מסעותיו של תלול בימי קורונה

מעבר למילניום… האומנם סוף העולם הולך וקרב?

עלילותיו של תלול בימי קורונה היא דרמה עתידנית מרתקת המביאה את המין האנושי ואת כל החי, שלב אחר שלב לסופם הבלתי צפוי – ודווקא בדרך לא חזויה. עלילת הספר נרקמת בשלבים מדורגים, החושפים פנים מוכרות ולא מוכרות של המין האנושי ושל העולמות העליונים, הנעזרים בבעלי ברית מוזרים להכחדת האנושות שהלכה והסתאבה.

 

הדגש בספר אינו מושם ב'אם' או 'איך' ו'מתי', אלא בבעיית המוסר האנושית, כמתח בין אתוס עליון למציאות תחתונה ומנוונת, הנותן את אותותיו בהרס כדור הארץ, פרי תולדה של אופיו של המין האנושי וטיבו ההרסני. וכאילו נשזרת השאלה לאורכו של הספר, ואם אכן סופו של המין האנושי קרב ובא, היש פתרון האמור להציל את המין האנושי מעצמו, וכפועל יוצא, ממתקפת הווירוסים הקטלנית?

אין ספק – זהו סיפור יום הדין הנורא, של העליונים עם יושבי מטה, הדוחס בתוכו מתח וחרדות אין קץ, ומוביל את הקורא אל סופו המפתיע בנשימה עצורה.

הספר רואה אור בימים של מגפת הקורונה, ונשאלת השאלה עד כמה הכתוב בו קרוב למציאות החיים בימינו אנו. כדי לענות על השאלה יש לקרוא בספר, לעיין בו, ויחליט הקורא אם הוא מוצא התאמה למגפה שהשתלטה על עולמנו, וזאת מתוך עשיית דין וחשבון נוקב בינו לבין עצמו.

 

אביבה גיטלמן, דוקטור לפילוסופיה יהודית, עוסקת במחקריה בהוגי העת החדשה, ובראשם הפילוסוף פרנץ רוזנצוויג, תוך לימוד והעמקה בספרות ובחשיבה התלמודית.

מקט: 4-1272-1160

מעבר למילניום… האומנם סוף העולם הולך וקרב? עלילותיו של תלול בימי קורונה היא דרמה עתידנית מרתקת המביאה את המין האנושי […]

---

פרק ראשון – לידתו של תלול

ואלי היה מלאך

מתהלך היה כדרך מלאכים, בתוך הלובן האלוהי, ברקיע העשירי, הלוא הוא “ספירת הכתר”.

חי המלאך הקטן ביער הקסום, עצי היער – גושי קרח נוצצים, עלעליו נטיפים. שרכים לבנים שקופים היו עוטפים אותו. הילת השמש הלבנה משכבו, ערפילים ביתו.

בקרחת היער, אל מול הר הכבוד, נישאו שני עצים גבוהים. עץ הדעת ועץ החיים.

על פסגת הר השלג, הר הכבוד, התנשא כיסא הכבוד. עמודי אש הקיפוהו. “אש התמיד” ליחשה סביבו, אש לבנה, אותיות לבנות ריצדו מולה. אש שחורה הייתה עוטפת אותן, משליכה ניצוצות שחורים אל צמרות העצים. האותיות שנצבעו בצבע השחור היו פוגעות בצמרות העצים הגבוהים, עץ הדעת ועץ החיים, לאחר מכן מתפזרות בלובן המלכותי ונושרות על ענפי הקרח המרשרשים. אותיות שחורות – נושרות כתפוחים.

מדי יום היה נושא ואלי עיניו אל הר הכבוד, מסתכל בלובן הנהדר, התמים, השקוף, על מלאכיו של הכבוד האלוהי העושים במלאכה, ונפשו יוצאת למשהו אחר, לצבע השחור, העוטף.

לא הבין ואלי את משמעות הצבע השחור. היה מתקרב אל העץ הגבוה, עץ הדעת, ומושיט ידו לגעת… לדעת.

ראה זאת הכבוד האלוהי, פנה לאחד ממלאכי השרת ואמר: “יש לפתוח את שערי הרקיע העשירי. המלאך הקטן מגלה סקרנות. יש לשלוח אותו מרקיע הכתר אל רקיע תחתון יותר.”

נשאו מלאכי השרת עיניהם אל ‘כבודו’ והרכינו ראשם. יצא המבשר, אחד ממלאכי השרת, אל המלאך הקטן ואמר: “שעתך הגיעה, עליך להיוולד. יינתן לך שם. ‘תלול בן ישראל.'”

נפתחו שערי השמיים בסערה, החלו הצבעים נדחקים כלפי מעלה בערבוביה.

אמר המבשר: “בוא, הזדרז. יש לשמור על הלובן האלוהי ועל ‘אש התמיד’ לבל תדעך.”

עלה תלול על המרכבה. דהרו הסוסים הלבנים, נישאו על גב הענן במורד דרכם אל הרקיע התשיעי, “רקיע החוכמה”.