אדם ברוק, פסיכיאטר בן 37, נדרש לאבחן את אנה, נערה חידתית ויפהפייה בת 17 החשודה ברצח אִמהּ, ולהכריע אם היא […]
יבבת סירנה החרידה את השמיים השחורים. הרופא התורן ציחקק עם הנהג. המתמחה הצעיר הביט עליהם נדהם. הרופא, שהבחין במבטו, חייך אליו וטפח על כתפו. “אז מה, אנחנו נראים לך גסי־רוח? מתבדחים לנו כאן בנחת בזמן שאשה מתבוססת בדם?” המתמחה האדים ולא ענה. הסירנה, שעדיין לא היה מורגל בה, ניקבה את עור התוף שלו. מבעד לעובי החושך היה ניתן להבחין באורות.
“זו הפנימייה”, אמר פתאום הנהג, והשניים הפנו את מבטיהם.
“מכיר?” הסתקרן הרופא. זו לא הפעם הראשונה שהם עובדים יחד.
“פעם רצו לשלוח לשם את בת אחותי. היו בעיות בבית ואחותי רצתה שהקטנה לא תהיה שם איזה זמן. היא שמעה על הפנימייה הזאת, ואני אמרתי לה שאם היא לא רוצה שהבת שלה תהיה בתולה זקנה שחיה ברחוב ומבשלת עוף לחתולים, שלא תשלח אותה לשם. זה מקום, לא היית מאמין. אשה זקנה מחזיקה בנות יהודיות כמו במנזר. כשעבדתי במוניות הייתי מביא מאשדוד את אחותה של המנהלת. טֶקסי סְפישל לא על חשבונה זה בטוח. מה אני אגיד לך. בלילה נועלים אותן בחדרים. אלה בנות צעירות. בנים אסור, וטלפונים מותר רק כשהמכשפה מאזינה. אין טלפון נייד, ועל אינטרנט אין בכלל מה לדבר. ממש בית־סוהר. והבנות האלה, מה אני אגיד לך, לא בריא שם זה בטוח, לא טבעי. תודה לאל שבעלה הנבלה עזב את הבית והיא לא שלחה אותה לשם”.
“הנה זה”, הוא הצביע אל מקום לא מוגדר. האמבולנס עצר ברחבה קטנה מרוצפת. כמה מכוניות חנו שם צפופות, ביניהן מכונית משטרה. השער היה מואר בפְלוּאוֹרֶסצֶנטים. הרופא נשם עמוקות וכל הבעתו השתנתה. מרוכז, תנועותיו מיומנות, ירד בקפיצה וקרא למתמחה. “קח נשימה”, אמר לו, “אני יודע שזו פעם ראשונה, ואל תדאג, אני אגיד לך בדיוק מה לעשות”. המתמחה חשב לעצמו, למה אני תמיד חייב שיראו עלי הכל. הוא קפץ אחרי הרופא, ושלושתם מיהרו דרך השער לכיוון הבניין המואר. אשה מבוגרת נמוכת קומה עמדה בכניסה. ניכר שניסתה לדבר, אך המלים לא יצאו. לבסוף הצביעה לעבר הצד האחורי של הבניין. “אוֹי וֵיי”, עוד הספיקו לשמוע בריצתם בתוך החושך. זרקורים של המשטרה סרקו את הקרקע. “הֵי, הנה־הנה”, נשמע שוטר בעל קול של ילד. על האדמה שכבה פרקדן אשה. עיניה פקוחות למחצה. פניה לבנות. שמלתה מופשלת. הרופא התורן לא היה צריך לבדוק אם יש לה דופק כדי לדעת שהיא מתה. “בוא, חביבי, יש לנו עבודה”, אמר למתמחה. המתמחה ההמום לא זז.
“המת הראשון שלו”, הסביר הרופא התורן לשוטרים וחייך למתמחה, “בוא, קדימה. אל תדאג, לכולם קשה בהתחלה”.
מתמיד ידע אדם שבתוכו פנימה יש גוש דחוס של משהו הדוחק בו והולם עמוק תחת שלוותו. לעתים כינה אותו בוֹר ולעתים סיכוי. וכך היה מיטלטל עד שמשהו קרה בחייו. לא אירוע מסוים. אולי הצטברות השנים, אולי היחלשות המרקמים, אבל יום אחד עלה האי־שקט הזה והציף את האיברים ואת החושים, והישות כולה התמלאה אי־נחת.
ועוד זמן עבר, שבו נהג אדם את מנהגיו ואת ימיו, ורק רעיון מוזר עלה בו, עיקש ותלוש, שרצונו לכתוב סיפור. כך פתאום ללא סיבה או הֶקשר. ומשעה שעלה, סירב לפוג.
הוא רצה לכתוב סיפור על משהו שידע אותו ידיעה רחוקה, שאינה מגולמת בצורה. אם מישהו ממכריו הלא רבים היה רואה אותו, היה מוצא שקורן ממנו דבר־מה זר ולא אופייני שכן היה אדם מופנם מאוד, ושמור, ואילו עתה הוא מזוג חוסר־מנוחה תמידי, מהבעת פניו הפרועה ועד לאיבריו הארוכים המתפזרים בגולמניות לכל עבר.
אף שחש מבוכה במצבו החדש, אהב את הקול הרוחש בו, המתדפק על כתליו – כי משעה שפרץ, ידע שתמיד רצה בו ונזקק לו שיתפרץ.
הוא לא הסביר מדוע ביקש כמה ימי חופשה מן העבודה. לא הבין בעצמו. ימים שלא עשה בהם שום דבר מיוחד מלבד לישון ולקרוא. ביום האחרון מילא חובות שונות, שילם תשלומי עירייה, קנה בטרייה נוספת למחשב הנייד שלו, דבר שרצה מזמן ולא התפנה אליו. ואז נזכר שיש לו חוב לספרייה העירונית. הוא נסע בקו 18 והגיע וירד בתחנה. עלה במדרגות של בניין הספרייה ונכנס, וחשב שהנה חופשתו תיכף מסתיימת ולא עשה בה דבר.
בצאתו מן הספרייה חלף על פני בניין בית־המשפט הסמוך, ועלה בדעתו להיכנס ולצפות בְּמשפט. כפסיכיאטר היה עד מומחה במשפטים שונים, אבל מעולם לא נכח במשפט שלא שימש בו בתפקיד זה.
הוא בחר אולם באקראי, נכנס והתיישב. האולם היה קטן ורק קומץ אנשים נכח בקהל. שופטת, ולצידה קלדנית. על דוכן הנאשמים שתי נשים לא מאוד צעירות וגבר מבוגר. שוטר נתן עדות.
שלושת הנאשמים היכו אותו בשעת מילוי תפקידו, קראו לו נאצי, התלונן, העוכרי־ישראל האלה, שביום של פיגוע מפגינים בעד הרוצחים.
אדם ביקש לצאת, אך לא רצה להסב תשומת־לב ולהפריע בעת מתן העדות. בקהל הבחין בכמה אנשים שנראו לו בדיוק כמו השלושה שעל הדוכן. להוטים, כועסים ומלאי ביטחון. הסנגורית קמה ושאלה את השוטר אם הוא יודע על מה היתה ההפגנה. השוטר אמר שהוא לא צריך לדעת, זה ברור. “האם היתה זו הפגנה לא חוקית?” המשיכה ושאלה. מישהו בקהל שאל, “ואם היא חוקית, היא חוקית? הרי לא זה העניין, כי החוק הוא לא צדק”. הסנגורית הסתובבה לאחור ואמרה, “רוֹנִי לא עכשיו”, וחזרה והפנתה את מבטה, “כבוד השופטת, סליחה”. “די כבר עם זה”, אמרה השופטת והקלדנית נקשה. אדם ניצל את ההזדמנות ויצא.
חשב לעזוב, והחל לפסוע אל עבר היציאה. אבל אז נמלך בדעתו ועצר, הסתובב אנה ואנה, עלה וירד בין הקומות, ולבסוף נכנס לאולם אחר.
קהל גדול התאסף בו למרות החום הכבד. משפטה של הבחורה, שזוהתה באמצעי התקשורת כנערה בעלת פני המלאך שרצחה באכזריות את אִמהּ, עורר סקרנות רבה, ואנשים התדפקו על דלתות הפלדה הרחבות, עד ששוטרים צעירים וחסונים סגרו אותן וחסמו את המעבר. אוויר מהביל חדר פנימה מבעד לחלונות הרחבים, הקרועים לרווחה לאורך קירות מתקלפים. מזגן לא היה ואנשים נופפו בעיתוני היום כבמניפות. פקיד בית־המשפט הכריז על בואם של השופטים והקהל נעמד על רגליו. דלת נפתחה בקצה האולם. השופט פֶּרוּאָן נכנס וצעד לעבר הבימה המוגבהת, העיף מבט פזור סביבו כמוודא שאכן הגיע למקום הנכון, ורק אז התיישב במקומו. משני צדיו התיישבו השופט זכריה והשופטת דלל, שאדם הכיר ממשפטים אחרים ששימש בהם כעד. את השופט מלכיור פרואן זכר אדם בבהירות. הוא למד אצלו בקורס שעסק בפילוסופיה של המשפט, במסגרת הרחבה של לימודי הרפואה שלו.
הקהל התיישב בהדרגה. האוויר עמד. הדלת בקדמת האולם נפתחה, ושתי שוטרות הובילו את הנאשמת פנימה. היא צעדה במהירות ולא הביטה לצדדים. לפתע עצרה. שתי השוטרות נעצרו גם הן. אחת מהן משכה בזרועה של הנאשמת בתנועה לא סבלנית, אלא שהצעירה היתה מסומרת למקומה, והשוטרת ויתרה והסתכלה חסרת־אונים בחברתה.
אדם ישב בקצה השורה, ליד המעבר, והיה יכול לראות אותה מקרוב. פניה הצעירות היו קשות וחיוורות, עיניה נעוצות בקהל. אדם כינס את רגליו הארוכות, אסף את עצמו מהלוך־נפשו הפזור, ומבטו שוטט עד שנח על איש צעיר מאוד יפה־מראה. עיניו של הבחור בורות שחורים, נוצצים, מבעו קשוח וממוקד בנערה. ושוב הסתכל בה אדם. ובבחור. עיניהם היו מצולבות. מבטיהם לפותים. חיוורונה הלך והחריף. הזמן נמתח ונמתח, ואז בבת־אחת חזר צבעהּ והתרככו זוויות פיה, והיא המשיכה בצעדים מהוססים והתיישבה בכיסא המיועד לה וצווארה מוטה מעט הצידה. מושיטה את הצוואר לתליין, חשב. הקשיוּת נעלמה לגמרי, ובפניה היה משהו מרוחק ולא ממוקד.
החום הלך וגבר, ריח הזיעה היה ספוג בכל. כפות ידיו היו לחות והוא תחב אותן לכיסיו, אגב כך פגע מרפקו בגבר בעל חזות עבה שפלט ברגזנות דבר־מה שלא שמע בבירור. השופט פרואן השעין את זרועותיו לפנים באיזו רפיסות, אולי בגלל החום, אצבעותיו הפרושות אחזו בקצה הדלפק. אדם הבחין כי ציפורניו של השופט אכולות עד לשורש, וקצות הבשר חשופים.
בתקופת הלימודים התגורר עם שני שותפים. אחד מהם, בווידוי שגרתי – תמיד תמה אדם מדוע התוודה דווקא בפניו, הוא שאינו מעודד כל קרבה – אמר, הידיים הן הפָּנים של הנפש, השער שעוברים בו הכי הרבה עצבים, הכי הרבה אינפורמציה, הן המקום שבו הקיום שלנו כולו נאסף לנקודה אחת, הן מושטות החוצה, לקשר, בלעדיהן לא היתה אהבה, לא היה דבר. כך אמר וידיו התרוצצו הנה והנה, ופניו הזיעו, ואדם חשב, מלים, קליפות עבשות. הרי כל מה שהוא צריך זה חיבוק ממישהו או ממישהי, ולישון קצת. שוב נשאב מבטו לציפורניו של השופט פרואן. הציפורניים הרי מתחדשות ללא הרף. גם אחרי המוות הן ממשיכות לצמוח. הוא קירב את ציפורניו־שלו אל עיניו והסתכל בהן, כוחות מחודשים זרמו לתוכו והוא התרווח בכיסא העץ.
איש בעל שפם עבות וסנטר כפול התיישב בשורה לפניו. הוא הגיע באיחור, סיגר כבוי תחוב לו בפיו הבשרני, ובדרכו לכיסא דחף אשה בגיל העמידה ששלחה אליו מבט זועם. הוא נשען לאחור, חיוך הזדקר על פניו הוורדרדים, העיף מבט סביב ופלט גיחוך קצר ויבש. אדם ידע בוודאות מתמיהה ומדויקת להפליא שהיה יכול להרוג אותו, כך סתם.
ואז נתפס בדמותו של הסנגור. נועם דרור, שמע מישהו מאחוריו מלחשש את שמו. כמה הוא צעיר. בטח רק סיים את ההתמחות וכבר משפט כזה, חשב בהערכה. במעורפל שמע על המקרה. כמעט לא קרא עיתונים, אלא שזכר משהו, אולי שמע ברדיו, אבל לא היה בטוח. כל־כך מיעט לעקוב אחר המתרחש בעולם החיצון.
הסנגור רכן מעל לנאשמת, ככל הנראה הורה לה לקום, אבל היא הרימה את פניה אליו בתימהון. עכשיו דיבר אליה ארוכות. תחילה נדמה שאינה מקשיבה, אולם כעבור שניות אחדות קמה בכבדות ונעמדה, גֵווה היה קמור וכתפיה מכונסות. אדם ראה שהיא נמוכת קומה.
“האם את מודה באשמה המיוחסת לך?” שאל השופט.
היא הרימה את ידיה שהיו שמוטות לצד גופה וכרכה אותן סביבה.
ועבר זמן.
“אנה”, חרק קולו של הסנגור בחלל השֶׁקֶט. “אנה”, אמר שוב וקולו התפורר לתוך האוויר. אדם מתח את צווארו. פניו של הסנגור הצעיר היו אדומים מאוד, ואדם ראה כי הוא משקֵע את עיניו ללא הרף בנאשמת, שלא הסתכלה בו או בשום דבר אחר.
“אני… אני לא יודעת, אני מצטערת”. קולה היה מפתיע, עמוק ומבוגר בתוך גופה הצעיר.
“אנה, את חייבת לענות, את חייבת”, אמר הסנגור, סמוק כולו, ואולי צעיר יותר מדי למשפט כזה.
“אני חייבת?”
“כן”, ענה השופט, “את חייבת”.
היא הרימה את ראשה והפנתה אותו, אלא שתנועתה כמו לא הובילה לשום מקום. השקט נמתח כמו מסטיק. אדם שמע את לבו, ולרגע פעמו בקול לבבות הכל. ואז שמע את קולה, ובבת־אחת חש ביתר שאת את אוויר הקיץ, עבה ואינסופי.
“אבל… אני לא… אני לא יכולה. אני מצטערת”.
הביט בה שוב. עיניה היו מרוחקות זו מזו, אפה דק אך לא קטן, אבל מה שמשך את תשומת־לבו היו שפתיה. צבען אדום־סגול, אם כי היה בטוח שאינן משוחות באודם, לחלוחיות ועסיסיות למראה, זרות בפניה החיוורות. צוף, חשב. צוף שרוצה לפרוץ החוצה מהחרכים הדקיקים המרושתים בשפתיים. יצריוּת חרישית, לא צפויה, מתפרצת, היתה במראֶהָ המסוגף משהו.
“האם את מודה באשמה המיוחסת לך?” צלף שוב השופט פרואן.
היה נדמה לאדם שעבר זמן רב עד ששמע את קולה העמוק, המתמיה. “כן, אני חושבת… כן”.
“אבל אנה”, התפרץ פתאום הסנגור. פניו הצעירים, המכוסים עדיין פצעי בגרות, תפוחים מהתרגשות.
השופט הרים את ראשו והביט עליו בתשומת־לב. אנה הֶרְסְט עוד עמדה מכונסת וידיה חובקות את גופה, ואז כמו התעצמה אחיזתן של הזרועות למין לפיתה, והיה נדמה לאדם שבתנועה זו היא מבקשת להיעלם.
“אדוני הסנגור, בפעם האחרונה, מה מתרחש כאן?”
“כבוד השופט”, עיניו של הסנגור התרוצצו בין פניה של אנה הרסט לפניו של השופט. “אני… אני לא מבין, אני לא יודע, אנה… אבל הרי לא עשית את זה, את אמרת לי…” קולו התרסק אל תוך הדממה, נשימתו כָּבְדָה והוא הרכין את ראשו.
“אולי כדאי שאדוני יירגע”, אמר השופט בקול שקט ושטוח.
“כבוד השופט”, אמר הסנגור ושלח את ידו לעניבתו בתנועה לא רצונית, ניסה לסדר אותה ללא הצלחה, “אני זקוק להפסקה כדי לשוחח עם מרשתי”. המלים הרשמיות נשמעו מאולצות בפניו המוכים.
“נתכנס מחרתיים באותה שעה”, רעם קולו של השופט, “עד אז אני מצפה ממך להגיע לתמימות דעים עם מרשתך. האם אני מובן?”
נועם דרור הינהן בלי קול וראשו עדיין שמוט אל עניבתו. השופט קם על רגליו.
“כבוד בית־המשפט”, רעם פקיד בית־המשפט, והשלושה נעלמו בפתח הדלת שנפתחה לקראתם.
אין עדיין תגובות