המשך סיפורם המדהים של ג'יימי פרייזר, סקוטי בן המאה ה־18, ואשתו קלייר ילידת המאה ה־20, הנוסעת בזמן. 1772, ערב המהפכה […]
1
ציפורי אביב
מרץ 1774
האביב הגיע, וחודשי הניתוק והבדידות הארוכים נמסו ליובלי מים קטנים, דוהרים מראשי הגבעות ויוצרים מפלים זעירים, מדלגים מאבן לאבן, מסלע אל סלע.
האוויר נמלא ציוצי ציפורים, מהומה וזמרה, שהחליפו את הצווחות הבודדות של אווזי הבר שחלפו מעל ראשינו.
בחורף, יש ציפורים שמסתובבות לבדן, אחת־אחת — עורב בודד עומד מכורבל על ענף עץ חשוף מעלים. אוֹח מנפח את פלומת נוצותיו כנגד הקור, חבוי גבוה בין הצללים החשוכים מתחת לתקרת האסָם. אחרות עפות בלהקות גדולות, ברעם נפנופי כנפיים מרוכזים, גבוה והרחק מכאן, מתגלגלות על פני השמים כמו פיזר שם מישהו חופנים של גרגירי פלפל שחור, משמיעות קריאות וקרקורים, יוצרות משולשי אומץ, שואפות קדימה בתנועתן לעבר הבטחה של הישרדות רחוקה ובעייתית לא פחות.
בחורף, ציפורי הטרף נפרדות ומתכנסות אל תוך עצמן, ציפורי השיר בורחות הרחק מכאן, וכל צבעי העולם המכונף מצטמצמים לפשטות האלימה של מערכות היחסים בין טורף וטרפו. צללים אפורים חולפים גבוה בשמים, ורק פה ושם טיפות דם אדומות בוהקות צונחות על האדמה המושלגת ומסמנות נקודות שבהן הגיעו חיים לקיצם והותירו אחריהם חופן נוצות פזורות, נישאות על כנפי הרוח עצמה.
אולם כאשר האביב שב ומלבלב, משתכרות הציפורים מאהבה והשיחים נמלאים בשירתן. גם בשעת לילה מאוחרת מאוד החשֵכה משקיטה אבל לא מעלימה לגמרי את זמרתן. בכל שעות היממה פורצות שיחות ומנגינות קטנות מפיות בלתי נראים, ואז הופכות אינטימיוֹת להפתיע בדממת הלילה, כמו צלילים ששומעים במקרה, בהיחבא, כאשר זוג אוהבים שאיננו מכירים מתעלס בחדר סמוך.
לשמע השירה הצלולה והמתוקה של הזמיר בין ענפי האשוח האדום הגדול שמאחורי הבית, התקרבתי אל ג’יימי במיטתנו. הלילות עדיין היו קרים, אבל כבר ניטלה מהם צינת החורף האכזרית. הקור היה כעת טרי ומתוק ומלא ניחוחות אדמה מפשירה ועלים מלבלבים, קור שהאץ את קצב זרימת הדם בעורקים וגרם לגופים חמימים לבקש את קרבתם של אחרים, כדי לקנן.
נחרה רועמת הידהדה על פני המסדרון בחוץ — עוד צליל שמבשר על בוא האביב. מייג’ור מקדונלד, שהגיע אמש, סחוף־רוחות ומכוסה שכבת בוץ, והביא איתו חדשות לא משמחות על העולם שבחוץ.
ג’יימי התנער קלות למשמע הצליל, גנח, שיחרר נפיחה קלה וחזר לישון. הוא נשאר ער עד שעה מאוחרת אמש כדי לשעשע את מקדונלד — אם אפשר לקרוא למה שהם עשו שעשוע.
מהמטבח למטה עלו אליי הקולות של ליזי וגברת באג. הן שוחחו בקול רם וטרקו דלתות בתקווה להעיר אותנו. ריחות מפתים של ארוחת בוקר הגיעו בעקבות הצלילים — ניחוח עולש קלוי וריח דייסת שיבולת שועל חמימה עמוסת חמאה.
צליל נשימתו של ג’יימי השתנה כעת, אז ידעתי שהוא כבר ער, למרות שהוא המשיך לשכב במיטה בעיניים עצומות. לא ידעתי אם פירוש הדבר שהוא מבקש להמשיך להתענג גופנית על מעט שינה נוספת, או חש סלידה עמוקה מהצורך לקום ולהתמודד עם מייג’ור מקדונלד.
הוא פתר לי את התעלומה מיד כאשר התגלגל לעברי, עטף אותי בזרועותיו והצמיד את פלג גופו התחתון אליי בתנועה שהבהירה מעל לכל ספק, שגם אם הוא מבקש עונג גופני, הוא לא בדיוק חושב על שינה.
הוא עדיין לא הגיע לשלב בו הוא מסוגל להתבטא באופן שיהיה מובן לאחרים, אבל מילמל משהו אל תוך האוזן שלי והשמיע כמה צלילים עמוקים שבסופם סימן שאלה. טוב, מקדונלד עדיין ישן, והקפה — או תחליפוֹ המקומי — יהיה מוכן רק בעוד דקות ארוכות. הימהמתי אליו בתשובה ושלחתי יד לעבר השולחן שלצד המיטה, לקחתי באצבעותיי מעט משחת שקדים והתחלתי במלאכה האיטית והמהנה שכללה חיטוט בין שכבות הסדינים, השמיכות וכותנות הלילה כדי למרוח אותה במקום הנכון.
דקות ספורות לאחר מכן בישרו לנו חבטות ונחרות עזות מצדו השני של המסדרון שהמייג’ור מקדונלד חזר לחיים. ריחות נעימים של פרוסות ירך חזיר מיטגנות עם תפוחי אדמה ובצל הצטרפו למבחר מעוררי הנחיריים, אבל ריחה המתוק של משחת השקדים היה חזק יותר בכל זאת.
‘כמו ברק משומן,’ אמר ג’יימי בקול מנומנם ומלא סיפוק. הוא עדיין שכב במיטה, על צדו, ועקב אחרי תהליך ההתלבשות שלי.
‘מה?’ הפניתי אליו את מבטי מהמראָה שמולי. ‘מי?’
‘מה ‘מי’? אני! אל תגידי לי שלא הרגשת המומה שם, בסוף,’ הוא צחק כמעט בלי קול והסיר מעליו את השמיכה.
‘אהה, בריאנה שוב סיפרה לך דברים מהעתיד,’ אמרתי בסבלנות רבה והחזרתי את תשומת הלב שלי אל המראָה. ‘תקשיב: ‘ברק משומן’ זה ביטוי שמקורו בהצגה וסרט בשם ‘גריז’ — והוא מתאר תנועה מהירה נורא, ולא איזו פעולה מבריקה ונוצצת של משהו מרוח בשמן…’
חייכתי אל דמותו הנשקפת במראה והמשכתי לפתוח קשרים בשערי בעזרת המברשת. הוא פיזר את הצמה שלי כשמשחתי אותו, והתנועות הנלהבות שלנו אחר כך פרעו לגמרי את שערי. לפתע עלה בדעתי שאני באמת נראית כאילו התחשמלתי ממכת ברק.
‘טוב, תראי, אני יכול להיות גם מהיר, אם את רוצה,’ הוא אמר בקול שקול ונבון, התיישב והחליק על שערו בכף ידו. ‘אבל לא מיד כשאני מתעורר בבוקר. מצד שני, יש דרכים גרועות יותר להתעורר, נכון?’
‘כן, הרבה יותר.’ צלילי כחכוח גרון ויריקות עסיסיות הגיעו לאוזנינו מעבר למסדרון. אחריהן שמענו בבירור כיצד מישהו מרוקן בעוז שלפוחית מלאה ומתַפעל במיומנות סיר־לילה. ‘הוא יישאר כאן הרבה זמן הפעם? הוא אמר משהו?’
ג’יימי נד בראשו לאט מאוד, התמתח כמו חתול ואז חצה את החדר כשלגופו רק חולצה וכרך את זרועותיו סביבי. טרם הספקתי לעורר את האש באח והחדר היה צונן, אבל גופו היה נעים וחמים.
הוא הניח את הסנטר שלו על קודקוד ראשי והביט בפנינו המשתקפות במראה, בשתי קומות.
‘אני חייב לנסוע,’ אמר בקול שקט. ‘כנראה כבר מחר.’
גופי התקשה מעט ואחיזתי במברשת התהדקה.
‘לאן? אל האינדיאנים?’
הוא הינהן, עיניו מביטות אל תוך עיניי.
‘בעיתונים שמקדונלד הביא, התפרסמו המכתבים שבהם פנה המושל מרטין בבקשת עזרה לכל מיני אנשים כמו טיריון בניו יורק או הגנרל גֶייג’. מתברר שהוא מאבד שליטה במושבה, או לפחות את מעט השליטה שעוד היתה לו, ושוקל ברצינות לחמש את האינדיאנים — למרות שהמידע האחרון הזה לא מוזכר בעיתונים, שזה טוב בפני עצמו.’
הוא הרפה ממני ופתח את המגירה שבה היו מונחות החולצות הנקיות שלו וגרביו.
‘כן. זה טוב,’ אמרתי, כרכתי את השיער בפקעת על עורפי וחיפשתי סרט כדי לקשור את הפקעת. מעט מאוד עיתונים הגיעו לכאן במהלך החורף, אבל היריבות שהלכה והתפתחה בין המושל לבין המועצה היתה עניין גלוי וידוע. המושל בחר אז בהליך הישן והמוכר: דחיינות — הוא פיטר את חברי המועצה שוב ושוב כדי שלא יצליחו להעביר חוקים שסתרו את רצונו.
בקלות רבה יכולתי לדמיין את תגובת הציבור אם יתגלה שהמושל שוקל לספק נשק לאנשי הצ’ירוקי, הקאווָאבה או הקְרי — ומסית אותם נגד אנשיו שלו.
‘אני מרשה לעצמי לנחש שהוא לא באמת עומד לעשות את זה,’ אמרתי ומצאתי את הסרט הכחול שחיפשתי, ‘כי אם הוא היה בוחר באפשרות הזאת — כלומר, אם יבחר בה — המהפכה תתחיל בצפון קרוליינה כבר עכשיו, ולא במסֶצ’וּסֶטס או בפילדלפיה בעוד שנתיים. אבל, רגע. למה, בשם אלוהים, הוא פירסם את המכתבים האלה בעיתון?’
ג’יימי צחק, נד בראשו והחליק לאחור את שערו הפרוע שכיסה את פניו.
‘הוא לא פירסם. מתברר שמישהו קרא את המכתבים שהוא שלח והוא לא מאוד מרוצה מזה, לפחות זה מה שמקדונלד אמר.’
‘כן, אני מתארת לעצמי שהוא לא מרוצה.’ בימים אלו משלוח דואר היה דבר מאוד לא בטוח, עובדה שידועה לשמצה זה זמן רב. למעשה, הקשר הראשוני עם פרגוס נוצר כאשר ג’יימי שכר אותו כדי שיפעיל את כישורי הכייסות שלו ויגנוב בשבילו מכתבים בפריז. ‘אגב, מה שלום פרגוס?’ שאלתי.
ג’יימי עיוות את פניו מעט בשעה שגרב את גרביו.
‘משתפר, אני חושב. מרסאלי אומרת שהוא מבלה יותר בבית — וזה טוב. הוא גם מכניס קצת כסף עכשיו משיעורים פרטיים בצרפתית שהוא נותן לחירם קרומבי. אבל…’
‘חירם לומד צרפתית?’
‘בהחלט כן,’ הוא חייך אליי. ‘חירם הכניס לעצמו לראש שהוא חייב ללכת אל האינדיאנים ולהטיף להם את דברי ישו הנוצרי. לדעתו, יהיה לו קל יותר למלא את שליחותו אם ידע צרפתית בנוסף לאנגלית. איאן גם מלמד אותו קצת את שפת הצָלָאגי, אבל יש לאינדיאנים כל כך הרבה שפות. הוא לעולם לא ילמד את כולן.’
‘נו…’ מילמלתי. ‘תגיד, אתה חושב ש —’
ברגע זה קטעה את דבריי זעקה שבקעה מפי גברת באג במטבח: ‘אם למישהו מתחשק לתת לארוחת הבוקר להתקרר, אז לא אכפת לי.’
כמו בתגובה אוטומטית נפתחה דלת חדרו של מקדונלד, ורגליו טופפו בזריזות במורד המדרגות.
‘אתה מוכן?’ שאלתי את ג’יימי. הוא לקח ממני את מברשת השיער וסירק מעט את תלתליו. אחר כך הוא ניגש אל הדלת, קד לעברי, ופתח אותה עבורי ברוב טקס.
‘מה שאמרת קודם, סאסנך,’ הוא אמר כשירד אחריי במדרגות, ‘על מה שעומד לקרות בעוד שנתיים? אז שתדעי לך שזה כבר התחיל, את יודעת — כן?’
‘ברור,’ אמרתי, עגמומית מעט, ‘אבל לא מתחשק לי לחשוב על זה על קיבה ריקה.’
רוג’ר הזדקף, הרים את הראש ובחן את המידות. שולי הבור הגדול שבו עמד הגיעו עד מתחת לסנטרו. כשיגיע בור הצלייה לעומק של כמטר ושמונים, השוליים הללו יהיו בערך בגובה העיניים שלו — כלומר, רק עוד כמה סנטימטרים. הנתון הזה עודד את רוחו. הוא השעין את החפירה על הקיר הבוצי, רכן, הרים דלי עץ מלא עפר והשליך אותו מעבר לשולי הבור.
‘זהירות, אדמה!’ הוא קרא בקול אבל לא שמע כל תגובה. הוא התרומם על קצות בהונותיו והביט החוצה בזעם, עיניו תרות אחר צמד עוזריו לכאורה. ג’מי וג’רמיין היו אמורים לקחת ממנו את דליי העפר, כל אחד בתורו, לרוקן אותם ולהחזיר לו אותם, אבל משום־מה היתה להם נטייה להיעלם בפתאומיות.
‘אדמָה!’ הוא צעק במרב העוצמה. הממזרים הקטנים ודאי לא התרחקו יותר מדי. פחות משתי דקות חלפו מאז מילא את דלי העפר הקודם.
קריאתו נענתה, אבל לא על ידי הילדים. צל קריר נפל על פניו, והוא מיצמץ אל מול האור וזיהה את דמותו של ג’יימי, שרכן כדי לתפוס בידית הדלי. הוא פסע שני צעדים הצדה והשליך את תכולת הדלי על ערימת בוץ שהלכה וגבהה, ואז חזר וקפץ אל תוך הבור כדי להשיבו לאיש החופר.
‘בור קטן ונחמד חפרת לעצמך כאן,’ אמר ג’יימי וסקר במבטו את החפירה. ‘נראה לי שאפשר לצלות כאן שור שלם.’
‘שור שלם זה רעיון מצוין עכשיו. אני גווע ברעב,’ אמר רוג’ר וניגב את מצחו בשרוול החולצה שלו. היום האביבי היה צונן ובהיר, אבל כל גופו נטף זיעה.
ג’יימי הרים את האת ששימש את רוג’ר בעבודתו ובחן אותו מקרוב, בעיקר את הלהב.
‘בחיים שלי לא ראיתי משהו כזה. הבחורה עשתה את זה?’
‘עם קצת עזרה מדאי ג’ונס, כן.’ בריאנה עבדה רק שלושים שניות עם את חפירה מהמאה השמונה־עשרה, וזה הספיק לה כדי להשתכנע שיש צורך בשיפור. נדרשו לה עוד שלושה חודשים להשיג ברזל שתוכל לעצב כרצונה — כלומר, לשכנע את חרש הברזל דאי ג’ונס שהיה ולשי ולכן, בהגדרה, עקשן — לעצב אותה. את חפירה רגיל לתקופה היה עשוי כולו עץ ולמעשה נראה כמו רעף עץ מחובר למקל.
‘אפשר לנסות?’ ג’יימי המוקסם נעץ את הכף החדשה באדמה שלרגליו.
‘בבקשה.’
רוג’ר טיפס ויצא מהחלק הנמוך העמוק יותר של הבור אל החלק השטוח יותר. ג’יימי עמד במקום שבו אמורה לבעור האש, על־פי התוכנית של בריאנה, זה שמעליו תתנשא הארובה. חומרי הבעירה או כלי החרס שאמורים לעבור שריפה יוצבו בחלק השטוח יחסית, שיכוסה מלמעלה במעין גג. אחרי שבוע של חפירה כבר פחות התחשק לרוג’ר לחשוב על האפשרות הרחוקה של הכנת צנרת שתוביל מים חמים הביתה. התוצאה לא נראתה לו שווה את המאמץ, אבל בריאנה רצתה בּוֹר, וכמו מול רצונו של אביה, גם מול רצונה היה קשה לעמוד, למרות שיטות השכנוע השונות לחלוטין שבהן נקטו.
ג’יימי חפר בזריזות, השליך חופני עפר אל תוך הדלי וכל הזמן פלט קריאות התפעלות והערכה לקלות שבה התבצעה המלאכה, ולמרות שרוג’ר לא העריך במיוחד את העבודה עצמה, לבו נמלא גאווה על רעיונותיה המצוינים של אשתו.
‘קודם היא המציאה את הגפרורים,’ אמר ג’יימי, כאילו מתבדח, ‘ועכשיו אתֵי־חפירה. מעניין מה יהיה הדבר הבא?’
‘אני פוחד לשאול,’ אמר רוג’ר, והצער הקל שנשמע בקולו גרם לג’יימי לצחוק.
הדלי התמלא. רוג’ר הרים אותו כדי לרוקן אותו, וג’יימי מילא בינתיים את הדלי השני. וכך, בהסכמה ללא מילים, המשיכו השניים לעבוד — ג’יימי חופר, רוג’ר סוחב, והם סיימו את המלאכה במהירות וביעילות.
אחר כך טיפס ג’יימי ויצא מהבור ורוג’ר הצטרף אליו. שניהם עמדו על שולי החפירה וסקרו את מעשה ידיהם בתחושת סיפוק.
‘אם זה לא יעבוד בתור תנור במקרה,’ אמר ג’יימי, ‘אפשר יהיה לעשות מזה מרתף לירקות שורש.’
‘נכון,’ הסכים רוג’ר. ‘חבל לבזבז.’
השניים עמדו כך, מבטיהם מושפלים לעבר הבור. רוח צוננת נשבה דרך חולצותיהם הלחות וקיררה אותם כעת, משהפסיקו לעבוד.
‘אז אתה חושב שתחזרו, אתה והבחורה?’ שאל ג’יימי. הוא דיבר בצורה אגבית ויומיומית כל כך, שרוג’ר כמעט החמיץ את כוונתו והבין אותו רק כאשר ראה את הבעת פניו של חמיו, מסכה קפואה ושלווה לחלוטין. בשלב זה של חייו הוא כבר ידע שהבעת הפנים הזו מסתירה לרוב רגש חזק כלשהו.
‘אם נחזור?’ הוא שאל, מהוסס מעט. הרי לא ייתכן שהוא מתכוון…? כן, ברור שהוא מתכוון — ‘דרך האבנים, אתה שואל?’
ג’יימי הינהן ונראה שמצא לפתע משהו שמשך מאוד את תשומת לבו על קיר הבור הגס והלח, שממנו בלטו שורשי עשבים מפותלים וקצוֹת אבנים משוננות.
‘חשבתי על זה,’ אמר רוג’ר אחרי כמה רגעים של שתיקה. ‘חשבנו על זה שנינו, אבל,’ קולו נדם כיוון שהוא לא הצליח למצוא את המילים נכונות.
ג’יימי הינהן שוב, כאילו הבין את מה שרוג’ר לא אמר. הצעיר תיאר לעצמו שג’יימי וקלייר שוחחו בנושא, בדיוק כמו שהוא ובריאנה עשו, שקלו ובחנו את כל הסיבות בעד ונגד: הסכנות שבעצם המסע בזמן — והוא לא זילזל בהן, בעיקר לאור הדברים שקלייר סיפרה לו על דונר וחבורתו. מה יקרה, הוא חשב, אם הוא יצליח לעבור, אבל בריאנה וג’מי לא? זו היתה מחשבה בלתי נסבלת.
מעבר לכך, גם אם כולם ישרדו את המעבר, עדיין ייוותר כאב הפרידה. הוא נאלץ להודות בפני עצמו שהניתוק יכאיב גם לו. רכס פרייזר היה מקום קשה, קשוח, מוגבל ולא נוח, אבל הוא היה הבית שלהם.
כנגד השיקולים האלו עמדו הסכנות של הזמן הנוכחי. ארבעה פרשי יום הדין המתוארים בחזון יוחנן — מלחמה, רעב, מגפה ומוות — הסתובבו כאן בחופשיות. לא נדרשה מיומנות מיוחדת לראות אותם במרחק, או מזווית העין. לפרש החיוור וסוסו — האחרון מהארבעה — היתה נטייה ידועה להופיע ללא התרעה מוקדמת ולעתים קרובות מדי.
אבל הרי זה בדיוק מה שג’יימי שאל, הבין רוג’ר מעט מאוחר.
‘אתה שואל בגלל המלחמה הקרובה?’
‘שמע, מה שקרה למשפחת אובריאן,’ אמר ג’יימי בקול שקט, ‘יקרה שוב, אתה יודע. הרבה פעמים.’
למרות שהעונה היתה אביב ולא סתיו, הרוח הקרה כעת היתה זהה לזו שנשבה ביער והעיפה עלים חומים וזהובים על פניה של הילדה הקטנה. רוג’ר ראה פתאום בעיני רוחו את שניהם, אותו ואת ג’יימי, עומדים מעל הבור העמוק כמו צמד אבלים מרופטים ומטונפים שניצבים על שפת קבר. הוא הפנה את גבו אל הבור ובחר להביט בעצי האגוז המלבלבים בירוק טרי.
‘אתה יודע,’ הוא אמר כעבור עוד רגע שקט, ‘בפעם הראשונה שנודע לי מה… מהי קלייר באמת, מה אנחנו, כל העניין הזה, חשבתי לעצמי, בחיי, זה מדליק, זה מעניין! נראה לי מרתק ממש לראות את ההיסטוריה בהתהוותה, אני מתכוון. אם לדבר בכנות, כנראה באתי בשביל זה לא פחות מאשר בשביל בריאנה. בהתחלה, אני מתכוון.’
ג’יימי צחק קצת וגם הוא הסתובב והפנה את פניו אל העצים.
‘נו, אז איך זה? מדליק ומעניין?’
‘הרבה יותר משחשבתי,’ אמר רוג’ר בקול אדיש ביותר. ‘אבל למה פתאום אתה שואל עכשיו? אמרתי לך כבר לפני שנה שאנחנו מתכוונים להישאר.’
ג’יימי הינהן וכיווץ את שפתיו.
‘זה נכון. העניין הוא שאני כנראה חייב למכור אחת מהאבנים היקרות. אולי יותר מאחת.’
המחשבה הזו הקפיצה אותו. רוג’ר לא חשב על כך במודע, כמובן, אבל עצם הידיעה שהאבנים כאן למקרה שיתעורר בהן צורך… עד לרגע זה הוא אפילו לא ידע עד כמה הרגיעה אותו הידיעה הזו, כמה ביטחון העניקה לו.
‘האבנים הן שלך. אתה יכול למכור אותן אם אתה רוצה,’ הוא השיב בזהירות. ‘אבל למה דווקא עכשיו? המצב קשה?’
ג’יימי נעץ בו מבט יבשושי במיוחד.
‘קשה?’ חזר על דברי רוג’ר. ‘כן. אפשר לומר שהמצב קשה,’ הוסיף והתחיל לתאר את המצב כפי שהוא מבין אותו, בתמציתיות.
השודדים שפשטו על הבקתה חיסלו לא רק את הוויסקי שהוא החל לייצר העונה, אלא גם את הבקתה עצמה, ורק עכשיו הוא התחיל לבנות אותה מחדש. משמעות הדבר היא שלא יהיו להם עודפים של המשקה החביב בשנה הקרובה — כלומר, לא יהיה מה למכור או להחליף תמורת הדברים הדרושים להם. במקביל, עשרים ושתיים משפחות חדשות התיישבו בשטחי הרכס ועליו להשגיח עליהן. רובן התמודדו עם קשיי הסתגלות עצומים למקום ולמקצוע שמעולם לא עלו בדעתם. האנשים הללו נאבקו קשה רק כדי לשרוד את פרק הזמן שיספיק להם ללמוד איך ממשיכים לשרוד.
‘וחוץ מזה,’ הוסיף ג’יימי בקול עגום, ‘יש לנו גם את מקדונלד על הראש. תראה — מדברים על החמור…’
המייג’ור בכבודו ובעצמו הגיח כעת מפתח הבית ועמד על מרפסת הכניסה. מעילו האדום נצץ באור שמש הבוקר. רוג’ר הבחין מיד שהוא לבוש לרכיבה: לרגליו נעל מגפיים גבוהים מעוטרים בדורבנות, על ראשו כבר היתה מונחת היטב הפאה הלבנה, ובידו הוא אחז בכובעו הרקום.
‘זה היה ביקור בזק, אני רואה,’ אמר רוג’ר.
ג’יימי השמיע צליל גס קל. ‘הוא היה כאן בדיוק מספיק זמן כדי לומר לי שאני חייב לארגן רכישה של שלושים רובים — כולל כדורים ואבק שריפה — הכול על חשבוני הפרטי, כן? אוצר המלך יחזיר לי בסופו של דבר, אולי,’ הוא הוסיף, והציניות בקולו הבהירה היטב עד כמה קלוש בעיניו הסיכוי שהחזר כזה אכן יתרחש.
‘שלושים רובים?’ אמר רוג’ר והירהר בכיווץ שפתיים. הוא שיחרר שריקת התפעלות חרישית. הוא ידע היטב שג’יימי עדיין לא יכול להרשות לעצמו לקנות רובה חדש במקום הישן שנתן לציפור־שיר־בוקר תמורת העזרה שקיבל ממנו בעניין בּראוּנסוויל.
ג’יימי משך בכתפיו.
‘ויש עוד כל מיני עניינים קטנים — כמו למשל הנדוניה שהבטחתי לליזי וומיס — היא מתחתנת בקיץ הקרוב, אתה יודע. וישנה אמא של מרסאלי, ליאר —’ הוא הביט ברוג’ר בזהירות כיוון שלא ידע עד כמה האיש יודע בעניין ליאר. אני יודע יותר ממה שאתה חושב, ומה שאני יודע עלול להביך אותך, חשב לעצמו רוג’ר, אבל הקפיד שלא לשנות את הבעת פניו או לומר דבר.
‘אני חייב לתת גם לה קצת לתחזוקה שוטפת. אנחנו נסתדר עם מה שיש לנו, אבל האחרים… נו, בקיצור — אני חייב למכור שטחי אדמה או את האבנים, ואני לא מוכן לוותר על השטחים שלי.’ אצבעותיו תופפו בעצבנות על צד ירכו, אבל אז הוא הרים את כף ידו כדי לנופף לשלום למקדונלד, שברגע זה ראה אותם מצדה השני של הרחבה שבחזית הבית.
‘אני מבין. טוב. אם כך, אז אהה…’ אמר רוג’ר והשתתק. ברור היה לו שזה הדבר הנכון לעשות. מאוד מטופש לשבת על אוצר כזה רק מפני שהאבנים עלולות להיות דרושות יום אחד למטרה מוזרה ורבת סיכונים. מצד שני, המחשבה החדשה עוררה ברוג’ר תחושה חלולה מעט. הוא הרגיש כאילו הוא גולש במורד מצוק תלול על חבל ארוך, ואז מישהו חותך את חבל הביטחון שלו.
ג’יימי שיחרר נשיפה ממושכת.
‘טוב, נו. אז זהו — אני שולח אבן אחת עם בובי היגינס למושל וירג’יניה. הוא לפחות יוכל להשיג לי מחיר טוב עבורה.’
‘כן, זה באמת —’ רוג’ר השתתק. תשומת לבו הופנתה אל המחזה שהלך והתפתח מול עיניו.
מקדונלד, שנראה מרוצה ושבע אחרי ארוחת בוקר דשנה, ירד בנחת במדרגות אל הרחבה וכעת התקדם לעברם בצעד נינוח. הוא לא היה מודע כלל לכך שהחֲזירה הלבנה הגיחה ממקום המחבוא החביב עליה מתחת ליסודות הבית וכעת התקדמה בזהירות ובדריכות לאורך הבית במחשבה על ארוחת הבוקר שלה. היא תבחין במקדונלד בעוד שנייה או שתיים.
‘הי!’ צעק רוג’ר והרגיש שמשהו נקרע בגרונו. הכאב היה חד וחריף וגרם לו לעצור במקומו. רק ידיו אחזו בצווארו כשקולו נאלם לפתע.
‘תיזהר מהחזירה!’ צעק ג’יימי לעבר מקדונלד, נופף בידיו והצביע אל צד הבית. מקדונלד הרכין את ראשו מעט קדימה, הצמיד כף יד אל אוזנו כאפרכסת ורק אז שמע את המילה החשובה: ‘חזירה!’ הוא הביט סביבו במבט פראי מפוחד והספיק לראות את היצור הגדול פותח בשעטה קלה לעברו ואת ניביו הגדולים, המתנודדים מצד לצד כמו חרמשים.
הדבר הנכון מבחינתו היה לסוב על עקביו ולסגת במהירות אל מרפסת הכניסה, אבל מקדונלד פשוט נבהל והחל לרוץ בניסיון להתרחק מהחזירה. הוא רץ היישר לעבר רוג’ר וג’יימי, שמיהרו לברוח — כל אחד לכיוון אחר.
רוג’ר הציץ לאחור וראה את מקדונלד מצליח לחמוק מהחזירה בזכות רגליו הארוכות ומתקדם במהירות לכיוון הבקתה. בינו לבינה היה הבור הפתוח של התנור, אבל צמחייה גבוהה של עשב אביבי הסתירה אותו מפני האיש הבורח.
‘בּוֹר!’ צעק רוג’ר, אבל המילה הזו הגיחה מפיו בקרקור חנוק. מקדונלד כנראה שמע אותו בכל זאת, משום שפניו הסמוקות והנוצצות מזיעה פנו לרגע לעבר רוג’ר, וזוג עיניים בולטות הביטו בו בבהלה. ייתכן מאוד שהמייג’ור שמע את רוג’ר צועק ‘חזיר!’ משום שבמקום לסטות ממסלולו, הוא הביט לאחור מעבר לכתפו וראה את היצור הלבנבן מגביר מהירות. עיני החזירה הוורודות והקטנות היו נעוצות בו, וכוונתה הרצחנית היתה ברורה.
הסחת הדעת הזו הפכה כמעט קטלנית משום שהדורבנות על מגפיו של מקדונלד נתפסו במשהו, הסתבכו וגרמו לקצין ליפול על פניו אל תוך הדשא. הכובע הרקום שלו, שאותו אחז בכוח כל זמן המרדף, עף מידיו כעת והסתחרר גבוה מעליו.
רוג’ר היסס לרגע, אבל אז פלט קללה חרישית, החליט להיחלץ לעזרה ורץ לעבר מקדונלד. מזווית העין הוא ראה את ג’יימי רץ גם הוא בכיוון ובידו האת בהיכון — למרות שאפילו את־חפירה מברזל נראתה עלובה מעט מול חזירה שמשקלה למעלה ממאתיים קילו.
מקדונלד כבר ניסה לקום על רגליו, ועוד לפני שהשניים הספיקו להגיע אליו, הוא פתח בריצה כאילו רודפים אחריו שדים ונושפים בעורפו. זרועותיו עלו וירדו בקצב מהיר ופניו נאטמו בהבעה נחרצת וסמוקה. הוא נס על חייו. לרגע הוא שינה כיוון בעשב הגבוה כמו ארנב נמלט — ואז פתאום נעלם. רגע אחד הוא רץ על פני הדשא ואז, בלי אזהרה מוקדמת, הוא פשוט לא היה שם, התפוגג כבמעשה קסם.
ג’יימי הביט ברוג’ר בעיניים קרועות לרווחה, אחר כך הביט בחזירה שעצרה כעת סמוך לשולי הבור המרוחק מהם. הוא זז לאט, בלי להסיר את מבטו מהחזירה, והתקדם בזהירות לעבר הבור, אבל עיניו התרוצצו לצדדים כאילו חששו לראות מה מונח על קרקעית הבור.
רוג’ר ניגש אליו ועצר לצדו. כשהשפיל מבט ראה שהמייג’ור נפל, כמובן, אל תוך החלק העמוק יותר של הבור, ושם שכב מכורבל ומקופל כמו קיפוד. ידיו היו שלובות על ראשו בניסיון להגן על הפאה שלו — שבדרך נס נשארה מקובעת לקודקודו, למרות שכעת כבר היתה מעוטרת ברגבי בוץ ודשא.
‘מקדונלד?’ קרא אליו ג’יימי. ‘אתה בסדר שמה, בנאדם?’
‘היא עוד פה?’ נשמע קולו הרועד של הקצין מתוך תנוחתו המכורבלת.
רוג’ר הביט אל צדו השני של הבור וראה שם את החזירה, ראשה מורכן וחוטמה תחוב אל תוך הדשא הגבוה.
‘אה… כן. היא עוד כאן.’ להפתעתו, קולו בקע בקלילות אם כי היה מעט צרוד. הוא כיחכח בגרונו והגביר מעט את קולו. ‘אבל אין לך שום סיבה לדאוג. היא עסוקה מאוד. היא אוכלת לך את הכובע.’
אין עדיין תגובות