המשך סיפורם המדהים של ג'יימי פרייזר, סקוטי בן המאה ה־18, ואשתו קלייר ילידת המאה ה־20, הנוסעת בזמן. 1772, ערב המהפכה […]
1
שיחה בהמשכים
הכלב חש בהם ראשון. חשֵכה שררה סביבם, לכן איאן מוריי הרגיש יותר מאשר ראה את ראשו של רולו שהיה צמוד לירכו, מתרומם לפתע ואוזניו מזדקרות, ואת פרוותו סומרת לאות אזהרה.
השניים הבינו זה את זה במהירות, לכן הוא אפילו לא חשב במודע כשאמר 'אנשים'. הוא הניח את ידו על קת הסכין שלו והמשיך לשכב בדממה. נושם. מאזין.
היער היה שקט עד מאוד. שעות לפני עלות השחר. האוויר עמד כמו בחלל בית־תפילה, וערפל נישא לאיטו מהקרקע כענן קטורת. הוא שכב לנוח על גזע עץ צפצפה ענקי שקרס, משום שהעדיף את דגדוג כנימות העץ על הלחות המחלחלת מהאדמה. הוא הניח את ידו השנייה על גב הכלב והמתין.
רולו נהם. זו היתה נהמה עמוקה, יציבה, שאיאן שמע אך בקושי, אבל הרגיש בה בקלות כאשר הרטט עבר מגופו של הכלב אל זרועו שלו, מעיר את כל מערכת העצבים שלו. הוא לא ישן באמת — הוא כמעט לא נרדם עוד בלילות — אלא שכב בדממה, נשא את מבטו אל השמים ושקע בוויכוח הקבוע שלו עם אלוהים. השקט התפוגג במקביל לתנועתו של רולו. איאן התרומם, עבר לאט לישיבה, הוריד את רגליו מגזע העץ הרקוב למחצה והציב אותן על הקרקע. לבו פעם במהירות.
גרגור האזהרה של רולו לא פסק, וראשו הגדול נע במעקב אחר דבר־מה בלתי נראה. הירח לא זרח הלילה. איאן ראה רק צלליות קלושות של עצים, צללי־לילה מתנועעים. זה הכול.
ואז הוא שמע אותם — רחשים של תנועה ביער. הם היו רחוקים למדי ממנו, אבל הלכו וקרבו אליו עם כל רגע חולף. הוא קם ופסע בצעדים רכים אל תוך שלולית הצל השחור שלמרגלות עץ אשוח ריחני. הוא ציקצק בלשונו, ורולו חדל לנהום והלך בעקבותיו, חרישי כמו הזאב שהיה אביו.
ממקום מחבואו ראה איאן שביל שיצרו בעלי חיים. האנשים שהתקדמו בו לא צדו.
גברים לבנים. מוזר. אפילו יותר ממוזר. הוא לא ראה אותם, אבל לא היה לו צורך בכך. אי־אפשר היה לטעות ברעשים שהשמיעו. אינדיאנים בתנועה נטו לשתוק, ורבים מאנשי ההרים שבקרבם חי ידעו לנוע ביערות כמו רוחות רפאים. לא היה כל ספק בליבו. קרקוש מתכת. זה הדבר שהסגיר את זהותם. הוא שמע קרקוש של רתמה, נקישות של כפתורים ואבזמים, וגם קני־רובים.
רבים מאוד. קרובים מאוד. הוא החל לחוש בריחם. הוא רכן מעט קדימה ועצם את עיניו כדי להיטיב לרחרח כל רמז אפשרי.
הם נשאו איתם עורות. כעת הוא הריח דם יבש ועורות שפרוותם קרירה. זה מה שהעיר כנראה את רולו משנתו. אבל אלה אינם ציידים שעובדים עם מלכודות. הם רבים מדי. ציידים שמציבים מלכודות פועלים לבד או בזוגות.
אלה אנשים עניים ומלוכלכים. לא לוכדים. לא ציידים. קל מאוד לצוד בעונה זו של השנה, אבל האנשים האלה הדיפו ריח של רעב. וזיעה של אלכוהול מאיכות ירודה.
הם היו קרובים בשלב זה, אולי עשרים מטר ממקום עומדו. רולו נשף קלות, ואיאן מיהר לסגור יד על חוטמו, אבל האנשים הרעישו מאוד ולא שמעו אותו. הוא ספר את הצעדים שחלפו על פניו, את נקישות המימיות וקופסאות הכדורים, גניחות שעלו מכפות רגליים פצועות ואנחות עייפות.
שלושים ושלושה איש, כך ספר, ואיתם פִּרדה — לא, שתי פרדות. הוא שמע את שקי המשא חורקים על גבן ואת נשימותיהן הנרגנות, הכבדות. פרדות עמוסות משא תמיד פולטות אנחות תלונה.
האנשים לא היו משגיחים בו לעולם, אבל משב אוויר מפתיע נשא את ריחו של רולו אל הפרדות. נעירות מחרישות אוזניים פילחו את החשכה, והיער לפניו התפוצץ במהומה של קולות אנשים נדחקים, מדברים במקהלה וצועקים בבהלה. איאן כבר החל לרוץ כאשר יריות אקדח התנפצו מאחוריו.
'אלוהים אדירים!' הוא פלט כאשר משהו פגע באחורי ראשו, והוא נפל על פניו. האם ירו בו?
לא. רולו דחף את חוטמו הרטוב והמודאג אל תוך אוזנו. ראשו נמלא זמזומים כמו בכוורת דבורים, והוא ראה הבזקי אור מסמאים מול עיניו.
'רוץ! טוס!' הוא גנח ודחף את הכלב. 'עוף מכאן! זוז!' הכלב היסס והשמיע יללה ממעמקי גרונו. איאן לא ראה אותו, אבל הרגיש את גופו הגדול מתחיל לנוע, מסתובב, חוזר אליו, מתקשה להחליט.
'רוץ!' הוא פקד עליו בגאלית, התרומם על ידיו ורגליו ודירבן את הכלב לצאת לדרכו. בסופו של דבר רולו ציית ורץ כפי שאילף אותו בעליו.
הוא הבין שהוא עצמו כבר לא יספיק להתחיל לרוץ, גם לו היה מצליח לייצב את כפות רגליו, לכן השתרע מלוא אורכו על הקרקע, דחף את ידיו אל תוך ערימות העלים הטחובים ופיתל את גופו כמשוגע בניסיון להתחפר בהם.
כף רגל דרכה על גבו בין השכמות וגרמה לו לפלוט אוויר מריאותיו, אבל הנשיפה היתה עמומה בין העלים הלחים. זה לא משנה. הם עושים כל כך הרבה רעש. מי שדרך על גבו לא הבחין בו כלל אגב ריצתו המבוהלת. כנראה חשב שהוא דורך על בול עץ רקוב.
גם היריות פסקו עכשיו. הצעקות נמשכו, אבל הוא לא הצליח להבין מה משמען. הוא רק ידע שהוא שוכב בפניו אל האדמה, לחות קרירה על לחייו וניחוח עלים מתים באפו, והרגיש כמו שיכור. העולם סביבו הסתחרר לאט. ראשו לא כאב במיוחד אחרי פיצוץ הכאב הראשון שבו חש, אבל נדמה היה לו שהוא לא מצליח לשאת אותו.
במוחו חלפה מחשבה מעורפלת: אם אמות כאן, איש לא ידע על כך. אמי ודאי תתאבל, הוא חשב, כי לעולם לא תדע מה קרה איתי.
הקולות הלכו והשתתקו ונעשו מאורגנים יותר. מישהו עדיין שאג, אבל כעת המילים נשמעו כמו פקודות. הם התרחקו לדרכם. הוא חשב במטושטש שיוכל לקרוא להם בקול. אם יתברר להם שהוא לבן, אולי יעזרו לו. ואולי לא.
הוא המשיך לשכב בדממה. הוא גוסס, ואולי לא. אם הוא גוסס, איש לא יכול לעזור לו. אם אינו גוסס, אין לו צורך בעזרה.
טוב, אני ביקשתי את זה, נכון? הוא חשב כשחזר לשיחה שלו עם אלוהיו. הוא היה רגוע כאילו עדיין רבץ על גזע הצפצפה והביט אל מעמקי השמים מעליו. ביקשתי סימן, אבל לא באמת חשבתי שתזדרז כל כך עם זה.
אין עדיין תגובות