במרחבים האינסופיים של כבישי ישראל מתנהל מסע שלא נגמר – מסעו של נועם בן אשר, מתנדב במשטרת התנועה, העושה את […]
פרק 1
"אתם לא משאירים לי ברירה אלא לבחור בעולם הפשע"
משמרת של יום ראשון אחר הצהריים. סוף יומו הראשון של שבוע חדש הוא סיומו של יום עבודה ארוך עבור רוב הנהגים. מחוגי השעון התקרבו בצעדי ענק לשעה חמש, שבשבילנו הייתה אמצע המשמרת.
המתנדב שאיתי היה אסף, שמגיע מעולם שונה לגמרי משלי, ויחד חלקנו ניידת גלויה של משטרת התנועה (ימת"א לכיש) במשימה משולבת של אכיפת חוקי התנועה לצד "נוכחות ובולטות". אסף נהג ואני ישבתי במושב הנוסע.
צופה מן הצד לא היה מזהה אותנו כמתנדבים, שכן לבושנו זהה למדי השוטרים. השוני המרכזי בינינו לבינם נעוץ בסמכויות. ובשכר, כמובן. הם מקבלים משכורת, ואילו אנחנו המתנדבים מקבלים משמעות וסיפוק מתוך אמונה שלמה שאנו עוסקים בהצלת חיים בכבישים, בדיני נפשות.
טור המכוניות הארוך הזדחל אט-אט דרומה ואנחנו איתו. המפגש בין כביש 6 דרום, מחלף מאחז, לכביש 40 מחבר ארבעה נתיבים לשניים בלבד. מתכון בטוח ליצירת פקק תנועה.
באותו יום, כמו בכל יום בשעה הזאת, היה עומס תנועה. בתוספת החום הכבד שבחוץ ותרבות הנהיגה הישראלית התקבלה קרקע פורייה לסעיף 5541 – נהיגה שלא בכביש במקום שבו קיים כביש. במילים פשוטות – נסיעה על השול, שהיא עבירה על חוקי התנועה בהתאם לתקנה 33(א) לתקנות התעבורה.
היינו בניידת גלויה ומשולטת מכל עבר בלוגו הזוהר של משטרת התנועה, ונהגים רבים שתכננו לזלוג לשול ואף החלו בכך נמלכו בדעתם, שכן הסיכון לעשות זאת מולנו כמוהו כיריקה בפרצופה של ניידת משטרה. ובכל זאת, שני נהגים ניסו בזה אחר זה את מזלם בנסיעה על שול הכביש וזמן קצר לאחר מכן פגשו אותנו. הודות למפגש הם זכו לצבור שש נקודות ולהיפרד מ-750 שקל – סכום לא מבוטל. לא בטוח שהדקות הספורות שנחסכו לכאורה בשל עקיפת הפקק בדרך לא חוקית (שכן כתיבת דוח תנועה אורכת בממוצע כרבע שעה) היו שוות את התוצאה.
במחשבה שנייה – אני בטוח שלא.
הנהגים נפרדו מאיתנו באיחולים לבביים לנו ולקרובינו, ואחד מהם אף הגדיל לעשות ואמר ספק לנו, ספק לעצמו שהוא מצטער עבורנו ויתפלל עלינו. למרות הניסיון להבין את הסיטואציה המורכבת התקשינו לגשר על הפער בין הרצון שלנו להיטיב עם משתמשי הדרך שומרי החוק לבין תפיסת עולמם של הנהגים האלה, שלא בטוח שהקנס ילמד אותם איך עליהם להתנהג בכביש בעתיד.
לקראת השעה שש בערב נדמה שהפקק נעלם והתנועה משתחררת, אבל התברר שמדובר בתחושה בלבד, ובגודש התנועה דרומה לא חל שינוי.
אסף מיקם עכשיו את הניידת שלנו בנתיב הימני, כשמאחורינו משאית גדולה ועמוסה לעייפה. זאת הייתה החלטה נבונה, שכן כך הנהגים לא יכלו להבחין בנו כלל. עד מהרה, הונדה אקורד שחורה חלפה על פנינו בקלילות של נערת גומי מימין לנתיב הימני – על שול הדרך. סימנו לנהג לעצור וניגשנו אליו.
באותם רגעים לא ידעתי על התפנית הצפויה בעלילה. לא עלה בדעתי שהמפגש יתפתח ויחרוג באופן משמעותי מרבע השעה הרגילה.
הגענו לנהג, הסברנו את מהות העבירה, ביקשנו ממנו להוציא את רישיון הרכב ואת רישיון הנהיגה ולומר לנו את מספר הטלפון שלו כדי שנוכל למלא את הפרטים המזהים בטופס הרלוונטי. הסתובבנו בחזרנו לכיוון הניידת, בלי שהבחנתי במשחק מצדו של הנהג ובלי שניסה לספר לנו סיפורי מעשיות. תגובתו נראתה לי תגובה אותנטית של הפתעה והשלמה.
כשהתיישבנו בניידת סובבתי את כפתור המזגן לעוצמה הגבוהה ביותר, ואסף סינן, "איזה חום בחוץ, לא להאמין". עלינו בקשר לבדוק את פרטי הנהג, בתקווה שאין לו עבירות תנועה קודמות ונוכל להסתפק באזהרה בלבד.
בעודנו מחכים לתשובת המוקד סיפר לי אסף כי היום יצטרך לסיים את המשמרת מוקדם מהשעה הרגילה, משום שהוא נוסע עם אשתו להצגת תיאטרון בעיר. "מפרגן לכם", אמרתי. "מבחינתי בסיום האירוע הנוכחי אפשר לחזור למתקן". אבל כידוע חוק מרפי, שלפיו בכל מצב נתון, אם יש סיכוי שמשהו יתרחש שלא כשורה, כך אכן יקרה, פועל תמיד…
תשובת המוקד הגיעה, ומשם עדכנו אותנו שתפסנו (לגמרי במקרה) נהג שנוהג בפסילה וביקשו שניקח ממנו את מפתחות הרכב, נתרחק ממנו מעט ונמתין לשוטר.
ניגשתי לנהג, שהסטטוס שלו היה עכשיו "חשוד", וביקשתי את מפתחות הרכב. הוא לא התנגד ורק ביקש להבין במה מדובר. השבתי לו שהנושא בבדיקה וביקשתי שימתין ברכב עד להגעתו של שוטר נוסף.
כעבור עשר דקות בערך הגיע השוטר יוסף. הוא בדק את הנושא ואישר את דברי המוקד – לנהג שתפסנו אסור לנהוג. "הבנו", השיב אסף, ויוסף פנה אלי, "נועם, אתה תביא את הרכב שלו למתקן". לאסף הורה לחזור בניידת שלנו למתקן והוסיף שהחשוד ייסע איתו, בניידת שלו.
אם כך, יצאנו לדרך כפי שקבע יוסף – החשוד בניידת איתו, אסף בניידת שלנו ואני ברכב של החשוד.
הצצה חטופה בלוח המחוונים סיפרה לי שאין דלק ברכב. המחוג האדום היה על 0 והנורה הכתומה עם הציור של המשאבה דלקה בעקשנות, כמו כדי להבהיר את דחיפות התדלוק.
צלצלתי לאסף ועדכנתי אותו במצב. הוא שאל מה לדעתי הסיכוי שאצליח להגיע למתקן, שהיה במרחק 20 קילומטרים משם. עניתי לו שהסיכוי הוא 50/50. "מצוין", הוא אמר, "בהצלחה". נותרתי עם עצמי ועם המחשבות הרבות שחלפו בראשי, בתוך רכב שאינני מכיר וללא טיפת דלק. במצב הזה הפתרון הטוב ביותר הוא להתפלל, וכך עשיתי.
בדרך למתקן, כשעליתי על מחלף בית קמה לכיוון כביש 6 צפון, נזכרתי בחג שאני הכי אוהב – חנוכה. חג האורות, ובמיוחד בסיפור של נס פך השמן, שהספיק לשמונה ימים. הסיפור מתרחש בימי בית שני, בזמן מרד החשמונאים, בשנת 164 לפני הספירה, ומובא בתלמוד הבבלי.
פח או פך? תהיתי לעצמי. בדקתי בגוגל וגיליתי – פך, המילה פַּךְ, שמקורה כבר במקרא, פירושה כלי קטן לנוזלים, ואילו המילה פַּח, שגם היא מקורה במקרא, פירושה שם לוח מתכת דק. ניתן לדבר על פח שמן גם בהקשר של הדלקת נרות בחנוכה, אבל הוא אינו פך השמן של הכוהן הגדול.
לאחר 20 דקות שהרגישו כמו נצח הגעתי למתקן. מד הדלק היה הרבה מתחת לקו האדום.
במתקן, יוסף ואסף כתבו את הדוח המפורט ואני בינתיים שמרתי על החשוד. לא קיבלתי הוראות מיוחדות פרט ל"שים עליו עין", וזה מה שעשיתי. באותה נשימה החלטתי גם להקשיב לו, והוא אכן ביקש להשמיע את קולו.
שיחתנו, אם אפשר לקרוא לה כך, הייתה למעשה מונולוג בן עשר דקות, שבו גולל בפניי אחמד את כל קורות חייו עד לפגישתנו הערב.
הוא היה בשנות ה-30 לחייו, נשוי ואב לשני ילדים קטנים, והתגורר עם משפחתו באחד היישובים הבדואיים הלא מוסדרים, או ב"פזורה", כפי שכינה זאת. "אני צריך לנסוע שלושה קילומטרים בדרך עפר מהבית שלי עד שאני מגיע לכביש הראשי", הוסיף.
"אני מבין", אמרתי והנהנתי, ובלבי חשבתי, האומנם?
האומנם אני מבין את המציאות שלו?
האם הוא ואני חיים באותה מדינה?
התקשיתי לתת לכך מענה מספק.
בראשי קפצו מיד שתי דמויות, סנגור וקטגור, שהציעו בקולי קולות הסברים מלומדים למצבם של אחמד ומשפחתו, כולל סיבות גיאופוליטיות, חברתיות, תרבותיות והיסטוריות.
עד מהרה הבנתי שהוא המפרנס היחיד בבית.
אשתו לא עובדת. היא בבית עם שני הילדים.
הוא עובד במפעל המרוחק כשעה נסיעה מהבית.
את הרכב שהוא נהג בו רכב קנתה להם המשפחה של אשתו.
לו עצמו אין רכב או רכוש.
בזכות הרכב הוא מצא עבודה והוא משתדל להתמיד בה ולהיות מפרנס טוב.
"יש הרבה פיתויים בכפר, אתה מבין, נכון?" פנה אלי בחצי קריצה. "אבל אני לא מוכן לקחת סיכון. לא מוכן להתעסק עם הפיתויים האלה. כסף קל בהברחת סמים, בעסקי נשק או בגניבת רכבים. אני לא שם!" פסק בנחרצות.
ואז הוא החל לשאול שאלות, ספק את עצמו, ספק אותי. ספק שאלות רטוריות, ספק שאלות פתוחות שנזרקו לחלל האוויר ונותרו ללא מענה.
"איך אחזור ככה לאשתי?"
"מה אומר למשפחה?"
"איך אסתכל לילדים שלי בעיניים?"
"איך אצא מהכפר בלי רכב? איך אגיע לעבודה?"
לפתע הוא שינה את כיוון השיחה ובשבריר שנייה הפך אותי מנועם, האדם הפרטי, המתנדב במשטרה, לרשויות החוק והמדינה. נהייתי "אתם":
"מה אתם מצפה שאני אעשה?"
"אין לי סיכוי בבית המשפט שלכם".
"בשביל עורך דין אני צריך לתת את כל המשכורת שלי ואז הילדים שלי לא יאכלו כל החודש".
הוא הסתכל לצדדים, כמו מוודא שאנחנו באמת לבד, והמשיך, "אני אגיד לך את האמת. אני לא משקר. אני אקח את הדוח הזה אבל אני אמשיך לנהוג כדי לפרנס בכבוד את המשפחה שלי".
כשפתחתי את פי לענות, ראיתי מקצה מגרש החניה את יוסף מסמן לי שהם סיימו את החלק שלהם ועכשיו הגיע תורי לכתוב מזכר נלווה לדוח הפעולה.
רגע לפני שנפרדו דרכינו הספיק אחמד לומר לי עוד משפט אחד אחרון, שהדהד בראשי שעות ארוכות לאחר מכן.
"אתם לא משאירים לי ברירה אלא לבחור בעולם הפשע".
אין עדיין תגובות