מלכה אדומה

מה הייתם עושים לו נולדתם בעולם שבו שליטים כסופי דם רודים בכם ושולחים אתכם אל הקרב, רק מכיוון שבעורקיכם זורם דם אדום?
מֵייר בארו בת השבע־עשרה היא אדומת דם, כייסת, פרועה ומרדנית. 
כאשר היא נתפסת כשידה בכיסו של האדם הלא נכון, חייה משתנים מן הקצה אל הקצה… בן־לילה היא מוצאת את עצמה בהיכלם המפואר של כסופי הדם ובמעמד שמעולם לא חשבה שתגיע אליו. בעל כורחה היא הופכת לחלק ממשפחת המלוכה, ונאלצת להתמודד עם כללים, טקסים ושני נסיכים יפי תואר. כשמשמר הארגמן הנועז והחצוף מתחיל לפגוע בבני האצולה, מייר יודעת שסוף סוף מצאה את מקומה הטבעי ושביכולתה לחולל את השינוי המיוחל. מפגש מיוחד עם אחד מזקני הממלכה מגלה לה שהיא שונה מכל אדום או כסוף שפגשה בימי חייה, ועוזר לה לחשוף את הכוחות המיוחדים הטמונים בה. אלא שעם הגילוי מגיעה ההכרה בכך שיהיה עליה לבצע בחירות שישפיעו לא רק על ליבה וחייה, אלא על הממלכה כולה.
מלכה אדומה הוא ספר ראשון בטרילוגיה שמתרחשת בעתיד הנראה רחוק וקרוב גם יחד. העולם העשיר והמורכב, המתח הבלתי פוסק, הגיבורים הנועזים והתפניות בעלילה – כל אלה הופכים את קריאת הספר לחוויה ייחודית בנוף ספרי הפנטזיה לנוער.
זהו ספרה הראשון של ויקטוריה אֵיוְויָארְד לבני נוער. 

“מרתק. מלא אקשן. אי אפשר להניחו מהיד.” יו.אס.איי. טודיי

מקט: 4-20-531386

1
אני שונאת את יום שישי הראשון. הכפר נעשה הומה אדם ועכשיו, בחום של שיא הקיץ, זה הדבר האחרון שחסר לנו. מהמקום שלי בצל זה לא כזה נורא, אבל הסירחון הנורא של הגופים, שכולם מיוזעים מעבודת הבוקר, יכול לגרום לחלב להחמיץ. האוויר מבהיק בגלים של חום ולחות ואפילו השלוליות מהסערה של אתמול חמות, ומסתחררות בהן קשתות צבעוניות משומן ומשֶׁמן מכונות.
השוק מתרוקן כשכולם סוגרים את הדוכנים שלהם בסוף היום. הסוחרים פזורי דעת, חסרי זהירות, וקל לי לקחת מה שמתחשק לי מהסחורה שלהם. בסופו של דבר הכיסים שלי תפוחים מכל מיני שטויות, והשגתי גם תפוח עץ, צידה לדרך. לא רע בשביל עבודה של כמה דקות. כאשר נחיל האנשים נע, אני מרשה לעצמי להיסחף בזרם. ידיי נשלחות פנימה והחוצה, בנגיעות חטופות בלבד. כמה שטרות של כסף מארנק של גבר, צמיד ממִפרק ידה של אישה – בלי להגזים. כפריים עסוקים מדי בהתקדמות מכדי להבחין בכייסת שביניהם.
בתי הכּלונסאות הגבוהים, שעל שמם קרוי הכפר (קוראים לו ‘הכּלונסאות’, כמה מקורי) נישאים סביבנו מכל עבר, מוגבהים מעל האדמה הבוצית בשלושה מטרים. באביב הגדה הנמוכה שקועה מתחת למים, אבל כרגע אנחנו באוגוסט, כשהבצורת והשמש הקופחת מכות בכפר. כמעט כולם מצפים לבואו של יום שישי הראשון, שבו העבודה והלימודים מסתיימים מוקדם. אבל אני לא כמו כולם. לא, אני מעדיפה להיות בבית־הספר, ללמוד שום דבר בכיתה מלאה ילדים.
לא שנשאר לי הרבה זמן להיות בבית־הספר. יום הולדתי השמונה־עשר מתקרב, ועימו הגיוס. לא עברתי הכשרה מקצועית, אין לי עבודה, כך שאני עומדת להישלח אל המלחמה כמו שאר האֲסַפְסוּף. לא פלא שלא נשארו משרות פנויות, כשכל גבר, אישה ונער מנסים להשתמט מגיוס לצבא.
האחים שלי הלכו למלחמה כשהגיעו לגיל שמונה־עשרה, שלושתם נשלחו להילחם באנשי ארץ האגמים. רק שֵׁייד יודע לכתוב בצורה סבירה פחות או יותר, והוא שולח לי מכתבים כשמתאפשר לו. מהאחים האחרים, בְּרִי וטְרָאמִי, לא שמעתי מילה כבר יותר משנה. אבל אם אין חדשות בכלל, גם אין חדשות רעות. לפעמים המשפחות לא שומעות כלום במשך שנים, ואז הבנים והבנות שלהם מופיעים לפתע על סף הדלת, לחופשה בבית או בעקבות שחרור מופלא. אבל בדרך כלל מקבלים מכתב כתוב על נייר עבה, חתוּם בחוֹתם המלך ובו הכתר מודה למשפחה על שמסרה את חייהם של בנה או בתה. אולי מקבלים גם כמה כפתורים מהמדים הקרועים והבלויים.
הייתי בת שלוש־עשרה כשבְּרִי עזב. הוא נתן לי נשיקה על הלחי וזוג עגילים, אחד בשבילי ואחד בשביל אחותי הקטנה גִיזָה. הם היו מחרוזי זכוכית מתנדנדים, ורדרדים כצבע השקיעה. באותו לילה ניקבנו בעצמנו את תנוכי האוזניים שלנו. טְרָאמִי ושֵׁייד המשיכו במסורת כשעזבו. עכשיו לי ולגיזה תלויות על תנוך של אוזן אחת שלוש אבנים זעירות שמזכירות לנו שהאחים שלנו נלחמים איפשהו. לא האמנתי שהם באמת יעזבו עד שהלִגיונֶר בשריון המצוחצח שלו הופיע ולקח אותם מאיתנו, בזה אחר זה. ובסתיו הזה יבואו לקחת אותי. כבר התחלתי לחסוך – ולגנוב – כדי לקנות לגיזה עגילים כשאעזוב.
אל תחשבי על זה. זה מה שאמא שלי אמרה תמיד, בקשר לצבא, בקשר לאחים שלי, בקשר לכל דבר. עצה מעולה, אמא.
בהמשך הרחוב, בצומת של רחוב מיל ורחוב מַרצֶ’ר, הצפיפות גוברת ועוד כפריים מצטרפים לתהלוכה. חבורת ילדים, גנבים מתחילים, משתחלת ביניהם ושולחת אצבעות גמלוניות ודביקות. הם צעירים מדי בשביל לעשות את זה כמו שצריך, ואנשי הביטחון ממהרים להתערב. בדרך כלל הילדים נשלחים אל מאגר המילואים או לתא המעצר שבעמדת התצפית, אבל אנשי הביטחון רוצים לראות את יום שישי הראשון. הם מסתפקים במועט, מחטיפים לילדים כמה מכות ומשחררים אותם. ניסים קטנים.
לחץ קל על המותן שלי גורם לי להסתובב על מקומי, מתוך דחף. אני תופסת את היד שניסתה לכייס אותי בטיפשותה ולוחצת בחוזקה כדי שהפרחח לא יוכל לברוח. אבל במקום ילד צנום אני מוצאת מולי פרצוף מגחך.
קִילוֹרְן ווֹרֶן. שוליית דייג, יתום מלחמה, וככל הנראה החבר האמיתי היחיד שלי. היינו מתגוששים הרבה כשהיינו ילדים, אבל עכשיו אנחנו גדולים, והוא גבוה ממני בשלושים סנטימטרים בערך, אז אני נמנעת מלהתקוטט איתו. הוא די שימושי, נראה לי. למשל כשצריך להגיע למדפים גבוהים.
“נהיית זריזה.” הוא מגחך ומתנער מאחיזתי.
“או שאתה נעשה איטי.”
הוא מגלגל את עיניו וחוטף את התפוח מידי.
“אנחנו מחכים לגיזה?” הוא שואל בעודו נוגס בפרי.
“היא פטורה היום. יש לה עבודה.”
“אז בואי נזוז. לא כדאי שנחמיץ את ההצגה.”
“כי זאת תהיה כזאת טרגדיה.”
“אוי ואבוי, מֵייר,” הוא מקנטר אותי ומנענע מולי אצבע. “זה אמור להיות כֵּיף.”
“זאת אמורה להיות אזהרה, מטומטם אחד.”
אבל הוא לא מתמהמה ומתרחק משם בצעדים גדולים, מכריח אותי כמעט לדלג כדי להדביק אותו. הילוכו מסורבל, חסר שיווי משקל. רגלי ים הוא קורא להן, אם כי הוא מעולם לא הפליג הרחק. אני מתארת לעצמי שהשעות הארוכות שהעביר על הספינה של הדייג שאצלו הוא מתלמד, גם אם היא שטה רק על הנהר, השפיעו עליו במידת־מה.
כמו אבא שלי, גם אבא של קִילוֹרְן נשלח אל המלחמה, אבל אבא שלי חזר ממנה עם רגל וריאה חסרות. מר וורן חזר בקופסת נעליים. אמא של קִילוֹרְן ברחה אחרי זה, הותירה את בנה הצעיר לדאוג לעצמו. הוא כמעט מת מרעב, אבל איכשהו המשיך להסתבך בקטטות איתי. האכלתי אותו כדי שלא אצטרך לבעוט בשק של עצמות, ועכשיו, עשר שנים מאוחר יותר, תראו אותו. לפחות הוא רכש מקצוע ולא ייאלץ לצאת למלחמה.
אנחנו מגיעים אל מרגלות הגבעה, שם הצפיפות גדולה יותר וכולם נדחפים ונדחקים מכל עבר. הנוכחות ביום שישי הראשון היא חובה, אלא אם כן, כמו אחותי, אתה “עובד חיוני”. כאילו שמֶשי רקום הוא מוצר חיוני. אבל הכְּסוּפִים אוהבים משי, נכון? אפילו את קציני הביטחון, או חלק מהם לפחות, אפשר לשחד באמצעות הבדים שתופרת אחותי. לא שיש לי מושג בקשר לזה.
הצללים סביבנו מעמיקים ככל שאנחנו מטפסים במעלה מדרגות האבן, לכיוון ראש הגבעה. קִילוֹרְן גומע אותן שתיים־שתיים, ומשאיר אותי מאחור, אבל עוצר לבסוף כדי לחכות לי. הוא מגחך מטה לעברי ומסיט תלתל של שיער חום־בהיר מעיניו הירוקות.
“לפעמים אני שוכח שיש לך רגליים של ילדה.”
“עדיף על מוח של ילדה,” אני מטיחה בו ומעיפה לו מכה קטנה בלחי כשאני חולפת על פניו. צחוקו מהדהד בעקבותיי במעלה המדרגות.
“את זועפת יותר מכרגיל.”
“אני פשוט שונאת את הדברים האלה.”
“אני יודע,” הוא ממלמל ונשמע רציני לשם שינוי.
לפתע אנחנו בזירה, והשמש קופחת מעלינו. הזירה, שנבנתה עשר שנים קודם לכן, היא ללא ספק המבנה הגדול ביותר בכלונסאות. היא לא בת השוואה לזירות הענק שניצבות בערים, ובכל זאת. די בקשתות הברזל הנישאות, באלפי המטרים הרבועים של בטון, לעצור את נשימתה של נערה כפרית כמוני.
קציני ביטחון מסתובבים בכל פינה, מדיהם השחורים־כסופים בולטים בתוך ההמון. זהו יום שישי הראשון, והם משתוקקים לצפות במה שעתיד להתרחש. הם נושאים רובים ארוכי קנה או אקדחים, אם כי הם לא זקוקים להם. הקצינים הם כסופים כמובן, ולכסופים אין סיבה לחשוש מאיתנו, האדומים. כולם יודעים את זה. אנחנו לא משתווים להם, אם כי זה לא נראה לעין. הדבר היחיד שמבחין בינינו, מבחינה חיצונית לפחות, הוא שהכסופים הולכים זקוף. אצלנו הגב כפוף מרוב עבודה ומרוב תקוות שהתנפצו ומרוב אכזבות בלתי נמנעות שהן נחלת רוּבֵּנוּ.
חם בזירה הפתוחה תחת כיפת השמיים וקִילוֹרְן, שיודע תמיד להסתדר, מוביל אותי אל מקום מוצל. אין שם מושבים, רק ספסלי בטון ארוכים, אבל האצילים הכסופים הספורים שם למעלה נהנים מתאים קרירים ונוחים. מגישים להם משקאות, מזון, אפילו קרח בשיא הקיץ, כיסאות מרופדים, אור חשמל ושאר מותרות שלעולם לא אזכה ליהנות מהם. הכסופים לא מנידים עפעף בשל כל הטוב הזה, ומתלוננים על “התנאים המחפירים”. אם תהיה לי הזדמנות אני כבר אַראה להם מה זה “תנאים מחפירים”. לנו יש רק ספסלים קשים וכמה מסכי וידיאו שרוטים, שהבוהק והרעש שלהם כמעט בלתי נסבלים.
“מתערב איתך על משכורת יומית שגם היום ינצח אחד מהעַזְרוֹעִים,” אומר קִילוֹרְן בעודו זורק את שארית התפוח שלו אל רצפת הזירה.
“לא מתערבת,” אני מטיחה לעברו. אדומים רבים מהמרים על הקרבות במשכורותיהם, בתקווה שיזכו בתוספת קטנה שתעזור להם לעבור שבוע נוסף. אני לא מאלה שמתערבים, אפילו לא עם קִילוֹרְן. קל יותר לחטוף את ארנקו של סוכן ההימורים מאשר לנסות לצאת מההימור ברווח. “לא כדאי לך לבזבז ככה את הכסף שלך.”
“זה לא בזבוז אם אני צודק. תמיד מביאים איזה עַזְרוֹעַ לתחרות.”
העַזְרוֹעִים מנצחים במחצית מהקרבות לפחות, משום שהכישורים והיכולות שלהם מתאימים לזירה יותר מאלה של כל שאר הכסופים. נראה שהם מתרברבים בכך ומשתמשים בעוצמה העל־אנושית שלהם כדי לנפנף מתחרים אחרים כאילו היו בובות סמרטוטים.
“ומה עם היריב?” אני שואלת וחושבת על מגוון של כסופים שיכולים להופיע. טֶלְקִים, זְריזים, נִימְפַאִים, ירוקים, אֶבֶנְעוֹרִים – יהיה נורא לצפות בכל אלה.
“לא יודע. אני מקווה שמישהו מגניב. מתחשק לי לעשות חיים.”
קִילוֹרְן ואני לא באמת מחזיקים באותה דעה בקשר למערכה של יום שישי הראשון. אני לא נהנית מצפייה בשני מתחרים קורעים זה את זה לגזרים, אבל קִילוֹרְן מת על זה. שיהרסו זה את זה, הוא אומר. הם לא משלנו.
הוא לא מבין את המהות האמיתית של המערכה. זה לא בידור במשקל נוצה שנועד להעניק לאדומים הפוגה קלה מהעבודה המפרכת. זהו מסר מחושב בקור רוח. רק לכסופים מותר להילחם בזירות משום שרק כסוף יכול לשרוד קרב בזירה. הם נלחמים כדי להפגין לעינינו את כוחם ועוצמתם. אתם לא יריבים ראויים. אנחנו טובים מכם. אנחנו אֵלים. זה נודף מכל חבטה על־אנושית שמנחיתים המתחרים.
והצדק לגמרי איתם. בחודש שעבר ראיתי זָריז אחד נלחם בטֶלְקי, ואף על פי שהזָריז נע במהירות שעין אנושית לא מסוגלת לראות, הטלקי עצר אותו. באמצעות המחשבה בלבד הוא הרים את הלוחם השני מעל האדמה. הזָריז התחיל להיחנק. אני חושבת שהטלקי לפת את צווארו באופן בלתי נראה. כשפניו של הזָריז הכחילו, עצרו את הקרב. קִילוֹרְן הריע. הוא הימר על הטלקי.
“גבירותיי ורבותיי, כסופים ואדומים, ברוכים הבאים ליום שישי הראשון, יום המערכה של אוגוסט.” קולו של הכרוז מהדהד ברחבי הזירה ומועצם כשהוא מוחזר מדופנותיה. הוא נשמע משועמם כרגיל, ואני לא מאשימה אותו.
פעם הקרבות לא היו תחרותיים בכלל, אלא פשוט הוצאות להורג. אסירים ואויבי המדינה היו מובלים אל הבירה אַרְכֵּיאוֹן ולעיני קהל של כסופים היו מתנקשים בחייהם. אני מניחה שהכסופים היו מרוצים מזה. אחר כך התחילו התחרויות, לא כדי להרוג אלא לשם הבידור. אחר כך הן נהפכו ל’מערכה’ והתפשטו גם לערים אחרות, לזירות אחרות ולקהלים אחרים. בסופו של דבר הוענקה לאדומים זכות הכניסה, שהוגבלה למושבים הזולים. עד מהרה בנו הכסופים זירות בכל מקום, אפילו בכפרים כמו הכּלונסאות, והצפייה, שפעם נחשבה למתנה, נהפכה לקללה הכרחית. אחי שייד אומר שזה ככה כי בערים עם זירות נרשמת בקֶרֶב האדומים ירידה במקרי הפשע, בהתקוממויות ואפילו במקרי המרד הבודדים. כעת הכסופים לא צריכים לבצע הוצאות להורג או להשתמש בכוחות הצבא או אפילו בכוחות הביטחון כדי לשמור על השקט. שני לוחמים מסוגלים להפחיד אותנו באותה מידה.
היום, שני העומדים על הפרק נראים כשירים למשימה. הראשון שעולה אל משטח החול הלבן מכונה קַנְטוֹס קָארוֹס, כסוף מהַרבּוֹר בֵּיי שבמזרח. מסכי הווידיאו מקרינים תמונה ברורה של הלוחם ואף אחד לא צריך להגיד לי שזהו עַזְרוֹעַ. יש לו ידיים בעובי של גזעי עצים, משׂוֹרגות ושזורות ורידים ונראות כאילו הן עומדות לפרוץ מתוך עורו. כאשר הוא מחייך, אני רואה שכל שיניו נשרו או שהן שבורות. אולי הוא לא הסתדר עם מברשת השיניים שלו בילדותו.
קִילוֹרְן מריע לידי ושאר הכפריים שואגים איתו. קצין ביטחון משליך כיכר לחם אל הקולני מביניהם, כשכר טרחה. לשמאלי הוא נותן לילד צורח פיסת נייר צהובה בוהקת. דפי חשמל – תוספת לקִצבּה הרגילה. הכול נועד כדי לגרום לנו להריע, לגרום לנו לצרוח, להכריח אותנו לצפות, גם אם אנחנו לא רוצים.
“בדיוק ככה, תנו לו לשמוע אתכם!” מדרבן הכרוז ומשתדל לטעון את קולו בהתלהבות רבה ככל האפשר. “והנה מגיע יריבו, היישר מהבירה, סֶמְסוֹן מֶרַנְדוּס.”
הלוחם השני נראה חיוור וצנום לעומת גוש השרירים בדמות אדם, אבל שריון המתכת הכחול שלו נראה משובח ומלוטש להפליא. הוא בוודאי בן שני של בן שני, שמנסה לצבור מוניטין בזירה. אף שהוא אמור לפחד, הוא נראה שלֵו באופן מוזר.
שם המשפחה שלו נשמע לי מוכר, אבל זה לא חריג. רבים מהכסופים הם בנים למשפחות מפורסמות, שנקראות ‘בתים’, ובהם עשרות חברים. המשפחה השלטת באזור שלנו, עמק הבירה, היא בית וֶלֶה, אם כי מעולם לא ראיתי את המושל וֶלֶה בכבודו ובעצמו. הוא אף פעם לא מבקר כאן יותר מפעם או פעמיים בשנה, וגם אז, הוא לעולם לא יטרח להגיע לכפר אדום כמו הכפר שלי. ראיתי פעם את סירת הנהר שלו, משהו מפואר עם דגלים בירוק ובזהב. הוא מהירוקים, וכשהוא עבר, העצים שעל הגדה פרחו פתאום ופרחים בקעו גם מתוך האדמה. חשבתי שזה מקסים עד שאחד הילדים הגדולים זרק אבנים לעבר הספינה. האבנים נפלו לנהר בלי לגרום נזק. בכל זאת שלחו את הילד לבית־המעצר.
“העַזְרוֹעַ ינצח, בלי ספק.”
קִילוֹרְן מקמט את מצחו כשהוא מתבונן בלוחם קטן המידות. “איך את יודעת? מה הכוח של סמסון?”
“למי אכפת, הוא בכל מקרה עומד להפסיד,” אני מקנטרת אותו ומתארגנת לצפייה.
האות המוכר מצטלצל ברחבי הזירה. רבים קמים על רגליהם, להוטים לראות, אבל אני נשארת לשבת במחאה שקטה. אני אולי נראית שלֵווה, אבל הזעם מבעבע בתוך עורי. זעם, וקנאה. אנחנו אלים, מהדהד בתוך ראשי.
“לוחמים, תפסו את עמדותיכם.”
הם עושים כדבריו, נועצים את עקביהם בשני קצות הזירה. אסור להשתמש ברובים בקרבות זירה, ולכן קנטוס שולף חרב קצרה ורחבה. אני בספק אם הוא יזדקק לה. לסמסון אין שום נשק, ואצבעותיו פשוט מפרפרות לצידי גופו.
זמזום אלקטרוני שקט מציף את הזירה. אני שונאת את הקטע הזה. הצליל רוטט בשיניי, בעצמותיי, פועם עד שאני חוששת שמשהו עלול להתנפץ. הוא מסתיים בפתאומיות בציוץ מתנגן. זה מתחיל. אני נושפת.
עד מהרה זה נראה כמו מרחץ דמים. קנטוס שועט קדימה כמו פר, ומשאיר ענן של חול מאחוריו. סמסון מנסה לחמוק מקנטוס ומפנה את כתפו כדי לעקוף את הכסוף, אבל העַזְרוֹעַ מפגין זריזות. הוא תופס את רגלו של סמסון ומעיף אותו לרוחב הזירה כאילו היה עשוי מנוצות. התרועות הבאות מחרישות את שאגת הכאב של סמסון כשהוא מתרסק על קיר הבטון, אבל רואים אותה על פניו. לפני שהוא בכלל מנסה לקום, קנטוס מגיע אליו ומעיף אותו אל השמיים. הוא צונח על החול בערימה של מה שיכול להיות אך ורק עצמות שבורות, אבל באופן כלשהו מצליח לקום שוב על רגליו.
“הוא שק חבטות או מה?” צוחק קִילוֹרְן. “תיכנע, סמסון!”
קִילוֹרְן לא מתעניין בכיכר לחם נוספת או בתוספת של דקות חשמל ספורות. לא בגלל זה הוא מריע. הוא באמת ובתמים רוצה לראות דם, דם כסוף, דַמכּסופים, מכתים את הזירה. לא משנה שהדם הוא כל מה שאנחנו לא, כל מה שלא נוכל להיות, כל מה שאנחנו רוצים. הוא פשוט צריך לראות את זה ולהביא את עצמו, בערמומיות, לחשוב שהם באמת אנושיים, שאפשר לפגוע בהם ולהביס אותם. אבל אני יודעת שאין סיכוי. הדם שלהם הוא אִיום, אזהרה, הבטחה. אנחנו לא שווים ולעולם לא נהיה שווים.
הוא לא מתאכזב. גם במושבים המוגבהים אפשר לראות את הנוזל המתכתי, הזוהר, נוטף מפיו של סמסון. הוא מחזיר את קרני השמש הקיצית כמו מראָה נוזלית, ונהר צבעוני זורם לאורך צווארו אל מתחת לשריון שלו.
זה השוני המובהק בין כסופים לאדומים: צבע הדם שלנו. ההבדל הפשוט הזה עושה אותם באופן כלשהו חזקים, חכמים, טובים מאיתנו.
סמסון יורק קשת של דַמכּסופים על פני הזירה. במרחק עשרה מטרים ממנו מהדק קנטוס את אחיזתו בחרב, מוכן לפסול את סמסון ולסיים את הסיפור.
“איזה טיפש,” אני ממלמלת. נראה כאילו קִילוֹרְן צדק. הוא בסך הכול שק חבטות.
קנטוס דוהר בחול בחרב מונפת, עיניו רושפות אש. לפתע הוא קופא במקומו והשריון שלו מקרקש מהעצירה החדה. במרכז הזירה מצביע הלוחם המדמם על קנטוס ונועץ בו מבט נוקב כסכין.
סמסון מקיש באצבעותיו וקנטוס צועד, לקצב תנועותיו של סמסון. פיו פעור, כאילו הוא נעשה לפתע רפה שכל. כאילו מוחו נעלם.
אני לא מאמינה למראה עיניי.
דממת מוות נופלת על הזירה בעודנו צופים במתרחש, בלי להבין מה בעצם קורה שם מתחתינו. אפילן לקִילוֹרְן אין מה לומר.
“הוא לוֹחֵש,” אני מתנשפת.
מעולם לא ראיתי מישהו מבצע לחישה בזירה – איני יודעת אם מישהו ראה. הלחישות הן עניין נדיר, מסוכן, מלא עוצמה, אפילו בקרב הכסופים, אפילו בַּבּירה. מגוון של שמועות מתרוצץ על אודותיהן, אבל בסופו של דבר הכול מצטמצם לכדי משהו פשוט ומקפיא דם: הן יכולות לחדור אל המחשבות של אנשים, לשלוט במוח שלהם. זה בדיוק מה שסמסון עושה כרגע, לאחר שפילס את דרכו בלחישה מבעד לשריון ולשרירים של קנטוס, אל מעמקי מוחו, שם הוא חסר הגנה.
קנטוס מרים את חרבו בידיים רועדות, הוא מנסה להיאבק בעוצמתו של סמסון. אבל לא משנה כמה הוא חזק, אין לו סיכוי לגבור על האויב שחדר אל מוחו.
סיבוב נוסף של ידו של סמסון, ודַמכּסופים ניתז על החול כאשר קנטוס נועץ את חרבו דרך שריונו, אל תוך הבטן שלו עצמו. אפילו במרומי המושבים שלנו אני שומעת את הצליל המחליא של מתכת המפלחת בשר.
כשהדם פורץ מגופו של קנטוס נשמעות השתנקויות בכל רחבי הזירה. מעולם לא ראינו כאן דם רב כל כך.
אורות כחולים מהבהבים שוטפים את הזירה בזוהר רפאים, מסמנים את סיומו של הקרב. מְרַפְּאִים כסופים חוצים את החול בריצה, ממהרים אל קנטוס השרוע. כסופים לא אמורים למות כאן. כסופים אמורים להילחם באומץ, להפגין את יכולותיהם, להעניק לקהל הצגה מוצלחת – אבל לא למות. אחרי הכול, הם לא אדומים.
שוטרים נעים במהירות שלא ראיתי כמותה בעבר. כמה מהשוטרים הם זריזים, נעים ממקום למקום בהֶבזקים בשעה שהם מובילים אותנו אל מחוץ לזירה. הם לא רוצים שנהיה שם אם קנטוס ימות על החול. באותה עת פוסע סמסון אל מחוץ לזירה כמו טִיטָאן. מבטו נופל על גופו של קנטוס ואני מצפה ממנו להיראות מלא חרטה. במקום זאת פניו אטומות, חסרות רגשות וקרות כל כך. הקרב היה עניין של מה בכך בשבילו. אנחנו עניין של מה בכך בשבילו.
בבית־הספר למדנו על העולם שקדם לעולם שלנו, על מלאכים ואלים שחיו בשמיים ומשלו בכדור הארץ בתבונה ובחמלה. אחדים אומרים שאלה רק אגדות, אבל אני לא מאמינה להם.
האלים עדיין מושלים בנו. הם ירדו אלינו מהכוכבים. וכבר אין בהם חמלה.