המסה משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם נחשבת לאחת מיצירות המופת של דיוויד פוסטר וואלאס. כוחו האינטלקטואלי והרגשי באים […]
1
עכשיו שבת, השמונה־עשר במרס, ואני יושב בבית הקפה המלא עד אפס מקום של נמל התעופה פורט לוֹדֶרדֵייל, ואת ארבע שעות ההמתנה בין הרגע שבו היה עלי לעזוב את ספינת התענוגות לבין שעת ההמראה שלי לשיקגו אני מעביר בניסיון לארגן לעצמי מין קולאז’ חושי היפנוטי של כל מה שראיתי ושמעתי ועשיתי כפועל יוצא של המשימה העיתונאית שזה עתה הסתיימה.
ראיתי חופי סוכרוזה ומים בצבע כחול עז מאוד. ראיתי חליפה אדומה עם דשים מתנפנפים. הרחתי את הריח שמדיף קרם שיזוף כשהוא מרוח על 9,500 קילו של בשר חם. פנו אלי בתואר “Mon” בשלוש ארצות שונות. צפיתי בחמש מאות אמריקאים משכבת העלית רוקדים “אלקטריק סלַייד”. ראיתי שקיעות שנראו כמו עיבוד מחשב וירח טרופי שדמה יותר למין לימון מגודל מידלדל מאשר לירח־האבן המוכר והחביב, ירח ארצות הברית שאליו אני רגיל.
הצטרפתי (לרגע קל) לשורת רוקדי קוֹנגה.
אני חייב לומר שבמשימה הזאת פעל, לתחושתי, מעין עיקרון פּיטֶרי. מגזין יוקרתי מסוים מהחוף המזרחי שלח אותי בשנה שעברה בלי הנחיות מוגדרות לכתוב משהו מַסָּאִי על יריד מדינתי רגיל ושגרתי והיה מרוצה מהתוצאות. עכשיו מציעים לי את הדובדבן שבקצפת, משימה טרופית מעוטת דגשים והנחיות באותה מידה. אבל הפעם נוספה תחושת לחץ חדשה: סך כל ההוצאות ביריד המדינתי היה 27$ לא כולל משחקי מזל. הפעם שלפו “הַרפֶּר’ס” מכיסם מעל 3,000$ עוד לפני שראו אפילו תיאור תמציתי מוחשי אחד. הם חזרו ואמרו — בטלפון, בשיחות ספינה־יבשה, בסבלנות רבה — לא להילחץ. הם קצת מיתממים, לדעתי, האנשים האלה מהמגזין. הם אומרים שכל מה שהם רוצים זה מין גלויה חווייתית גדולה — סע, תחרוש את הקריביים בסטייל, תחזור, תספר מה ראית.
ראיתי הרבה אוניות לבנות ממש גדולות. ראיתי להקות דגיגים עם סנפירים זוהרים. ראיתי פאה נוכרית על ראשו של נער בן שלוש־עשרה. (הדגים הזוהרים אהבו להתגודד בין גוף האונייה שלנו לבין הבטון של הרציף, בכל מקום שבו עַגָנו). ראיתי את חופה הצפוני של ג’מייקה. ראיתי והרחתי את כל 145 החתולים בתוך “בית ארנסט המינגווי” בקִי וֶוסט, פלורידה. עכשיו אני יודע מה ההבדל בין בינגו רגיל לבינגו־פרס, ומה זה אומר כשהקופה בבינגו היא “כדור שלג”. ראיתי מצלמות וידאו שנזקקו ממש לעגלת שינוע; ראיתי מזוודות פלואורסצנטיות ומשקפי־שמש פלואורסצנטיים ומשקפי־צבט פלואורסצנטיים ומעל לעשרים סוגים של כפכפי גומי. שמעתי תופי פלדה ואכלתי רכיכות מטוגנות בבלילה וצפיתי באישה בשמלה כסופה וצמודה מקיאה בקשת בתוך מעלית זכוכית. הצבעתי על התקרה לפי הקצב, למקצב ה־2:4 של אותה מוזיקת דיסקו בדיוק שלקצבה שנאתי להצביע על התקרה ב־1977.
למדתי שיש עצמות של כְּחול מעבר לכחול עז מאוד־מאוד. אכלתי אוכל רב ומשובח יותר משאי־פעם אכלתי בחיי, ואת האוכל הזה אכלתי במהלך שבוע שבו למדתי גם מהו ההבדל בין “היטלטלות” לבין “התנדנדות” בים רוגש. שמעתי קומיקאי מקצועי אומר לחבורת נוסעים, בלי אירוניה, “אבל ברצינות”. ראיתי חליפות מכנסיים נשיות בצבע פוּקסיה וז’קטים ספורטיביים בצבע ורוד־וֶסֶת וטריינינגים בצבע אדום־סגול ומוקסינים לבנים שנעלו אותם בלי גרביים. ראיתי דילֶריות בְּלֶקג’ק מקצועיות יפות כל־כך שבא לך לרוץ אל השולחן שלהן ולבזבז את כל כספך, עד הפרוטה האחרונה, על משחק בלקג’ק. שמעתי אזרחים אמריקאים בוגרים משכבת העלית שואלים בדלפק קשרי־אורחים אם צלילה עם שנורקל מחייבת הירטבות, אם הצליפה בסקיטים[1] נערכת בחוץ, אם הצוות לן על האונייה ובאיזו שעה מוגש מזנון חצות. עכשיו אני יודע מה ההבדל בין הרכבו של הקוקטייל “פטמה חלקלקה” לזה של “קורקבן פלומתי”. אני יודע מה זה “קוֹקוֹ לוֹקוֹ”. במשך שבוע תמים הייתי מושאם של למעלה מ־1,500 חיוכים מקצועיים. נשרפתי והתקלפתי פעמיים. צלפתי בסקיט מעל הים. האם לא די בכך? בשעתו לא נראה שדי בכך. חשתי את כל כובד משקלם האריגי של שמים סובּטרופיים. תריסר פעמים ניתרתי לשמע קול נפיחת־האֵלים המפוצץ של צופר ספינת התענוגות. קלטתי את העקרונות הבסיסיים של משחק המָא־ג’ונג, ראיתי חלק מתחרות ברידג’ בת יומיים, למדתי להדק אפודת הצלה מעל טוקסידו והפסדתי במשחק שח לילדה בת תשע.
(בעצם צלפתי בכיוון הסקיט מעל הים).
התמקחתי על כל־מיני קשקושים עם ילדים שסובלים מתת־תזונה. עכשיו אני מכיר כל הצדקה וכל תירוץ שניתן להעלות על הדעת להוצאה של יותר מ־3,000$ על שיט בקריביים. נשכתי שפתיים ודחיתי מריחואנה ג’מייקנית מג’מייקני אמתי.
פעם אחת ראיתי, הרחק למטה מעבר למעקה הסיפון העליון, במרחק־מה מצדו הימני האחורי של גוף האונייה, משהו שהיה לדעתי סנפיר אופייני של כריש ראש־פטיש שהתברבר בגלל השובל הניאגרי של הטורבינה הימנית.
שמעתי — ואין בכוחי לתאר — מוזיקת מעליות בסגנון רֶגאי. למדתי מה זאת אומרת לפחד מהאסלה שלך. רכשתי “רגלי ים” שהסתגלו לטלטולים ועכשיו אני מעוניין להיפטר מהן. טעמתי קוויאר והסכמתי עם הילד הקטן שישב לידי שזה: איכסה.
עכשיו אני מבין את המושג “פטוּר ממכס”.
עכשיו אני יודע מהי מהירות השיוט המקסימלית של ספינת טיולים במונחי קשר.[2]
אכלתי שבלולים, ברווז, אלסקה אפויה, סלמון עם שוּמר, שקנאי ממרציפן ואומלט שאמור היה להכיל כמויות מזעריות של כמהין אטרוסקי. שמעתי אנשים בכיסאות נוח אומרים במלוא הרצינות שזה לא החום אלא הלחות. כמו שהובטח לי מראש, פינקו אותי — ביסודיות ובמקצועיות. כשהייתי שרוי במצבי־רוח קודרים התבוננתי ותיעדתי כל סוג של אדמומית, התקרנות, נגע קדם־מלנומי, כתם כבד, אקזמה, יבלת־עור, ציסטה חזזיתית, כרס בולטת, צלוליטיס ירכי, דליות, הזרקת קולגן וסיליקון, צביעת שיער גרועה, השתלות שיער שנכשלו — כלומר, ראיתי הרבה אנשים כמעט עירומים שהייתי מעדיף לא לראותם כמעט עירומים. הרגשתי עגמומיות שכמוה לא הרגשתי מאז גיל ההתבגרות ומילאתי כמעט שלוש מחברות בניסיון להבין אם זה הם או רק אני. פיתחתי וטיפחתי טינה שיש לה פוטנציאל להימשך חיים שלמים כלפי מנהל המלון של האונייה — מר דֶרמָטיס, שמכאן ואילך ייקרא שמו מר דֶרמָטיטיס[3] — הערכה הגובלת בהערצה למלצר שלי, והייתי דלוק אש על החדרנית בחלק שלי במסדרון השמאלי של סיפון 10, הלוא היא פֶּטרה בעלת גומות־החן והמצח הרחב והכן, שתמיד לבשה בגדי אחות לבנים, מעומלנים ומרשרשים והדיפה את ריח הארזים הנורבגיים של נוזל החיטוי שקרצפה בו חדרי אמבטיה, זו שניקתה את תאי עד צאת נשמתו לפחות עשר פעמים ביום אך מעולם לא נתפסה בעת פעולת הניקוי עצמה — דמות שניחנה בקסם אישי שריר ומופלא, ושבהחלט ראויה לגלוית דואר שתוקדש רק לה.
אין עדיין תגובות