו. אם אחד הילדים שבמרכז מצליח לתפוס את הספוג, הוא מיד משליכו אל אחד הילדים שמסביבו, והלה יתפוס את מקומו במרכז. אם אחד הילדים מועד, כל הילדים מיד מטפסים עליו, כחומות יריחו ייפלו על המסכן.
אני במרכז, מנסה לתפוס את הספוג. אחד מניסיונותַי צלח. את הספוג שתפסתי, השלכתי על אחד מחברַי. זה ניסה להתחמק, אך מעד ונשכב על הרצפה. כל הילדים נשכבו עליו, ילד על ילד, והמסכן למטה. את כל משקלן של אבני “חומות יריחו” הוא נושא.
אני הייתי אבן אמצעית, שוכב על המסכן, ומעלי ילד נוסף. כולם מתרגשים ורועשים, ואני שוכב מזיע ודומם. הילד שמעלי התחכך בי, אני מרגישוֹ היטב. לא נעים לי. זו לא הפעם הראשונה שאני חש בחיכוך. גם במשחק זה וגם במשחקים אחרים, חשתי שמתחככים בי, ואף ראיתי חיכוכים באחרים. אף אחד לא אומר דבר. אין אנו מעירים על כך, אף שיודעים אנו שהחיכוך אינו דבר של מקרה. איני יכול לספר לאיש. אני רק מתבונן בהם, גם במתחככים וגם באלה שמתחתם. אני גם מתבונן בגדולים שכבר מניחים תפילין. אני יודע שגם הם מתחככים. באחד המשחקים ראיתי ילד גדול, שכבר מניח, שוכב על ילד קטן ממנו. זה נמשך רק רגע קצר, כמו הדבר נעשה שלא במתכוון, אך כולנו יודעים שכוונה עומדת מאחורי המעשה. כולנו יודעים, אך אין מדברים על כך.
בערב, לפני קריאת “שמע ישראל”, התבוננתי באחי הגדול ששכב במיטתו. האם גם הוא מתחכך? האם גם בו התחככו? ו… אבא, האם… גם…?
כל הלילה הזה התקשיתי לישון. נבוך אני עד מאוד ואין לי עם מי לדבר.
* * *
כחמש דקות לפני השעה ארבע נכנסתי לפאב של גֵ’רִי. נוֹעָה מיהרה לקבלני בפתח. היא חיבקה אותי בנעימות, כמו מכירים אנו שנים רבות. “איזה כיף שאתה כאן,” הכריזה בחביבות.
“כיף לראות אותך,” החזרתי באופן שבו לא דיברתי קודם.
גֵ’רִי לא נמצא. “הוא יגיע בחמש,” הבהירה נוֹעָה, “הוא ביקש ממני שאראה לך מה אנחנו עושים כל יום לפני שהאנשים מגיעים.”
סידרנו כוסות במדפים, מילאנו מלחיות ופלפליות ושמנו צלחת קטנה לאשפה על כל שולחן. בפאב הזה לא מעשנים, ובמקום מאפרה שמים צלחת קטנה.
“אני מתה מרעב. להכין גם לך משהו?” שאלה.
אני חש רעב, אך ההתרגשות לקראת התחלת העבודה דוחקת את הרעב הצִדה. “לא, תודה לך,” השבתי, מבין לפי מבטה, שהניסוח שלי מכביד. אשתדל לנסח דְּבָרַי באופן שיקל על שומעַי.
“בוא תשב, כרגע אין לנו מה לעשות,” הזמינה אותי.
“תודה,” מלמלתי, מבין לפי מבטה שגם זה מיותר.
“אז… מה אתה עושה? כמה זמן אתה כבר משוחרר?” שאלה, לועסת כריך.
משוחרר ממה? תהיתי. יכול להיות שהיא מתכוונת לצבא? מה אשיב לה ואיך אוכל לשקר? “משוחרר?” החזרתי בשאלה, מנסה להרוויח מעט זמן.
“אתה עדיין בצבא?” תהתה.
“לא, אני… עדיין לא,” השבתי, מנסה להסתיר מבוכתי.
“אתה עתודאי?”
מה זה “עתודאי”? תהיתי, חש לא נוח. “למדתי עד עכשיו,” השבתי, נמנע מלשקר.
“מה־אתה־אומר? מה למדת?” התעניינה.
“מקרא,” השבתי, נבוך.
“וואו, מה־אתה־אומר? יש דבר כזה לימודי מקרא במסלול עתודאים? לא ידעתי. אז צדקתי שאתה עתודאי, אבל לא הייתי מנחשת שאתה לומד מקרא,” הוסיפה בהתפעלות.
הנהנתי, מקווה שלא תמשיך להתעניין בי.
“ו… איפה אתה גר?”
נקבתי בשם האזור שבו נמצאת המלונית.
“אהה, אני מכירה את השכונה,” החזירה, ממשיכה ללעוס.
גֵ’רִי הגיע. רווח לי, אך הבנתי שעוד איאלץ להתמודד עם שאלות רבות.
“היי, רוֹן,” פנה אלי בחביבות.
“היי, גֵ’רִי,” החזרתי, מקפיד בִּלְשׁוֹנִי.
“האכלת אותו?” פנה אל נוֹעָה.
“הצעתי לו, הוא לא רעב,” השיבה, מניחה יד על כתפי. “אתה יודע מה הבחור הזה לומד?” שאלה בחיוך את גֵ’רִי.
על פניו של גֵ’רִי הופיע מבט של דאגה. הוא זקף גבותיו, ממתין להמשך דבריה.
“הבחור הזה לומד מקרא, היית מאמין?” שאלה, ממשיכה להניח יד על כתפי.
“איזה יופי,” אמר גֵ’רִי בהתפעלות, “כל הכבוד, נשמע מעניין.” הוא הניד ראשו בהערכה, ובזריזות שינה נושא וביקש מאיתנו להכניס בקבוקים למקרר, כמו מנסה להתרחק מהדברים שנוֹעָה העלתה.
קהל רב מילא את המקום. משקאות רבים הגשתי לאורחים, גם מזון. בסוף הערב מצאתי שהשכר שלי גבוה בהרבה ממה ששיערתי, ושהשפה החדשה, שאליה אני מסתגל, אינה מקשה עלי להיות ככל האחרים. התרגשתי עד מאוד מהידיעה שאצליח לקיים את עצמי. כשהלכתי לשירותים, מצאתי רגע פרטי ושם פָּרַקְתִּי דמעותַי.
סיימנו. המונית ציפתה לנו בחוץ. “הוא יוריד אותי קודם ואחר כך אותך,” אמרה נוֹעָה, נשענת במכוון על כתפי.
הנסיעה היתה שקטה. שנינו היינו עייפים מאוד. כשהגענו לביתה היא נשקה לי על לחיי.
“אני שמחה שאתה איתנו,” אמרה ונפרדה לשלום.
שקט במלונית. עייף אני, אך השינה ממני והלאה. אני מבקש לבכות. געגועים רבים לי אל חַנָּה שיינה. אני בוכה, זה לא מסייע לי. מועקה כבדה אחוש, חייב אני לפרוק את אשר על לִבִּי. הדמעות הציפו פָּנַי. אשב ואכתוב לה, אולי בכך אקל על עצמי. נטלתי כלי כתיבה והתחלתי לכתוב. זה המכתב השני שאני כותב לה, את הראשון כתבתי כשעזבתי את ביתי. בהדגשה ובכוונה גדולה ציירתי את האותיות. כל מילה, נפשי פצעה, כחץ המפלח את הגוף. כל משפט, בדמעות גבה ממני מחירו. כשהנחתי את כלי הכתיבה, כבר האיר השחר. בדיבור חרישי קראתי את שכתבתי:
חַנָּה שיינה רַעְיָתִי,
חַנָּה, כי חנן אותך ה’, ואת דמותך, ביופייה של הבריאה מילא.
גְדוֹלָה אהבתי אֵלַיִךְ, מאהוב אֶלְקָנָה את חַנָּה, גם צָרָה לא הבאתי עָלַיִךְ.
עת מצוותי עמך, את בושתי נשאתי, גם חוסני אבד ממני.
בחטא אמלט נפשי, בשִׁברונך הותרתיך. ועל זאת, בִּי שיברתי, עד כלות רוּחִי.
עתה, עם בוא שחר, בערגה ללילה אצפה, אֶת אהובתי ישיב הוא אֵלַי.
אם רק בחלומי, נחמה אראה בך, הלוואי ממנו לא אקיץ עוד לעולם.
יברכך ה’ וישמרך,
אַהֲרֹן לייבּ
משסיימתי, הנחתי ראשי על הכרית ובכיתי.
המלונית התעוררה לחיים. ניגשתי אל חדר הרחצה. אתרענן, אתגלח ואצא לפגישה עם אֶנְדִי. בדרך אשב באחד מבתי הקפה ואתארח שם כאחד האדם.
האוויר הצח, שקיבל פָּנַי עת יצאתי מהמלונית, שיפר את מצב רוחי.
איני יודע מה דחף אותי להיכנס לאחד מבתי הקפה למהדרין, שם יושבים גם חרדים. אני חושב שיש בי רצון להתבונן כיצד הם נוהגים. אני מבקש להבין, דרך ההתבוננות בהם, איך חייתי, איך נראיתי לעין הבוחנת מבחוץ.
“כן,” פנתה אלי המלצרית המבוגרת, מושכת באפה, מריחה את האפטר שייב ששמתי על לחיי. היא אינה אומרת “בבקשה” או “מה תרצה להזמין?” רק “כן”, ובטון מאוד לא לבבי.
“קפה הפוך, בבקשה,” השבתי, מנחש את שחולף בראשה. “מה לצעיר הזה בבית הקפה שלנו?” היא בוודאי שואלת את עצמה.
זוג חרדים ישב בשולחן סמוך. האישה החזיקה בילדה קטנה. הם אינם מדברים, כל אחד עסוק בשלו. לרגעים, האישה דיברה בשקט עם בתה. הגבר שתה קפה, מלטף זקנו. נאה היא אשתו, ואין אני חושב כך בחטא, כאיש החומד אשת רעהו, אלא מתוך הרצון להבין את אשר ביניהם.
רגעים ארוכים ישבתי, לוגם לאיטי מהקפה, עֵינַי בוחנות, בזהירות רבה, את הזוג היושב לידי. תמונות רבות מן העבר עלו במוחי. חַנָּה שיינה ואני ישבנו פעמים ספורות בבית הקפה שבשכונה. כך בדיוק נהגנו, כל אחד שקוע בכיסאו, שותקים. אין מדברים ואין משתפים בדברים שמִן החוץ, ובוודאי לא מן הפנים. רק שותקים.
הגבר ביקש את החשבון. המלצרית שלפה פנקס מכיסה, רשמה הסכום והניחה הפתק על השולחן. הגבר המתין רגע, אינו מתבונן בה ובמעשיה, אַחַר הושיט ידו ואסף את החשבון. כל אותה העת, האישה ישבה רכונת ראש, כמו אינה שמה לב לנעשה סביבה. רק בתה הקטנה מביטה סביב ומגלה עניין. כמה יפֶה הוא טוהר הילד, כמה יפָה היא תומתו. משוחרר הוא מעולן של תקנות ופסיקות, גם לא יסור למרותם של רבנים.
הגבר שלף ארנק מכיסו, אַחַר הסתכל באריכות על החשבון, ספר את הכסף, התבונן בחשבון שוב, המשיך לספור, ורק לאחר כמה מחזורים של ספירה ובדיקה קפדנית של הכתוב בחשבון, סוף כל סוף הניח את הכסף על הצלחת, לא שוכח להציץ בחשבון פעם נוספת, אולי בכל זאת יגלה שם יְשׁוּעוֹת.
קמתי מכיסאי, הנחתי שטר כסף על השולחן ויצאתי מהמקום, מוותר על הבקשה לחשבון. בשביל לשלם על כוס קפה אין צורך להטריד את המלצרית, שממילא נוהגת באורחים כמו מי שמנוחתה מופרעת על ידם. היא אצה לשולחן שלי, בודקת שלא מיהרתי לעזוב מבלי לשלם. כשתגלה שהשארתי לה סכום גבוה ממה שהיה צריך, אולי תעז להעלות על פניה מבט של שביעות רצון.
את השעה הקלה עד לפגישה עם אֶנְדִי אעשה בהליכה שלווה. כעת אני מתבונן בחלונות הראווה בחופש העין ובהנאה גדולה, ואין איש מתבונן בי בתמיהה.
פנינה – :
חוויה מיוחדת במינה שחויתי בזמן קריאת ״מקום בשדה השכינה״ מאת יהודה אופנר:
באפריל 2014 ( כחודש לאחר שיצא לאור) קראתי את הסיפור המדהים של יהודה אופנר ״מקום בשדה השכינה״. זמן רב לאחר סיום קריאת הספר התהלכתי כשיכורה כיוון שהסיפור לא יצא לי מהראש. בדרך כלל אינני מרבה לקרא, ואם כבר אני קוראת, לוקח לי זמן רב מאד לסיים ספר שהתחלתי לקרא. בספר הזה, ״מקום בשדה השכינה״, נכנסתי לעומק הסיפור כבר במשפטים הראשונים, המתארים את פגישתו של אהרן לייב עם המטפל שלו, אנדי. כך מצאתי את עצמי דוחה את כל יתר המטלות בחיי לטובת קריאת הסיפור המטלטל והמרגש הזה. ואכן, סיימתי אותו במהירות גדולה שלא מתאימה לי.
אהבתי במיוחד, ב״מקום בשדה השכינה״, את העובדה שהוא מסופר לסירוגין, פעם על היות אהרן לייב בחסידות ועל חייו שם, ופעם על החיבור המדהים שהיה לו עם המטפל שלו, אנדי – על השיחות, הלבטים והקשיים שמלווים אותו במעבר לחילוניות.
תקופה ארוכה לאחר סיום קריאת הספר חוויתי אירועים ומקרים שהזכירו לי את הסיפור, את הדמות הבלתי נשכחת של אהרן לייב, ואת השיחות בין אהרן לייב להוריו ולקשר-לא-קשר ביניהם.
אני רוצה להביע לסופר יהודה אופנר המון המון תודות על הספר המרגש כל כך ועל החוויה העמוקה שחוויתי.
בברכה,
פנינה אמרד
DRAGON MAN – :
בדרך כלל אנלא סובל ספרות עברית. תמיד אותו שיט של הציונות ושברה. אמה-מה, חבר מהצבא הכריח אותי לקרא את 'מקום בשדה השכינה' מאת יהודה אופנר. אני חייב לו בגדולץ אני אשכרה מאמין לדמות הראשית אהרן לייב על מה שהוא עובר וגם סוף סוף סיפור בעברית בלי קלישאות ובלי זיוני מוח על אומת ישראל לאן. סיפור אינטלגנטי, שלוקח את התמה של בנאדם חרדי שרוצה לחיות אחרת ורצ בין שני זמנים של סיפור. אני מכיר את הטריק של שני זמנים בסיפור, אבל כאן זה יושב טבעי וזורם. כל הנושא של אהרן לייב ואשתו גם עבד עלי טוב, כי נכנסים כאן לתחום של מה קורה בין בחור ובחורה ברמה נדירה ולא מחפפים את זה בדיבורים סתם. יש שם קטע חזק ברמה הנפשית. בקיצר, ספר חבל על הזמן, גם ברמת העלילה וגם ברמת הכתיבה. ותודה לאבשי מהפלוגה על ההמלצה.