ביוגרפיה בשלושה כרכים של הסופרת נעמי פרנקל. פרנקל בת ליהדות גרמניה הבורגנית המתבוללת, התייתמה בילדותה. עם עליית היטלר לשלטון נמלטה […]
פרק א
ימות קיץ שחונים. הר הגלבוע מתנשא קירח מעל בית העלמין, וציוצי ציפורים מצטרדים בצמרות עצי המחט המצלים על שורות המצבות האפורות. מדי יום היא עולה לקברו של ישראל וריחות שרף חריפים מכים בפניה. מדי יום אלוהי הרע מדביר צעדיה על פני האדמה היבשה. נעמי רוכנת מעל תל האדמה השחורה, תולשת עשבי בר, מניחה על הקבר צרור פרחים טריים ושפתיה נעות. “בלעדיך, ישראל, חזרתי לשטח ההפקר. חוס עליי, תן לי לנשום.” מרוששת חיים תשתטח מעל אהובה, ובדיבוביה לא תחסיר דבר מאשר עובר עליה. מילה במילה ציטטה את דברי התנחומים של עגנון וצחוקו הגדול של ישראל הסתחרר סביבה. לכבוד לה שאדם כמותו מנחמה על אובדנה, חזרה על שאמר לה הסופר הגדול ושורות המצבות צחקו אתו אך לא מצבתו של נוימן הזקן עליו השלום.
אכן, לא עלה בידי ישראל ובידיה למלא את צוואתו של נוימן. ביום פטירתו הגיעו לירושלים בשליחות הקיבוץ, להודיע לעגנון על מות חבר ילדותו מעיירתם בוצאץ’, ולהביא לפניו את משאלתו האחרונה של המנוח. עגנון הצהיל פנים לקראתם. מיד פתח במונולוג ארוך על מכתבי ההערצה שמציפים את ביתו, וניגש למגירה ושלף איגרת מאת מעריץ גוי גרמני המברכו על הזכייה בפרס הנובל בצירוף הדגשה, שבזכייתו יש כפרה על מעשי הגרמנים ביהודים. ככה זה עם הסופר הדגול. מאז זכה לתהילת עולם ב–1966, קשה היה לישראל ולה להשחיל מילה בחברתו.
“עגנון, נוימן מת,” נפרץ סדק בשטף דיבורו.
“היה כבר זקן. כל אחד מת, ישרואל,” קיצר המארח במילים.
“עגנון, נוימן ביקש בצוואתו שתספיד אותו בהלווייתו.”
“איך אני יכול? אני כל כך עסוק, וכל כך מפריעים לי. מאז שקיבלתי את פרס נובל, לא נותנים לי מנוח.” התנפנפה איגרת הגוי בידו.
“עגנון, הקיבוץ יעמיד לרשותך רכב.”
“ישרואל, תסתכל עליי. איך אני יכול לנסוע נסיעה ארוכה.”
“עגנון, אני מבין אותך,” הגמיש ישראל את בקשתו, “אולי תכתוב משהו ותעניק כבוד גדול לנוימן. יש לקיבוץ עיתון. תכתוב משהו על נוימן.”
“אני לא יכול לכתוב. גם אני כבר זקן.”
“אז תכתוב רק גלויה. משפטים קצרים בלבד.”
“אין לי עיפרון ואין לי גלויה ואין לי נייר ואין לי כוח, ואם אכתוב גלויה, מי יביא את הגלויה לדואר? אני לא יכול ללכת.”
“עגנון, חמדת בחור צעיר. יביא את הגלויה לדואר.”
“חמדת, אתה מכיר את הבן הרשע הזה…”
וכך אף לא מילת הספד אחת בזבז על ידידו המנוח.
אבנים קטנות שגיבבה על התל הזעיר מלוטפות בידיה. עלי המחט שהשירו העצים, מופרשים הצדה בנשיפותיה. ישראל שלה, כריות אצבעותיו זוחלות לפניה, מרקדות בלחייה, בחזה ובבטנה. קדחת אהבתו שוטפת בה בעוצמת רגש. היא נופלת על תל האדמה השחורה וכפותיו אוספות אליו את פניה. צו עולה באוזניה: “נעמי’לה, הינשאי לשלהבת. הקימי בית לילדה שלא תדע טעמה של יתמות שידענו שנינו.”
שעות ארוכות היא יושבת על האדמה היבשה וחום כבד מכה על ראשה. היא אוספת אליה את כף ידה הריקה ומושכת רגליה לרדת מהתל אל השביל שבסמוך לפרדס. כחולת קלסטרופוביה היא פוחדת מהריק שכבש את הדירה הקטנה מוגפת התריסים ובוחרת לשוטט בשבילים. מרימה ראש אל האוויר, והחברים החולפים על פניה כזרים לה.
היא אובדת דרך. שלהבת פריאר הגיע מקנדה. לחיצת כף ידו בכף ידה נענתה בלחיצה מעוקרת חיים. הוא נשא אליה מבטים רחומים, ולעודדה הושיט לה מכתב מישראל שכולו בקשה שיהיה סבלני כלפיה, שלא יירתע אם תסרב להינשא לו. במכתב ישראל מביע את אמונו המלא בו ומדגיש כי הוא בטוח שיהיה אב טוב לבתו. בסיומו מפציר בו שוב לגלות סבלנות כלפיה. שלהבת חוזר ושב לבקרה וזרועו המנחמת על כתפיה נתקלת ביובש. כל איבריה דוממים כבולי עץ. היא לא מסוגלת למלא את ההבטחה ולא מסוגלת לספוג את הטענות והמענות של הילדה. “זה בגללך!” הילדה מאשימה את אמה בפצעים שפרצו סביב פיה ומתפשטים בפניה בגלל הזנחתה אותה.
בת העשרה רואה במלנכוליות המשתקפת בעיניה הריקות, הכבויות ובורחת מאווירת החולי בדירה לחברה הבריאה. “נעמי’לה, שמרי על הילדה,” ישראל מדבר בה והעורקים נרעדים בצדי ראשה. לילדה אקזמה פסיכוסומטית, קבע הרופא, היא מדחיקה את מות אביה ומתהלכת עם רגשי אשמה. הרופא ממליץ להרחיקה מהקיבוץ.
הזמנת השגרירות ההולנדית בישראל לטוס להולנד למסע הרצאות על מלחמת ששת הימים נופלת עליה משמים. האגודה לידידות הולנד שלפני חבריה היא מרצה מארגנת לה מסע של הרצאות בהולנד על מדינת ישראל הצעירה, ושכר נאה מובטח לה, בנוסף לכיסוי הוצאותיה השוטפות. גֶרַציה פון שִמֶלְפֶּניק, מנשי החצר של המלכה יוליאנה, מבקשת לארחה בביתה המרווח והמטופח בתקופת שהותה במולדתה. גרציה האצילה, בת למשפחת הוגנוטים עם מסורת עתיקה, נתוודעה לסופרת הישראלית במסיבה מטעם ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, לכבוד השגריר הגרמני רולף פאולס.
“כסופרת מובילה במדינה וכילידת גרמניה יש משקל לנוכחותך במסיבה,” כך הפעיל ראש הממשלה את סמכותו כדי שתקבל את פני האורחים.
“דווקא משום כך,” השיבה, “לא אוכל לדבר, ברגע שאפצה את פי, אפרוץ בבכי.”
“נעמי, השגריר נמנה עם החבורה שקשרה קשר להרוג את היטלר בבונקר, וגם לא היה חבר במפלגה הנאצית.”
“לא אכפת לי אם היה נאצי או אנטי נאצי, בוודאי לא אוכל לשבח את בני העם הזה.”
“שנינו יודעים שהססמה ‘גרמניה אחרת’ אינה אלא ססמה פוליטית, עם זאת אנו על סף פתיחת עידן חדש של השמת קץ להחרמת הדיפלומטים הגרמנים,” ענה אשכול.
“על העם היהודי להתייחס לגרמנים בגישה אחת ויחידה,” אמרה נעמי בתוקף, “גרמניה אינה בעיה פוליטית ולא בעיה היסטורית. יהיה מצבנו חמור כאשר יהיה, גרמניה מהווה בעיה מוסרית,” וניסתה להתחכם “בקומונת הבגדים לא אמצא לבוש הולם.”
“תקבלי שמלה אקסקלוסיבית על חשבון תקציב הממשלה.”
גרמניה המערבית מכה על חטא. קונרַד אדֶנאואֶר ראש המפלגה הנוצרית–הדמוקרטית וראש ממשלתה הראשון ויורשו עושים מאמצים לכפר על החורבן שהביא המשטר הנאצי על העם היהודי. בשוטטות בגרמניה לאורכה ולרוחבה פגשה בבושה של אזרחים גרמנים שפחדו להתקומם נגד משטר האימה בשנות הזוהר של הנאצים, לאו דווקא בגלל הזוועות שהביאו על העולם, אלא משום ההרס שהביאו בעיקר על עצמם. לכשעצמה, היא חשדנית כלפי גרמנים המסווים עצמם כאנשים נאורים. אמנם מעל גבי העיתון נשמעה קריאתה לא להחרים אנטי נאצים ולוחמי חירות כמו הסופר גינטר גראס, אך כאורחת כבוד, כשהציגו לפניה את גראס באירוע שאורגן לכבודו באוניברסיטה העברית בגבעת רם, השתלטה עליה תחושה כבדה. מאוחר יותר, בארוחת הצהריים שהתקיימה בבית פנחס רוזן, לחשה לשר: “יש באיש הזה משהו אנטיפתי. משהו בו דוחה אותי.” ניסיונה לנקות את מצפונה בעצם קשרי הידידות בין גראס לשחקנית התיאטרון הגיורת, אורנה פורת, לא צלח, מה גם שאצל השולחן השיב ישראל לתחושתה שהאורח הגרמני אינו אותנטי. שינוי עמדתה ביחס לגינטר גראס לא עבר חלק. בקיבוץ הטיחו בה שדרכה לומר את ההפך מכולם.
המחשבות מחזירות אותה למאי 1965. בזיכרון הקולקטיבי עדיין מבעבעות זעקות המתנגדים למתן תשלומים לניצולי השואה, וזעקת ראש האופוזיציה מנחם בגין: “היום אני נותן פקודת דם.” המונים צבאו על הכנסת וזרקו אבנים על הבניין. מהומות והפגנות חזרו לרחובות הפעם בעקבות נרמול יחסי החוץ עם גרמניה והקמת שגרירותה בתל אביב.
במדינה היהודית השגריר הגרמני ופמלייתו חיים כחבורת מצורעים, והאמריקאים אינם מרוצים. מלחמה קרה מתנהלת בין ארה”ב לרוסיה הסובייטית וגרורותיה. ארה”ב מסייעת צבאית למדינה היהודית, בתמורה לוחצת על ראש ממשלת ישראל כמו על כל בנות בריתה להכיר הכרה בינלאומית בגרמניה המערבית הדמוקרטית שתחת חסותה. לוי אשכול לא יכול היה להשיב את פני הנשיא האמריקאי ריקם, ואינו אומר נואש מהתנערותם של נכבדים מטקסים או מכל אירוע שבו נוכח השגריר הגרמני. נעמי פרנקל, סופרת נערצת על אוהבי ספר ודוברת גרמנית, לדידו הופעתה חיונית. באשר לה, לא מתקבל על דעתה לנהוג שלא לפי מצפונה בגלל האמריקאים. ידי ארה”ב אינן נקיות. מטעמים דמוגרפיים סירב רוזוולט, הנשיא האמריקאי, לקלוט את כל הפליטים היהודים שחיפשו מקלט בארצו על אף הבטחות היהודים ללכת למדבריות ולא להצטופף בערים הגדולות. תעשיין המכוניות, הנרי פורד האמריקאי, תמך בגלוי בהיטלר ולא הוחרם.
“את לא יכולה לעשות את זה לאשכול,” ישראל לחץ עליה אז ללכת למסיבה, אך הוא עצמו סירב להזמנה הזוגית. “משפחתי נטבחה בשואה וכל עוד אני חי לא אפגש עם נציגי ממשלת גרמניה באירועים חברתיים,” שקט ותקיף ניסר קולו במצפונה, “לא מעניין אותי שפה ושם היה מי שהתנגד לנאצים או היה חסיד אומות העולם. במקרה זה הרוב הוא הקובע.”
באולם הצנוע בירושלים התכנסו ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת ועיתונאים לקבל את פני האורחים יחד עם שלמה אהרונסון. “הגברת נעמי פרנקל היא הסופרת הגדולה של מדינת ישראל,” בכניסה לאולם לוי אשכול יצא מגדרו בהגיעה. היא כיבדה את הפמליה הגרמנית בלחיצת יד מהוססת ורפה. הידיים הזרות ידעו לא להפריז במגע, והנה כף יד חמה תפסה בכף ידה ללא עכבות. גֶרַציה פון שִמֶלְפֶּניק האירה פנים אליה ושיגרה מבטים סימפטיים לכל המוזמנים. מסתבר שהאצילה ההולנדית האלמנה מתלווה לאשת השגריר הגרמני מאז תום מלחמת העולם השנייה. גֶרַציה פון שִמֶלְפֶּניק, אישה ספונטנית ללא מעצורים, נוהגת לשבור את הקור האנושי שידידיה הדיפלומטים הגרמנים נתקלים בו במחוזות שונים.
המעמד המביך ההוא נפתח בנאומים. בתורו הביע השגריר הגרמני את רגשי האשמה של בני עמו ואת רצונם לכפר על פשעיהם וסיבר את אוזני הישראלים בטרגדיה האישית שלו: “גם אני קורבן מלחמה. על כורחי גויסתי לצבא ואיבדתי את היד במלחמה.” דבריו לא מיתנו את סערת רוחה. במו עיניה ראתה כיצד המוני המונים נסחפים אחרי ההכרזות הגזעניות של הנאצים ומריעים להם. המונים אחראיים לחורבן יהדות אירופה. שום מחילה אין בה. השכל הישר ורגשותיה קוראים תיגר על בניית גשרים חדשים בין העם היהודי לגרמנים כשהפצעים עדיין מדממים. עדיין לא הגיעה השעה להשכנת יחסים דיפלומטים בין המדינה היהודית למדינה שאחראית לרציחתם של מיליוני יהודים. לכפר על המגע החברתי עם הגרמנים התריסה כלפי שני עיתונאים שישבו לצדה בשולחן הכבוד: “בעלי מחרים את קבלת הפנים. משפחתו נרצחה בשואה. לדורי דורות לא ישכח העם היהודי את הזוועות שעוללו לו הגרמנים.” לחיזוק דבריה הטעימה שמעשי האינקוויזיציה וגירוש יהודי ספרד בימי פרדיננד ואיזבללה שרירים וקיימים בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי מאות בשנים. האותנטיות שלה חבטה בעיתונאים והטביעה את רישומה עליהם ולא רק עליהם.
לא חלף שבוע ימים מאז קבלת הפנים בירושלים ובמזכירות בית אלפא נמסרה הודעה טלפונית מהשגריר רולף פאולס. רעייתו ואשת החצר המלכותית בהולנד מבקשות להתארח בקיבוץ. היא בצרות. בעיקר מאז משפט אייכמן רובו המכריע של הקהל הישראלי אינו מוכן נפשית לפגוש גרמנים או לשמוע גרמנית, בוודאי לא לארח אזרח גרמני, אך הנימוס מחייבהּ להשיב בחיוב. מכונית שרד מרשימה ולה לוחית זיהוי זרה נעצרה במשק בשעת בוקר, לשאול איך להגיע לשיכון ותיקים ומאשר יגרה בא לה. שתי בורגניות אלגנטיות, תמירות וחטובות גזרה פנו לחברים בגרמנית רהוטה. השמאלנים ניצלו את המצב ונהגו בחזירות. “יש לנעמי ולישראל ידידים מגרמניה,” הפיצו מיד בכל ענפי המשק להשחיר את החבר והחברה המקושרים עם המי ומי. ישראל הגיב בקור רוח: “לא אחגוג עם גרמנים אך בביתי אשר בו אני אדון לעצמי, אוכל לקבל אותן.” היא ידעה שהצדק עם הכלל ונסעה עם הנשים לירושלים.
שר המשפטים והשופט חיים כהן נחלצו לעזרתה. השניים הנעימו את שעתן של האורחות. ממשרד המשפטים יצאה עמן לסיור במרכז העיר, והנה שיחק לה המזל. חבר קיבוץ דן, בנה של הדסה המנוחה ואשת פנחס רוזן השנייה, החליק עיניו על מכונית הפאר של השגריר הגרמני והתנדב לנסוע עם הנשים צפונה. האווירה במכונית הייתה נוחה ואפילו נעימה. האורחות האירופאיות הצטיינו בפשטות, השיחו עם הישראלים בגישה בלתי אמצעית. אשת השגריר הגרמני חריפת מחשבה והאצילה ההולנדית אישה משכילה, ערנית ומלאת חיים הנוהגת לחרוש את הארץ עם תנ”ך בידה. שעה ויותר שטה המכונית בכבישים בין נופים מתחלפים, בין הרים וגבעות דרך יערות, חורשות ומישורים מוריקים. שיחות רציניות על מהות האל, על אירועים הנקשרים בתולדות עם ישראל ועל שאלות פילוסופיות עלו וקלחו בדרך. המכונית פנתה לעבר כוכב הירדן לחוותו של מאיר הר–ציון, ושם בחברת גיבור ישראל למדו האירופאיות על ההיסטוריה ארוכת השנים של התמודדות המדינה היהודית הצעירה עם פעולות הרצח והשוד של ה’פאדיון’ בשנות החמישים ועל הקמת יחידה 101 כמענה לבעיות הביטחוניות של מדינת ישראל. מכוכב הירדן הצפינה המכונית למקורות דן ולביקור בקיבוץ דן. כאן, להפתעת נעמי, התקבלו הנשים בסבר פנים יפות חרף השיחות שהתנהלו בגרמנית.
הסיור ההוא מבוקר עד לילה פתח לנעמי דלתות בשגרירות ההולנדית. אנשי האגודה לידידות הולנד–ישראל נסחפים בהרצאותיה והיא חביבתן. הידיעה על מות ישראל הגיעה לאוזני גֶרַציה פון שִמֶלְפֶּניק שחזרה למולדתה והיא משגרת לסופרת הישראלית מתנה בצירוף הזמנה לבקר בארמון. היא והילדה מתארגנות לסיור החלמה ארוך בארצות אירופה.
באמסטרדם הן מגיעות לאולם רחב ידיים בלוויית אנשי השגרירות הישראלית. כאן נערכת לכבוד נעמי קבלת פנים. אחד משרי המדינה מקדם את בואה בהגשת זר שושנים ענק בשם המלכה יוליאנה. השגריר ההולנדי שואל אותה בזהירות אם נוכחות הנסיך הגרמני, בעלה של המלכה, תפגע ברגשותיה, ולא בכדי, נישואי המלכה לאזרח גרמני עוררו התרגשות בקרב אזרחי הולנד. תשובתה כי איננה רואה עצמה רשאית להתערב ברשימת המוזמנים, מסבה קורת רוח לשגריר הישראלי. המסיבה נפתחת בנאומים לכבודה. השגריר הישראלי מספר על מעמדה בארץ כסופרת גדולה ומפליג בדברי שבח על הטרילוגיה ‘שאול ויוהאנה’ ועל עריכתה את ‘פרקי יומן’ של גיבור ישראל, מאיר הר–ציון. הוא מספר שהיא ובתה חיות בקיבוץ ומסביר את מהותו. לאחר מכן, נעמי נושאת הרצאה על מדינת ישראל הצעירה, על מלחמת ששת הימים וחותמת את דבריה בסיפורו של מאיר הר–ציון.
“הסתכלו, ילדה מן הקיבוץ,” בתום ההרצאה המרשימה לחיצות ידיים ומבטי הערצה סביב הישראליות. בכך לא תמה ההתרגשות. אשת החצר, גֶרַציה פון שִמֶלְפֶּניק, מלווה אותה לבית המלוכה. היא מגישה למלכה יוליאנה תנ”ך מעוטר. המלכה מעניקה לה צלחת אמנותית מחרסינה, ובנימה לבבית מאחלת הצלחה לה ולמדינת ישראל.
בבית ההולנדי של גֶרַציה פון שִמֶלְפֶּניק פאר ואסתטיקה משליטים רגיעה בחדרים. יצירות אמנות וחפצי נוי, מאכלים ערֵבים לחך על כלי אוכל עשויים חרסינה יקרה מעוררים התרגשות בקרב בת העשרה, מה גם שלא בקיבוץ ולא בשום מקום אחר התעטפה במצעי משי לטפניים כמו בבית האצילה. נעמי מעודדת מהשיפור במצבי הרוח של הבת. שפע המתנות והפינוקים, הנסיעות במכוניות מרווחות של השגרירות או נסיעות בכלי רכב של אנשים פרטיים למוזיאונים, לשיט בים הצפוני ולאתרים אטרקטיביים מדחיקים לפינה את חוויית מות האב.
מהולנד הן מגיעות לאיטליה. כאן נעמי משתוקקת לעלות לקברו של הרב והדרשן ממודינא אשר חֵקר דרשותיו הדיר שינה מישראל שלה בשנותיו האחרונות. מנגד, הבת חולמת לפגוש באיטליה את חברתה מבית אלפא שאביה נשלח להשתלם במילאנו בענף הלול. דרישת הבת מכריעה. היא תתאכסן אתה אצל אנשי המשק ולא בבית מלון מרוחק. החברה היפהפייה של בתה מפותחת מעל ומעבר לבני גילה. הצעירה מגלה לבתה סוד כמוס. יש לה מאהב איטלקי, המורה לכינור שלה. מכל מקום, הבת נהנית מהבילוי עם חברתה. לא כן אמה. היא מרגישה זרה אצל חברי הקיבוץ על אף שהם מסבירים פנים לנוכחותה.
“כמה טוב ונעים כשיש רכוש פרטי.” המארחת עומדת במטבח וביראת כבוד מחליקות אצבעותיה מסיר לסיר. רבקה הקיבוצניקית מאוהבת בסיריה הפרטיים. זהיר–זהיר מלטפות ידיה כל סיר וסיר. החסך הגדול ברכוש פרטי בורא מחזות מוזרים, נעמי מהרהרת.
“רבקה, מחר אסע עם הבת לבית העלמין היהודי שבמודינא.”
“היכן זה?”
“זו עיירה ליד ונציה.”
“אל תסעי לבד. ניסע כולנו יחד,” מפצירה בה המארחת.
וכך היה. היא בדרך למודינא לעיירתו של הרב המפורסם שממרחקים נהרו יהודים לשמוע דרשותיו. היא בדרך לקברו של הרב הנועז, וקולו הצלול והמתון של ישראל מלווה אותה לרב הליברל שלא חשש מלהעלות את ספקותיו בענייני הלכה: ‘הפיכת הגמרא ליצירה אלוהית קדושה מנוונת את היהדות ונוגדת את צורת החשיבה היהודית. חייב להיות חיבור בין העולם החרדי לעולם המודרני, ולא הרפורמה שהתפתחה בעת החדשה היא התשובה המתאימה. רק יהודים בלב ונפש, אנשים בעלי אמונה חזקה, זכאים לחולל שינויים בלי לפגוע ביהדות’. ישראל שלה אהב את הרב והדרשן יהודה ממודינא חלוץ היהדות הרפורמית אשר הלך אחר לבו, ושלח ידו בעיסוקים שיהודים בני זמנו לא העלו בדעתם לגעת בהם. מדעי הטבע התגרו בו, והוא הרב המרדן העז להציץ בהם ונפגע. האלכימיה פיתתה אותו לנסות כוחו בייצור זהב. היא בדרכה לרב הנועז, ומארחיה שהתעקשו להצטרף למסעה עמה שמא יחמיצו חוויה בלתי רגילה, מאוכזבים נורא. נפרדו מוונציה היפהפייה ללכת בעקבות חברת הקיבוץ המוזרה למקום נידח. מהודה של ונציה הקסומה צנחו לעיירה שכוּחת אל. בימי הביניים היה המקום גטו ואופיו נשאר ככזה. תיירים כמובן לא ידירו רגליהם למודינא.
יום בהיר נצבע באפור, ועיניה השחורות נופלות על עליבות שאופפת את בית הקברות. היא טובלת בתוך אפרוריות שכמותה לא ידעה.
“מגעיל פה! אני לא רוצה להיות פה!” הילדה מוחה.
“כאן קבור הרב יהודה אריה מודינא.”
“מה אני צריכה לראות את זה!”
“אבא כתב עליו ספר, אני רוצה לראות את המצבה שלו. זה חשוב לי.”
בין מאות קברים של יהודים היא מחפשת נרגשת את קברו של הרב יהודה אריה מודינא. לבסוף נעצרה כנגד אותיות עבריות חקוקות במצבה מוזנחת ועלובה. האפור מצליף בה יחד עם קול טרוניה: “למה אבא כתב על אדם עלוב כזה.”
מנותקת מעצמה לא הלכה לחפש אחרי הילדה שהסתלקה מבועתת מיושן בית העלמין. פגועה מההזנחה הנוראה היא עומדת לבדה. שולחת יד לשיח פראי, פרחוני שצומח ליד המצבה הישנה של קבר הרב ממודינא והקיקיון נרעד בידה. ישראל מטיל רפיון באצבעותיה. מצווה לא לתלוש פרח מהשיח, להניח על המצבה.
“ישראל, אני אומללה. אני לא רוצה לחיות. אני רוצה להיטמן באדמה כמוך וכמו הרב.”
“את מחויבת לחיים. אל תתאבדי.”
“אעזוב את הקיבוץ.”
“אין לך מה לחפש בקיבוץ. התחתני עם שלהבת. הקימי בית לילדה.”
להילחם בייאוש. לחיות מיום ליום. לקיים את הצוואה. אסור שתבחין הילדה בגיהינום שמתחולל בה. בטיול היא מספרת לה על אביה. הילדה שותקת בעיקר. חיזיון ומציאות ומשא כבד פושטים על רוחה.
“מכל המבחר הגדול למה קנית דבר כל כך מכוער!” הילדה מתבוננת בהשתוממות בצלחת זכוכית חיוורת ושקופה שאמה בחרה לקנות מכל שלל כלי הזכוכית המבריקים והיפים שמרצדים בחנויות בוונציה. נעמי שותקת. איך תסביר לה את התחושה כאילו הרב ממודינא הוליך את ידה לצלחת האנמית. איך תסביר לה שיש לכתם האפרורי בטבור צלחת לבנה גדולה השפעה עליה. בחיזיון שקם עליה, הכיעור האפור השתלט על הלבן, אט–אט כמו עמדה האליפסה האפורה להתפשט בתוך שדה לבן. הלובן, אמרה לעצמה, איננו אלא מסמל את האין, את הריקנות, את המוות. הצלחת המשונה הפעילה את דמיונה והפעילה את ידיה ששלפו שטר כסף למוכר לאמץ את הצלחת בידיה.
הצלחת השקופה עם הכתם האפור כאוצר נדיר נתמך בזרועותיה. המארחים קימטו מצח. תחילה בגלל בית קברות יהודי עלוב, וכעת בגלל הזהירות המוגזמת שבה היא אוחזת בצלחת חיוורת שבחרה למזכרת משלל צלחות מרהיבות ביופיין.
מאיטליה טסו לאנגליה. בלונדון התארחו אצל דינה הפסיכיאטרית, בתו של פנחס רוזן. דינה ערוכה לקראת האירוח הרגיש, מדובבת את הילדה לדבר. בלונדון נעלמים הסימנים האחרונים של האקזמה הפסיכוסומטית, למרות זאת נעמי משוכנעת כי תגובות הילדה מעידות בה כי לא השתחררה מרגשי האשמה על מות אביה. מדוע פרצה בבכי בגלל עניין של מה בכך? לאחר ארוחת בוקר ביקשה לרחוץ כלים ונשמט מידיה קומקום יקר. דינה לא התרגשה משבירת הקומקום, אך הילדה קיבלה את השבירה כחטא נורא.
חושי הילדה חדים ומביכים. ללא הרף היא רוצה להוכיח לאמה שהיא טועה, משהו מוזר ביחסים בין הנשים. דינה ובת זוגתה ישנות במיטה אחת משום שהן אוהבות אחת את רעותה ותו לא?! התירוצים של אמה תמוהים. האחת צל של חברתה. תנועותיהן חשודות בעיני בת העשרה. אם בבית, אם בטיולים באתרים המפורסמים בלונדון שדינה מסיירת אתה, הנשים לא נפרדות זו מזו. יש דברים בגו, הילדה מתעקשת. איך אמה לא מבחינה שמשהו מוזר בקשר בין הנשים?!
בצרפת, בביקור קצר אצל משפחתו של ישראל, משפחה פשוטה של יצרני תיקי עור, הרגישה זרות, לעומת זאת כשהגיעה לברלין, לביתה של רות אחותה, הרגישה טעם של בית בעיקר משום שהאחות הבכורה סיפרה לה רבות על אימא היפה, החריגה. האחות הבכורה לא הסתגלה לארגנטינה, על אף שבעלה השען רכש שם חנות קטנה בכסף שהביא מגרמניה ופרנס את משפחתו בכבוד. חיי התרבות בארגנטינה היו זרים לה. בנוסף, בעקבות פטירת בנה הבכור הנס מדלקת ריאות נקלעה למשבר נפשי קשה, ולא יכלה עוד לחיות בדרום אמריקה. לגרמניה חזרה עם בעלה, בנה ובתה בתקווה לנסות לבנות חיים בארץ שתרבותה קרובה ללבה. רות חיה בגרמניה והיהדות זרה לה לבעלה ולשני ילדיה. לוטשין, פטריוטית ישראלית גדולה, כועסת על שרות חזרה לגרמניה לאחר השואה. בהשפעתה, תקופת מה ניסתה האחות הבכורה לחיות במדינת ישראל, אלא שילדיה הבוגרים דחו בשאט נפש את התרבות הישראלית.
מברלין היא יוצאת עם הבת לשוויצריה בטיול מאורגן. בנסיעות הארוכות משעשעת את הילדה בסיפורים על אביה המנוח לעזור לשתיהן להתגבר על האסון. היא חושבת שהיא מצליחה להסתיר מפניה את העצבות האיומה המקננת בקרבה. הבת שותקת לסיפורים אך באוטובוס המטיילים מתקוממת נגד המדריכה האנטיפתית משוויצריה הגרמנית. זו נוהגת איפה ואיפה במטיילים. לאמריקאים מחניפה והם הראשונים היורדים מהאוטובוס ופונים למרכזי הקניות. לפי הוראות המדריכה, כשישובו למושביהם, יגיע תור האירופאים לנפוש לזמן קצוב מראש. לאירופאים שהמתנתם לתורם מאופקת ומופתית, המדריכה מתייחסת בשלוות נפש. לבסוף, מגיע תור האם והבת הישראליות ואז המדריכה דוחקת בהן לחזור מהר ולא לעכב את הקבוצה.
הילדה רוצה פסק זמן לבחור בנחת חפצי חן ובובות ולא לעמוד אחרונה בתור לקניות. מחשבות נוגות חולפות בראשה של נעמי. להערכתה, אין מדובר רק בקביעת התור לפי גובה קומיסיון שצפויה המדריכה לקבל מהאמריקאים. מבעי פנים אנטישמיים שהתנסתה בהם בגרמניה הנאצית משוגרים לעברה מהמדריכה. לא, היא לא טועה. אפילו החדרנית נהגה כלפיה בחוצפה. רק לאחר שהעניקה לה תֶשר, מסרה לידיה את השלל הגזול, ממחטות עשויות מבדי סדינים בלויים המשמשים את אנשי המשק. נעמי אומרת לעצמה: במאה המתוחכמת שלנו לא באופנה לחשוד ביהודים שהם מרעילים בארות או שוחטים ילדים לאפות מצות בדמם. כיום היהודים מסכנים את העולם במלחמה. מהטיול היא שבה לבית אחותה בברלין ובלבה כמיהה לשוב למדינת ישראל.
חודש וחצי נעדרה מהקיבוץ וחור גדול בקיר עולב בה בדירה. היא צועדת אחורנית ברתיעה. בשהותה באירופה מצאו החברים שעת כושר לעקור מהקיר את המזגן שהותקן למען ישראל לפי הוראתו של הד”ר פַּדֶה. המזגן היה הישגה האחרון למען אישהּ החולה קשה. המזכיר והגזבר לא יכלו לה כשנאבקה על התקנתו. כעת נלקח המזגן, חדר עבודתה נמסר לחברת משק אחרת והיא חשה שפינתה האינטימית נשדדת. “עתה את לבדך בדירה ולא נחוצה לך העמדה,” קיבלה הסבר יבש. הודות לנגר שנלחם את מלחמתה הושב המזגן על מקומו, אלא שהלה תבע את שכרו. בכל כוחותיה הדפה את ידיו הארוכות שנחו על איבריה.
“ישראל, קר לי! קר לי עד מוות!” מלוא לבה מקונן למראה רסיסים לבנבנים שהתפזרו בחבילה העטופה שהגיעה מגרמניה. מדוע נתרסקה צלחת הזכוכית הלבנה ממודינא? היא רצתה לשאת במטוס את הצלחת השטוחה אך לא הצליחה להדוף את שידולי חתנה של רות, פקיד בבנק הדואר. הבחור העיד על עצמו שהוא מנוסה באריזת משלוחים שבירים ונטל מידיה את החפץ היקר ללבה. ישראל מדבר אליה בסמלים, היא חושבת וזועקת באלם: “ישראל, קר לי!” בחום היום ניחוח של שיחי יסמין ממלא את החוטם הדוקר. עיניה נמלטות אל הגלבוע הדומם. עננים לבנים בודדים ברקיע. האדים הלבנים במרומי שמים משגרים אליה דמות לבנה וחזקה. “התעשתי. שמרי על הילדה. נעמי’לה, אל תפרשי מן העולם. חדלי מן האבל, חזרי לחיים, חדדי את המחשבה.” רקותיה מוכות בשיח עם רוח רפאים.
סלי. סלי קשובה לרוחות הארורות. סלי היא מֶדיום. סלי תוכל לעזור לה. סלי אוספת את פיזור הנפש שלה. בביתה ברמת גן נשימותיה סדורות. סלי קשובה לחוויותיה בבית הקברות במודינא מאל”ף עד תי”ו. חד משמעית סלי רואה ברוחותיה כי היא עושה צעדים ראשונים בחזרה לחיים. ניכר שיפור במצבה ואיננה מעורערת נפשית כמו באביב ובחודשי הקיץ האחרונים. יעמדו לה כוחות נפש כשם שעמדו לה במסע לרב המרדן של ישראל. סלי אמרה: “בקברו של הרב יהודה אריה ממודינא התחברת שוב לבעלך. מצבך ישתפר. ישראל לא עוד רוח מרחפת בין שמים לארץ. הוא הולך אתך בעולם הממשי כדמות ריאלית.” בעזרת סלי היא החלה מרגישה אותו חי אתה, אך אין נחמה. היא רוצה לגעת בו בממש. היא רוצה אותו חי וקיים בדיוק כפי שהיה. אבל המועקה לא חלפה. עם מות הוריה ללא עת השלימה. עם המוות הזה לא תשלים לעולם.
אין לה קרקע מוצקה לנחות עליה. הפתרון שסידר לה ישראל עם שלהבת פריאר פוגע בה. הנה כעת שלהבת, אדם ערירי, בא אצלה לקיים את ההבטחה. לאחר למעלה מעשור שחיכה לזכות באהבת חייו הצהיר לפניה שאתה בלבד הוא מסוגל להתחתן. שלהבת אינו נאה ואינו מכוער. שערו שטני, קומתו ממוצעת, קווי פניו כחושים וגזרתו רזה מאוד. הוא, מאנשי המדע הגדולים שידעה מדינת ישראל, צנוע ואיש שיח מעניין ביותר. הוא, גבר מחוזר על ידי נשים, בעיניה נטול כוח משיכה. בבילוי בקונצרט התכווצה כולה כשהרגישה ברפרופי ידיו. עם זאת נענתה להזמנתו והגיעה למכון ויצמן ברחובות למפגשים עם חבר מדענים, להרחיק עצמה מהיובש בקיבוץ. באחד מביקוריה הבודדים במכון כשיצא שלהבת לישיבה, כבדו עיניה ונרדמה עמוקות. כשפקחה עיניים נבהלה מהדמות הכחושה שרכנה מעליה עם הבעת רגש אהבה עז והופתעה מאחיזת היד הפתאומית בזרועה הרפויה. עפעפיה עפעפו עצבניים. שלהבת התיישר על שפת הספה ופניו עצובות. היא התפלאה: לא שיערה בנפשה כי אדם מופנם ומאופק כמוהו מסוגל להעביר לאישה להט של אהבה. ישראל איננו, ויובש וקיפאון שולטים בקרבה. לא נשתייר בלבה ולו קורטוב מהיחס החם והלבבי שידעה בחברתו. שלהבת אומר לה כי איננו רוצה יחסים מרחוק. הוא יחכה בסבלנות עד שתתאושש מאבלה.
היא אבודה. נוסעת לתל אביב למפגש סופרים ב’צוותא’ בידיעה שזה יהיה לרוחו של ישראל. העיתונאי דן בן–אמוץ רואה את עיניה המצועפות שכיסיהן כהים ותפוחים כמשקולות כבדות ומבטיח לה חגיגית: “יום אחד אתי ותשכחי מהכול.” תחושת גועל נפש מקמטת את פניה והיא מסתלקת. “יש לי יפהפיות ואת לא בדיוק יפה. זה כבוד בשבילך שאני רץ אחרייך,” מדביקה אותה המחמאה המפוקפקת של אחד מגיבורי התרבות הישראלית. מתל אביב היא נוסעת לבית לוטשין שברמת חן. האחות מתחלחלת. “גרב שחור וגרב חום?” עיניה צונחות מקודקוד ראשה של נעמי ועד לקרסוליה, “איך יצאת כך לרחוב?! את לא נורמלית. את חייבת לבנות את חייך.” נעמי מחרישה, מביטה בה כמו מתוך בועה. לשאלותיה או להערותיה האחות הסופרת משיבה דברים נטולי הקשר, ואין ספק שהתעקמה רוחה.
“מה עם שלהבת פריאר? הוא מאוהב בך.” היא שואלת.
“לוטה, לא ארמה אדם כשלהבת פריאר. הוא איש תרבות נעים הליכות, בעל חוש הומור, אינטלקטואל בעל שיעור קומה. נשים מחזרות אחריו,” בקול שקט מאוד היא מונה את סגולותיו אך פוסקת: “הוא ראה את האהבה של ישראל ושלי ומצפה שעם הזמן יחסינו יושתתו על בסיס של אהבה הדדית.” היא לא אומרת ללוטשין כי לא בא בחשבון לקשור את חייה בחיי אדם כשלהבת כי מעלותיו תיאבקנה בנפשה עם ישראל, סגולותיו לא תנחנה לה לחיות עמו כרצונה. סלי המדיום טועה. שלהבת יהיה איש שיחה וידיד אמת. לעולמי עד לא תבשיל בה ההשלמה עם מותו ישראל. איש לא יגזול אותו ממנה אי פעם.
באחוזת שושנה שבכוכב הירדן מסיבה רבת משתתפים לציון צאת הספר ‘פרקי יומן’ למאיר הר–ציון. סיפרו בתעוזת נפשו, אמרו כי לא קם חייל כמותו, אין תמורה לכישרונותיו כאיש צבא ולצה”ל חסר בימינו אדם כמותו. גיבור ישראל לא פצה פה. כל מי שבא במגע אתו יודע כי לדבר אתו זה כמו לדבר לעצים ולאבנים. כידידת המשפחה וכעורכת הספר שאף הוסיפה ליומנים פרקים משלה, הייתה אורחת הכבוד. אברהם אַרנָן לחץ ידו החמה בידה באירוע ההוא והפטיר:
“אם הצלחת לדובב את מאיר הר–ציון, יש לנו בחיל הים עבודה סודית בשבילך.” אלוף משנה אברהם ארנן, קצין מודיעין מהקצונה המובחרת שידע צה”ל והאב הנערץ של סיירת מטכ”ל פונה אליה. היא לא חושדת שמשהו זר עומד מאחורי ההצעה. מאיר הר–ציון נדרש למאמץ כדי להוציא משפט שלם מפיו. נכות של 92% נקבעה לו לאחר שמוחו נפגע קשות בפעולה צבאית. היא מאמינה כי הצלחתה לדובב גיבור ישראל קשה עורף, מביאה את ארנן להעלות בפניה את האפשרות להשתלב בצבא.
“אני עומדת לטוס לאירופה, הוזמנתי להרצות על מלחמת ששת הימים ועל מאיר הר–ציון, כשאחזור אשקול את ההצעה.”
הפסיכיאטר וייס, ציוני נלהב, עלה ארצה מארה”ב כמתנדב לאחר מלחמת השחרור. הד”ר וייס מזמן אותה לריאיון לאחר שבחן כבר את תוצאות מבחני האינטליגנציה שלה ואת תוצאות המבחנים הפסיכולוגיים שעברה כתנאי מוקדם לסיווגה הביטחוני.
“יש לך בעיות נפשיות קשות.” הוא פונה אליה במבטא אמריקאי.
“בעלי מת. אהבתי אותו מאוד.”
“אילו פגשתי אותך מיד אחרי מותו, הייתי מאשפז אותך במחלקה פסיכיאטרית.”
הד”ר וייס שטח לפני אברהם ארנן את מעלותיה האינטלקטואליות הנדירות בצירוף מצבה הנפשי.
“היא סופרת חשובה מדיי מכדי שנאבד אותה,” אמר והמליץ להעסיק אותה בפעילות לא שגרתית ולהציב לפניה אתגרים לא שגרתיים. הפסיכיאטר שותף לסוד הצבאי שחשף ארנן לפניו: יחידה מודיעינית מיוחדת הוקמה בחיל הים. חיילי הקומנדו הימי נשלחים לבצע תרגילי בילוש בירדן ובמצרים. עליהם להביא את כל נתוני השטח. כל גבעה, כל עץ או כל אובייקט אחר הוא בעל משמעות לקרב. אולם נתקלו בבעיה. הבחורים שיוצאים בזוגות, לפעמים חוששים לעלות על החוף, לכן בודים נתונים ומסכנים את המבצע כולו. אי לכך הוחלט לארגן שיטת תחקיר ייחודית שתיאלץ את הצוללנים לדבוק באמת. ארנן שאל אם לדעתו נעמי תוכל לשמש תחקירנית. הד”ר וייס סומך ידיו על כישרונותיה לפענח תכונות אנוש ומאמין כי חושיה הדקים יהיו לה לכלי עזר חיוניים לדובב את אנשי הקומנדו.
אלוף משנה אברהם ארנן ששמו יוצא לפניו כאדם הגון, אמיץ וטוב שכל, הפך את הרעיון למעשה. בהמלצתו פקד סגן אלוף זאב אלמוג את בית אלפא, והציע לנעמי להיות תחקירנית בקומנדו הימי בדרגת קצונה בכירה. המחשבה שתשתחרר מעבודות בקיבוץ הכריעה את הכף, במיוחד לאחר שהובטח לה כי מורה צעירה תשגיח על בתה. כן הובהר לה שהד”ר וייס, אזרח עובד צה”ל, יכשיר אותה לתפקיד בתל השומר. תחילה, תשעתק תחקירים ותתעד את סיפורי השייטת. לעתיד לבוא יורחבו התפקידים שיוטלו עליה. עם ברכת הקיבוץ הארצי וקיבוץ בית אלפא היא יוצאת למסע הרפתקאות.
ביום הראשון הסיע אותה אברהם ארנן ממרכז עתלית לשייטת, כשהיא לבושה בחולצה יפה ומכנסיים כחולים, בגדים נאים שלוטשין קנתה לה לקראת היום הגדול. רגע לפני שנכנסו לבסיס, הוכתה במכה ראשונה.
ארנן הפנה אליה ראשו ואמר: “נעמי, זו הפעם האחרונה שאתְלובשת בבסיס בגדים אזרחיים. מעכשיו תופיעי במדים. וָלֹא, יגידו שהשגתי לי פילגש ואני מבלה אִתה על שפת הים בעתלית.”
הם עברו על פני הש.ג. והחייל בשער הצדיע לאל”מ ארנן. “נו, מחר גם הוא יצדיע לך,” הפטיר וליווה אותה לתחנה הראשונה אצל האפסנאי. לאחר שהוערמה בידיה חבילה של מדי חאקי לאישה, כובע של חיל הים עם סמל מוזהב, דרגות קצונה ונעליים צבאיות, המשיכו לחדרו של מפקד השייטת. סגן אלוף זאב אלמוג כינס את כל הקצינים במפקדה, ואברהם ארנן פתח דבריו בהצגת הסופרת נעמי פרנקל לפני הבחורים. הוא הבהיר שהיא תשמש ראש מדור תחקירים בשייטת שלוש–עשרה. ותיאר קצרות את המשתמע מתפקידה.
“תתייחסו אליה יפה,” חתם דבריו והפנה עורף להוריד את המסך התלוי מאחורי גבו. “נו, לדודה מתייחסים יפה!” החדר מצחקק.
דודה?! דודה! מכה שנייה משקיעה את ראשה בין כתפיה. למראה העיניים הצעירות שמתעלקות עליה היא לא יודעת לומר לעצמה מה היא בעצם עושה שם. זאב אלמוג מרצה לפניה את תולדות השייטת, כיצד היא פועלת ואלו יחידות פועלות בה. שמות משונים של יחידות ומחלקות בשייטת מתקיפים אותה והיא בהלם. מעוצמת הבהלה זיכרונה הפנומינלי מוצא זמן להתל בה. מה קורה לה? היא פתאום לא מבינה דבר ולא זוכרת דבר, לא שם של יחידה ולא שם של מחלקה ומכה שלישית עומדת בפתח להכניע אותה. אני מתפטרת מיד! אני לא צריכה את המכות האלה! לא רוצה מדים ולא רוצה שיקראו לי דודה ולא רוצה להיאבק עם כינויי גנאי וכל מיני שמות! זה היום הראשון שלי וגם היום האחרון שלי! מתהפכים קרביה. היא מתביישת להתוודות בפני הקצונה הבכירה כי לא קלטה את ההרצאה. אברהם ארנן וזאב אלמוג מלווים אותה לחדר האוכל. לכלוך של שנים! ההצצה למטבח מעוררת בה גועל נפש. היא רואה ביצים מיטגנות במחבת חשמלית גדולה ומזוהמת. היא מצטרפת לשולחן של אנשי השייטת ומסתפקת בכוס לֶבֶּן.
עם רדת החשיכה היא מגיעה עם ארנן לקיבוץ. שרה, אמו של מאיר הר–ציון ומנהלת המתפרה, נרתמת מיד להתאים את הבגדים המגושמים לגזרתה הדקה.
שרה מחבבת אותה. מפעם לפעם תופרת לה בגדים מבדים או משאריות בדים וחוטפת על הראש. החברים מאשימים אותה גם על איסוף ברזלים או כל חומר שעשוי לשמש בחווה של מאיר בנה.
באור בוקר משכימי קום מוחאים כפיים לדרגות הקצונה המוזהבות שעל כתפיה. מבית אלפא נסעה לעפולה ושם במיניבוס הדוהר מערבה לעתלית קמה הילולה גדולה. בחורים מהשייטת, בני המשקים: תל עמל, מסילות ועין חרוד מתלהבים מהקצינה הבכירה החדשה שיכולה להיות אִמם. הם מברכים את הסופרת על הצטרפותה ליחידה המובחרת בצבא.
חופן של הפתעות מצפה לה ביום השני בבסיס חיל הים. השבילים המובילים למֵזח, לשם הורה מפקד השייטת להגיע, מתעתעים בה. היא פתחה שער נעול של שטח מגודר לחצות את הבסיס, והקפיצה אוגדה של כלבי זאב תוקפניים.
“השתגעת!” שאג הכלבן ורץ לעברה לחלץ אותה מכלבי היחידה, “אפילו הבחורים לא מעיזים ללכת דרך הכלבייה!” נביחות צרחניות, לועות פעורים ושיניים טורפות כלעומתה, ומאובנת הפטירה: “לא ידעתי.” נרעדת המשיכה ליעדה לפי הוראות הכלבן, ובעצירת פתע נבלמת הליכתה.
עורב שחור כפחם מהדס ממש לידה, מדדה ומנתר על ערמת שקים המכילים מזון לכלבים. “קרע–קרע” צורח העורב וקריאתו המתגרה מטילה בה בהלה על בהלה. מאין לעורב השחור הנובר במזון ביטחון רב להתקרב לבני אדם, תהתה. היא כמובן לא יודעת כי קוקו איננו אלא אזרח כבוד בשייטת, ולא סתם בעל כנף חסר מעמד ביחידה המובחרת. קוקו עורב מפוטם ומאולף מתעופף מראש לראש ומכתף לכתף. החיילים מאכילים אותו ומשקים אותו ומאלפים אותו ומשפיעים עליו מלוא אהבתם. קוקו, עורב מאולף, גומל למפטמיו בשלמות ביצועיו. ממושמע לחבריו מבין עניין ואינו מאכזב את מיטיביו. הוא תוחב מקורו לפִּיות של חיילות שנוגסות בכריכים, וגעיות של צחוק מתערבבות עם צווחות של בנות המומות. קוקו שלהם גם צד מידיהן חפצים מחפצים שונים, ולא רק בזאת ניכרת חריצותו. הוא שולף גפרורים מקופסה ומניח אותם בשורה, בדיוק כפי שלימדו אותו ידידיו. אלא שבעיה אחת מפריעה את מנוחתו של קוקו ומאמללת אותו קשות. העורב כילד נעזב מגיב בהיעדרם של חבריו היוצאים לפעולות מרוחקות מן הבסיס. געגועיו אליהם פוגעים במצב רוחו, והוא לא אוכל ולא שותה ורק מדַדה באי שקט ובהרגשה של אבלות. ריחמו עליו החיילים, ולהצלת נשמתו הפגיעה החליטו לצרפו למסעותיהם, ואפילו הרחיקו אתו עד סיני. שם בחולות המדבר היה חופר וטומן בהם את הנכסים המרובים שהצטברו אצלו מהפשיטות שפשט על חפצי הלוחמים.
קוקו העורב המאולף של השייטת אינו מוצא שכיות חמדה אצל האורחת הזרה, ומניח לה ללכת לדרכה. וכך נעמי מגיעה לבסוף למֵזח, למקום המפגש של החיילים, וקיפאון פושט בפניה. למטה על פני המים הצלולים ישובים החיילים בספינת גומי גדולה. כולם מחכים לה שתרד אליהם.
“תקפצי נעמי, תקפצי. זה לא קשה.”
חיל ורעדה! האומנם מצפים ממנה…?!
“אני לא! אני מוכנה לעשות בשבילכם כל עבודה, אבל לא לקפוץ מגובה שכזה לספינה! אני לא…”
רצתה להסביר למפקד שאיננה יודעת לשחות ולא סיימה את משפט האזהרה. זאב אלמוג תפס אותה במותניה וצעק:
“תיפסו את הסופרת!”
כן! זו הייתה כניסתה המזהירה לשייטת. קלטו הבחורים שאיננה יודעת לשחות, ושמחה וצהלה. הכינו לסופרת המפורסמת טבילת אש מפתיעה. שני מטרים לפני החוף הפכו את הסירה ונפלה למים הצוננים כציפור שמוטת כנפיים. איכשהו נסחפה לחוף והשביעה אותם לבל יתעללו בה עוד. “זה לא יפה!” ניסתה לחנכם. “אתנקם בכם!” מיואשת זרקה לעברם. הבחורים מגחכים ומצחקקים ואינם מתרגשים. עולים על סירות הגומי לאחר צלילה במצולות ים. משייטים על הגלים ההפכפכים, השקטים והרוגשים ורועשים לסירוגין. בשעת אחר הצהריים המאוחרת היא בים עמם מהופנטת. דממה ורוגע עוטפים את אנשי הקומנדו הימי. רוח קלילה מלטפת את גופם המלוהט והמופקר לנעימותה. באופק צובעת החמה באדום יריעות של שמים ומים. החמה טובעת אט–אט במצולות ים וחשיכה עומדת לכבוש את חלל האוויר ואת פני המים. יחידת הקומנדו על הספינות נבלעת בחשיכה, אלא ששלטון האפלה נכנע לממלכת השמים הלילית. מוארת החשיכה בהילת הירח ובמאור הכוכבים. פה ושם זרקורים נוגהים במרחב הימי. מאופק לאופק שובל אור נודד מזהיר ונורות בוערות של ספינות דייגים ושל אי אלו אוניות סוחרים או נוסעים מהבהבות על פני כתמי מים ועל לובן קצפם של גלים. מנגד חיפה העיר מתכהה וניצוצות אור נזרעים בבתים המצופפים. מפסגת הר הכרמל עד מרגלותיו. ערב ערב שתיקה ארוכה והתייחדות עם קסמו של הים הרוחש.
עולה אור יום והסיוט חוזר. קצינה שברירית ומבטא יֶקה כבד לא יתהלכו בין גברים שבגברים, אך בחדר הישיבות מצבה משתפר. כאן מופקים לקחים מפעולות שבוצעו והיא המופקדת על כתיבתם בפרוטוקולים, לומדת מהר מאוד על אסטרטגיות לחימה. בנוסף לכך, סגן אלוף זאב תורם להשכלתה הצבאית בעבודתם השוטפת, היינו חיבור תחקירים נרחבים על הפשיטה על האי גרין שבצפון מפרץ סואץ. במרוצת הימים מתווספות המטלות. היא מתחקרת כל לוחם בשייטת 13 שהשתתף בפעולה ומתעדת בתחקור נרחב ומדוקדק דוחות אישיים של כל אחד ממשתתפי הפעולה, ולאחר מכן עורכת דוחות קבוצתיים שנועדו לאמת את הדוחות האישיים. החומר המצטבר עתיד לשמש את מדור היסטוריה של חיל הים לתיאור פעולות הקומנדו הימי באופן מקיף, מדויק ומפורט. לפעילות השוטפת בעתלית נוספות השתלמויות ארוכות טווח במטרה להכשירה למלא את המשימות על הצד הטוב ביותר.
במכון צבאי סודי ביותר במתחם בית החולים תל השומר שברמת גן היא נכנסת לצריף שבמבואו בולטת הכרזת השלט ‘המכון לבדיקת הזיכרון’ שאיננו אלא קַמופלַז’. כאן היא שותפה לפרויקט שבראשו עומד פסיכיאטר צבאי, הד”ר וייס. תפקידו להכשיר אנשי צבא בעלי סיווג ביטחוני גבוה להיות תחקירנים. המועמדים שהתקבלו לפרויקט עמדו בהצלחה בשורה ארוכה של מבחנים פסיכולוגיים, מבחני אינטליגנציה ומבדקי אמינות אם במכשיר פוליגרף, אם במצב של טשטוש באמצעות תרופות. כל אחד מפרחי התחקירנים הוצמד למנחה מוסמך. מנהל הפרויקט הד”ר וייס אדם ערירי בגיל העמידה. קומתו ממוצעת, פניו החכמות צרות מאוד. שערו שטני–אפרפר. תחת חוטמו מבצבץ שפם קצר וצר. הד”ר וייס קולו חרישי. הוא בחר בסופרת הנכבדה להימנות עם צוותו משום שבהסתמך על התוצאות הגבוהות של מבחני האינטליגנציה שלה ניתן לקבוע שהיא גאון. למשל, טקסט מסובך של קאנט שבו מועדים המצטיינים שבנבחנים, הרכיבה בזריזות. במקרה בודד אחד נתקל בהברקות כמו שלה. נער בן ארבע–עשרה שהחלים ממחלה במוח הפתיע בתוצאות מבחניו.
הד”ר מראיין אותה על חייה. היא מספרת לו על תחזית המנתח שהסיר גידול מוּלד מראשה בהיותה בת חצי שנה ועל השלכותיו על חייה. לגלוג אחיה לוץ שהיא מפלצת מתמיד לרדוף אותה מילדותה. היא התהלכה בהרגשה שהיא מכוערת על אף שיפתה בנעוריה ובבגרותה, ואך ורק ישראל שלה היה מעמיד אותה מול מַראה, מנתח את קווי פניה בעיניים טובות, וכך שחרר אותה מהכיעור הנפשי שליווה אותה.
אובדן ושכול וקריסת מערכות רגשיות במרכז שיחותיהם. הד”ר וייס מנתח פסיכולוגית את העלילות המתחברות במוחה לפי כותרת שהוא קובע מראש. אף הוא עצמו מחבר סיפור על חייל ששב לביתו לאחר התנסות בחוויה קשה בשעת לחימה. הד”ר מצרף לסיפורו נתונים ריאליים וסדרת שאלות. באיזה מצב היה החייל בקרב? מה חשב? איך התגבר על המצב? מופתע מעומק חדירתה לנפש החייל מציג לפני הצוות שעובד אתו את ניתוחיה או את פתרונותיה המוצעים ליציאה ממצבים מסובכים. הד”ר משתף אותה בניסויים שנערכים לחיילים במכון ומעבד אתה את תוצאותיהם. כך היא באה במגע קרוב עם תופעת הזיכרון הסלקטיבי של האדם. לדוגמה, הד”ר נותן בידי חייל מעטפת מכתבים שאין בה כל מסר. החייל מתבקש לנסוע לבסיס צבאי אחר ולמסור את המכתב המדומה לנמען הרשום על המעטפה. בחזרתו מהשליחות נשאל הלה מה חשב על תוכן המכתב שהיה בידו. החייל השיב כי לא התעניין בכך. כשנשאל מה חשב בנסיעתו, ענה: “שום מחשבה מיוחדת לא עלתה לי בראש.” לאחר סדרת שאלות נוספות שתשובותיהן היו סתמיות, הפנט הד”ר את החייל כשהיא עוקבת מקרוב אחר הניסוי. בהשפעת ההיפנוזה החייל מדקדק בפרטים שבהם פגש במהלך נסיעתו ומספר על פנטזיות ארוטיות שחלפו במוחו, כשראה מבעד לחלון הרכב בחורה ברחוב. כשהתעורר מההיפנוזה נזכר בפרטי הפרטים שנבלעו בזיכרונו בתחקיר הראשון.
הד”ר וייס אדם נעים ותרבותי. כמוה יליד גרמניה. עם עלות הנאצים לשלטון נדד עם משפחתו לאירופה ומשם התגלגלו לארה”ב. בחפץ לב הוא מתמסר ללמדה את סודות המקצוע. בלי סוף עורך אתה תרגילים בפיענוח סיפורים של חיילים ותרגילים בפירוש אמירות ופליטות פה. לכל תנועת גוף של מאן דהוא נותן שם. הד”ר וייס מלמדה להכיר מקרוב עולמות אנושיים, לקרבה לזולת. האמפתיה, החיבה וההערכה שהוא רוחש כלפיה פותחים את סגור לבה. השיחות על אישיותה המורכבת הנן חלק אינטגרלי מהעבודה הפרטנית אתה. מסוקרן מגיב הפסיכיאטר לאתגר שמעמידה לפניו דמותה. מעודו לא נתקל באישיות בעלת פנים מרתקת שכזאת. מבנה נפשי מסובך, חוכמה עמוקה ודמיון יוצר של אמן — אבן נגף לה ביצירת קשרים בינאישיים עם הסביבה. אופייה וסגולותיה, מעלותיה וחולשותיה, אדישותה ורגישותה המופרזת — כל דמותה משופעת בסתירות. השמחה בבית בגרמניה שבו גדלה — בעיקר הודות לסבא, לפרדיננד ולאחיות המתולתלות — לא גירשו את העצבות מנפשה. לוטשין שיחקה אתה לחלץ אותה ממצבה, אבל העצב התמיד לשלוט ברוחה. הד”ר אמר: “היו צריכים לאלץ אותך לבוא במגע עם הבנות בבית הספר ולא להושיב אותך בצד, בכיסא הכבוד על הצטיינותך בלימודים.” ואף ציין לרעה את ההשתעבדות לבנות כיתתה, היינו הכנתה את שיעוריהן בהפסקות או בביתה כדי לרכוש לעצמה איזה שהוא מעמד בחברה. היא לא למדה לקשור קשרים נורמליים עם בני אדם.
“השתמשי בחוכמתך לעזור לעצמך,” הפסיכיאטר הצבאי מדבר אתה גלויות על סבכיה הנפשיים. היא בורחת מהחיים, ואילו שאיפתו להביאה לידי מודעות עצמית גבוהה כדי שתסייע לה להתאזן נפשית. הוא יפעל לצייד אותה בכלים כדי להתמודד עם המציאות הזרה לה. הוא עובר אתה שלב–שלב בחיים. בחדרו עולות חוויות חבויות ואירועים בעלי משמעות שהדחיקה. הפסיכיאטר מאתגר אותה להתמודד אינטלקטואלית עם תמונה של תינוקת מפלצתית, עם יתמות וסגירות, עם התבודדות וגירוש מבית אבא הבורגני בתקופת גרמניה הנאצית ועם אלימות פיזית ומילולית בקיבוץ. לפני שנקשרו חייה בחיי ישראל, ברחה לפינות בגלל השונות שלה שזימנה פגיעות עמוקות מצד החברה שלא הייתה סובלנית כלפי נשמה מסובכת כנשמתה. היא מדגישה כי ישראל הבריא אותה. במחיצתו התגברה על אובדן הבית בגרמניה, על האונס ועל ההשפלה.
שיחות אינטלקטואליות על היחסים המסובכים בין גבר לאישה גולשות מציון תיאוריית ‘כוס המים’ שפשטה מבית מדרשו של הפסיכואנליטיקן רייך בגרמניה, ומהגישה האופנתית של ההשקפה האֶקזיסטֶנציאליסטית ועד להשפעתה על מערכות היחסים בין המינים ועד לחוויותיה האישיות. כאנטיתזה לצורות זוגיות שהיא רואה מסביבה, היא מדברת על חוויותיה כאשת איש. “הייתי במצב של חוסר ריאליות מוחלטת. האהבה שלי לישראל רחוקה מכל מושג שניתן להגדרה.” ומוסיפה כי ישראל כל כולו היה אהבה וחמלה. בכושרו האינטלקטואלי הבין את מצבה ועזר לה לחיות עם אהבתם. ישראל היה לה אהוב ואב רוחני נערץ. שש–עשרה שנה העניק לה עולם ומלואו והם שניהם חיו כישות אחת.
היא מדברת על אהבה, על מוות ועל התרוקנות הלב מכל רגש. הד”ר וייס אומר בקול שקט: “זוגות מעטים זוכים לחיות באהבה גדולה שכזאת כל שנות נישואיהם,” ומציע שתחשוב על השנים הטובות שידעה ותתחזק. ושוקע אתה בשיחה על האינדיווידואליזם באהבה ואומר: “רגש האהבה רחוק מכל ריאליזם. כל אדם אוהב בדרכו שלו. אדם יכול לאהוב היום ולמחרת לשנוא. על פי רוב אנשים קוראים למשהו בשם אהבה בלא שיבינו מה זו אהבה.” מכאן הד”ר וייס גולש להגדרות של המושג אהבה. מדגים מקרים שכיחים שמתועדים בספרות המקצועית וחוקר ומנתח אִתה אי אלו גורמים לתהפוכות בחיי זוגות נשואים. “ללידת ילד או להפלות עלולה להיות השפעה הרסנית על מערכות נישואים, בנסיבות אלה, למשל, אהבה גדולה בין גבר לאישה עלולה להיהפך לשנאה עמוקה.” היא מנידה ראש ומספרת לו על תקופות עגומות בקיבוץ שבהן נקבעה תקנה לא אנושית בעקבות המצב הכלכלי הקשה. כשם שהקציבו לחברים מזון, לבוש או כל דבר אחר, כן הקיבוץ הקציב לכל זוג להביא לעולם שני ילדים ולא יותר. נשים שקעו בדיכאון ומיררו בבכי כיוון שנכפה עליהן לבצע הפלה. אבות ואימהות התהלכו בתחושה שרצחו עובר חסר ישע. היו נשים שנזקקו לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי ממושך. ככל שמתרבים המפגשים בין הד”ר וייס לבינה, נפתח לבה. הפסיכיאטר הצבאי קשוב לסגירותה ולבדידותה. להערתה שאם שואלים אותה שאלות אישיות, לעולם תשתוק או תסתתר מאחורי תירוצים או תפזר בדיות להסתרת מצבה, משיב: “הניחי לאמת. ספרי לאנשים מה שהם מסוגלים לקלוט. ממילא אנשים מפרשים את דברי הדובר על פי רוחם, על פי כושר הבנתם או ריכוזם. ממילא מרבית בני האדם שומעים את עצמם ומרוכזים בעצמם.”
הד”ר וייס משעין גבו על מסעד הכורסה, ועיניו נחות עליה בחמלה ובחיבה. מיום שנולדה, הגידול בראש ואחר כך הצלקת הגדולה בראשה וכן יחס הסביבה כלפי חריגותה החריפו את נטיותיה להסתגר. מלכתחילה פנה לצד האינטלקטואלי שבאישיותה, הציע לה כלים חדשים להתמודד עם התסבוכות של עולמותיה הפנימיים, ובעיקר דרבן אותה להיעזר בחוכמתה הנדירה לעזור לעצמה.
כסופרת העוסקת בנפש האדם יש לה עניין רב במעבדה האנושית שהוא פורש לפניה. הד”ר מלמד אותה על נפלאות המוח והשפעתו המורכבת על נפש האדם ולהפך, יציג לפניה דרכים לאבחן טבעם של אנשים, את התנהגויותיהם ואת הכוחות המניעים את מחשבותיהם. מחקרי הד”ר וייס, תובנותיו בצירוף אישוש התיאוריות שלו בטיפוליו בחיילים שנקלעים למצוקה נפשית, כמו למשל בדינמיקה קבוצתית, פותחים לפניה כמה מסודות המקצוע ומאפשרים לה להתבונן פנימה לתוך נפשה. לאנשי הצבא ייתן חומר רב למחשבה באשר להתייחסות לשקר שאיננו שקר או לאמת שאיננה אמת. היא תצפה בתרגילים שיערוך לחיילים להוכיח להם עד מה מפוקפק מידע שהתקבל מדיווח עקיף. העיסוק בשאלת מהותה של אמת או בשאלת מהותו של השקר מגלגלים את השיחה לדיון אישי. אגב טיפול בחיילים, הידידות שנרקמה ביניהם מעניקה לו חירות להביע את תסכולו בנוגע לטיפולים נפשיים חובבניים של אנשי מקצוע ישראלים האמורים לסייע לבחורים.
השיחות הגולשות לעניינים האישיים מצליפות בה. ישראל פרש מהעולם ופניו מחייכות אליה. מבתו היחידה נפרד בדמעות של כאב. במסע לאירופה התאוששה הילדה מהאובדן, אך בחזרתן ארצה החלה דוחה את קרבתה. בטיולים המשפחתיים המאורגנים של הקיבוץ בורחת למשפחות אחרות ומשאירה אותה בגפה. על רקע האקלים החברתי בקיבוץ, הד”ר וייס מתרשם משיחה ארוכה עם בת העשרה, יחסה לאביה היה יחס טבעי. בהווה אף טבעי שלא תחיה בשלום עם מצפונה. להערכתו, התחמקות הבת מאמה נובעת מרגשי אשמה; מאותה סיבה היא מאשימה אותה שהתחתנה עם אבא זקן.
היא זרה לחברה והחברה זרה לה. הפסיכיאטר מנתח את מצבה ושם אותה על לוח לבו. עקב הרב גוניות של אישיותה, שוטח לפניה את הבעיה, אין הוא מסוגל להרכיב את תמונת הנפש הברורה והשלמה שלה אלא עד גבול מסוים בלבד. הד”ר וייס מבין יפה את הסתתרותה מבני אדם. אופייה, תכונותיה, ערכי חינוך שספגה בביתה בגרמניה מושרשים עמוקות בתוכה ומקשים עליה את חייה בחברה הישראלית. מעל הכול, חוכמתה שהיא מעבר לנורמליות, מכבידה על חייה. כאשר ניסה לפענח אירוע משמעותי ביותר בחייה, נקלע למבוי סתום. הוא תוהה איך בפתאום נפש תועה ומסובכת מתאהבת ממבט ראשון באיש רוח מבוגר. הוא ער לעוצמת אסונה. היא הולכת בתוך ערפל כי חרב עליה עולמה בעקבות אובדן אהבת חייה, אדם אחד ויחיד שידע לחדור לעולם הרוח והנפש שלה.
הפסיכיאטר מדובב את נעמי לתקשר עם הלוחמים בדרכה שלה ועל פי אופייה. למצוא דרך לנפשותיהם בכל מחיר. הוא לימד אותה לפענח התנהגויות של אנשים, לנתח את השקפותיהם, את נטיותיהם ואת מצבם הנפשי. וכך מצוידת בתובנות חדשות ביחסי אנוש ובכלים להתמודד עם הסביבה, פניה לשבור מחסומים.
“אל תחשבו שאני פה בא כוח של המפקדים שלכם. שלחו אותי הנה לעשות עבודה מסוימת. אני רוצה לעשות אותה טוב ואני מבקשת את עזרתכם. בסופו של דבר אנחנו בצבא במלחמה ונעבוד יחד.” היא מדברת אליהם בגובה העיניים, “גם אני בת אדם. יש לי פחדים ואני משערת שלא פעם ולא פעמיים אינכם רוצים לעלות על חוף ולסכן את חייכם. לא אספר למפקדים אם לא תעלו על החוף. אומר להם שהתנאים לא היו כשירים לביצוע המשימה שלכם או שהייתה סערה או משהו אחר. יחד נתכנן את זה. אני מבטיחה לא להגיד למפקדים שברחתם או פחדתם.”
“ומה את חושבת. המפקדים טיפשים. כך תדברי וכעבור שבוע או שבועיים תהיי בחוץ.”
“בסדר. יש לי לאן לשוב. אהיה בחוץ, אז אהיה בחוץ. אבל הבטחה זו הבטחה. לא אביא אתכם למצב כזה שאתם תהיו בחוץ.”
היא תעמוד בהבטחותיה: אם בפעולה כלשהי לא יעלו על החוף תדווח למפקדים שהתחוללה סערת חול או התנאים היו כאלה שהם פחדו לעלות על החוף. קשה לה להסתגל לבחורים, כשם שקשה להם להסתגל לפגיעה בגבריותם. “תסתכלו איך הדודה הולכת יפה!” מישהו חייב להעמיד אותה על מקומה במסע רגלי לטירונים מראש הנקרה למכון וינגייט שבנתניה. נעלבת עד עמקי נשמתה סירבה להפצרותיו של רופא השייטת, סרן חיים שוהם המכונה חיימקה. בשום פנים ואופן לא תעלה לג’יפ המלווה את המסע. בשתיקה גמורה התענתה, ורק בלבה אמרה: “אראה לצ’וציק הזה איך הדודה הולכת. לא אתן לצ’וציק לנצח את הדודה. אראה לו ולחברים שלו מי אני!”
כשחלפו ליד משמר העמק נכנסה בשערי המשק בלוויית שני קצינים וברחה משם בבושת פנים. הבת הבכורה ראתה אותה במדים הצבאיים וגערה באם בת החמישים פלוס: “מה את באה אליי בתחפושת?!” במכון וינגייט זרקה את עצמה על הדשא. חיימקה התיישב לידה. “את גיבורה,” התפעל מיכולת הסיבולת שלה ומעקשנותה ליטול חלק בביצוע תרגילים פיזיים מפרכים שאינה מחויבת לעמוד בהם. היא שתקה. לא אמרה שהמאמץ הפיזי הקשה מרפה את עצביה המתוחים, ואגב אף שובר את הקרח בין אנשי השייטת לבינה. לאכזבתה, בחזרה לבסיס אורבים לה מעלליהם. בלוח המודעות מוספרו שמות היוצאים לפעולה, יעדי הפעולה ומספרי הסירה שבה יוצא כל אחד מהבחורים לפעולה, והוא הלוח צועק את האטרקציה. שמות הבחורים רשומים עליו באותיות קטנות, וה ס ו פ ר ת — יד בוטחת וזריזה ציינה באותיות של קידוש לבנה את המפקדת החדשה בסוף הרשימה. אגו גברי של מצ’ואיסטים עליזים יוצא לפעולה נגד האישה השברירית שפלשה לתחום לא לה, הסופרת!!! בפיהם תוארה תואר גנאי. היא ‘הסופרת’ ולא קצינה.
תעלולי הבחורים אינם מנת חלקה בלבד. אמן אחר, בעברו הצבאי מדריך חבלה בשייטת, מתנסה ב’תבשיליהם’. זאב אלמוג פתח לפני חברו יגאל תומרקין את המסגרייה להלחמת פסליו במתחם סודי ביותר של הבסיס הגדול. לילה אחד החליטו אנשי השייטת לחמוד לצון לאמן הפרובוקטיבי המסתובב בשטח ומנבל פיו על ימין ועל שמאל. אספו מהחצר את פסולת הברזל שמפזר ללא הבחנה, פרצו למסגרייה ו’שיפצו’ את עבודותיו בהלחמת חתיכות מתכות ליצירתו.
תומרקין חירף וגידף ותבע להעניש את מסיגי הגבול. זאב אלמוג נאלץ לעבור לסדר היום הואיל ודרישתו למסור לו את שמות הפורעים נענתה בשתיקה.
באשר לנעמי, נוכחות האמן בחדר האוכל מרתיעה אותה. היא לא מבינה איך הקצונה הבכירה מלעיטה כרסה במרק, בפּירֶה, בבשרים ובקינוחים עם ‘קקי’, ‘פיפי’ ומילים חריפות שבושה להעלותן על הנייר. היא לא הרשתה לעצמה לקלקל את היחסים עם הקצונה בהערות על השפה המלוכלכת בשעת הארוחה עד אשר כלו כל הקצין. הפסל הפרובוקטור סיפר בשחצנות על אמו היהודייה שנזנחה על ידי מרטין הלברג, אביו הגרמני הנאצי. האם נמלטה אתו מגרמניה לארץ ישראל והוא ילד קטן. בחדר האוכל התהדר תומרקין בקשריו הטובים עם אביו, איש תיאטרון גרמני, שבימי מלחמת העולם השנייה נלחם בשורות הצבא הגרמני. אדישות הקצונה הבכירה לצחקוקי הפרובוקטור והתלוצצויותיו על קרבת הדם שיש לו לנאצי או לכמעט נאצי, עוררו בה גועל נפש. היא לא הבינה איך בשוויון נפש נלעס המזון בפיות הקצונה, כשמיליוני בני אדם נרצחו ונטבחו בידי הנאצים. היא הסתלקה מחדר האוכל במחאה. פרצה לחדרו של סגן אלוף זאב אלמוג וזעמה: “עליך להחליט. תומרקין או אני בחדר האוכל!”
בחזרה לבית אלפא היא חשה לבית העלמין לנכש עשבים, לתלוש פרחים נבולים, לשתול צמחים רעננים ולטפח את הגינה ששתלה סביב תל האדמה השחורה. היא כורעת ברך לפני הקבר ומדובבת: “דבר לא יפריד בינינו, ישראל. גם לא המוות. אתה אתי לעולמי עד.” היא מתיישבת ליד תל האדמה, מוציאה מהתיק הצבאי השחור עיפרון ונייר וכותבת ובוכה:
בית הדום הוא כפר שופע ירקות ובתים מלבינים מבין שפעת ירקותו. הרים סביב לכפר. קדומים ההרים וצחיחים וסוגרים את האופק על ההר. ועל פסגתו של הר אחד צומח עץ דום בודד ומכאן שמו של הכפר, ‘כפר–הדום’. ההרים הקדומים הללו אוצלים מהודם על הכפר. סגור ומסוגר הכפר היפה בתחומו הצר, ואיש מאנשי–הכפר אינו מבקש לפרוץ את המעגל שעגים ההרים סביב, כי מקום קטן וסגור יכול להיות גדול ופתוח כמו העולם כולו, אם תושביו אנשים טובים הם, רחבי לב ונשמה ורחבי דעת. ואנשי ‘כפר–הדום’ אוהבים מאוד את כפרם לא משום שכפרם הוא. כל אדם קשור למקום–חיותו. לא משום שיפה הוא. יש מקומות יפים ממנו בעולם. לא משום שהניחו יסודותיו וטיפחוהו וניכשוהו עשביו השוטים והשקו אדמתו היבשה, ולא משום שחרשו את שדות הכפר וזרעו גרעיניו ושתלו עציו.
גרונה ניחר והיד ממשיכה וכותבת:
כל יוצר אוהב את יצירתו. וכן לא משום שעשו שממת–נצח לגן–עדנים. כל הארץ שלנו היא שממה שהופרחה. אהוב עליהם כפרם משום החיים המיוחדים שחיים בו…
היא משיאה עיניה לתל האדמה ובדמיונה ידה מלטפת את חלום ישראל על חיים מיוחדים בקיבוץ. “זה החלום שלך, ישראל שלי. אשמור את חלומך.” ההבטחה מדברת בנפשה בצירוף דיווח שוטף לישראל על המשימות שמוטלות עליה בבסיס חיל הים בעתלית ועל כל חוויה חדשה שסובבת אותה במהלך למידת פעולות השייטת או בתחקור מבצעיה. בראש ובראשונה היא שותפה לתיעוד בעיות וקשיים שהתעוררו בביצוע תרגילים או מבצעים צבאיים. היא מעלה בכתב את ניתוח הפעולות על ידי הקצינים, מסקנותיהם והמלצותיהם. ימיה בשייטת מגוונים. היא יוצאת עם הבחורים לאימון במבנה בנוי בזַעורָה שברמת הגולן. כאן אברהם ארנן אחראי לאימונים מפרכים של אנשי השייטת המתרגלים קרב מגע פנים מול פנים ושיטות לחימה מאומצות ומורכבות.
ישראל אתה בלילות בחדרו של סגן אלוף זאב אלמוג כשהיא נאלצת להישאר בבסיס. מפאת כבודה לא הלין אותה בצריפים בפינה צפופה כמו צעירים. מפקד הבסיס פינה לה את חדרו המסודר והמרווח עם ברז מים חמים או קרים כרצונה. מחדרו של המפקד קפצה במוחה המסקנה כי הצבא אינו אלא מוסד גדול, מאורגן ונקי.
הפעילות בשייטת בחברה צעירה מעניקה לה אחיזה כלשהי בחיים. היא נגררת אחרי אנשי הקומנדו ללא תכלית. עם חגור, ככל הבחורים, צועדת גמישה וכחושה כנערה מראש הנקרה למכון וינגייט בנתניה או מעתלית לנתניה ומנתניה לעתלית. גשמים יורדים ואין תפנוקים. היא גומעת עשרות קילומטרים במסע רגלי. צועדת עם הבחורים דרך פרדסים, מדלגת מעל ואדיות שופעי מים, מתבוססת בבוץ וגולשת בבוץ. בתל מונד הגיעו אל צינור ענקי שחוסם את הדרך לפני הצועדים. חלחלה וייאוש לשמע הפקודה: החיילים מצטווים לעבור בצינור מים לתרגול כוח הסיבולת. בעקבותיהם היא משתחלת לחלל אפל של בטן צינור מתכתי עבה. חושך הצלמוות זורק את לוטשין ואותה למחבוא בצינוק תת קרקעי בגרמניה הנאצית. בחשיכה הגמורה אין למצוא דרכי מילוט כשמרדף נאצים בעקבותיהן. בעומק הגרון היא מבליעה אנחות בהליכה השפופה בתוך המים שבצינור, ושום מילת הערכה נרמזת על אומץ לבה, אם כי באימונים במערות בית גוברין יש המנדבים לה מילות חסד על כושר עמידתה. מצוידת בנשק היא זוחלת כמותם לתוך חלל אפל מבעד פתח צר והולכת במבוכים. כשניתנת פקודת ירי היא יורה צרורות כמו כולם.
המפקד זאב אלמוג אמנם נפעם מהתנסותה באימונים, אבל פטר אותה מצניחה, אלא שמישהו שאל בבדיחותא אם גם נעמי תצנח. בו במקום הפתיעה את עצמה ואת כולם. לבשה בגדי צניחה, הקשיבה להדרכה ולא גילתה קמצוץ של אימה. אם תמות מה טוב, תתאחד עם ישראל. אחד–אחד ולאט–לאט הם מתקדמים לדלת המטוס. מגיע תורה. מגבה שורת החיילים צועקים: “זהירות, הסופרת צונחת!” על סף הדלת היא מרגישה עלובה קטנה הקופצת למותה. היא אישה זרה ולא צעירה ביחידת עלית נאבקת על ההכרה בקיומה. חבטה קשה על האדמה, והבחורים צופים בה מופתעים מאומץ לבה.
מלחמת ההתשה בעיצומה. היא עדה לפעילות שוטפת של חיל הים. התלוותה לבחורים המופקדים על העברת הדַבּורים דרומה, מים התיכון לים סוף. בפעולות חשאיות עלו אנשי הקומנדו הימי על החוף המצרי לסמן נקודות נוחות שאליהן יגיעו הדַבּורים אם תפרוץ מלחמה. מדבר סיני מייטיב עמה. היא אוהבת את הבדידות במדבר, בדידות עזה ומוזרה שכמותה לא חוותה מעולם. הבדידות המשתקת במדבר משפיעה עליה טובות. בלילות העיניים אינן נעצמות. היא שרועה על החול ושמי המדבר המופלאים פותחים עמה בשיחות. השמים האלה אינם סתם שמים. היא וישראל לבדם חווים את חוויית הצבע המהמם של הירח המדברי שכמותו לא ראו מימיהם באיזשהו חבל ארץ.
הג’יפ דוהר במרחבי החולות הבהירים ובין נופים מתחלפים מזדקרים פה ושם פסגות מסולעות בסלעים חדים. המציאות מתערבבת בדמיון ורק הרגשה דומיננטית אחת תוקעת יתד איתן בריקנות ובשממה שבתוכה. הג’יפ דוהר ואבק חול דק צורב ודוקר בעיניים היבשות. ראייתה מיטשטשת. הפה מתעקם ומתעוות מבליעת גרגירי עפר.
“לסלע ההוא ממול צורה של פֶּרֶד,” מישהו אומר והחיילים מאשרים שאכן לסלע הנצפה מרחוק דמות פרד.
“מה הם מדברים?” קול פנימי מתקומם בקרבה, “מה הם מפטפטים?! הם רואים תמונה מזויפת. פרד הוא עקר. פרד איננו מוליד צאצאים, פרד מתפגר ולא מותיר אחריו נשמה חיה. אי אפשר שיהיה פרד! פרד לא מתאים לנדידה במדבר סיני.” תמונת פרד מולידה במוחה תמונה עקרה, וזו נעלמת וצצה דמות חמור. במדבר הזה שבו משה רבנו הוליד בנים ובנות, הוליך את בני ישראל במדבר והביא לעמו את עשרת הדיברות, אין זאת כי אם הסלע דמוי בעל החיים יכול להיות אך ורק חמור. חמור מוליד צאצאים, וחוץ מזה הוא בעל חיים חיוני. בני ישראל יצאו ממצרים והתהלכו במדבר סיני עם חמורים. אז מה פתאום פרד?!
הם מתקרבים לסלע דמוי הבהמה וכנגד הקריאה: “הנה הפרד!” בראות עיניה, מתגלגל ‘ראש הפרד’ לראש משה רבנו.
יובש בעיניים ויובש בלחיים. לשונה מלחכת ביובש שבשפתיים. הדרך ארוכה ושוממה, ורק פה ושם מופיעים מבנים עשויים מפחים, מקרשים ומכפות תמרים, אלא שאין בנאות המדבר הזה לנחם אותה. ולפתע גוש זעיר אחד של אופל בחול הבהיר ומשתכחת ממנה קבוצת החיילים אשר אִתה. היא טובעת באופל הזעיר. בדווי צנום, שחור כפחם יושב על החול הבהיר ולא נע ולא זע. לא קדימה ולא אחורה, לא ימינה ולא שמאלה. החיילים ממשיכים ללכת. היא נעמדת דום מול הבדווי. לא תנועה ולא זיזה כאילו ציווה עליה קוסם לקפוא על מקומה. זה אלוהים, לחש עולה מתוכה. אלוהים ציווה עליי לא ללכת. אני קרובה לאלוהים. אני מרגישה אותו עומד לידי.
“נעמי, מה אתך! בואי!” צעקות החיילים כדקירות סכין. שיחרישו! שלא יפריעו לה לדובב את הבדווי. היא הושיטה לו כיכר לחם ולא הגיב. עקשנות פנימית דוחקת בה. לא לוותר, לתקשר עם הבדווי, אפילו בשיח אילמים. מה קורה לה? מסך של תעתועי דמיון יורד עליה. הבדווי היה לגוש דומם של אופל. ופסל ועוד פסל עולים לפניה. פסלים מהרנסנס צצים וקמים עליה. מה עשה מיכלאנג’לו מאבנים? גושים של אופל עשה מהאבנים. “נעמי, בואי כבר, מה את עושה שם עם הבדווי הזה?!” החיילים מושכים אותה מהמראות. היא מתרחקת מגוש האופל, מהדמות הדוממת שהייתה לאבן מוצקה ומבטיה מעורפלים.
“זה לא בן אדם. זה פֶּסל. הוא יושב על החול כמו פסל שפיסלו מיכלאנג’לו או ליאונרדו דה–וינצי.”
“נעמי, מה אתך? את מפסלת כל מיני דמויות מבדווי שפשוט יושב על החול.” קריאות החיילים קורעות יריעות של חלומות, ואף על פי כן פסל ועוד פסל צומחים לפניה, נתלים בחזית עיניה.
ביטחונה העצמי מדורדר משהיה. בדווי דומם העביר אותה לעולם אסוציאציות הנקשרות עמוק בעברה. בלהט החום התחושות המשונות המתעוררות בה, מעבירות בה חלחלה. בדווי כהה, בודד במדבר, מסוגל להעביר אותה לעולמות שלגמרי שכחה. היא נודדת בשממה ומתבהרת המחשבה: אין להיפלא שבמדבר סיני התחיל העם להאמין באל אחד. משהו מוזר מתחולל בה. פתאום היא רואה עצמה אישה דתייה לפי מושגיה שלה. אסור לעשות תמונה, אולם היא יוצרת אין סוף תמונות מהאל הנגלה לה במדבר.
במסע שרבי מתיש נספגות בקרבה חוויות בראשית, אך אלה מתקפלות למשמע הקריאות ‘ראש קנדי!’ היא נושאת מבטיה לפנים לראש סלע גדול, וכולה התפעמות. נדמה כאילו יד מכוונת חצבה בסלע את הנשיא האמריקאי שנרצח. “אלוהים, למה הרגת אותו?!” בלבה מתעורר חשש שמא תגזור רוחה צלם שונה מ’ראש קנדי’ ואז יהיה עליה לכפר על הסתלקות הדמות האגדתית. לבעייתה האינטימית פתרונים. היא תמציא סיפורי בדים על קורות קנדי, ובלבד שבדרום סיני יזדקר כמצבת נצח, יציר איתני הטבע.
“הי, נעמי, מה יש לך?” קריאה תוכפת קריאה. הקריאות מחפיזות את צעדיה, והיא הולכת ומועדת ונופלת וקמה ונופלת. פחד ואימה! לנגדה צבע בהיר עטוף בצבעים מרהיבים מצמיח בתוכו גוש אחד שחור ואפל. הצבע האפל מגיח במלוא הזעם ובולע את כל גוני הצבעים היפים. חשיכה יורדת על העולם, ומן השמים מגיחה ההצלה. ישראל שלה פולש לתוך מהומת הצבעים המתכהים.
חזיון אלוהי. השמים מצטבעים בכחול עמוק וכהה שכמותו לא חזתה מעודה. היא אומרת לעצמה שאהובה הוא המוריד משמים את הכחול הכהה לשמור עליה מפני השחור המבהיל.
“נעמי’לה, אל תשתגעי!” משבי רוח מדבריים נושאים אליה את קולו הצלול, הרך של ישראל.
“חלץ אותי מטביעה בשחור הזה. תסביר לי, ישראל, האם הכחול העז הזה בא לגאול אותי?”
הכרתה שבה אליה והיא צלולה. ליד פלא של צמח בר אפרורי הניצב כתמרור בדרכה, נפרמת הרשת הסבוכה של ההזיות. היא נעצרת מול שיח ומשתאה. “זה זוגָן,” אמר לה סרן חיימקה שוהם, רופא השייטת ועיניו תקועות באבק החול המכסה על הפרחים הלבנים ועל העלים המורכבים עלעלים זוגיים. הד”ר חיימקה, איש צפרדע ולוחם מקצועי בשייטת, למד חקלאות ואפילו עבד כאגרונום לפני שהסב את מקצועו לרפואה. חיימקה הסביר לה כי בלילה עלעליו הבשרניים של הזוגן סופגים את סם החיים. אלה נפתחים לאגירת טל, ובשעות היום, כשמאיימת על הצמח סכנת התייבשות, יינק מהרטיבות הנאגרת על עלעליו.
“הזוגָן צמח חידה המוריק בסיני,” חיימקה הוסיף בקול מהורהר.
“הוא צמח אנושי,” נצצו עיניה ומשכה ידיה מלקטוף את פרחיו הלבנים.
חיימקה, הקצין והרופא, מבנה גופו מלא וגובהו מתרומם שני ראשים מעליה. שערו הקצוץ השחור כמודבק לראשו הגדול. הוא המומחה לצמחים גם מבין בבעלי חיים, וכמכורה לחי ולצומח ולכל נפלאות הטבע במדבר, השכלתו שובה את לבה.
“נעמי, מה אתך? מה את מוזרה כזאת?” נענועי שפתיה נקלטות בעיניו.
“חיימקה, גם בעלי היה חובב טבע. כשאני חושבת עליו, אני לא כאן.”
“אל תהיי נבוכה. אני מבין את זה.” עיניו החודרניות משתהות על פניה.
היא שוקדת על הכרת הנוף והטבע של המדבר, וצחקוקים ממוחזרים ליד אוזנה: “נעמי הולכת עם חיימקה לחפש עשבים.”
אנשי השייטת לא יניחו לה, תמיד ימצאו עילה ללגלג לה. פעם אחת ויחידה פלטה שהיא מרגישה כי משה רבנו מוביל אותה עם שבטי ישראל אל שיא החוויה בהר סיני, ומאז מישהו חוזר ושואל: “מה עם נעמי?” ומקהלת הבחורים מריעה: “היא מטיילת יד ביד עם משה רבנו.”
היא מתהלכת לבדה עם חוויות מיסטיות ואינטימיות שנתרגשו עליה על פסגת ג’בל מוסא. שם בפסגה הופתעה. ההר הביא אליה את חדר העבודה של אבא, את צלילי בטהובן שהתנגנו בו ואת הדי הצחוק שמילאו את חלל החדר. אבא סיפר לאורחים על חלומה להיות חירשת כמו בטהובן כדי שכמוהו תשמע בנשמתה צלילים יפים כצלילי הארואיקה והסימפוניה השלישית שהלחין. מעל פסגת ההר נעלם בית אבא ונסק קול עמוק ובהיר שקרא ברטט את עשרת הספירות.
צעדי על קרקע המציאות, היי ממוקדת וקשובה לסביבה! היא פוקדת על עצמה ביתר חומרה, אך לפלאי המדבר השפעה עזה עליה. הנה הטביעה את ידה החמה במי הנחל המצטנע למרגלות הר סיני, וכנשוכת נחש משכה אליה את היד הקרה מפני צינת המים הפלאיים. ועמדה ותהתה: פלא פלאים, בו זמנית שני ניגודים: להט מדברי נוראי וקור של מים נוראי?!
מעל ראשה מתנשא הר סיני ובהבזק נגלה לפניה משה רבנו וידיו בלוחות הברית. הנביא פותח לפניה שער לחיים חדשים עם עשרה צווים. מוכית חוויה אלוהית רגליה הכושלות מתיזות אבק חול לצדדים.
“עזבו את נעמי,” חייל צועק, “היא הולכת עם משה רבנו,” מגרגרים גרונות ניחרים ואילו היא אפופת רשמים. הגיגיה במפגש המפתיע של להט וקור למרגלות הר משה. הפלא הזה פותח לה צוהר להבנת היחס בין היחיד לרבים, ויותר ויותר מחשבותיה מתחדדות בכוחו של היחיד ובמהותו של העם היהודי.
במרחב השומם היא נודדת ונודדת, והצבעים החד גוניים מסחררים את ראשה. פתאום בלי דעת היא נעמדת על מקומה והאדמה תחתיה קופאת. סלע בודד, אפור כהה הניצב בין סלעים אפורים רבים, נוסך בה חרדה ותחושה של עוצמה אדירה. היא משננת לעצמה שכל דבר במדבר הוא אחד ויחיד, וחשה כי בכל פינה ופינה אורב לה האל האחד והיחיד.
“הי, משה רבנו, בואי כבר. תראי מה יש לנו כאן!”
האלמנה השחורה, עכביש שחור בודד ממין נקבה, זוחלת על החול לבדה, וצהלה גדולה. מרעב לבחורות טוחנים אנשי השייטת ניבולי פה ובדיחות על אלמנות שחורות ועל נשים בודדות. חיימקה הרופא אומר לה שהאלמנה השחורה מצויה בעיקר במדבר יהודה ולאו דווקא במדבר סיני, והיא מחווירה לא מפני שנשיכת האלמנה השחורה מסכנת חיים אם אין מחישים לנפגע עזרה ראשונה לאלתר, וכמובן לא בגלל עגת הבחורים ומפלי צחקוקיהם. היא חיוורת כי איש שייטת פוגע בקדושה. טועה לחשוב שעצבותה ניזונה מהבוטות של הבחורים ולא משום שאהובה בא אליה מרקיעי רקיעים ומסתלק ונעלם.
מדרום סיני הם מצפינים לתעלה, וכל העת לא חדלים הצבעים להשתלט עליה עזות. פתאום בדרך צומח גמל אחד ויחיד. גמל צהוב. גמל עוין אותה. גמל מסוכן משמיע נחרה עמומה וחוסם דרכה. מה פתאום גמל? מאין צץ? אלוהים אדירים, המדבר כולו נצבע בצהוב של הגמל הניצב בודד באמצע המרחב.
פחד אימים! ככל שהיא מתקרבת עם החבורה לתעלה, העולם מצהיב ומצהיב. מטה החולות צהובים בצבע עז, ומעלה — בכחול הרקיע, נמתחת פיסת שמים צהובה.
“הירגעי, הירגעי, לא השתגעת,” קולו של ישראל צונח ממרומים, “נעמי’לה, חוויות עזות מאוד משנות צבעים, יוצרות אנרגיה שאי אפשר להגדירה. החוויות מעבירות אותך לעולם זר. הירגעי, האנרגיה החזקה משנה את הצבע לפי מצב רוחך. רק אמנים מסוגלים להתאים את הצבעים למצבם הנפשי.”
ישראל מדבר בה ותרגילי הצבעים שתרגל אתה לפני שנים מבזיקים במוחה. הצהוב אינו סתם סופות חול הנישאות מעלה–מעלה. לצהוב משמעות עמוקה. הצהוב הוא סמל למשהו. היא שוקעת בתוך עצמה ומתבהלת. הצהוב הוא האויב והצהוב הוא היריות ומטח הפגזים ורעש של מטוסי קרב העוברים את מהירות הקול.
תעתועים במרחבי סיני. ההזדהות עם מסעות בני ישראל במדבר, עם תולדות עם ישראל בצירוף הצבעים המיוחדים של סיני, התמוטטות עולמה עקב אובדנה והבדידות העמוקה צובעות את סביבתה בצבע אחד ויחיד. אני לא נורמלית! נופלת עליה חרדה שמא נשתבשה דעתה. אני חריגה! היא מפקפקת בעצמה. בדמיונה נעצבת ילדה קטנה. מכל עבר נלטשות בה עיניים משתוממות על חריגותה.
נעמי, פתאום מציקה לה הצלקת הגדולה שנותרה בראשה אחרי סילוק הגידול המכוער שיצא עמה לאוויר העולם. לפתע חוט צלקת ארוך בראשה מעביר בה כאב חד, וקולו של אבא נשמע במדבר: ישראל, אל תעזוב אותה!
תכלת וכחול מיוחד בשמי סיני זוהרים מעליה. ברקיע זוהר הכחול השמימי כאילו שפכו עליו חומר דליק, ומישהו שלח בו אש והציתו. היא אינה יודעת את נפשה. הלילה ירד והיא במעוז בודפשט, יושבת לבדה על החול, ליד הסוללה שבשפת התעלה. חם ומחניק והחיילים שמחים וצוחקים. אסור לטבול אצבע במים, אבל הבחורים סוחבים צמיגים, שולפים את הפנימית ומנפחים. על הסירות המאולתרות צפים על פני מי תעלת סואץ ממש מול הגדה הירוקה המצרית. השמים ממעל הולכים ומתעתעים.
“חדלי, למען השם, חדלי לסלף את הצבעים. אסור לאדם לעשות מעשה שכזה,” קול פנימי קורא אבל אין לה שליטה על השמים המצהיבים.
“נעמי, שוב את חולמת שאת הולכת עם משה רבנו!” רועשות קריאות הבחורים, ובתוך הצהוב עצביה מגיבים:
“אז מה אם אני הולכת עם משה רבנו. זה מצחיק?! אתם צוחקים מזה.”
תגובתה הקשה המפתיעה משתיקה את החיילים.
מבעיה שולית התפטרה אך לא מהקללה הרודפת אותה. במלוא עוזו התפרץ הצהוב דווקא בשעת תרגיל הדממה שנערך לקראת מבצע צבאי מודיעיני. עלטה עמוקה שררה ליד התעלה. שלושה לוחמי שייטת לבשו חליפות צלילה לקראת הפעולה. המפקד זאב אלמוג הורה לחייל אחד, לתפוס עמה מחסה בקרבת ערמת צמיגים שיצאו מכלל שימוש ובסמוך לג’יפ החונה. היא והחייל התרחקו מהתעלה, והצהוב התעבה ונכרך סביבה. כתפיה התרוממו נוקשות ומכווצות. רעד עבר בגווה. ידית דלת הג’יפ נשמטה מידה, נטרקה בחבטה כאילו כוח בלתי רגיל הרעיש במתכוון את הדממה. ההרעשה הדהדה והנס המיוחל קרה. בן רגע הצהוב נעלם.
“לכל הרוחות, נעמי, מה קרה לך?!” זעף אלמוג, “אישה ממושמעת כמוך מאבדת את הראש?!” לשונה נבלעה והבושה התעטפה באפלה. בשנייה אחת נשתבשה התוכנית בגללה. הלוחמים לא יצללו לשטח האויב לאסוף מידע מודיעיני לקראת יציאה לפעולה חשובה. הפעולה הדחופה תידחה ביממה, ואילו היא אומרת לעצמה שיש סיבה לביטול הפעולה. בינתיים, זאב אלמוג אינו נרגע. חוקר ודורש לדעת איך אישה כמותה מתחילה לעשות שטויות.
בדידות תהומית תוקפת אותה על אף שאלמוג רוחש לה אמון וכבוד ומשגיח על צעדיה בחיבה עמוקה. אסור לה לאכזב אותו. אם יֵדע על תעלולי הצהוב יסיק שנטרפה עליה דעתה ויעיף אותה מסיני. אילו רק הייתה יכולה, הייתה מספרת למישהו על תגליתה. טריקת דלת הג’יפ היא שסילקה את הצהוב. משמע: הקול הוא גורם חי. לקול יש השפעה.
פשיטות הקומנדו הימי המצרי הופכות את הלילות לרגישים, ובסמוך לתעלה בתרגיל דממה לילי היא שותקת כדג, שחלילה לא יארוב לה ביש מזל, כפי שארב לה וכמעט נהרגה בידי שני אנשי קומנדו שעמדו על המשמר. בעיצומה של מלחמת ההתשה בראס אֶ–סודר ניתנה פקודה לשמור על שקט מוחלט ולא לנוע, אך צרה צרורה פקדה אותה. מי הכלור שבמכליות השתייה חלחלו לקרביה ופרעו במעיה ובשיקול דעתה. הלוך–ושוב רצה בתוך החשיכה אל בין שיחים עם החרדה מה יהיה במסע. הד”ר חיים שוהם נסע לגזרה אחרת ואין בסביבה רופא לאשר לה נטילת אופּיום לבלום את הבעיה המחריפה.
“אל תירו! זו נעמי!” צעקה אל שתי הצלליות העמומות שהתקרבו לעברה ופתחו בצרור יריות. צמד החיילים שעל המשמר שלפו פנסים והאירו אל התחתונים המופשלים, ובושה על בושה. “השלשול שלך לא מעניין אותי!” מפקד השייטת נזף בה נזיפה חמורה וצעק, “יכולנו להרוג אותך!!” לפנות בוקר פעילות המעיים נחלשה אבל תחושת רפיון פשטה בכל גופה. בבוקר הודיעה למפקד כי כל הלילה לא עצמה עין והיא חלשה מלצאת למסע, לתדהמתה תג של חמלה לא נסתמן בפניו. נהפוך הוא. אלמוג הקשיח נימתו ולא מצמץ בעיניו: “לא מעניין אותי מה את עושה בלילה. השם שלך רשום ולא חשוב באיזה מצב את.”
אנשי הקומנדו הימי חייכו זה לזה ושיגרו אליה נימה ארסית. “אז מה נעמי, מה שלומך? את חולה? רוצה רופא?” הם לא יוותרו על שום הזדמנות להזכיר לה מהו מקומה של סופרת בין המובחרים שבלוחמים. ויום אחד דווקא ריחמו עליה. ראו אותה מתרוצצת ממקום למקום והיא כאחוזת אמוק מחפשת דבר מה. שאלו לפשר עצבנותה והנידה ראשה בשלילה. סעורת נפש המשיכה והתרוצצה עד שנואשה וניגשה למעגל הבחורים. “איבדתי את סידור התפילה,” חשפה את הטרגדיה הגדולה, וחוכא והיתלולא במעגל. הבחורים שלפו מכיסים ומתרמילים את ‘הנכס הקדוש’ האישי שלהם, ובָנו לה הר של סידורי תפילה וכאוות נפשה הציעו לה את כל הסידורים עד האחרון שבהם.
מלחמת ההתשה בעיצומה. מלחמה אכזרית וממושכת זו מלווה אותה משתי נקודות תצפית. מהעורף ומהחזית. בחזית סיני, על גדות תעלת סואץ, היא נודדת כתחקירנית עם יחידתה מבסיס לבסיס וממעוז למעוז. היא מפליגה בספינות מלחמה בחברת מובחרי השייטת של חיל הים — חובלים צעירים חסונים ואנשי קומנדו ימי שאליהם היא מתלווה ביציאתם לפעולה חשאית ובחזרתם ממנה לתחקיר.
בין פעילות לפעילות היא מעלה בכתב פרקי אבלות מתוך אופוזיציה חריפה על הקיבוץ. ישראל מתמזג עם מנגינות היצירה החדשה שמקורותיה אינם אלא הירושה הרוחנית והנפשית וחוויות שהסעירו את נפשה בשש–עשרה שנות חייהם המשותפות. היא חוזרת ומעלעלת במחברותיו ובמאמריו. ישראל שלה מדבר אליה אבל בשונה מהעבר שום תהליך נפשי ורוחני מורכב ומסובך שידעה בשזירת ספריה לא מתרגש עליה. נדמו כל הקולות הנחוצים לכתיבה. לכתוב על ישראל?! לא ולא! היא לא תכרה לו קבר. ישראל לא מת. בפרקים החסויים במגירתה היא מלבישה לבוש ספרותי על אפיזודות מחייו שאיש לא ידע עליהן. היא נואשת. הכתיבה איננה כתיבה. פעמים רבות מכונת הכתיבה דמומה. המונומנטים המסובכים שמשתתפים בתהליך הכתיבה לא מופיעים בחדר העבודה. היא קוראת לו לישראל, שיוציא אותה מן החשיכה ויחד יספרו את ההתרחשויות כהווייתן.
היא קוראת לו בנפשה וחזיון טבע עולה לנגדה. עמודי אדים ברבבות עולים מעל פני מי הבריכות למולה. בפתאום קמה תמונה קשה של יום שרב. ענפי דקלים ועצי דומים מלהטים. גיהינום בעמקים לא עוצר את בני הערבה החורשים. גמל וחמור ושור ואיש ואישה, כולם טובים למשוך במחרשה. טרקטורים ומחרשות נועצים שיניים באדמה הקשה היבשה. רוח חורפית מזניקה לעננים עפר דק. רוח חורפית נושאת זרעים ומוריקה ערבה צחיחה ואפורה. לעיניה, יונים מלקטות גרגרי חיטה ושעורה ליד מחסן התבואות, ובאים דרורים ומנתרים שם בין שקים כרסתניים עם תבואה. השמש בגבורתה, ובמדרונות הגלבוע ובעמק מושיטים שיחי הדום את עליהם הקוצניים המחוספסים אל להט החמה. ובה בעת בין השדות מרקדים אדים ומחוללים מעל פני בריכות הדגים שמתנוצצות כמראות מבריקות. הבריכות המבורכות בקרפיונים שאותם מגדלים החברים, מושכות אליהן נוטרִיות ושלדגים ומיני ציפורי מים שונים. פלא פלאים. העמק היבש שינה צורתו ונופו עם הקמת בריכות המים לדגים. היא חוזרת לימי הקיבוץ הראשונים ומתחילה את הסיפור מבראשית.
ישראל לובש דמות וצורה וטובל אתה בנהרות של חיות ושממה וריחות של צמיחה וקמילה. שקט ורוך וקול צורמני. גלגלי שעון הפח מתעוררים לחיים. שעון הפח ימלא תפקיד משני בסיפור העלילה. שעון הפח השעון — הראשון שחולק לחברים בקיבוץ. מציאות ודמיון ביצירה חדשה. עמליה, גיבורת הסיפור החדש שלה, לא תניח לסלומון לראות בשדיה ובערוותה. לחייה סמוקות. ישראל היה יושב על שפת המיטה ובאין כסות לגופה התבונן ארוכות בה. בלשון מליצית אמר לה בהקיצה משֵינָתה: “אני אוהב להביט בגזרתך הרכה והענוגה.” אבל עמליה הגיבורה שלה תגולל את הווילונות על החלונות ותכבה את אור החשמל. שום אור לא ישטוף את גופה. עמליה הטובה והצנועה לא תניח לסלומון לראות אותה עירומה. מה הריאליה של תמונה זו? ישראל, אסתטיקן מושבע, לא הסכים להעלות אור חשמל במשגל עם נשים שלא אהב, כך סיפר לה. סלומון ועמליה ואלימלך והדס ומוישלה ורמי וגרינבלט הג’ינג’י יספרו אתה פרשות חיים כאובות ותמונות חיים משעשעות.
ברַכּות הדממה של מדבר סיני היא מתעטפת בזיכרונותיה. ישראל כורך את זרועו סביב צווארה על סלע בודד ומרוחק מאנשים ומבטיהם בצהלת גלים מתעגלים ומגביהים וצונחים בקצף לבן עד שנעלמים חרישית. “עצמי עינייך, נעמי’לה, ואשא אותך אל ארץ האגדות היפות,” ליטף את ראשה ונשק לה. “בואי ונצוד לנו בחוצות עיר האגדות את האגדה היפה מכולן,” אמר לה. היא הרחיקה מבטיה לאופק ופתחה בסיפור על נסיך הודי ועל נסיכתו איבֶּליה. ישראל תרם פן אינטלקטואלי לסיפורה: נשמת הנסיך ההודי מתגלגלת, ועכשיו היא נשמה מסוגפת של חסיד. לחסיד המסוגף נשמה יתרה אבל אין בה שמחה ואין בה חדווה, כי לא ידע מה זכות עומדת לו שניתנה בגופו נשמה יתרה ולא מצא עצמו ראוי לה כלל וכלל. שבור ורצוץ היה החסיד כי לא נגאל מן הנשמה היתרה שלו. כל ימיו עברו עליו בסיגופים ובתפילה ובצומות. שנים רבות לא ידע אלא חלומות שווא ושנותיו ללא מנוחה לבד מהמנוחה שמשרה עליו התפילה, וקם החסיד ונטש ביתו, יצא אל הים ונעלם. נדד בעולם למצוא את נשמתו היתרה. ‘אדם המאבד את נשמתו היתרה, מאבד את חייו.’ הוסיף ואמר אל מול מרחבי הים וכמו מסך ירד על עיניו. “מדוע החסיד אומלל וסגפן?” שאלה. ישראל שתק. מהו חטאו הכבד של ישראל, החסיד שלה? תהתה. לילה אחד שפך את לבו. המומה קברה את סודו עמוק בנשמתה. יום יבוא ויתפרץ כקיטור בכתיבתה.
פרק ג סולל לה דרך עם סיפור איבליה הנסיכה. הכתיבה זורמת עם נימה הומוריסטית ואירוניה דקה המכתיבים ליצירה לחן חדש. סערה נפשית שוטפת אותה. דמעות נקוות בעיניה. המת שלה אינו מניח לה מרווח נשימה:
מגילות–מגילות עלה העבר, כמתוך עולם רפאים הקם לענות את נפשי. רפאֵי חוויותי שָתים עלי סביב, עגים סביבי. ומה אעשה? אכתוב מגילות–סתרים מעולם חביון נפשי? אולי איחלץ משביִי, אולי איגאל?
ביטחונה העצמי בשפל המדרגה. המוות זרק אותה לתוהו ובוהו. היא מתהלכת בתוך השממה. אולי לתמיד יבשו מעייני היצירה. ישראל על זוויותיו השונות מתפצל לשתי דמויות מנוגדות. מוישלה ורמי. מוישלה נושק להדס ומחבקה. רמי אינו מפנה ראש לעבר הדס. מוישלה הוא ישראל החושק בה. רמי הוא ישראל המתרחק ממנה בגלל מחלתו. ישראל פרש מהעולם אבל לא מעולמה. ישראל מרכז חייה האנושיים לעולמי עד. אפיזודות מחייו ומחייה נושרים לחיבור פרק ה.
הלילות קסומים עד שבפתאום כיהיון מכסה על השמים הכחולים, הצחים. מלחמת ההתשה מפילה חללים. המוות צובע את בהירות המדבר באפרוריות מעיקה. תפילתה שייקח אותה מלאך המוות ולא ייגע בחייל צעיר. תחנוניה לאלוהים שיחמול עליה. שאצבע צלף מצרי תלחץ על הדק רובה ויימחקו המכאובים. במישור הגדול היא נודדת עם החיילים, והבדידות צורבת במדבר. עצבות נוגעת בעצבות ומוות נוגע במוות. ישראל והיא מתחברים ברגש אחד ובקינה אחת. ב–14 במרס 1949 ישראל שלה רשם קינה על נופלי מלחמת השחרור. בווריאציה נוגה נעמי מקוננת קינה לזכר הנערים שדרכו בחול המדברי שתחת רגליה ואינם. נערים שלחמו במלחמת ששת הימים, כבשו את סיני, ולא שבו הביתה עוד:
יש עצבות גם באביב. עצבות קימלון של פרחים, עצבות הירקות הנובלים ועצבות החי שלא הרה ללדת, עצבות הניצן שלא נפתח, הפרח שלא הופרָה ולא עשה פרי. אביב בארץ, רב כוח, כוח שלא מצא פועלו, ככוח הנערים שלא הגיעו לבגרות. היתה עצבות באביב שחתם את ששת ימי המלחמה. שבעתיים עצובה עצבות זו, כי שרויה היא בשמחת כל היקום. עצבות שפניה שוחקות מפני שנחמתה היחידה — שמחת היקום.
מלחמה וניצחון. ‘מי שהיה במלחמה, לא יוסיף עליה. סיפורים על מלחמה יפים לאלה שבעורף.’ היא רושמת במכתבו של מוישלה בראש פרק ו, וכל התחושות הכבדות פוקדות אותה מחדש. על הדשא בחצר הגדולה בישרו הטרנזיסטורים על ניצחונות הצבא הישראלי בשישה ימים בכל הגזרות, ואילו היא נצמדה לישראל.
“אני לא יכולה לשמוח,” אמרה למבטו הכבד, “לא כל ניצחון הוא ניצחון. זה יכול להסתיים בצורה שלילית.”
סקנדלים, תחבולות ותככים בקיבוץ מתוארים בסיפורים המתרבדים ברשימותיה. מישהו סחב כלים מהמטבח, ומישהו סחב תחתונים או מכנסיים וחולצה מהמחסן. פרחה שמועה על מישהו שמפיץ רכילות. תורני המטבח רוחצים כלים ומפטפטים על חבר זה ועל חבר אחר. כל אחד יודע משהו על מישהו וסקנדל רודף סקנדל. משכימי קום דורשים גאטקעס ותופרת במנוחתה מעִזה להאזין לפטפון לבדה. באירוניה דקה מתוארים עמליה, סלומון ושלוימה גריבלט בפרק ח. פתאום היא שומעת את ישראל פורץ בצחוק גדול. הוא מלא סיפוק מהביקורת על הקיבוץ כפי שהיא משתמעת מהסיפורים. כן, ישראל מקשיב לעלילה המתחברת במוחה ופורץ בצחוק. היא מצרפת את צחוקה לצחוקו. הקטנוניות של החברים מתוארת להפליא. שלוימה גרינבלט, מתואר בהשראת איתן הג’ינג’י קטן הקומה. שלוימה. האדמוני שחביבות עליו שערוריות קטנות, מטיף בשיחות קיבוץ על חטאים. פרסוניפיקציה של הווי חיים אופייני לקיבוץ מעלה עור וגידים בפרק ח. היא חותמת את הפרק הביקורתי בתופעה אופיינית לדור המייסדים ולוותיקי הקיבוץ בכלל. גבר ואישה המתגוררים תחת קורת גג אחת בעיני חברי הקיבוץ מעמדם כזוג נשוי, אפילו לא נישאו בנישואים אזרחיים או דתיים. היא שומעת את צחוקו של ישראל. הביקורת על הקיבוץ בפרק ח מבדחת אותו.
יש חושבים כי אין מקום בעולם כמו הקיבוץ שבו מתוקנים היחסים בין הבריות. האומנם? נתקצרו חיי ישראל שלה. נחלשו כוחותיו עקב וכחנות אידיאולוגית לוהטת. אדם ללא ציפורניים, ללא שרירים וללא מרפקים יעמוד ביחסים מתוקנים אך ורק אם יקריב מכבודו, מאונו, מדם לבו על מזבח החברה. בקיבוץ כל החפץ מוציא דיבתו רעה על חבר, ובה במידה שהדיבורים גוברים ורמים, כן הם נחלשים ונשכחים. חוויות הקיבוץ רוצעות בבשרה. ישראל לקה בהתקפי לב תכופים, חייו התקצרו משהבין כי בוזבזו בעריכת ספרים בינוניים ומאמרים בינוניים של חברים בינוניים שיוחסו להם כישרונות יוצאים מן הכלל, אך ורק בגלל חנפנותם או מעמדם החברתי. חברים שדרכם הייתה כדרכו, דיברו בקול מתון, לחשו ביקורתם והיו שהחרישו או קמו ועזבו את הקיבוץ. ישראל, איש רוח, שגה באשליות. לא השלים עם הבינוניות, וזו קטלה אותו.
היא כותבת ומוחקת. רוחה כבדה. השחקנים הראשיים בפרק ט סופגים זעיר אנפין מעצבותה. מחלת הדודה עמליה, ייסורי המצפון של רמי ופציעתו, החרדה למוישלה הלוחם בחזית, בירושלים, בדידות הדס. סלומון גם הוא שוקע בעצבות בשל הריכולים על אחייניתו ובשל הקרע ביחסים שבין מוישלה ושלה. העצבות היא עצבותה. מחלה קשה קרעה ממנה את ישראל שלה.
היא מסתבכת בפרק ט. רמי מדבר כל הזמן על מוישלה, חושב כל הזמן על מוישלה, מביא לידי ביטוי גלוי את נקיפות המצפון בגלל הבגידה בחבר שלוחם בחזית. הדס גם היא סובלת ממצפון לא נקי. היא כותבת את העלילה ולא נוצר האפקט המתאים. “נעמי’לה, שמרי על השוני במקצבים!” ישראל מתערב בכתיבה. סגנון קצוב–קשוח בפיו של רמי. הדס מרככת את הסיטואציה ברכות ובאהבה.
נצמדתי אליו בלהט וחשתי בנועם את קווי גופו המחוטב ואת מתח שריריו. נשימותיו הכבדות חלפו על פניי עם משבי–הרוח הקלים. הלילה מופלא. לגופו של רמי ריח טרי ורענן כריח האביב בעמק. סערתי עם רמי לתוך עולם שלא ידעתי אותו. עולם שמעבר לאדמה ולשמים. שניתן לתפוס בו קולות בידיים, לראות בו ניחוחים, לשמוע צלילים שטרם שמעתי. גופי נשמע לקצב הצלילים החדשים. חושי חיו חיים משל עצמם. משושים צמחו להם, לגשש בהם את רמי…
היא שוכחת את עצמה בכתיבה, מניעה שפתיים, וחיוך דק מתפשט בפניה. חייל קורא: “אני מוכן להיות הפרטנר שלך בשיחה הזאת, רק תסכימי, רק תסכימי.” הד”ר חיים שוהם מחרה–מחזיק אחריו: “תרוויחי הון אם תגידי לי מה חשבת ועם מי דיברת.”
המדבר, החום ושיח צעירים מעניקים לה השראה. הפרק העשירי מתחבר כפרק ריאליסטי לחלוטין. אחת לאחת העובדות מועתקות מהמציאות: המעוז הלח והיבש, החולדות, החתולים, השלווים, מיגים מנמיכים טוס מעליהם והתקפות האוויר על ראשיהם, השבת אש במקלעים לפגוע במטוסים, ההרוגים והפצועים. אפילו התקרית עם הנער הבדווי שהניח קורת עץ כמחסום בכביש, לקבל כיכר לחם, וכן החלפת המילים בין רמי לבדווי הועתקו מילה במילה מהמציאות. קצין תמיר, רחב כתפיים מדגניה א’ הנחית בעוזי מכה עזה על כתפו של הבדווי וגידף אותו. הבדווי צחקק: “אתה ערבי ולא יהודי. היהודים רחמנים ואתה לא.” הוא לא הבין כי המחסום שהציב ועצירת הפתע שגרם סיכנו אותם. היתקלויות לא נעימות עם בדווים אינן מקריות. הקצין מדגניה א’ מפליא אגרופיו בבדווים על ימין ועל שמאל בשל גניבתם מזון מהחיילים. הבדווים אומרים: “הוא לא יהודי,” ובורחים מפניו. היא לא יכולה לעמוד מן הצד ולראות את ההתאכזרות כלפיהם. לא אחת היא עומדת בין הקצין לבדווי המועמד למכות ואומרת: “מעל גופתי, תכה אותו.”
הקצין גוער בה: “אני לא צריך לפרנס אותם.”
היא רבה אתו: “עזוב אותם, הם מסכנים. מה יש? אז הם גנבו כיכר לחם, ממילא אנחנו זורקים כיכרות לחם.”
הקצין בשלו: “לא אני. אני לא זורק לחם.”
הקצין והלחם. תמיד ותמיד הוא נושא בתרמילו כמה כיכרות לחם, ועיניו צרות בחיילים שמחיבתם לבדווים, מחלקים להם מזון ומגינים עליהם מפני אכזריותו.
בעיות על בעיות מתגלעות עם הקצין מדגניה א’. החיילים באים אליה שתעצור את אגרופיו. בגלל נחישותה לעזור למוכים, יצא לה שם של אוהבת בדווים. למען הדיוק, תכונותיהם מסקרנות אותה. להערכתה, יהודי לא יסבול מצבים שהבדווי עומד בהם.
העצבות רודפת אותה במדבר ומכתיבה לה את פרק י הטעון כולו עצבות המבוטאת דרך סלנג היתולי, אך ככל שהתיאור מתקדם והולך, מחלחל סלנג עצוב שבעצוב. ברוחה היא חוזרת לבית העלמין עם ניחוחות של פרחים טריים. עיניה עצומות ואפופת ניחוחות היא שולחת ידיה לתלוש עשבי בר מסביב למצבה האפורה שהוקמה בחלקת קבר בקיבוץ, על תל האדמה השחורה ומדברת עם ישראל עד רדת החשיכה. שפתיה נעות לתפילה בווריאציה לתפילה שחיבר ישראל בעבר. ‘אלוהים שלי, עוד פעם אחת עשה עמדי חסד. קמצוץ של נחת בחיים. רק כף של נחת. כה עצובים ימי. תן לי רק עוד פעם אחת לחוש את תחושת הימים ההם. כשהגוף היגע מתמתח, מתרענן במקלחת והלילות שיכורים מעסיס ומעייפות.’
במבוא לפרק יא תשבץ את פנייתה זו לבורא עולם, ובהמשך הפרק יזרמו סיפורים ששאבה ממכתבו הארוך של ישראל למאשינקה, מזכירתו של מאיר יערי, בשנת 1944. גם תרחיב בתיאור קורותיהם של סלומון, יוסף אחיו ואלימלך בהשראת קורותיו של אליהו רפופורט, ידידו המלומד והחריג של ישראל.
חורף 1970. בחזית הדרומית מלחמת ההתשה בעיצומה והאבדות בנפש מדכדכות. חייל ועוד חייל נקראו להתייצב לפני בורא עולם, ומלחמת התשה מעכירה את האווירה במדינה. קולות זועקים לנקיטת צעדים שיובילו להסדר מדיני מיידי, אך רבים מאלו מסתייגים מוויתורים מפליגים על שטחי סיני הכבושים. היא מתאמצת לצעוד בראש הצועדים בדרכים מאובקות, להראות לאהובה שהיא לא מזדנבת אחר אנשי הקומנדו הצעירים. אסור שיראה במעללי אנשי השייטת החסונים, שלא ישמע את צחוקם הקולני, כמו זה שרעם במוצב המזח הגבוה בפורט תופיק אשר בקצהו הצפוני של מפרץ סואץ. מפקד השייטת, זאב אלמוג, פקד לרדת לים. כהרף עין הבחורים תפסו מקומותיהם בסירת גומי גדולה, ואילו היא הביטה מבוהלת מטה לעומק המים, ורגליה קפאו מצינה. “דודה, דו–דה!” צפצפו וצרחו קולות הבחורים. חרד למעמדה גער המפקד בפקודיו. בקול מתכתי ציווה להשתתק מיד.
“דודה, דו–דה!” איומיו נבלעו בקריאות שהתחזקו יותר ועוד יותר. “תיפסו את נעמי!” במהירות הבזק פשט אלמוג את זרועותיו לעבר מותניה ושישו ושימחו בספינת הגומי הגדולה. הבחורים אימצו את תרגיל ההפתעה של המפקד בעתלית ובפורט תופיק והוסיפו משלהם. מכל מזח זרועות פלדה מעיפות אותה מעלה כנוצה ומטילות אותה מטה לספינות הפטרול כאילו אינה אלא צעצוע.
צחוק והשפלה. בשפל השעה רופא היחידה מלבב את רוחה בשיחות פילוסופיות רציניות, וגם קצין צעיר מבקש להתקרב לבדידותה. סגן עמי איילון ראה אותה דומעת ושאל:
“למה את בוכה?”
“מה פתאום אני בוכה.”
השאלה המביכה והשקר לא יחזיקו מעמד. הירח המלא בשמי סיני משנה צבעיו והשפעתו עליה השפעה מאגית. הירח הזורח מאיר לה מחשבות והגיגים ומעורר בה חוויה מיסטית. “איזה פנים מוזרות יש לך פתאום?” עמי איילון תוהה על מה היא חושבת ושואל: “את מרגישה לא טוב?” היא מהדקת שפתיים. איך תאמר לו שכאשר הירח של סיני מלא, פניו של ישראל מופיעות בו בבהירות, ואז הגעגועים והמחשבות צרורים בחבילה אחת.
עמי אילון שואל למצבה. היא מספרת לו על ישראל שלה והקשבתו קושרת ידידות ביניהם. עמי הולך לצדה במסעות במדבר ומדבר אתה על ספרים שקרא ועל ספריה שלה. אט ואט עמי פורץ לה דרך בסלעי הקשיחות של חבריו. עמי וחברו השמנמן, בן קיבוץ גבעת ברנר, פופולרים ביחידתם בזכות הצטיינותם בפעולות קומנדו נועזות וסודיות. עמי פורץ לשתיקות האבלות הארכניות עם שאלות ועם שיחות נפש. יחסו החם כלפיה מרכך את מעללי הבחורים, בעיקר כיוון שמתרשמים כי התבודדותה או שתיקותיה המוזרות נגזרות עליה מחמת ההפרזה בעלבונות שעולבים בה. בכל הזדמנות היא מתרחקת מהחבורה הצעירה, ואנשי השייטת שוגים לחשוב כי הם אחראים לכובד מבטיה.
“די, ישראל, אתה מכאיב לי,” היא מתחננת במסתריה.
“אני מבקש את סליחתך,” ישראל מתנצל על הכאבים החדים שמסִבּים לה הגעגועים אליו, “אבל ההופעה שלי לא תהיה ממשית אם לא אכאיב לך.”
ישראל נעול בנפשה מקשיב לכל הרהוריה העולים יחד עם מראות הטבע שנפרשים לפניה.
נוף מדברי מרהיב משתרע לפניה בנסיעה הארוכה בחולות סיני. בדרך לבסיס חיל הים בשארם א–שייח’ הביטה למרחבים שבדרום סיני וחשה כאחד מפלאי הטבע שנבראו בימי בראשית. העיניים במרחבים משתאות מהנופים. חולות ללא גבולות, גבעות גרניט בצבעי אדמדם ואפור כהה, מדרונות לבנים צחיחים וגבעות שחורות חרוכות, אבנים עצומות וסלעים בעלי צורות ופרצופים — כולם כרובצים כאן מששת ימי בראשית.
אווירה מתירנית ואהבה חופשית טופחות בפניה תכף להגיעה לבסיס חיל הים בשארם א–שייח’. רוח תרבותם של ילדי הפרחים של שנות השישים פשה בכל פינה בבסיס. פראות מינית נוטלת מהצעירים טוהר ותמימות שמתהווים בצמיחת אהבה ורֵעות. היא מתבודדת במחבואה בין השיחים ומקוננת על המאה הרומנטית שנעלמה בעשרות השנים. בפינה ירוקה באי הקטן של בסיס חיל הים, על גזע כרות, מכונת הכתיבה הקטנה שלה מצטנעת, וברקע דברי הלוחם מפיקוד הצפון מרעידים את אצבעותיה המתקתקות מעל הקלידים. רפאל איתן המכונה רַפול, קצין הצבא הבכיר, מצליף במילים בקיבוץ בית אלפא: “יש לי הצעה בשבילכם,” קם ואמר לקיצוניים שבשמאלנים שהפיצו מעשיות על התנהגות בזויה של חיילים כלפי ערבים מסכנים, גלגלו שמועה על חיילים ישראלים שאנסו ערביות. “לכו לאלמנות ולאימהות השכולות ותספרו להם שהבנים שלהם נפלו תוך כדי אונס בחורות ערביות! תהיו אמיצים!”
רפול, לוחם עז רוח, עמד על הבמה וברטט אהבתו לעמו ולארצו עלב במארחיו השמאלנים. בנפשה רפול נושא דבריו, וישראל לצדה. גומלת בלבה ההחלטה לבוא חשבון עם ממרמרי חייו, לחשוף את פרצופם האמיתי של הקנאים שבמרקסיסטים, שכל אמצעי כשר בעיניהם למימוש עקרונותיהם. היא תראה עד מה אנשים אמביציוניים ובינוניים עלולים בנסיבות מסוימות להיות אכזריים ומסוכנים כלפי החריג. יצורים קטנטנים מציקנים מתעופפים באוויר, פולשים למסתורה. בין השיחים מיני מזיקים חגים סביבה, צובטים וצורבים בבשרה. ישראל משמיע אנחה כשנזכר באיתן הג’נג’י: “עוד במועדון של ‘השומר הצעיר’ בווארשה לא הניח לי. בתחבולות ובתככים נהג לעמוד בדרכי.” מעיה מתהפכים. איתן הג’נג’י, אדם נמוך קומה, לגלג לדעותיו של ישראל. היא תסווה את דמותו בכתיבה.
אהבה, שנאה קנאה וידידות — רגשות מעורבים מקדיחים בעלילה חדשה. סיפור אהבה על רקע מערכת יחסים סבוכה בקיבוץ בימי מלחמת ההתשה מתאגד ונשזר בעלילה. העט בין אצבעותיה השבריריות נגעש עם רטט המחברת העבה החומה. בהונות האצבעות רושמות באותיות של קידוש לבנה כותרת מעובה: ‘דודי ורעי’. “נעמי’לה, לאט לָך. על הקיבוץ יש לכתוב יצירה בעלת ערך ספרותי–אמנותי.” קול רך מלחש בין הצמחייה, “השמיטי את המיותר. לאט לך, לאט לך, הרחיבי את התיאורים. אל תמהרי.”
יצירת מופת?! ישראל איננו ויבשו מעיינות מים חיים שמהם ינקה כוחות יצירה אדירים. במצוקתה עז רצונה להיאחז באהובה דרך העלאת סיפוריו בכתב בדרכה היא. מאפייני דמותו וסיפור יתמותו מאם צובעים את הפתיח של פרק יג. אפיזודה מילדותו בווארשה מתחברת באפיזודה אחרת מחייו בקיבוץ בית אלפא.
מארילה היתה איפוא אשה עגונה. כשבאה לגור בחצרנו היה אבא עדין רוָק וייתכן שמארילה תלתה אי–אלה תקוות ברוָקותו. עקרונות–חיים קבועים ועומדים היו לה. אחד מאותם עקרונות שלא ניתן לערעור, היה שאשה חייבת להיות נשואה.
סיפור מארילה העגונה, השכנה מווארשה, מתערבב בסיפור פּשקָה, האלמנה מבית אלפא, שתלתה תקוות ברווקות החבר הערירי. אנשי המשק גם הם קיוו שישראל יתחתן עם אלמנת ידידו, הצייר בנימין רוזנבאום. אכן, ידידות נפש אמיצה נזרעה בין ישראל, צייר חובב, לאמן המחונן. ארוכות בילה בסדנת בנימין עד שמחלתו הממושכת קיפחה את חייו והוא בן שלושים וחמש בלבד. מיכה, בן המנוח שטרם מלאו לו חמש שנים, נהנה מהחסות שפרש עליו ידיד אביו, מה גם שפשקה האלמנה נטעה בראש בנה הקטן שישראל יהיה לו כמו אב. וכך היה. שעות על גבי שעות עזר ישראל לילד היפה להתמודד עם בעיותיו האישיות. כשגדל והחל מיכה לומד בבית הספר, השקיע ישראל מחשבה רבה במציאת דרכי הוראה לעזור לו להתגבר על קשייו בלימודים. למיכה, ילד בלונדיני, בעל עיניים כחולות מימיות שגופו מוצק ושרירי, היה ישראל ממציא סיפורי הרפתקאות על שודדים. מצויד בתחמושת סיפוריו היה מיכה אוסף סביבו ילדים.
פשקה האלמנה, אישה כבדת בשר, דומיננטית ונחושה, עמדה באמצע חדרה ובצעד נועז לכבוש לעצמה בן זוג, התערטלה לעיני ישראל כשהופיע אצלה על פי הזמנתה. זמן קצר לאחר המעשה נפגעה כשבסופי שבוע ראתה אישה צעירה וזרה מתארחת תכופות אצל מי שייעדה להיות בן זוגה ואב חורג לבנה. פשקה הבחינה כי אין מדובר ביחסים בעלמא ואמרה למיכה בנה שישראל יתחתן עם אחרת ולא יהיה אתו. הילד שצמח לנער נאה חש נבגד. ישראל דיבר על לבו כי לא נשתנה יחסו אליו אבל מיכה לא אווה לשמוע והתרחק ממיטיבוֹ.
בהשראת ישראל ומיכה היתום חיברה את הסיפור על תיאודור הילד. סיפור חדש משל עצמה אף הוא מסתרג עם פרטים נוספים. יהודה–לייב, אביו של ישראל, לא אהב את מארילה שכנתו העגונה ולא משום שעשתה שעותיה אצל אשתו יותר מאשר בביתה שלה. לייב טיפח חתולים ומארילה גידלה תרנגולות. החתולים רדפו את התרנגולות, ומארילה רדפה את לייב בצעקות. נאמנה לתיאור ישראל את השכנה מווארשה, תיארה את דמות הכלאיים שהופיעה בדמיונה.
מארילה אשה גבוהית היתה, ארוכת רגליים וידים, רחבת–פנים ושופעת שדים…
ומאין צץ הגנרל הפולני בפרק שבכתובים? כשהתגורר ישראל בירושלים נהג לשאוב מידע על הנעשה בפולין משכנו שנקרא על שם הגנרל הפולני הידוע אַנדרֶס. בעברו היה אותו שכן איש צבא פולני ונוצרי ששירת בארץ ישראל עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. ועוד בפרק יג משובץ סיפור ‘בית הדום’ שחיברה על ספסל מול אדמת התל בבית העלמין, סיפור נוגע ללב על עוני ועל אהבת אם חורגת הלקוח מקורותיו של ישראל וכן שיבצה כאן את הפרוזה שחיברה בשעתו כתרגיל לפואמה שחיבר. כל אלה מצטרפים לסיפורי השודד גילָה–גול שמוישלה הילד מוכר לתיאודור היתום, סיפורים שחיבר ישראל למיכה היתום ולימים לבתו.
קשה לה עם הקָמופְלָז’. בספר אבלות רצונה לבוא חשבון עם הקיבוץ, לספר על עריצות הבינוניות ומעלליה. במצפון נקי וביושר לב חשוב לה לספר איך הבינוניות בקיבוץ קוטלת אנשים חריגים. הפצת שמועות על אהובה ולגלוגי חברים שדעותיו מיושנות קיצרו את חייו. אלמלא האגרסיביות המילולית והיהירות של החכמים של הטיפשים היה ישראל שלה מאריך ימים. דמות שלוימה גריבלט, מגיבורי הרומן, משורטטת כפי שנתפס בעיניה חבר המשק, איתן הג’נג’י, יד ימינו של סטינה. פה ושם האנשה וסמלים צצים, אך ככל שמקופלים בסיפורים סיוטי ישראל וסיוטיה, כן מידלדלים תיאורי טבע כסימבולים בכתיבתה.
ושלוימה, שהשיחות חביבות עליו מכל, דוקא מתבודד באהלו. וכל–כך למה? כדי להכין עצמו לניהול שיחות. שרוע הוא על המיטה, עששית מאירה לו והוא קורא בכתבי אבות הסוציאליזם. אוסף לו שלוימה גרינבלט מתוך הספרות המרקסיסטית גרעין כאן וגרעין כאן. נכנס לחדר–האוכל לארוחת–הערב וכרסו מלאה ציטטות מכתבי מרקס, אנגלס ולנין. מתיישב במקומו הקבוע אצל שולחנו, בחברת רעיו הקבועים, ומביע דעתו על הסעודה המוגשת ופותח בשיחות מלומדות. כל משפט שני פותח אצלו בציטטה מפי חכמי הסוציאליזם. בקיבוץ שמו הולך לפניו כבקי גדול בספרות המרקסיסטית. והוא מצטט חכמים בנימת–קול כאילו הוא עצמו הגה את דברי החכמה. בין שלוימה ואלימלך היחסים מתוחים. ראשית, משום שאלימלך איננו מחבב ציטטות, ושנית, משום שאלימלך אמר לא פעם על שלוימה: ‘שלוימה אמנם חכם, אבל חכם קטן.’
אמירה זו התגלגלה אל אזניו של שלוימה והוא כמובן עשה את שלו והשיב לאלימלך כמגיע לו לפי דעתו. פרחו הדיבורים והשמועות סביב אלימלך, על מנהגיו המשונים ואָפיו האנוכי והשקפותיו המפגרות והריאקציונריות.
היד הכותבת איננה מרפה מהכעס. היא תבוא חשבון עם החבורה הלוחמנית שדעות חבריה השמאלנים השתלטו על הקיבוץ וייסרו את ישראל שלה.
הרי זו דרכו של שלוימה גרינבלט. לפרקים קם בשיחת הקיבוץ ופולט ציטטה שאיש בעצם לא יודע מה משמעה, ויש חברים שמתרשמים מכך. יש אנשים שהם החכמים של הטיפשים. והטעם ברור. לעולם לא יבין טיפש של ממש חכם של ממש, ולכן טיפש של ממש איננו זקוק לחכם של ממש. שלוימה גרינבלט חכם קטן הוא, ובעבור זה חכם הוא בעיני אלה שחכמתם אינה רבה.
היא בסיני ורוחה משוטטת בבית אלפא עם ישראל. אצבעותיה רצות במחברת העבה. באמונה שלֵמה מאמין איתן האדמוני או סטינה ובעצם רבים מחבורת השמאלנים כי הם זה הקיבוץ והקיבוץ הם ורק הם. “בכישרונך תפקחי את עיני החברה, אולי…” רכון מעל ראשה ישראל מלחש. היא שוקעת בהרהורים נוגים בו: חולשתו הגדולה של ישראל הייתה שלעולם לא הביא לידי גמר את חשבון עולמו. היה עמו חשבון נפש ללא גבול, ללא סוף וללא תכלית. והכול מפני שכל חייו רץ אחר הנשמה היתרה שמשכנה היה בעצם בו בעצמו. הוא לא הכיר בנשמתו שלו כי יצריו העזים ורצונותיו הקשים הסתירוה מפניו. לאחר חזרתם לקיבוץ ישראל נשתנה. סירב ללחום על זכותו לחיות בקיבוץ כפי שהוא מבקש לחיות. וכיוון שלא נלחם על שלו, נלחמו בו.
“אתם רוצחים. רצחתם לי אותו,” צעקה דמומה מצטעקת מעומק הלב. אורות האקדמיה קרצו לו, אלא שהיה אסיר עולם של האידיאולוגיה ושל מציאות חייו כאחת. ישראל לא שעה לדברי החבורה הירושלמית שניסתה להשפיע עליו לא לחזור לקיבוץ.
“אתה סובל בקיבוץ. למה אתה מסרב לעזוב?! פנחס רוזן, ג. שלום, ח. ה. בן–ששון, רחה פריאר, לאה גולדברג ומי לא?! כל החברים שלנו בירושלים מציעים לך עבודה מכובדת בבירה שהולמת את מעמדך. כל ידידינו רוצים שתממש את כישרונותיך הקבורים כאן בסככה של התרמוסטטים. מאיצים בך להקדיש חייך למחקר. מבטיחים לך תנאי חיים טובים יותר. בירושלים תתחזק. הבריאות שלך תשתפר,” התחננה לפניו שיקיץ מהחלום על חברת מופת שתיבנה בקיבוץ. ישראל השלה עצמו. בשנות חייו האחרונות הודה שטעה ואמר:
“כאן ביתי, אין לי כוח להתחיל חיים חדשים.”
צהלה רעשנית של חיילים מביאה ערבוביה בחלומות. הבחורים שוחים וצוללים וצפים במים, משועשעים מנהלים מצוד אחר דגים חמקניים. מישהו צוהל. אבו–נפחא מפרפר בידיו, ועליה קופצת בהלה. דג קטנטן ועלוב מבחיל בפני הצ’רציל שלו. הדג חש בסכנה ומתעגלת ומתנפחת צורתו מרוב כעס. אבו–נפחא הדג המחופש חביב ביותר על החיילים. ידיהם המיומנות קוטלות אותו לעבודה יצירתית. בבלונים מנפחים את פגרו ומכינים מתנות לחברות, לבני משפחות וגם לאורחים. מאבו–נפחא ושכמותו עוברים גלגול נשמות והופכים למאפרות, למנורות שולחן ולמיני קישוטים ליַפּות שולחנות ומדפים.
בין השיחים ופכפוך המים היא מתמכרת לשלווה. רוח יבשה חודרת בין הגבעולים והענפים עם לחש של ישראל שלה: הניחי לנשמה לדבר, הנשמה לעולם צודקת. ונשמה מדברת בקשיי החיים בקיבוץ שגרמו לעזיבה של חברים, והנשמה מדברת בסטינה, והיד רושמת:
פתאום, התחילו שמועות נזרעות ונקלטות ונובטות ופורחות וצומחות בקיבוץ וכל השולחנות בחדר האוכל מניבים יבולי רכילות.
אי שקט במדבר השחון. סטינה, בחור תמיר ונאה, היה מהלך בין השולחנות עם חבורתו וזורע זרעיו וקוצר יבוליו בהלהבת חבורתו נגד ישראל. “נעמי’לה, לכל אדם זכות לאופיו וזכות להשקפותיו,” באוזניה נעימת קול חם שמהדהד לא תמס את הקרום הקשה שמקשיח את הלב. במאבק אידיאולוגי חסר פשרות סטינה וחבריו קיצרו את חיי ישראל. בלהט הוויכוח החריפו דברים קשים באדם חולה לב. זבובים ויתושים נוחתים על הפנים ועל הגוף, ופה ושם צְבייה בעור השזוף המגורה. נפיחות וכתמים אדמדמים וצורבים זורעים הזבובים והיתושים במצח, בלחיים, ברגליים ובזרועות הידיים וברגליים. לא גירודים ולא עקיצות יפריעו לסיפורי סלומון ואלימלך, גיבורי העלילה שידברו בהתנכלותו של סטינה לאדם עתיר כישרונות כישראל שלה. סטינה וחבורתו החרימו אדם בעל שיעור קומה שצורת חשיבתו שונה מצורת חשיבתם. התופעה החברתית מוזרה. הרי לא כל החברים טיפשים. כיצד שיר טיפשי הפך את סטינה למשורר גדול?
בין השיחים רוח שרבית חובטת בענפים. הגבעולים מצליפים אלה באלה והיא ביניהם חבוטה במרה שחורה. סלומון יספר על מה ולמה רדף מי שרדף את ישראל.
בא ערב ואני מבקש להיכנס אל חדר–האוכל, ורומק חוסם את דרכי. רומק הוא החרזן שלנו בקיבוץ. לכל חג ומועד חורז הוא חרוזיו. בחור שצורתו נאה וקלסתרו נאה והוא היפה בחבורת הכבדים של שלוימה גרינבלט. יכול היה הבחור להסתפק במנת היופי שהעניק לו האל, אלא שלא די לו בה, משום שחרזן הקיבוץ הוא. סבור רומק שחרוזיו יפים לכל האנושות והוא רואה עצמו משורר גדול. אך משום שהוא רואה עצמו כך ואחרים אינם רואים כך, מהלך לו הבחור כל הימים ובלבו הרגשת עלבון של משורר דגול, שאין מבינים לנפשו. וכל העלבון וכל הרגשת הגדלות בשל אותם חרוזים שהוא חורז נאמנה לכל חגיגה ובכל עת–מצוא. ושנאתו לאלימלך עזה. ראשית, משום שאלימלך באמת אמן הוא, ושנית מפני שאלימלך כופר בכשרונו. טוען אלימלך, שחרוז הוא חרוז ושיר הוא שיר. ובין שיר של משורר וחרוז של חרזן, הבדל בכל זאת יש. ואלימלך, כדרכו בקודש, מטיח את האמת בפני הכל ואוסף גדול ומגוון של שונאים אגר לו בעטיין של אמיתות אלו. ולא רק בשל הטחת האמת רבים שונאיו. אלימלך שהקפיד כל כך לשמור באמנות על המידה, הכל עשוי אצלו ללא מידה. מה לעשות שצמח והגביה קומתו מעל כל קומה בינונית? נכנס אלימלך לחדר–האוכל ודמותו כיפחת עד שאפילו אדם בעל קומה ממוצעת נראה נמוך לידו. אך משום שנאלץ בשל גבהו להשקיף על הכל ממעל, חשדו בו הבריות בהתנשאות. בני–אדם פירשו אצלו הכל שלא כהלכה. ואלימלך ידידי, היה נפש בודדת בעולם הגדול הזה ובקיבוץ הקטן הזה.
היא חוזרת הביתה לחופשה. חסידה, מורה חיילת ב’מַרכּוס’, בית ספר לחינוך נערים חסרי השכלה במסגרת צבאית, מטפלת בילדה משעות הצהריים המאוחרות ואילך. חסידה הצעירה מגיעה מחיפה עייפה. נחה את מנוחת הצהריים ורק לפנות ערב מתפנה בממש להתמסר לענייניה. הבת מתלוננת, אומרת את שלה בעניין החיילת ונמלטת מהעיניים המתות של אמה.
הילדה איננה טועה. אמה אישה במצוקה. מהבסיס היא הולכת היישר לבית העלמין ומבית העלמין שמה פניה הביתה, לירושת ישראל. צוללת ביומניו ובמאות מכתבי האהבה ששלח לה. בלי סוף משננת בעל פה את מאמריו ואת כל עבודותיו הגמורות והלא גמורות. דפים מודפסים של מאמרו ‘האישיות החשודה’, מאמר תשובה לביקורות שהוטחו כלפיו לאחר גירושו מהקיבוץ, יופיעו כקמופלז’ בסיום פרק יד. דרך נקודת ראות אינטימית תלך מן הפרטי אל הכללי בתיאור הדינמיות של הקיבוץ. אובייקטיביזציה! שמרי על אובייקטיביזציה, ישראל מזהיר אותה. אמנם כן, בקיבוץ חיי היחיד וחיי הכלל מתמזגים לחזית אחת. שותפות גורל קיימת בין החברים כולם. האדם בקיבוץ שותף ביצירה ובהכרעה. ברוח הקבלה תציג את הקדושה ואת הטומאה.
— ויש קדושה בקיבוץ, דוד סלומון?
— יש הדס. יש ויש.
— איזו קדושה היא דוד סלומון?
— הקדושה שביצירה, הדס. הקיבוץ … אלה הם חיים שנתעשרו ביצירה.
— ולמה בחיי היום–יום שלנו לא מורגשת קדושה זו? דוד סלומון, באילו ניצוצות אפשר להחזיק כשטובעים יום–יום בים דברים המעכירים את החיים?
— הדס, הקיבוץ הוא אחדות של ניגודים רבים. לעולם אינו יכול להיות שלמות. מעולם לא היה בקיבוץ מוסר אחד ויחיד. כשיש לאדם בקיבוץ משבר נפשי או רוחני, באים הניגודים לידי גילוי קשה יותר. ובתקופות של שקט ואושר, באות האחדות והשלמות לכלל גילוי. אבל, הדס, תמיד היו ניגודים, ולהשלים צריך עם כך שהכל מתפתח אצלנו תוך כדי ניגודים, שהם לפעמים חריפים מאוד.
— דוד סלומון, ולא היה אף פעם צר כאן כפי שצר לי המקום הזה?
— היה, הדס, ובצר לי, לא אחת פקדו אותי חלומות מן העולם ההוא. חלומות על חיים אחרים.
— ועכשיו, דוד סלומון, עכשיו כשבגרת, שוב אינך חולם חלומות על חיים אחרים?
— חולם, ילדתי. לפעמים חולם. אך כל החלומות ההם דוהים ודועכים.
— אתה שלם עם עצמך, דוד סלומון?
— שלם עם עצמי? המממ…ילדתי, אין אדם מגיע בחייו לשלמות עם עצמו. על–כל–פנים, אני שלם ביושרי ובלבי ובמצפוני.
החיילים מרפרפים על עיניה העצובות. אינם מבינים את פשר מבטיה המרוחקים. היא רוקמת סיפורים ומבעים מנוגדים מתחלפים בארשתה. הטוב והרע שזורים זה בזה. אהבה, רחמים, סלידה ובוז — תערובת של רגשות מעורר בה הקיבוץ. את המסכנים, שניתן קצת לרחם עליהם, נושאים אל על, על כל הלשונות, ואלה שהגיעו להיכן שביקשו להגיע והשיגו את שביקשו להשיג והעפילו אל הפסגה, אותם מבקשים דווקא להשיב לעמק–הבכא שלנו.
משארם א–שייח’ הם חוצים את ג’בֶּל מוסה בדרכם לאַבּו–רודֶס ולסודר, וכנפי הדמיון שלה מגיחים אליה מול הר סיני ובכל הנדידה במרחבי המדבר. היא שוכבת תחת שמי סיני התכולים ורואה עצמה בשר מבשרם של שנים–עשר השבטים. ימים ולילות בנדודים ולא מרפה ממנה ההרגשה שהיא איננה לבדה. היא הולכת עם בני ישראל במדבר. היא נודדת ארבעים שנה ותלאות המסע המפרך מוגיעות אותה. היא בת לשבט משנים–עשר שבטי ישראל ההולכים אחרי ענן האל. מעמד הר סיני, לוחות הברית בידי משה, טוהרה ויראת קודש כובשים את חזיונותיה. היהדות היא מעמד הר סיני. את צריכה להאמין באלוהי ישראל כמו שמשה רבנו צייר אותו,” קולות מדברים בה. היא מהרהרת בספרות שקראה על פרעה אחנתון שמאס באלילים וחיפש את האל האחד והיחיד. הוא העתיק את ממלכתו לאַח’תאתן, היא עמארנה של ימינו, ושם הקים מקדש לאלוהיו האחד והיחיד, הוא ‘גלגל השמש’. המצרים לא היו מסוגלים להאמין באל שאינו נראה ואינו נגלה מול עיניהם, לעומתם בני ישראל האמינו בבורא עולם אחד ויחיד והיו מצאצאי אברהם אבינו שנתברכו בכישרון ההפשטה ובחשיבה דיאלקטית, עולה במוחה המחשבה. אין זאת כי אם תכונה מולדת היא זו. בגמרא יש ביטוי לחשיבה היהודית הדיאלקטית. וקרל מרקס? הוא מצאצאי משפחת רבנים מפורסמת מן העיר טְריר, עורר התפעלות בעולם עם צורת חשיבה יהודית דיאלקטית. בהכללה ניתן לומר כי באשר נפוצו שבטי ישראל לארבע רוחות תבל, זרמה החשיבה המופשטת בעורקיהם והורישו תכונה זו לצאצאיהם. בדווי נקרה בדרכה והיא מהרהרת כיצד השפיעו אורחות חייהם של הבדווים, מגדלי הגמלים והצאן, על צורת חשיבתם. לתחושתה, אילו למדו באוניברסיטאות, היו מצטיינים במקצועות הדורשים חשיבה מופשטת עמוקה.
“נעמי, אם תשתי מהוויסקי יחד אתנו, נקבל אותך אלינו,” בראס אֶ–סודר שבמערב מדבר סיני איש קומנדו מנפנף בקבוק ויסקי לנגדה ותולש אותה מהרהוריה. האלוף בּוצֵר, מפקד חיל הים, הורה להעניק ויסקי משובח לאנשי שייטת 13 בסיום כל ביצוע של פעולה צבאית, והנה כעת היא יושבת במעגל החיילים מהוססת על החול הצהוב הרך והלוהט, וקול מתגרה מחרה ומחזיק אחרי חברו: “נעמי, את משלנו, תשתי אתנו,” יש לה הזדמנות פז להשתלב חברתית, אם רק תוכל להשתחרר מכבלי תרבותה. איש הקומנדו נותן בידיה את הבקבוק ואין דרך חזרה. הנשמות הטובות מלעיטות אותה לגימה ועוד לגימה והמשקה החריף צורב בגרונה. היא שיכורה כלוט. עיניה השחורות מזוגגות. בין גיהוק לגיהוק פיה פולט הברות בודדות, וליחה נושרת מקצוות הפה. גופה רפוס. ראשה מסוחרר ושמחה והילולה בקרב החבורה. פניה של הסופרת הנכבדה מתגוללות בחול הצהוב, וחרחורים וצפצופים וקולות לא נעימים משתחררים מאיבריה בלא שליטה. במדבר נשברים חוקי חייה אך מהיום ואילך ייפתחו לפניה שערי חסד.
השתכרותה, מעשה גבורתה, משנה את ימיה מקצה לקצה. מעתה ואילך יתחרו הבחורים, כולם בלי יוצא מן הכלל, מי יפנק אותה יותר מחברו. מארגנים לה מים טובים במקום מי כלור ממיכלים שגורמים לה בעיות במעיים. החיילים שואלים למחסורה ומהר מאוד מתמכרים להומור החריף שלה ולסיפוריה. היא אישה חכמה מאוד, מסכימים ביניהם שהשמועה על חוכמתה נכונה, ופורשים לפניה את בעיותיהם ומבקשים עצה. היא כבשה את לב הבחורים, אבל האבל היה לצל בחייה. האבל כערפל מכסה עליה ומותיר אותה בבדידות פנימית.
לילות סיני. ירח וכוכבים מבהיקים במסילתם. מאורות מאירים על חולות לבנים אין סופיים. היא מביטה אבודה לתוך המרחבים האפלוליים, הדוממים.
מלחמת התשה. אש ותמרות עשן ואבק מתרוממים לנגד אנשי יחידת הקומנדו הנודדים במדבר לעבר מעוזים הפזורים בגדה המזרחית של התעלה. ההפגזות ממערב מרעישות את אזור התעלה, והרוח נושאת באוויר רסיסים של מתכת לוהטת בגדות התעלה.
“מה את כותבת שם כל הזמן?” חוזרים ושואלים אותה הבחורים.
“אל תפריעו לי.” ידה רצה על הדפים המתמלאים פעם בדיו ופעם בעופרת, ומתמידה בתיעוד מראות מלחמה ושפת לוחמים בעת ההפוגה, כחומרים אותנטיים לספר שבכתובים.
מלחמת ההתשה בעיצומה. היא ממתינה לאנשי השייטת החוזרים מפעולות בשטח האויב במדבר בעורף, אם בטָסָה אם בּבָּלוזה, אך בעיקר בראס אֶ–סודר. כאן היו מבנים שירש חיל הים מעובדי הנפט האיטלקיים ששהו במקום עד מלחמת ששת הימים. המבנים שימשו למגורים, לתחקירים, לתדריכים ולאכסניית ציוד. פעמים רבות היא מחכה ללוחמים השבים מפעולה במעוז בודפשט או במעוז אחר המוצב ממש בסמוך לשפת התעלה. הגזרה ממערב לתעלה מופגזת בקטיושות, במרגמות ובתותחים. היא אישה מפוחדת מטבעה, מוצאת עצמה על שפת תעלת סואץ אדישה לשריקות הפגזים. הסכנה כאילו איננה קיימת בטווח הקרוב לה. רעשי תותחים וטילים מתנפצים ומזעזעים את האוויר, וסיפורים ומעשיות על משה רבנו נרקחים במוחה. החיילים במעוז בודפשט מביטים אחרי תנועותיה משועשעים. “לנדוד אתך בסיני, זה משהו…” נימת דיבור מבודחת נזרקת לעברה.
האדמה רועדת מהרעשה ארטילרית, ואילו האיום ממנה והלאה. עיניה תקועות בשלווים המחפשים להרוות צימאונם במימי התעלה. השלווים, עושה רושם, מקור השראה לה. השרב הכבד בסיני מטיל עליהם תנומה, ורק התלוצצויות ובדיחות מעוררות את כולם. הקיבוצניקים שבחבורה צוחקים לסופרת האצילה על תמימותה. היא השתגעה? מה פתאום לתת לקיבוץ את כל משכורתה הגבוהה כקצינה? בני הקיבוצים הממולחים מלמדים אותה איך לרמות את הקיבוץ ומהי עצמאות כלכלית. במהירות הבזק היא תתפוס את ההנאה בחופש פעולה כלכלי. נתח ממשכורתה תפריש לתפנוקים. כעירונית תקנה בגדים חדשים, תכשירים קוסמטיים חיוניים ואיכותיים וכל חפץ אישי.
מלחמת ההתשה. באופק אין רמז להפסקת אש. במעוז בודפשט היא עפה באוויר מעל תעלות הקשר, תעלות המקשרות בין תעלה לתעלה. בבונקרים הדחוסים, המחניקים באות ויוצאות לפרקים להקות בידור צבאיות. שירים חדשים וישנים מתפזמים והחושים הרדומים מתאוששים. להתרשמותה, אין כמו השירים החסידיים והמקצבים המסורתיים של להקת הרבנות הצבאית להרים את מורל החיילים שנפגע מתכיפות התקריות הצבאיות. המצרים מוכים אנושות, בה בעת הפגיעות בכוחותינו קשות. הצנזורה מגבילה צעדים במתן דיווחים על הנפגעים. הצנזורה תובעת מהעיתונות להעלים מידע על אובדן חיי אדם, ולפעמים למשפחות הנופלים בלבד מדווחים על נפילת הבן. אכן, ועדת העורכים אמרה לעיתונאים כי יש לצמצם את פרסום הידיעות על הנופלים כי מורל העם נפגע עקב הדיווחים החוזרים ונשנים על הרוגים. העיתונאים מוחים אך צייתנים. בפרק זמן קצר אינם מדווחים על כל ההרוגים, והציבור הישראלי בעורף ובחזית ניזון מעיתונות שאננה המטשטשת את האמת כולה. נעמי מתקוממת. האומנם רק על מורל גבוה של העם שומרים? גיבורי מלחמת ששת הימים ומפקדי צבא בכירים חיים באופוריה. הם שוקעים בהילת הניצחון ובשטח הפקרות. בבונקרים התחמושת איננה מתוחזקת כהלכה. אני ואפסי עוד! אף לא אחד מעלה בדעתו שהמצרים ינסו לתקוף את צה”ל לאחר מלחמת הניצחון. הזלזול פושה בכול. האספקה לא תמיד מגיעה בזמן. אוכל, מים ומסטינגים אין תמיד בנמצא. לפעמים כמה חיילים נאלצים לאכול מאותו כלי.
זעזועי מלחמה. תיל מגודר סוגר עליהם במקום מרבצם. תותחים רועמים ופגזים משתוללים סביב המוצב שתעלותיו מכוסות על פי רוב בפחים. בתעלות ישֵנים ואוכלים עם מכת חולדות ענקיות ומבחילות המתרוצצות במעוזים. הביאו חתולים לסלק את החולדות, אבל הענקיות הבריחו את החתולים. קולות הפגזים יירגעו ומיד שלווה פסטורלית תרד כאילו אין מלחמה מתישה. הבונקר בעומק האדמה צר מאוד והמחנק במוצב נורא ואיום. משבי כנפות המאווררים אינם מקלים על הנשימה. הצפיפות גדולה, האוויר דחוס ומחניק. המיטות כולן תפוסות. החיילים ישנים בשיטת המיטה החמה. האחד יוצא החוצה לעמדת התצפית או למארב, והאחר תופס את מיטתו ונרדם. החיילים סובלים ממחלת המדבר. השמש קופחת עליהם ועייפות ואדישות משתלטות עליהם. על גדת התעלה הם נדמים בעיניה לציפורים של משה רבנו, לשלווים החומים–האפורים שפורשים כנפיים מעלה, אך צונחים מיד יגעים ליד המים. החשיכה מוארת בפנסים, בעששיות של נפט, בנרות דולקים ובטריקים משעשעים. מהטרנזיסטורים שירי הזמרת המצרית אום כּולתום נשמעים, ומישהו מגלגל עיתונים ללפיד, מדליק אותם בסיגריה ולפיד בוער מרַקד על חוטמו. מעל הבונקרים שורקים פגזים, והחיילים המורגלים בקולות המלחמה אדישים ומשועממים. יש מי שמשחק בבונקר שש–בש, ויש מי שמרקיד כיסא על חוטמו. עליזות ושמחה נשברת בפתאום. מיגים מנמיכים טוס ומטילים טילים לתוך מבואות הבונקרים. מתקפה כבדה של המצרים מפילה ממש בסמוך אליה חללים. אבלות יורדת על חיילי השייטת במוצב בודפשט שבצפון התעלה.
ופתאום חשתי ריקנות נוראה. ידעתי: ריקנות זו היא תחושת המוות. כך חשים את המוות. מישהו שהיה לי, חי אתי, נמצא אתי ממש, נהפך פתאום לאין. אפילו השיח והצמח והחולות שעיני רואות, לא היו לי אלא האין הנורא הזה. ובתוך הריקנות הזאת היה רק מוישלה הדמות הממשית היחידה בשבילי.
כתבה במחברתה.
“נו נעמי, איבדת את העט או העיפרון?” חייל מתלוצץ על התקפי עצבותה.
“את רוצה עט? יש לי לתת לך.” קול חם ורחום משתיק את החבר. ככלל החיילים משועשעים ממחברותיה המתמלאות בדיו או בעופרת בחולות סיני. אמנם כן, בכל מקום שמזדמן לה היא מתבודדת עם עצמה. מכתבי אהבה מישראל משתחזרים במוחה בסיני. כן וכן, הוא והיא צמחו זה לתוך זה, ואין היא מסוגלת לחיות, אלא כשהוא מתהלך לצדה. ישראל מדבר אליה בסיני. היא משיבה לו בנפשה. שפתיה נעות ולא אכפת לה שיחשבו שנטרפה דעתה.
“ישראל אהובי, אני מוכרחה לספר לך על מוישלה. מוישלה הוא מפקד המעוז. רמי הוא סגנו. בגלל בחורה יפהפייה נשברה ידידות עמוקה בין שני רעים במוצב.” היא מספרת לו על התפתחות העלילה של קצינים בני קיבוץ והקרע ביניהם.
ישראל מדבר בנפשה: “אל תתערבי במריבת הקצינים. אל תתני עצות. נעמי’לה, הניחי להם והניחי למתים. אל תספרי לי על מוישלה ועל הדס. כתבי על עצמך.”
לא ולא. היא מציירת דמויות לבטא מערכות יחסים ברמות שונות. היא רוצה לספר על חייה ההרוסים של הדס כיוון שאיננה יודעת אהבת אמת. היא רוצה לומר כי אהבה היא דבר קשה, מחייב. מעט אנשים ניחנו בכישרון אהבה. רבים מדברים באהבה אך אין זו אלא אהבה שטחית. היא רוצה לספר על מערכות יחסים. הגעגועים לאביו הובילו את מוישלה להדס שהייתה לידו כשאביו אלימלך מת. היא חלק מעברו של אביו ומעברו שלו. הוא התחתן אתה כאמצעי לחידוש הקשר עם אביו המת. הדס קשורה אליו בגלל סיפורי אלימלך שסיפר לה סלומון מאז ילדותה.
בניגוד למוישלה רמי אינו בחור מעמיק ואינו בוגר דיו לאהוב אהבת אמת. באשר לו, השגת הדס היא בבחינת תחרות ספורט. ליד מוישלה הוא יכול להיות משהו. בלעדיו רמי קשור בנופים, בצאן ובבקר, בחיקוי בעלי חיים כמו תן. רמי מאוהב בהדס בגלל רגישותו ליופי. הדס משתוקקת אליו אבל איננה מאוהבת בו.
אלימלך הוא היחיד שידע אהבה אמיתית, אלא שאהבתו למאשינקה הרסה את חייו. בגללה עזב את הקיבוץ וחי חיים עלובים בירושלים. מאשינקה, אמה של הדס, דמות קלילה. האם והבת נשים יפות. היופי פוגם בהתפתחות אישיותן והורס אותן. סלומון היה עד להרס של אלימלך ולמשבר היחסים בינו למאשינקה. כשמוישלה מתייתם, סלומון מאמצו. הוא רואה במוישלה נער שירש את תכונות אביו כולן, דרכו אלימלך חוזר לחייו. סלומון לא ידע מהי אהבה. בסיפורה הוא מקשר בין כל הדמויות. היא רוצה לומר לישראל שדרכו ידעה אהבה מהי. היא הכירה את הכובד שבאהבה. כשאמר כי איננו יכול להתחתן אתה, פגע במרכז חייה. מאהבה אמיתית אין אדם מסוגל להשתחרר. אילו סירב סירוב מוחלט להתחתן אתה, היו נהרסים חייה כפי שנהרסו חיי הדס. ישראל איננו, והיא מרגישה שהבחורה הזאת שייכת לה.
ישראל אישי, היום אספר לך על חוויות סיני. היא פותחת לבה בתיאור שחזתה במו עיניה לאחר התקפות ארטילריות עזות של האויב על מוצבי צה”ל שלגדות תעלת סואץ:
רוח המדבר מורטת בנו. החול מתישב עלינו והמרחבים הלבנים מסנוורים את העינים. עיט חג מעלינו. החולות אינם דמומים. הם ערים, דוהרים על גלגלי הג’יפ, מטילים מפעם לפעם אל תוך עיני שלדי רכב שרוף. ואז שבה המלחמה לדובב אלי. המרחבים הלבנים והשמים הכחולים לעומתם נראים צרים, נסתמו באדם, בטנקים, בלשונות–אש שאכלו באדם, בחול ובאויר. עולה שובל עשן של מטוס שהופל. חול המדבר השחיר והתפחם סביב שרידי המטוס וגם כששככו הלהבות עוד עלה העשן מן המטוס, התפתל מעלה להגיע אל השמים ולא יכול היה להבקיע לו דרך במרבד–האש שבאויר. אבל בערב שקעה החמה. שמש מדברית גדולה ואדומה וקרובה לאדמה והיא מאדימה את השמים, כאילו אין הדם זורם רק על החול אלא גם למעלה. ביקשתי שתרד החשכה ותכסה על הזוָעות. אבל במדבר ארוכים הדמדומים ולעולם אין יורדת בו חשכה גמורה. ירד הלילה והמדבר בער. השמים זרועים כוכבים בהירים וגדולים והכוכבים קרצו לנו כאילו קורצים האלוהים עם מלאכיו ובקרצותיהם הם לועגים לנו…
אביב 1970. ישנם שבועות רוויי דם. כמעט מדי יום ביומו חייל צה”ל נהרג בחזית הדרום, והדי העיתונות הישראלית משותקים בצו הצנזורה. על גדות התעלה אנשי שייטת 13 סופגים אבדות בנפש ורוחם נופלת. להרמת המורל הם מקבלים חופשה בת שבוע ימים. הצעירים יחד עם רס”ן נעמי פרנקל פורצים מהמדבר בנסיעה מטורפת לחגוג בתל אביב, לפרוק את מצבורי המתח הנפשי הבוערים בהם. בעיר התוססת והמוארת קיבלו מקצין העיר כרטיסים להצגה הסאטירית החדשה של חנוך לוין ‘מלכת אמבטיה’ שמועלית בתיאטרון הקאמרי. הביקורות בעיתונות הכתובה והדבורה משתלחות במחזה הפוליטי. סערת רוחות ציבורית לא מורידה את ההצגה לאלתר, ומסוקרנים הלכו אנשי השייטת רצוצים ומאובקים לתיאטרון הקאמרי. ברחובותיה הראשיים של תל אביב תהייה ובהייה וסחרור חושים משתלטים על הלוחמים. ברחוב דיזנגוף הם מרגישים כאילו צנחו לפלנטה אחרת. בתי קפה ומסעדות מלאים מפה לפה ומחלונות ראווה שפע פריטים במבחר עשיר ואופנתי כמבול מים שוטף את עיניהם. נעליים מצוחצחות יוקרתיות, חלקי לבוש תוצרת חוץ, אביזרים מעור ושכיות חמדה קורצים אליהם ברחוב הנוצץ.
תיאטרון הקאמרי מלא מפה לפה. אנשי חיל הים מתרווחים במושבים המרופדים באי שקט. טעם האבידות הכבדות שידעו אנשי הקומנדו הימי במוצב בודפשט בשבועות האחרונים וחוויית האתמול מבעבעת בהם. רגע לפני שעולה המסך הלוחמים גונבים רגעי חסד. האורות כבים ודממה דקה. על הבמה שירים, דיאלוגים צרחות, גידופים וחירופים ומשחקים באיברי מין. לחשושים וחריקות חרישיות של כיסאות עוברים את האולם הגדול. הבמה רועשת בגועל נפש. הלוחמים רתחים–רתחים. התבהמות, בהמתיות, ציניות וחוסר תרבות משווע במחזהו האלגורי השנוי במחלוקת של חנוך לוין על המצב בארץ אחרי מלחמת ששת הימים מוציאים את אנשי השייטת מאיזון נפשי. סצנה אחר סצנה משחררת מפיהם קללה. חייל נפל בתעלה. עיתונאי שבא לראיין את האלמנה הצעירה, מתנה אתה אהבים. לא יבש דמם השותת של חבריהם המתים. הם רדופים בקולות מיוסרים של פצועים, בזעקות גופות של נופלים. ובתל אביב חוגגים!! בתל אביב מעזים להעלות מחזה ביקורתי לגיטימי, אלא שמבזה את החללים ללא חמלה ורחמים וללא שמץ של יראת כבוד כלפי הנופלים וכלפי המשפחות השכולות.
חנוך לוין לא נכנע לקונצנזוס. בגסות ובחריפות לשון זועק על זחיחות מחשבה של מנהיגים, על תחושות הגדלות של הישראלים ועל חלומות האימפריאליזם ויוצא נגד המָטֶריליזם, ללא מעצורים. על בימת תיאטרון ממוסד לעג וזלזול כלפי החברה הישראלית. אפיזודה זדונית מתחלפת באפיזודה לגלגנית. חנוך לוין מכה בפצעים מדממים. על הבמה יצחק אומר לאביו אברהם שלא יהסס, שישחט אותו. עקדת בנים במלחמות ודימויה של מדינת ישראל למלכת אמבטיה מטריפים את חושי אנשי הקומנדו הימי. חמומי מוח הם פורצים מאולם התיאטרון לאורות הזוהרים של רחוב דיזנגוף הססגוני. “במדבר אנחנו נלחמים ומסתכנים ונהרגים ומדממים, והם בתל אביב מרשים לעצמם לשים ללעג ולקלס את הנופלים במלחמה!” אנשי השייטת צועקים בעצבים רגישים ומתוחים. הטירוף בעיניהם מבשר רעות. הם רוצים לרסק ולנפץ במו ידיהם חלונות ראווה מתעתעים, לעורר את הישראלים למציאות החיים כפי שהם חווים אותה על בשרם ולא זו שמציג המחזאי חנוך לוין. היא מזנקת לפניהם. חוסמת את דרכם. בחוכמה ובעדינות מצננת את רוחם.
בית המלון ‘אביב’ שבקרבת הים הפתוח מיועד ללינת הקצונה הבכירה. כאן היא משתכנת כשעבודתה במפקדת חיל הים. לפנות ערב היא משוטטת בהמולת העיר וגיהינום בנשמתה. צפיפות של בניינים ישנים וחדשים, זרם של עוברים ושבים, דהירת כלי רכב על סוגיהם בכבישים, פרסומות ענק — הרעש מסביב הומה בתוכה. “נעמי! נו, כמה טוב לי,” קול נרגש וידידותי מגיח מקרן רחוב ובבת אחת פניה הנוגות זורחות, “אני לא חייב לך תודה על מה שעשית בשבילי. את עושה קריירה בזכותי.” מאיר הר–ציון, מבטו מבודח וחייכני לא סר משני עלי התאנה המוזהבים שעל כתפיה. למראה הדרגות עיניו מצטהלות. מאיר הר–ציון אינו מגלה לה כי מאחורי גבה הציע לארנן לגייס אותה לצבא, להשיב לה כוחות חיים במסגרת חברתית תובענית.
ידידה לא טעה. אמנם היא שקועה עד צוואר באבלה, אך בעולם אנושי צעיר הקשור למערכת חוקים מאורגנת וקפדנית היא נשאבת לפעילות מאתגרת ונמרצת. בנוסף, הנוף האנושי מאלץ אותה להתנתק מהחשיכה הפנימית. כסופרת היא מפענחת עד תום תכונות אנוש; מתחקה אחר עולמות של צעירים ובוגרים במהלך התפתחותם בשירות הצבאי. מחשבותיהם, שפתם, מורשת אבותיהם, תנועותיהם נקלטות בעדשות עיניה החקרניות. מבעד לסיפורי חיים שתשמע תבחן כמדענית את דרכם של התהליכים החברתיים שמתפתחים בארץ ישראל. הצורך הנפשי שלה להתמודד עם בעיותיה מתעורר בד בבד עם סקרנותה הטבעית להבין את הסביבה. החברה הישראלית על רבדיה נפרשת לפניה כשטיח. ידידיה ומוקיריה מקווים כי המגע עם חיילים במאות ובאלפים — חיילים בצבא סדיר, בצבא קבע או חיילים במילואים — ישמש לה קרש קפיצה אל החיים.
היא הולכת על חוט דק בין שפיות לאי שפיות. מצועפת מבט נתלות עיניה השחורות בחלל. ישראל מדבר בנפשה: “החיים נמשכים. את מוכשרת מאוד. חובתך לחבר ספרים רבים, לתרום חלקך להעשרת התרבות האנושית.” לוטשין ורות אשר, השתיים מושכות אותה לחיים בהכרזות: “אינך יכולה להרשות לעצמך את העצבות. מצבך גוזל מבתך את חדוות הנעורים.” קולו של ישראל מדביקן: “נולדת לצחוק, להיות עליזה. החיים לא אפשרו לך זאת.” ישראל שחרר אותה מעצבות ומבדידות עמוקה שגזרו עליה היתמות והתפוררות ביתה עם עלות היטלר לשלטון. צוואתו מצליפה בה. למען הילדה תאסוף את מלוא כוחותיה להיאבק על החיים, תתלה עצמה על כל שביב של תקווה שיעביר אותה בבטחה את הגלים ההרסניים.
אין עדיין תגובות