שני סיפורים סטיריים־עוקצניים משעשעים, שלא לומר ציניים, שניכרת בהם ראייתו חדת ההבחנה של המחבר ואשר אינם נעדרים מה שאפשר להגדיר […]
1.
כאן יֵרָאה אילו סיבות של פוליטיקה גבוהה אילצו את הנסיך לֵיאוֹ לערוך מסע בצרפת
במורד הרי האטלס, מצד המדבר, מולך אריה זקן שניזון מתחבולות עורמה. בנעוריו ערך מסע עד להרי הירח; הוא ידע כיצד לחיות בארץ הבַּרבָּרים, בטוֹמבּוּקטוּ, בהוֹטֶנטוֹטיָה, בקרב רפובליקות של פילים, נמרים, בּוּשׁמֵנים וטְרוֹגלוֹדיטים. גבה מהם מיסים ולא הִרבה להציק להם; כי רק בימי זקנתו, כיוון ששיניו קהו, גרם לכבשים לזעוק בשעה שטרף אותן. בזכות טוב לב אוניברסלי זה כינוהו קוסמופוליט, או גם ידידם של הכול. בעלותו על כס מלכותו, ביקש להצדיק את חוקת המשפט של האריות באמצעות האקסיומה המופלאה: לקחת, משמע ללמד.[1] והוא נחשב לאחד המונרכים המשכילים ביותר. דבר שלא מנע ממנו לתעב ספרים ואנשי רוח. "הם מסבכים שבעתיים את מה שכבר מסובך," אמר.
חרף מאמציו, העם רצה להיות מלומד. הטפרים הילכו אימים בכל רחבי המדבר. לא רק נתיניו של הקוסמופוליט הזעימו פנים, אלא משפחתו גם היא החלה להתרעם. הוד רוממותם המְטוּפָרים הצעירים טענו נגדו שהוא מסתגר עם האדון טוֹפָר הגדול, איש סודו, כדי למְנות את אוצרותיו בלי שאיש יורשה לראותם.
אריה זה הכביר בדיבורים, אך המעיט לפעול. הרעמות סמרו. מעת לעת קופים, ישובים על עצים, הסבירו ויִשְׁבו בעיות מסוכנות. נמרים ופנתרים תבעו חלוקה שוויונית של המלקוח. לבסוף, כמו במרבית החברות, השאלה בדבר הבשר והעצמות פילגה את ההמונים.
פעמים מספר כבר אולץ האריה הזקן להפעיל את כל האמצעים שעמדו לרשותו כדי לדכא את מורת רוחו של העם בהישענו על מעמד הביניים של הכלבים והזאבים, שמכרו לו במחיר מופרז את עזרתם. זקן מכדי להילחם, ביקש הקוסמופוליט לסיים את חייו בשלווה, וכמו שאומרים, כטוסקני אמיתי של אומת האריות, למות במאורתו. לפיכך הניעו אותו החריקות בכס מלכותו להעמיק לדון במצבו. כאשר הוד מעלת גורי האריות הִמרו את פיו מעט יותר מדי הוא ביטל את חלוקת המזון ואילף אותם באמצעות הרעב; כי הוא למד, במהלך מסעותיו, כיצד משקיטים את הנתינים כאשר אין טרף לבלוע. אבוי! הוא הפך והפך בשאלה רצינית זו בכל שיניו. בראותו את אומת האריות נסערת, מצב שאפשר שיהיו לו השלכות חמורות, עלה בדעת הקוסמופוליט רעיון מתקדם במאוד מאוד לבעל חיים, אך רעיון שלא הפתיע כלל את יושבי הקבינטים שהעצות והתחבולות, שהשתמש בהן בצעירותו כדי לקנות את תמיכתם, היו מוכרות להם היטב.
ערב אחד, מוקף בבני משפחתו, פיהק האריה פעמים מספר ואמר דברים נבונים כדלקמן: "אני באמת עייף מאוד מלגלגל תמיד את האבן הקרויה שלטון מלכותי. רעמתי הלבינה במהלכו, דבריי נדושו וכספי בוזבז, בלי שהרווחתי הרבה. עליי לתת עצמות לכל מי שטוענים כי הם תומכים בשלטוני! אילו לפחות הייתי מצליח! אך כולם מתלוננים. רק אני איני מתלונן, ועכשיו מחלתי הולכת ומתפשטת בגופי! אולי איטיב לעשות אם אניח לדברים ואעביר לכם, ילדיי, את שרביט המלוכה! אתם צעירים, צעירי העם יאהבו אתכם, ותוכלו להיפטר מכל האריות הנִרגָנים בהשיבכם ריקם את דרישתם לנצֵחַ."
הוד מלכותה הלביאה חוותה פרץ של נעורים ושרה את המרסייז של האריות:
"השחיזו את ציפורניכם, סמרו את רעמותיכם!"
אין עדיין תגובות