החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מלכודת בקופסה

מאת: ,
מגרמנית: צבי ישראלי | הוצאה: | 2014-01 | 380 עמ'
זמינות:

32.00

רכשו ספר זה:

פורה של משפחה יהודית מברלין, שבה האם "מסורתית", האב "משכיל" ושתי הבנות ציוניות – חלוצות. ארבעתם כתבו את קורותיהם בשנות "ההתקדרות והמלחמה" – השנים 1936–1942, ב-350 מכתבים שכתבו זה לזה.
האב אריך פלק, הרחיק ראות וקרא נכון את התמונה הפוליטית המשחירה פניה ליהודים. אבל המציאות שיצרו המשטר הנאצי מחד והמנדט הבריטי מאידך – כן המנדט הבריטי – כלאו את בני משפחת פלק במלכודת שכל מאמציהם להיחלץ ממנה לא צלחו. הנאצים הקשו על היהודים להתקיים בגרמניה או לצאת ממנה והבריטים פיתחו את שיטת "הסרטיפיקטים" כדי לצמצם את כניסת היהודים ארצה. אריך ואנה פלק נלכדו במלכודת  בלא תקווה לראות, ולו רק עוד פעם, את הבנות ששלחו ארצה. בנות פלק – חנה וחוה, היו "חלוצות – ציוניות" במלוא המובן והקושי. חנה שרדה וראתה את פריחתה של המשפחה שכוננה, אך כאב השנים הקודרות לא עזב אותה והיא גנזה בקופסה את  ספור המשפחה מברלין.
צבי ישראלי, נכדם של אריך ואנה פלק, גיבורי הספר, תרגם מגרמנית כ- 350 מכתבים שכתבו בני משפחת פלק בשנים 1936–1942.
צבי ישראלי עבד כארבעים שנה ב"קול ישראל" כעורך חדשות וכתב כנסת. פרסם את הספר "אדוני היושב ראש כנסת במשבר", כתב תדריך בשנת 1998 לעובדי החדשות ברשות השידור: "הנה החדשות, מערכת החדשות בעבודתה". ופרסם מאמרי דעה רבים.

מקט: 001-2920-001
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פתח דבר

"קופסת התבונה" שלי — כך כינתה סבתי אנה פלק את בתה הנלורה פלק (אמי, חנה ישראלי, סבתא חנה). סבי, אריך פלק נהג לכנות את הנלורה "

הגדולה", כי היתה הבכורה ואת אחותה חוה (אוה) כינה "הקטנה". מבין הארבעה הכרתי רק את אמי, הנלורה. את אריך ואנה פלק הכרתי רק בשמם וראיתי את תמונתם ליד מיטתה של אמי. אם הם הוזכרו בביתנו, אז רק בשל היותם "הוריה של אמא". הם לא הוזכרו כ"סבא וסבתא" ובכלל לא היו נושא לשיחה. חוה ניבטה אלינו מן הקיר, מתמונה ישנה שאמא תלתה ליד מיטתה. ידענו שציירה וכתבה עברית ונקברה בבית הקברות של דגניה ליד הירדן. אבל שלשתם — אריך, אנה וחוה לא היו במשך עשרות שנים חלק מחיי ומחיי אחי הבכור אורי. אבל כל זה השתנה, כמה שבועות לאחר שאמא, הנלורה, נפטרה (25.12.2013).

כדרכו של עולם, אורי ואני באנו לדירתה הצנועה של אמא, "לסדר" את מה שהשאירה אחריה. אורי מצא את צוואתה, מכתב על "נייר בלוק" עם שורות, מכתב המתחיל במילים: "לילדי אורי וצבי…". אני מצאתי באותה מגירה קופסת פח (23X23X7) שפעם היו בה עוגיות, אבל כשפתחתי אותה מצאתי מכתבים! כ־250 מכתבים שכתבו אריך ואנה פלק להנלורה ב"חברת הנוער הגרמני" בקבוצת "קריית ענבים" שליד ירושלים, בין השנים 1936-1942. במבט ראשון ראיתי שהמכתבים מסודרים בקבוצות, קשורים ביניהם בסרט צמר ונושאים כל אחד מספר סידורי. מספר כתוב בדיו ביד קפדנית. למראה התאריכים שבראש כל מכתב, הבנתי מיד כי מצאנו "אוצר משפחתי". במשך כמה ימים נותרה הקופסה באמצע הדירה הדוממת. חשתי שהיא חשובה לי יותר מכל חפץ אחר שהיה שם — ב"ירושה". בחרדת קודש הצצתי במכתבים, ולא הוצאתי ולא פרסתי אותם לראותם. הרהרתי שעות רבות בשאלה מדוע אמא הסתירה ממני את דבר קיומם, אף שידעה כי אני צמא לדעת עוד ועוד על משפחתה — משפחתי. כמה שנים לפני מותה "עסקנו" כולנו בשאיבת מידע מסבתא על תולדותיה ועל משפחתה. נעה בתי בקשה ממנה רשות לכתוב עליה ועל אחותה חוה. דליה אשתי בקשה מחנה לתרגם יומנים אישיים שאנה פלק כתבה לתינוקות שלה הנלורה ואֶוי. מתן בני ואני נסענו לברלין לראות את הבתים שבהם גרה משפחת פלק עד סוף ימיה שם. קבלנו כמה מכתבים מענף המשפחה בסן־פרנסיסקו, לאחר מותה שם של מרגוט פייבוש, אחותה של אנה פלק. מכתבים דרמטיים! ובכל זאת ואחרי כל אלה — סבתא חנה לא גילתה לנו את "קופסת המכתבים". מדוע נצרה אותם והחביאה מעינינו? יותר מ־75 שנים הייתה הקופסה החתומה במגירה במרכז הדירה ואיש לא פתח אותה.

כשהבטתי בקופסה והצצתי במכתבים, פעם אחר פעם ויום אחר יום, גלגלתי במוחי את השאלה — למה? מדוע לא סיפרה? הכיצד לא הצליחה להתמודד עם אירועי הימים הרחוקים ההם, גם אחרי ששים ושבעים שנה? ואז עלה וחזר לנגד עיני הרגע שבו מצאנו את הקופסה ואת הצוואה. הצוואה — המכתב הפשוט "לילדי אורי וצבי…"הייתה סמוכה מאד לקופסת המכתבים, אולי אפילו מונחת עליה. רמז? הנחיה? — "זאת מורשתי, זאת צוואתי" רצתה סבתא חנה לומר?! "לא רק רכושי הוא ירושתכם אלא מורשתי, הטמונה במכתבים הישנים"! "הרמז" הזה סייע בידי לפתוח את הקופסה ולהתחיל לקרוא. אלא שהמכתבים הם בגרמנית, שפה שדברתי בה עד גיל ארבע…

לאט לאט, בעיקר בלילות, התחלתי להרגיל את עיני לכתבי היד, בעט, של סבא אריך וסבתא אנה. אריך כתב בקפידה ובסלסול, אנה במהירות, מלים רבות המכסות כל פינה בדף. הוא כתב על נייר המכתבים של המשרד שהיה לו עד שהתרושש, היא כתבה על נייר חלק, דק ומצהיב. לשניהם הייתה תחושה "היסטורית". הם כתבו לא רק לחנה ולחוה אלא כנראה גם לדורות הבאים. לכן הקפידו מתחילת ההתכתבות ב־1936 להוסיף מספר סידורי לכל מכתב. בכתיבה עצמה, מדי שבוע, דאגה סבתא אנה להזכיר את מה שנכתב במכתבים ששלחה חנה לברלין. וכך, אף שמכתביה של חנה אל הוריה לא הגיעו לקופסה, מספרת "הקופסה" גם את רב סיפורי המכתבים שחנה כתבה.

כנראה ש"התחושה ההיסטורית" הייתה טבועה גם בחנה. לא רק ששמרה על "הקופסה" היא גם אספה מכתבים אחרים, מסמכים שונים ובעיקר את כל המכתבים שכתבה לה אחותה האהובה חוה. אבל את אלה לא שמרה במקורם אלא הדפיסה במכונת כתיבה ישנה. וכך נוספו לאוסף הקופסה עוד 80 מכתבים של חוה.

את הקריאה והתרגום התחלתי ממכתביה של חוה, אולי משום שהדפוס הקל עלי בקריאה. אחר כך קראתי את מכתבי סבא אריך, אולי משום שכתב בכתב מאד מסודר ובולט. רק בסוף שלפתי את מכתביה של סבתא אנה, כמעט 170 מכתבים, כי כתב היד נראה לי בתחילה כ"קשה לקריאה". אבל עד מהרה התברר שהיא כתבה כמו אמי חנה והשתמשה בביטויים רבים ששמעתי מאמי. ככל שהשתפרתי בקריאה והתקדמתי בתרגום, חשתי שעולמם של בני משפחת פלק משתלב ומתמזג עם עולם התחושות והדעות שלי. גיליתי סבא חכם, סקרן, בעל ידע עצום ואוהב את בנותיו. אדם ויהודי שגדל על ברכי ההשכלה הגרמנית וההיסטוריה הובילה אותו מאתיאיזם וחילוניות קיצונית אל הציונות והשאיפה לבנות את ביתו מחדש בארץ ישראל. בשנים שכתב את המכתבים, 1941-1936, כתב גם "רומן אוטופי" (כך הוא הגדיר את היצירה) על תקומתה של מדינת היהודים. כתב היד המקורי, שאריך קיווה למוכרו להוצאות ספרים בכמה מדינות, כדי להרוויח ולשוב להיות "בעל הון" (וככזה להיכנס לארץ) נשמר בידי סבתא חנה וגם הוא כעת חלק ממורשת המשפחה. סבתא חנה שקדה לתרגם את כתב היד, ואף שהתרגום הוא "לעברית יקית" ולא מקצועי, הוא פורש לפני הקורא את רוחב השכלתו של אריך פלק והבנתו בהלכות מדינה, יהדות וחברה.

אנה פלק מתגלה במכתבים כאמא יהודיה בכל רמ"ח אבריה. היא דואגת לשתי בנותיה, הגוזלים שלה, משתדלת בכל מאודה לסייע בידן גם ממרחק ומעורבת בכל פרט מפרטי חייהן. מכתביה שופעים אופטימיות, אהבה, עצות מעשיות וסקרנות אין קץ לכל הקורה לבנות. היא בקיאה ביהדות, לומדת עברית, שומרת מצוות ושומרת על "הבית החם" בברלין הקרה הנעשית נוראה ליהודים ככל שחולף הזמן.

חוה האחות "הקטנה", כתבה לחנה שנה וחצי מברלין ואחר כך, לאחר שעלתה והתיישבה בדגניה א' עם גרעין "עליית הנוער", עוד שנה וחצי של מכתבים מדגניה. במכתבים הראשונים חוה היא בת ארבע עשרה וחצי ובאחרונים בת שמונה עשרה, אך בכולם היא בוגרת מכפי גילה, וכישרונותיה באים לידי ביטוי. אחד הכישורים — שפות. היא הצטיינה בעברית וכבר אחרי היותה בת מצווה, בברלין, החלה ללמד עברית. בבית הספר העברי בברלין (שנפתח אחרי שהנאצים זרקו את היהודים מבתי הספר הכלליים) הייתה התלמידה המצטיינת בעברית. היא גם דרשה מאחותה לכתוב ולדבר עברית. גם בדגניה בלטה דמותה הייחודית של חוה. ותיקי דגניה קידמו בטקס את "חברת הנוער הגרמני" שבאה אליהם והופתעו לשמוע נאום תודה בעברית שנשאה חוה בת ה־16 בשם חבריה. כשחיים וייצמן בא לדגניה לביקור, חוה ברכה אותו בשם "הנוער".

מלחמת העולם השנייה גרמה לה לסערת נפש אדירה ובין השאר כתבה בעלון של קבוצת דגניה א': "…מצבנו טוב באופן יוצא מן הכלל. דואגים לנו. אך חל שינוי ואין אנו נהנים. יש שסובלים מזה שחיים בכל טוב, עת שלקרובים ביותר אין כלום. הא, לו יכולנו לתת מן השפע… אבל ידינו כבולות". בהמשך הדברים הטילה ספק בנכונות של "הישוב" לסייע ליהודים הלכודים באירופה וכך כתבה: "אנו לא ירדנו חיים שאולה, איננו שרויים בחושך, ברעב. אנו כבולים בכבלי זהב ואין בידינו להגיש עזרה".

חוה מתה ממחלת הטיפוס שבו חלתה ב"חוות שטוק" שבנהלל, אליה באה בסוף 1939 מתוך רצון להשלים את הכשרתה החקלאית ולהתיישב במושב.

שנה לאחר מותה, באזכרה בבית הקברות בדגניה, אמר דוד גלעד שמטרלינג, מחנך ומראשי דגניה: "בעיני, חוה אינה אלא אחת האחיות האבלות שמתו בעודן באיבן במחנות הריכוז".

במחנה המוות אושוויץ, מצאה את מותה סבתא אנה פלק. במברק אחרון ששלחה מברלין לקרוביה בסן–פרנסיסקו, באמצעות "הצלב האדום" כתבה אנה: "כל אחיותיי נסעו! אין כתובת. צער שאין מלים לתארו. בקרוב אאלץ גם אני לנסוע. חיו יפה. התפללו למעננו! 01.10.1942. ברישומי הפקידות הנאצית נאמר כי נשלחה לאושוויץ.

באחרית ימיה, באפריל 1941 קברה סבתא אנה את אהובה סבא אריך פלק בבית הקברות היהודי של ברלין — "וייסנזה". בקרתי שם עם מתן בינואר 2013. ראינו את מקום הקבר ומצבה אין עליו. בקור של מינוס עשר מעלות, "ערכנו טקס", שמנו אבן, אולי חלוק נחל, על מקום הקבר. אחר כך שאלנו בקול — האם צריך מצבה? סבתא חנה לא רצתה ומתן הציע שנעשה "מעשה תרבות" שינציח את אריך ואנה פלק.

ספר המכתבים הזה הוא המעשה.

אוסף המכתבים הודפס בידי אורי ונערך בידי דליה, כרונולוגית, על פי תאריכי הכתיבה. במעבר מן הגרמנית לעברית, השתדלתי להקפיד על התוכן ולשמור על רוח הדברים, אף שהשוני בין המשפט הגרמני המנומס והסבוך, לבין העברית הקצרה והפשוטה שלי, ודאי שינה מעט.

אנה פלק "תיבלה" את מכתביה במלים עבריות ואותן כתבנו בהבלטת דפוס.

המכתבים "רוויים" בשמות של בני משפחה ומכרים ועל כן הוספנו בסוף רשימת שמות.

צבי

ירושלים, 11.07.2014

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מלכודת בקופסה”