איש בגן החיות

ספר שני של אחד הסופרים האהובים והמצליחים של "תשע נשמות"!

שנתיים לאחר ש"מאישה לשועלה" נהיה רב-המכר הגדול של אנגליה בשנות העשרים והשלושים, הוסיף דייוויד גארנט ללמוד וללמד על נבכי נפשו של האדם. הוא עשה זאת בנובלה הבלתי נשכחת "איש בגן החיות". לפנינו דמות ושמה קרומרטי, צעיר שבעקבות ייסורי אהבה כולא את עצמו מרצונו מאחורי סורג ובריח בכלוב בגן החיות של לונדון. קרומרטי מציג את עצמו לראווה: הנה, אדם! והוא נהפך לאטרקציה הגדולה של המקום.

בגן החיות חווה קרומרטי את טשטוש ההבדל בין האדם ליתר היצורים בממלכת החי. הוא נחשף למציצנות וסקרנות, לאהבה וכבוד, לקנאה, רוע לב, ולחמדנות. דווקא היחשפותו של קרומרטי לעיני גדודי המבקרים בגן החיות הצובאים עליו נעול בכלוב – היא-היא המאפשרת את שחרורו האישי.

קרומרטי לומד על עצמו דרך החיות, אך מי יותר אנושי? האדם או החיה? גארנט חושף, בין היתר, את אופיין של החיות כ"אדם נטול מסכות", אופי אשר בניגוד לבני האנוש, אינו משנה את צורתו באופן מאולץ. החיות נשארות "אנושיות" ונאמנות לעצמן תמיד. והאדם? וסיפור האהבה?

כמו תמיד, גארנט פורש את עלילתו בכתיבה מזהירה, מלאת רגש וחמלה, ובכישרון נדיר לומר את דבריו בפשטות מושלמת.

 

 

"במקרה של גארנט העלילה פחות מכרעת והדרך היא החשובה – הצורה, המילים והמהלך ההרמוני בין האקורדים שבונים אותה." חורחה לואיס בורחס

 

 

דיויד "באני" גארנט, סופר מחברי קבוצת "בלומסברי", נולד ב־1892 בברייטון שבאנגליה כבנם היחיד של העורך הספרותי הנודע אדוארד גארנט והמתרגמת קונסטנס גארנט. הוא היה פציפיסט וסרבן גיוס, ומלבד היותו סופר פורה, תרמו גם חייו הפרטיים האקסצנטריים לפרסומו ולמעמדו בתולדות הספרות. בגיל חמישים הוא עורר שערורייה כשנשא לאישה את אנג׳ליקה בל בת העשרים, בתם של מאהבו לשעבר דאנקן גראנט ושל ונסה בל, אחותה של וירג׳יניה וולף.

גארנט פרץ לתודעה הספרותית ב־1922 עם ספרו "מאישה לשועלה", שזיכה אותו בהכרה מצד הקוראים ובתשומת לב רבה מצד המבקרים. הם סיווגו אותו כסופר פנטזיה, סיווג שידבק בו עוד שנים רבות לאחר מכן ויסיט את תשומת הלב מההיבטים החברתיים והפסיכולוגיים של כתיבתו. גארנט יצר עולמות משונים וריאליסטיים כאחד. תיאוריו היו מפורטים להפליא, ועם זאת היתה כתיבתו בהירה ונקייה. הוא פרסם כארבעים ספרים במהלך חייו.

מקט: 4-1298-64

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר שני של אחד הסופרים האהובים והמצליחים של "תשע נשמות"! שנתיים לאחר ש"מאישה לשועלה" נהיה רב-המכר הגדול של אנגליה בשנות […]

---

ג'ון קרוֹמַרטי וג'וזפין לאקֶט מסרו את כרטיסיהם הירוקים בשער המסתובב ונכנסו אל גני 'החברה הזואולוגית' מהכניסה הדרומית.

היה זה בוקר יום ראשון, יום חמים של סוף פברואר. באוויר עמד ריח אביבי המהול בריחותיהן של החיות — יאקים, זאבים וכבשי מוּשק — אך שני המבקרים לא חשו בו. הם היו צמד נאהבים, והם היו שקועים במריבה.

עד מהרה הגיעו אל הזאבים והשועלים, ושם נעצרו מול כלוב ובו חיה הדומה מאוד לכלב.

'האנשים! כל היום את דואגת לרגשות של האנשים,' אמר מר קרומרטי. בת לווייתו לא השיבה, ועל כן המשיך: 'את אומרת שההוא מרגיש ככה, וההיא מרגישה ככה. כל מה שמעניין אותך הוא מה שאחרים מרגישים, או עלולים להרגיש. הלוואי שהיית שוכחת מכל האחרים ומדברת קצת על עצמך, אבל נראה לי שאת מוכרחה לדבר על רגשות של אחרים כי אין לך רגשות משלך.'

החיה שמולם השתעממה. היא הביטה בהם לרגע ושכחה אותם מיד. היא התגוררה בחלל קטן, וכבר שכחה שמחוצה לו יש עולם שבו יצורים כמוה רצים הלוך ושוב.

'אם זאת הסיבה,' אמר קרומרטי, 'איני מבין למה את לא אומרת אותה. היה ישר מצדך לומר לי שאינך מרגישה דבר כלפי. מה שאינו ישר הוא קודם לומר לי שאת אוהבת אותי, ואחר כך לומר שאת נוצרייה טובה שאוהבת את כולם.'

'שטויות,' אמרה הצעירה, 'אתה יודע שאלו שטויות. זה לא בגלל הנצרות, אלא מפני שיש כמה אנשים שאני אוהבת מאוד.'

'את לא אוהבת אותם מאוד,' נכנס קרומרטי לדבריה. 'אי אפשר לאהוב מאוד נשים כמו הדודות שלך. אי אפשר. נדמה לך שאת אוהבת אותן רק מפני שאין לך אומץ להישאר בלעדיהן.'

'אני יודעת את מי אני אוהבת ואת מי לא,' אמרה ג'וזפין. 'ואם תכריח אותי לבחור בינך ובין כל האנשים, אהיה טיפשה אם אתמסר לך.'

דינגו

Canis familiaris, תת־מין

ניו סאות’ ויילס, אוסטרליה

'מסכן הדינגו,' אמר קרומרטי. 'מוצאים פה תירוצים קלושים מאין כמוהם כדי לכלוא את היצורים האומללים. הוא פשוט כלב.'

הדינגו ייבב וכשכש בזנבו. הוא ידע שמדברים עליו.

ג'וזפין נפנתה מבן זוגה אל הדינגו, ופניה התרככו.

'נראה שהם רוצים שיהיה להם כאן הכול, כל חיה שבעולם, גם אם היא כלב רגיל ולא יותר.'

הם פנו מהדינגו, הלכו אל הכלוב הבא והתבוננו זה לצד זה ביצור השוכן בו.

'הכלב הצנום,' קראה ג'וזפין את השלט. היא צחקה, והכלב הצנום קם והתרחק מהם.

'אז זהו הזאב,' אמר קרומרטי כשנעצרו כעבור כמה צעדים. 'עוד כלב בכלוב… להתמסר, ג'וזפין? את נשמעת לי כמו מטורפת. ובכל זאת, זה מוכיח שאת לא מאוהבת בי. אם את מאוהבת, זה עד הסוף. אי אפשר להיות מאוהב בכמה אנשים בעת ובעונה אחת. אני יודע זאת מפני שאני מאוהב בך, וכל אדם אחר הוא אויב שלי, בהגדרה.'

'אילו שטויות!' אמרה ג'וזפין.

'אם אני מאוהב בך,' המשיך קרומרטי, 'ואת בי, פירוש הדבר שאת האדם היחיד בעולם שאינו אויב שלי, ואני האדם היחיד בעולם שאינו אויב שלך. תהיי טיפשה אם תתמסרי לי? כן, את טיפשה אם נדמה לך שאת מאוהבת בי, ואני אהיה טיפש אם אאמין לך. אנשים אינם מתמסרים למי שהם מאוהבים בהם — הם נעשים מי שהם, במקום להתהלך עטויי שריון.'

'אין פה שום דבר חוץ מכלבים מאולפים?' שאלה ג'וזפין.

הם צעדו יחדיו אל מתחם האריות, וג'וזפין שילבה את זרועה בזרועו של ג'ון. 'שריון. אין בזה שום היגיון. אני לא יכולה לשאת את המחשבה שאפגע באנשים שאני אוהבת, לכן אין לי כוונה לחיות אתך או לעשות אתך משהו שיפגע בהם אם הם ישמעו.'

על כך השיב ג'ון במשיכת כתפיים, כיווּץ גבות, חיכוך חוטם ותו לא. במתחם האריות פסעו השניים לאטם מכלוב אל כלוב עד שהגיעו לטיגריס שהתהלך בסוגרו אנה ואנה, הלוך וחזור והלוך וחזור, והטה את ראשו הססגוני בתנועה מוכרת ללא נשוא. שפמותיו התחככו בקיר הלבנים.

'הם משלמים ביוקר על היופי שלהם, יצורים אומללים,' אמר ג'ון לאחר שתיקה קלה. 'והנה לך הוכחה שאני צודק. האנושות רוצה ללכוד כל דבר יפה ולכלוא אותו, ואז באים המוני אנשים לראות איך הוא גוסס לאטו. בגלל זה אנשים מסתירים את מי שהם באמת וחיים במסווה.'

'אני שונאת אותך, ג'ון, אותך ואת הרעיונות שלך. אני אוהבת את בני האדם — את רובם — ואם אתה טיגריס ולא בן אדם, אין לי מה לעשות בעניין. אני לא משוגעת; אני מוכנה לומר לכל אחד מה אני מרגישה, ולעולם לא יהיו לי רגשות שלא ארצה לחלוק אותם עם כולם. לא משנה לי אם זו התנהגות נוצרית — מוטב כך מאשר לסבול משיגעון רדיפה ולנסות להפחיד אותי מפני שאני אוהבת את אבא שלי ואת דודה איילי.'

אך העלמה לאקט לא נראתה כמי שנפל עליה פחד כשאמרה זאת. ההפך הוא הנכון — עיניה ירו גיצים, עורה סמק, היא נראתה גאה ויהירה, ובלי הרף תופפה על אבני המדרך בחוד נעלה. התיפוף הרגיז את מר קרומרטי, על כן אמר דבר־מה בשקט, כדי שג'וזפין לא תוכל לשמוע; המילה היחידה שנשמעה היתה 'להפחיד'.

בפראות רבה היא שאלה אותו מה אמר. ג'ון צחק. 'מה הטעם לדבר אתך, אם את מתרגזת עוד לפני ששמעת מה יש לי לומר?' שאל.

ג'וזפין החווירה מרוב מאמץ למשול ברוחה; היא נעצה באריה השאנן מבט זועם עד כדי כך שמקץ רגע או שניים קמה חיית הטרף ופרשה למאורה שבירכתי הכלוב.

'ג'וזפין, חִשבי בהיגיון. או שאת מאוהבת בי, או שלא. אם את מאוהבת בי, לא תתקשי לוותר על אנשים אחרים למעני. מכיוון שלא זה המצב, הרי שאינך מאוהבת בי, ובמקרה כזה את דואגת שאשאר בסביבתך רק כדי להחמיא לעצמך. הייתי מעדיף שתבחרי לך מישהו אחר לצרכים כאלה. לי זה לא נעים, וכל אחד מהחברים הזקנים של אביך יתאים לכך יותר ממני.'

'איך אתה מעז לדבר אתי על החברים הזקנים של אבי?' אמרה ג'וזפין. השניים השתתקו. לבסוף אמר קרומרטי: 'בפעם האחרונה, ג'וזפין: התינשאי לי, ותתרחקי מכל הקרובים שלך?'

'לא! פרא טיפש!' אמרה ג'וזפין. 'לא, חיית פרא שכמוך. אינך יכול להבין שככה לא מתנהגים? אני פשוט משחיתה עליך מילים. מאה פעם הבהרתי לך שאני לא מתכוונת לאמלל את אבא שלי. אני לא מתכוונת לתת למשפחתי לנשל אותי ולהיות תלויה בך, כשאין לך אפילו די כסף לקיים את עצמך, רק כדי לספק את יצר הגאווה שלך. להחמיא לעצמי? אתה חושב שהעובדה שאתה מאוהב בי מחמיאה לי? הייתי מעדיפה כבר דוב או בבון. אתה טרזן מלך הקופים; צריך לסגור אותך בגן החיות. בלעדיך האוסף כאן לא שלם. אתה אטאוויזם הישרדותי מהלך בהתגלמותו הגרועה ביותר. אל תשאל אותי מדוע התאהבתי בך — זה מה שקרה, אבל אני לא יכולה להתחתן עם טרזן מלך הקופים, אני לא רומנטית עד כדי כך. ברור לי גם שאתה מאמין במה שאתה אומר. אתה חושב שהאנושות היא האויב שלך. אני יכולה להבטיח לך שאם האנושות חושבת עליך בכלל, היא חושבת שאתה החוליה החסרה. צריך לסגור אותך בכלוב ולהציג אותך כאן בגן החיות — אני שבה ואומרת — עם הגורילה מצד אחד והשימפנזה מצד שני. המדע יפיק מזה תועלת רבה.'

'טוב, אז כך יהיה. אני בטוח שאת צודקת לגמרי. אסדר שיציגו אותי,' אמר קרומרטי. 'אני אסיר תודה לך על שסיפרת לי את האמת על עצמי.' ואז הסיר את כובעו ואמר: 'שלום,' הניד בראשו קצרות והלך.

'בבון אומלל,' מלמלה ג'וזפין ומיהרה לצאת מבעד לשערים.

שניהם זעמו, אך זעמו של ג'ון קרומרטי היה נואש עד כדי כך שלא ידע שהוא זועם, והוא חשב שהוא אומלל ומיוסר מאוד ותו לא. ג'וזפין, לעומת זאת, היתה שרויה בהתרוממות רוח. היא היתה שמחה להצליף בקרומרטי בשוט.

באותו הערב לא הצליח קרומרטי לשבת בשקט. הוא הפיל כיסאות שעמדו כביכול בדרכו, אך עד מהרה גילה שהדיפת רהיטים אין בה כדי להביא מנוחה לנפשו. או־אז הגיע מר קרומרטי לכלל החלטה מיוחדת במינה — החלטה שאין צל של ספק ששום אדם מלבדו, במצבו, לא היה מגיע אליה.

הוא החליט להציג את עצמו לראווה, בדרך זו או אחרת, בגן החיות, כאילו הוא חלק מאוסף הגן.

ייתכן שנטייתו המשונה לעמוד במילתו די בה להסביר זאת. אך רבים מדחפינו הם עניין של גחמה גמורה, ואין להם הסבר הגיוני. והאיש הזה היה גאה וקשה עורף כאחד, ומשהחליט החלטה בלהט הרגע, התמודד עם השלכותיה והתמיד בכך עד שכבר לא יכול לסגת.

בפעם הזאת אמר לעצמו שיעשה זאת כדי להשפיל את ג'וזפין. אם היא אוהבת אותו, יגרום לה הדבר סבל, ואם אינה אוהבת אותו, אחת היא היכן הוא נמצא.

'ואולי היא צודקת,' אמר לעצמו בחיוך. 'אולי אני החוליה החסרה, וגן החיות הוא המקום היאה לי.'

הוא לקח עט ודף נייר והתיישב לכתוב מכתב, אף שידע שאם ישיג את מבוקשו ידון את עצמו לסבל. זמן־מה הרהר בכל הייסורים הכרוכים בחיים בכלוב מול ההמונים הבוהים בלעג.

ואז עלה בדעתו שהקושי של כמה מהחיות גדול יותר מהקושי שייגזר עליו. הטיגריסים גאים ממנו, חירותם חשובה להם יותר מכפי שחירותו חשובה לו, אין להם לא שעשועים ולא רכוש, ומזג האוויר אינו מתאים להם.