מה משותף לבלוגים ולמים בבקבוקים?

לפני עשר שנים, כשעמדנו לפרסם ספר בשם 'פריקונומיקס', החלטנו לפתוח גם אתר שילווה את הספר. הענקנו לו את השם הלא־מאוד־יצירתי Freakonomics.com. במקרה היתה באתר גם אפשרות לפתוח בלוג.

לוויט, שתמיד מפגר בכמה שנים אחרי העולם, לא שמע עד אז על בלוגים. דבנר הסביר לו את הרעיון, אבל לוויט לא השתכנע.

'בוא ננסה פשוט', אמר דבנר. השותפות בינינו היתה אז בחיתוליה, כך שלוויט עוד לא הבין ששלוש המילים האלה הן דרכו של דבנר לגרום לו לעשות דברים שלא התכוון לעשות.

אז ניסינו. הנה הפוסט הראשון שכתבנו:

לשחרר את התינוק שלנו

כל הורה חושב שהתינוק שלו הוא היצור היפה ביותר בעולם. האבולוציה, כך נראה, בנתה את מוחנו כך שאם אנו מביטים בפניו של תינוקנו יום אחר יום אחר יום, הוא מתחיל להיראות יפה. כשלילדים של אנשים אחרים יש מזון קרוש מרוח על הפרצוף, הם נראים דוחים; אצל הילד שלנו, יש בזה משהו שובה לב.

מרוב שבהינו בכתב היד של 'פריקונומיקס', הוא נראה לנו יפה — עם כל הפצעונים, המזון הקרוש ובכלל. מכיוון שכך, התחלנו לחשוב שאולי יהיו אנשים שממש ירצו לקרוא אותו, ואחרי שיקראו אותו, אולי אפילו ירצו להביע את דעתם עליו. כך נולד האתר הזה. אנחנו מקווים שהוא יעניק לנו בית חם (או לכל הפחות לוהט מוויכוחים) לתקופה הקרובה.

והוא אכן היה לבית חם! הכתיבה שלנו בבלוג נוטה להיות משוחררת ואישית יותר מזו שבספרים; אנחנו אוהבים להעלות כאן כל מיני שאלות לא פחות משאנו אוהבים לתת תשובות. כתבנו דברים בלי לחשוב עליהם לעומק ואחר כך הצטערנו עליהם. כתבנו דברים שכן חשבנו עליהם לעומק וגם עליהם הצטערנו. אבל בראש ובראשונה, כתיבת הבלוג נתנה לנו סיבה טובה לשמור על סקרנות ועל פתיחות לעולם.

שלא כמו הפוסט הראשון, רוב רובן של הרשומות בבלוג נכתבו בידי אחד מאיתנו (ולא בידי שנינו, כפי שקורה בספרים שלנו). לעתים ביקשנו מחברים (ואפילו מאויבים) לכתוב עבור הבלוג, ומזמן לזמן קיימנו 'קווֹרוּמים' (כלומר, ביקשנו מאנשים חכמים לענות על שאלה קשה) ומפגשי שאלות ותשובות (עם משתתפים כמו דניאל כהנמן ונערת ליווי יוקרתית בשם אלי). במשך כמה שנים התארח הבלוג באתר של ה'ניו יורק טיימס', וכך קיבל חותמת כשרות שלא ממש הגיעה לו. אך בסופו של דבר מישהו שם ב'טיימס' התעשת, ושלח אותנו לעשות לבד את מה שאנחנו נוהגים לעשות.

כל אותן שנים חזרנו ושאלנו את עצמנו למה אנחנו ממשיכים לכתוב בלוג. לא מצאנו תשובה מובנת מאליה. לא היה בזה כסף; לא היתה שום ראיה לכך שהבלוג עזר למכור עוד עותקים מספרינו. אדרבא, ייתכן שהוא דווקא פגע אנושות במכירות, שכן בכל יום מסרנו את התכנים שכתבנו בחינם. אבל עם הזמן הבנו למה אנחנו ממשיכים עם הבלוג: הקוראים שלנו אוהבים לקרוא אותו, ואנחנו אוהבים את הקוראים שלנו. הסקרנות והתושייה שלהם — ובמיוחד חדוות השעשוע שלהם — עודדו אותנו להמשיך, ובעמודים הבאים תגלו שפע עדויות לרוח שהם השרו עלינו.

מעת לעת פנה אלינו קורא והציע שנהפוך את הבלוג שלנו לספר. הרעיון הזה נראה לנו טיפשי להחריד — עד שיום אחד, לא מזמן, הוא לא נראה עוד כזה. מה השתנה? דבנר נסע להביא את אחד מילדיו למחנה קיץ במֵיין. בדרך, באמצע שום מקום, הם נתקלו במפעל לבִּקבּוּק מים של חברת 'פּוֹלנד ספרינג'. דבנר השתומם תמיד על כך שאנשים רבים כל כך מוכנים לשלם כסף רב כל כך על בקבוקי מים. ובכל זאת, זה קורה, והתעשייה הזאת מגלגלת כ־100 מיליארד דולר בשנה.

פתאום ספר המבוסס על בלוג לא נראה רעיון כל כך מטומטם. וכך, נאמנים למסורת של 'פולנד ספרינג', 'אוויאן' וכל יתר גאוני המים, החלטנו לבקבק משהו שכבר היה זמין בחינם ולגבות מכם כסף על השימוש בו.

למען ההגינות, יש לציין שעברנו על הבלוג כולו ובחרנו את החומרים הטובים ביותר (היה מספק לגלות שמתוך 8,000 פוסטים, בינוניים ברובם, הצלחנו למצוא גם כמה טובים). ערכנו ועדכנו את הפוסטים כמתבקש, וסידרנו אותם לפי פרקים בצורה הגיונית. פרק 1, לדוגמה, שנקרא 'רק ניסינו לעזור', עוסק בביטול הקביעות באקדמיה, בחלופות לדמוקרטיה ובשאלה 'איך לחשוב כמו טרוריסט'. 'לימברהנד המאונן ווֵיין המסוכן' עוסק בשמות מוזרים, מתאימים או מתאימים באופן מוזר. 'פעם כלכלן תמיד כלכלן' מראה שברגע שמתחילים לחשוב כמו כלכלנים, קשה להיגמל מזה — ולא משנה אם הנושא הוא תחליפי חלב לתינוקות, סרטי אנימציה או עוף רקוב. לאורך הדרך תלמדו יותר משרציתם לדעת על האובססיות האישיות שלנו, כמו גולף, הימורים ומטבע הפני הארור.

במהלך השנים שאבנו עונג רב מהעלאת מחשבותינו המעוותות על הכתב. אנחנו מקווים שתיהנו להציץ לתוך ראשינו ולראות איך העולם נראה מבעד למשקפי הפריקונומיקס.