"אנחנו זוכרים את מי שהאיר עבורנו את הדרך". "לפעמים כול שצריך הוא לדמיין את אותה נפש אהובה, המלאך או המלאכית […]
שער ראשון
ילדוּת
רבקה:
ילדות, צליל המילה יכול להעלות תחושה חריפה של מתיקות או של כאב. געגוע חריף או רתיעה. אצל רובנו זה לא “או-או”, אלא תחושה מעורבבת. אני חושבת על המושג ילדות, שיש לו כל כך הרבה מטענים של פרשנויות והשלכות אישיות, חברתיות ותרבותיות. ויש החושבים כי הילדות היא גן עדן שעזבנו אותו, או גן עדן שנאלצנו לעזוב כשגדלנו. ואני חושבת על המטאפורה הזאת של ילדות כגן עדן, ותוהה איך היא משרתת אותנו בחיים הבוגרים שלנו. אולי אנחנו מנחמים את עצמנו שלפחות פעם אחת היינו בגן עדן, והיה לנו טוב. היינו שם. אנשים מספרים על ילדות שבה הם חטפו מכות, אבל הם אומרים לי: “זה לא היה כל כך נורא, זה היה מתוך אהבה. זה לא הזיק לי”. מדברים אלה אני מבינה כי אפילו אנשים שחוו ילדות קשוחה, נעדרת רכות, לא ילדות מתוקה ומאושרת, רוצים לספר סיפור יפה על ילדותם.
עדנה:
אני זוכרת מהילדות רק שני אירועים חשובים שנמשכו לאורך זמן. אירוע אחד התרחש מול הבית. גרנו ברעננה. מול ביתנו היה שדה חיטה ענק ךךהיום זה מרכז רעננה אבל אז זה היה קצה רעננה(, עם השיבולים היפות האלה. אני זוכרת שבילדותי לא שיחקתי עם ילדים, אולי לא היו ילדים בסביבה. נכנסתי לתוך שדה החיטה, התחפרתי בין הקנים שלו, ובניתי לי שם חדרים ומסדרונות. נהניתי מאוד מהדמיון. מה יש פה, ומה יש שם. יום אחד זה היה בית מפואר, ויום אחר זה היה ארמון של מלכה, וכך הלאה. שדה החיטה הזה היה חברי היקר והטוב. יום אחד, באמצע היום, לפתע נעלמה השמש. אין שמש, חושך. יצאתי מהר למרפסת, אימא שלי באה איתי. לא הבנתי מה קרה, למה חושך. אז אימא שלי אמרה לי: “זאת להקה של ארבה. אלה חגבים שבאים מכיוון מצרים, כמו ענן ענק”. ובאמת, לאחר זמן-מה ירדו החגבים על השדה שלי. ירדו בהמוניהם. אחרי שעתיים-שלוש, אני זוכרת שעמדתי והסתכלתי, הם עפו כענן, ומהשדה שלי, החבר הטוב שלי, לא נשאר זכר.
רבקה:
איזה ניגוד בין המציאות לדמיון הילדי. הדמיון רוצה לעתים, בנואשות מכמירת לב, לתקן, לייפות.
אני נזכרת בסיפור אחד. בילדותי גרנו בתל אביב, דירת חדר עם מטבח ושירותים משותפים, סביבנו כולם היו פליטים. הוריי לא היו פליטים מהמלחמה, הם היו חלוצים, אבל כולם גרו באותו מבנה. חדר אחד גדול, אחותי, אני וההורים. נהגתי, בדומה לָך עדנה, שבנית ארמונות בשדה השיבולים, לחלק את החדר בעזרת חפצים שונים לחמישה חדרים: סלון, חדר שינה, חדר לכל בת — לי ולאחותי, מטבח. יש הכול, כל מה שבמושגים הצנועים של פעם, ובמיוחד במושגים שלי כילדה קטנה, הספיק בשביל להרגיש רווחה. הרגשתי מלכותית מאוד. הנה אני גרה בדירה גדולה מאוד-מאוד. לא חשתי קיפוח, היינו דומים לשכנינו והם לנו, אותה רמת חיים, אותה הסתפקות במועט. מדינה שבדרך, בהתהוות. תחושת הקיפוח הגיעה הרבה יותר מאוחר. התענגתי לברוא לי עולם בכוח דמיוני, והדבר דומה מאוד למה שאת סיפרת. אנחנו בכוח דמיוננו, יוצרות מציאות מקבילה. וזה אולי הדבר, בעיניי, שמייצג את הקסם שבילדות. הדמיון עדיין משרת אותנו באופן שלרבים מהאנשים הבוגרים כבר אינו נגיש, אולי כי הם מפחדים.
עדנה:
נכון. אולי רק אצל אומנים. בתוך שדה החיטה שסיפרתי עליו הייתי לעתים מלכה, לעתים קבצנית. יכולתי להיות כל דמות שהייתה עולה בדמיוני.
זיכרונותיי לוקחים אותי לתקופת מלחמת השחרור. אחי אורי ז”ל, שהיה מבוגר ממני בשבע שנים, נפצע בראשו. הוא הגיע הביתה חבוש ומדמם מעט. הוא היה אז נער בתיכון, בין הנערים שהעבירו ידיעות בין החפירות. רימון התפוצץ, והוא נפגע. זה לא היה רציני, אבל אני זוכרת כילדה את הבהלה. פתאום הבנתי מה זו מלחמה, אף על פי שמהמקום אשר בו גרנו כבר ראיתי בעבר את מטחי היריות שעוברים מעל הבית.
רבקה:
ימי מלחמת העצמאות, מאותה דירה קטנה שגרנו בה, זכורים לי כהרפתקה. לא פחדתי בכלל, התרגשתי מריח הסכנה שהיה באוויר. המקלט היה מעבר לכביש, היינו צריכים לרוץ מהר כדי להגיע אליו. אחותי, המבוגרת ממני בשנתיים, הייתה שומעת ראשונה את המטוסים שהפציצו את תל אביב. ואילו אני… אני זוכרת את רוח השאננות ששרתה עליי, לא הבנתי כלל מה פירושה של סכנת חיים. הייתי כבת שש, החיים, בעיניים הסקרניות שלי והמאוד נאיביות, עיניים של ילדה סקרנית אשר בטוחה כי לא יאונה לה כל רע, נראו לי מעניינים, כמו הרפתקה שיצאה מאיזה ספר…
אנחנו יכולות להעלות עוד המון זיכרונות, אבל מה שמעניין אותי במיוחד היא מידת ההשפעה שיש לעבר שלנו על מי שהפכנו להיות.
אני שואלת את עצמי האם שם בילדותי המוקדמת, בנקודה זו בחיי, נולדו בי ניצני המרד? אבא שלי היה איש טוב ואהבתי אותו מאוד. אבל אולי בשל תחושת האחריות והדאגה שלו הוא היה חרד לי מאוד, וזה גרם לו לאסור עליי המון דברים שרציתי. וכך למדתי למרוד בסדר הדברים. כל מה שהוא אמר “לא” אני עשיתי “כן”. עשיתי להפך. ההתמרדות שלי כנגד הסמכות שלו, כנגד סמכות כלשהי, בעצם התחילה שם. אותה התמרדות עיצבה אותי במידה רבה גם לטוב, אם כי עליי להודות שלעתים אני מורדת שלא לצורך. אני חושבת כי זה אחד הדברים שקורים לנו כשלפעמים אנחנו לוקחים איזשהו דפוס שעזר לנו במאמצי הישרדותנו כילדים, ומאמצים אותו באופן אוטומטי כדפוס הישרדות בחיינו הבוגרים. ואז אנחנו עלולים לגלות שהדפוס הזה כבר לא נחוץ לנו. אין צורך למרוד כי הכול בסדר, לכאורה. ולא שאין צורך למרוד. הצורך ממשיך להתקיים כל עוד יש אטימות ועוולות בעולמנו. אבל עכשיו בבגרותנו אנחנו משתמשים בו באופן מושכל יותר.
עדנה:
הילדות השפיעה עליי מאוד כאדם בוגר, ולא לטובה. הייתי ילדה חולת אסתמה, והיו לי התקפים חזקים. אימא שלי לא כל כך קיבלה את זה. כל פעם שהיו אנשים מצלצלים בדלת, היא הייתה רצה מהר להחביא את המשאף שהיה אז גדול מאוד, שלא יראו, והדבר גרם לי נזקים נפשיים. אני חייתי בתחושת חרדה ובושה. היא לא נתנה לי לצאת לטיולים בגלל האסתמה, ואני הייתי עם דימוי עצמי של בן אדם פגוע ולא טוב. המפלט היחיד מהרגעים הקשים שהיו לי בילדוּת, התבטא בשני דברים: המפלט הראשון היה השדה שסיפרתי עליו, ואילו המפלט השני היה השער.
השער קשור לזיכרון נוסף ומשמעותי של ילדותי, ואשר לימים ציירתי אותו, ואַת רבקה, כתבת עליו — “אשנב החלומות”. השער בחצר ביתנו הפך עבורי שער לעולם דמיוני. כפי שכבר אמרתי, הילדות שלי הייתה עבורי חוויה קשה, בגלל מחלת האסתמה שלי, כמובן. עם זאת היה בילדותי גם משהו טוב — הבריחות שלי לדמיון — לשדה, או לשער האדום שהיה בחצר ביתנו. אהבתי מאוד לטפס על השלבים של השער, כי בקצה העליון שלו היה חור, ואני הייתי יושבת ומסתכלת דרכו, והדמיון היה עובד. ראיתי את כל העולם — אנשים ובעלי חיים זעירים, וסתם דברים. דברים טובים. היה זה אחד המקלטים שלי מהחיים הקשים בילדות.
זיכרון מנחם אחד חרוט בזיכרוני מאותן שנות ילדות. אבי היקר והטוב, המחזיק אותי בידיו לילות שלמים כשהייתי בהתקף אסתמה. הוא היה מטייל איתי הלוך ושוב בסלון הבית הקטן, ומדבר איתי, מספר לי, מצייר לי ציורים על החלון מכוסה האדים בחורף. אלה היו רגעי המפלט, מפלט שנעזר בדמיון שלי ושל אבי הטוב והחכם. בחיים היומיומיים היה נורא קשה.
רבקה:
הסיפור על השער הוא סיפור חזק. אני מתחברת אליו. יכולתי בקלות להיות הילדה שמסתכלת דרך האשנב לעולם… אנחנו דומות וגם שונות בשימוש שלנו בדמיון כדרך מילוט מקשיי החיים. את אמנית, ציירת, ואילו אני סופרת. שתינו בוראות עולמות — את בציורייך, ואני בספרים שאני כותבת. מגיל צעיר קראתי המון ספרים, הייתי ממש מכורה לספרים. אני חושבת כי ילדים שמוצאים דרכי מילוט שונות ומגוונות מפגעי הילדות, בעזרת יכולתם ליצור לעצמם עולם אלטרנטיבי שינחם אותם וגם יעשיר אותם בחוויות מעצימות — בין אם זה שדות, אשנבים, בניית ארמונות, פנטזיות — הם ילדים שיש להם סיכוי לברוא לעצמם חיים מאושרים יותר גם בבגרותם.
אין עדיין תגובות