למרות שהוכח מדעית שהמריחואנה גורמת פחות נזק מטבק ואלכוהול, ולמרות שבארצות רבות כבר הותר השימוש בה, ולמרות יתרונותיה הרפואיים, החוק […]
מבוא
במהלך מאה השנים האחרונות בדקו מספר ועדות עצמאיות את השפעותיה של המריחואנה. בשנת 1893 הקים בית הנבחרים הבריטי את “ועדת המפ” [“המפ” פירושו קנביס, א.ר.], כדי לקבוע את מידת ההשפעה שיש לצריכת מריחואנה על “תנאי החיים החברתיים והמוסריים” של אזרחי הודו. הוועדה הגיעה למסקנה, כי “שימוש מתון בקנביס אינו מוביל, באופן מעשי, לתוצאות רעות כלשהן”. בשנת 1925, הודיעה הוועדה שבדקה את השימוש במריחואנה בקרב חיילי ארצות הברית המוצבים באזור תעלת פנמה, כי השפעות המריחואנה “תוארו באופן מוגזם ביותר”. עשרים שנה מאוחר יותר, ב-1944, מצא גם פאנל מומחי הבריאות, שמינה ראש עיריית ניו-יורק דאז, לה-גווארדיה, כי “ישנה הגזמה בחוליים החברתיים, הפסיכולוגיים והרפואיים המיוחסים בדרך כלל למריחואנה”, כפי שניסח זאת ראש העיר לה-גווארדיה עצמו.
בתגובה לעלייה בשיעור השימוש במריחואנה בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, הקימו הממשלות בארצות הברית, קנדה, בריטניה, אוסטרליה, והולנד ועדות, לצורך הערכת העדויות המדעיות הקיימות על הסכנות שבמריחואנה, לפרט ולחברה. ב-1969 הדגיש דו”ח ווטן הבריטי את הסכמתו עם מסקנות “ועדת המפ” ההודית וועדת לה-גווארדיה. בדו”ח נאמר, כי “לצריכה ארוכת טווח של מריחואנה במינונים מתונים אין השפעות מזיקות”. ב-1972 הגיעה ועדה ממשלתית הולנדית למסקנה, כי “ההשפעות הפיזיולוגיות של שימוש בקנביס הן בעלות אופי בלתי מזיק יחסית”. באותה שנה קבעה “הוועדה הלאומית למריחואנה ולשימוש לרעה בסמים”, שמונתה על-ידי הנשיא ריצ’ארד ניקסון, כי: “חברי הוועדה תמימי דעים כי השימוש במריחואנה אינו מהווה בעיה כה חמורה עד כדי צורך להעמיד לדין פלילי את האנשים שמעשנים מריחואנה, או מחזיקים בה לצורך זה”.
לאורך המאה העשרים, ממצאי אותן ועדות מומחים הואפלו על ידי טענות קיצוניות בדבר הסכנות שבמריחואנה. חוקים פדרליים וחוקי מדינה נגד מריחואנה הופעלו ברחבי ארצות הברית, בשנות העשרים ובשנות השלושים, בהתבססם בעיקר על דיווחים של שוטרים, תובעים ממשלתיים ועובדי ממשל הממונים על אכיפה בנושא הסמים, לפיהם מריחואנה גורמת לאנשים לבצע פשעים אלימים ונתעבים. לפי דברי מנכ”ל המשרד לסמים נרקוטיים, הארי אנסלינגר, “המכורים למריחואנה” הפכו ל”בעיה משטרתית גדולה” בארצות הברית. הוא טען, כי ניתן להראות ש”חמישים אחוז מהפשעים האלימים שבוצעו על ידי… מקסיקנים, טורקים, פיליפינים, יוונים, ספרדים, לטינו-אמריקנים ושחורים…, מקורם בשימוש במריחואנה”. אירגונים כמו “ההתאחדות העולמית להגנה מפני סמים נרקוטיים”, “ההתאחדות הבינלאומית לחינוך נגד סמים נרקוטיים” ו”איגוד הנשים הנוצריות לנזירות” הצטרפו למסע הצלב נגד מריחואנה. הם טענו כי מריחואנה יוצרת התמכרות, טירוף ומתירנות מינית. הם טענו גם, כי “רוכלי מריחואנה” מוכרים מריחואנה לתלמידי בתי ספר יסודיים, בתקווה להפוך אותם למכורים11.
בשנת 1944, לאחר חקירה מאומצת, שכללה מעקבים סמויים בחצרות בתי-ספר בעיר ניו-יורק, קבעה ועדת לה-גווארדיה, כי הציבור הופחד ללא צורך בדבר הסכנות שבמריחואנה. למרות זאת, שלושים שנה מאוחר יותר, כש”הוועדה הלאומית למריחואנה ושימוש לרעה בסמים” החלה בחקירתה, עדיין הושמעו כל הטענות משנות העשרים והשלושים. מאז התווספו טענות רבות נוספות. בשנות החמישים, קבעו פקידים רשמיים הממונים על אכיפת החוק, כי מריחואנה מהווה “אבן קפיצה” להירואין. הם שיכנעו מחוקקים בקונגרס ובבתי המחוקקים המדינתיים, כי עונשים תקיפים על עבירות מריחואנה – עד מאסר עולם – נחוצים כדי להפחית את מספר המתמכרים להירואין. בשנות השישים, טענו המתנגדים לשימוש במריחואנה, כי המריחואנה מסוכנת, כיוון שהיא גורמת לפגיעות קוגניטיביות ול”תסמונת אי-הניעה”, הדנים דור שלם של צעירים לכישלון אקדמי. בשנות השבעים המוקדמות, החלו מספר מדענים לדווח על נזקים ביולוגיים רציניים מן המריחואנה. הם טענו, לדוגמה, כי מריחואנה גורמת לאנומליות כרומוזומליות, לפגיעה במערכת החיסונית, ולנזק מוחי בלתי הפיך12.
במשך שלושים השנים האחרונות בחנו חוקרים, שמומנו על ידי הממשל, את כל הדרכים שניתן להעלות על הדעת, שבהן עלולה המריחואנה להיות מזיקה לאנשים המשתמשים בה ולחברה. חוקרים חיפשו הוכחות לפשעים הקשורים למריחואנה, לנזקים פסיכולוגיים, ולאי-הניעה. הם למדו את השפעות המריחואנה על היכולת הפסיכו-מוטורית, על התפקוד השכלי, ועל ההתנהגות. הם חיפשו קישור בין שימוש במריחואנה לשימוש בסמים אחרים. הם חיפשו הוכחות לנזק ביולוגי ממריחואנה, בדרך כלל באמצעות מתן מינונים גבוהים של THC (המרכיב הפסיכו-אקטיבי הראשי במריחואנה) לבעלי חיים, או באמצעות החדרת THC לצלוחיות-פטרי במעבדה, המכילות תאים אנושיים. בסך הכול, הפיקו כל אותם חוקרים כמות עצומה ומפורטת של חומר כתוב על מריחואנה, המשיקה לדיסציפלינות מדעיות רבות.
מטרתנו, בכתיבת ספר זה, היא להפוך את המחקר על מריחואנה לנגיש יותר לעיתונאים, קובעי מדיניות, מורים, הורים, רופאים, משתמשי מריחואנה, וכל אחד אחר המעוניין לדעת יותר על הסם הזה, המצוי בשימוש כה נרחב. התחלנו את הפרויקט עם רשימה של טענות נפוצות על ההשפעות המזיקות של מריחואנה, המבוססות, כביכול, על מחקרים מדעיים. מצאנו את הטענות הללו בדיווחים ממשלתיים מהזמן האחרון, בהודעות לעיתונות ובפרסומים עיתונאיים. מצאנו אותן בעלונים לחינוך נגד סמים, בפרסומי ה”התאחדות למען אמריקה נקייה מסמים” ובנאומיהם של אנשי ממשל. ראינו אותן מצוטטות לעתים קרובות במאמרים על מריחואנה בעיתונים ובמגזינים.
לגבי כל אחת מן הטענות הללו סרקנו את הספרות המדעית, כדי למצוא מחקרים רלוונטיים. שוב ושוב גילינו כי פקידי ממשל, עיתונאים, ואפילו רבים מן ה”מומחים לסמים” פירשו לא נכון, ייצגו לא נכון ואף עיוותו את ההוכחות המדעיות. למעשה, התימוכין המדעי לעשרים הטענות שנבחנו בספר זה היה כה מועט, עד שהחלטנו לכנותן “מיתוסים”. כמו כל מיתוס, גם המיתוסים האלה מכילים גרעין של אמת, אך לעולם לא יותר מכך.
המיתוסים על מריחואנה בימינו אלה, כמו שהיה גם בעבר, מגבירים את הפחד של אנשים מפני מריחואנה ומחזקים את התמיכה הציבורית במגבלות חוקיות על המשתמשים בה. על ידי הצגת העובדות על מריחואנה, אנו מקווים לקדם את הדיון לכיוון של מדיניות פחות מענישה. בנוסף, אנו מקווים לצמצם את פחדיהם של הורים. כמו רוב האמריקאים, אנו מאמינים, כי שימוש בסמים פסיכו-אקטיביים הוא פעילות שנועדה למבוגרים, לא לילדים. אנו מאמינים גם, כי שקרים והגזמות על הסכנות שבמריחואנה לא מועילים כדי להרתיע אנשים צעירים מלנסות מריחואנה, ועלולים אף לגרור תוצאה הפוכה.
אין עדיין תגובות