'מוות מאושר' הוא הרומן הראשון שכתב אלבר קאמי, הוא היה אז בתחילת שנות העשרים של חייו. קאמי גנז את כתב […]
פרק ראשון
השעה היתה עשר בבוקר, ופַּטריס מֶרסוֹ פסע בצעדים קצובים אל הווילה של זַגְרֶס. בשעה זו נהגה האחות־המטפלת לצאת לשוק, והווילה היתה ריקה. היה זה חודש אפריל ובוקר האביב הנאה, הבוהק והקר האיר באור כחול, צלול וקפוא. השמש היתה גדולה ומסנוורת, אך לא הפיצה חום. אורנים עיטרו את המדרונות שליד הווילה, ואור צלול ניגר לאורך הגזעים. הדרך העולה היתה שוממה. מֶרסוֹ אחז בידו מזוודה, וביפעת הבוקר הזה של העולם המשיך ועלה, לקול הלמות צעדיו על הדרך הקרה. ידית המזוודה חרקה קצובות בידו.
קצת לפני הווילה הוליכה הדרך אל כיכר קטנה, מעוטרת ספסלים וערוגות. פרחי גרניום אדומים שהקדימו לפרוח בין צמחי אַַלוַוי אפורים, שמיים כחולים, חומות גן מסוידות לבן – הכול היה כה רענן ויַלדי, עד שמֶרסוֹ נעצר לרגע בטרם המשיך בדרך היורדת מן הכיכר אל הווילה של זַגְרֶס. על סף הבית נעצר ועטה על ידיו כפפות. הוא פתח את הדלת, שאותה השאיר הנכה לא־נעולה, ושב וסגר אותה בטבעיות. הוא התקדם במסדרון, וכשהגיע לדלת השלישית משמאל דפק ונכנס. זַגְרֶס אכן היה שם, יושב בכיסא גלגלים וגדמי רגליו מכוסים בשמיכת צמר – בדיוק באותו מקום, ליד האח, שבו ישב מרסו יומיים קודם לכן. הוא קרא. הספר היה מונח על השמיכה. הוא הביט במרסו בעיניו העגולות, שלא נגלה בהן שמץ הפתעה. מרסו סגר מאחוריו את הדלת, ונשאר עומד לידה. הווילונות היו מוסטים, ושלוליות של שמש נשפכו על הרצפה, הרהיטים וזוויות החפצים. מבעד לשמשה צחק אור הבוקר על פני האדמה הזְהוּבּה והקרה. שמחה גדולה וקפואה, צווחות ציפורים מהוססות ואור מציף וחסר־רחמים שיוו לבוקר הזה חזות של תום ואמת. מרסו השתהה, הלוּם מן החום המחניק של החדר שלפת את גרונו ואוזניו. למרות השינוי במזג האוויר, הבעיר זגרס אש גדולה באח. מרסו חש את דמו הולם ברקותיו ועולה עד תנוכי האוזניים. זגרס עקב אחריו בעיניו בלי אומר. פטריס ניגש אל תיבת העץ שמצִדה השני של האח, ובלי להביט בנכה הניח את המזוודה על השולחן. כשהגיע לשם חש רעד קל בקרסוליו. הוא נעמד, שׂם בפיו סיגריה והצית אותה במגושמוּת, בגלל הכפפות שעל ידיו. נשמע רחש קל מאחוריו. הוא הסתובב, כשהסיגריה בפיו. זגרס עדיין הביט בו, אך כעת סגר את ספרו. מרסו, שהאש ליהטה את ברכיו עד כאב, קרא את שם הספר במהופך: 'איש החצר', מאת בָּלתַזאר גְרַסיֶין. בלי להסס התכופף אל התיבה ופתח אותה. שחור על גבי לבן בהק האקדח בכל קימוריו, כמו חתול מטופח, מונח עדיין על המכתב של זגרס. מרסו לקח את המכתב ביד שמאל ואת האקדח ביד ימין. הוא היסס לרגע, תחב את הנשק תחת זרועו השמאלית ופתח את המכתב. זה היה דף אחד בלבד, דף גדול ומכוסה בשורות בודדות, בכתב ידו הגדול והזוויתי של זגרס:
"אני מחסל רק חצי בן־אדם. אנא אל תזקפו זאת לחובתי. בכספת הקטנה שלי יימצא מעל ומעבר מן הנחוץ כדי לגמול למי שטיפלו בי עד כה. יתר על כן, אני חפץ שהכסף יוקדש לשיפור תנאיהם של הנידונים למוות. אבל אני מודע לכך שזאת בקשה גדולה."
בפנים חתומות קיפל מרסו את המכתב, ובאותו רגע צרב עשן הסיגריה את עיניו, וקמצוץ אפר נשר על המעטפה. הוא ניער את הדף, הניח אותו על השולחן במקום בולט לעין, ונפנה אל זגרס שהביט כעת במעטפה. ידיו הקצרות והשרירִיוֹת עוד אחזו בספר. מרסו התכופף, סובב את מפתח הכספת, ולקח את צרורות השטרות שרק מקצתם נראתה מבעד לעטיפת נייר העיתון. ביד אחת סידר אותם במזוודה, כשהנשק אחוז מתחת לשנייה. היו שם פחות מעשרים חבילות של מאה שטרות, ומרסו הבין שהביא מזוודה גדולה מדי. הוא השאיר בכספת צרור אחד. הוא סגר את המזוודה, השליך לאח את הסיגריה הגמורה־למחצה, אחז את האקדח ביד ימין, והתקרב אל הנכה.
זגרס הביט כעת מבעד לחלון. מכונית נשמעה חולפת לאִטה על פני הדלת, במעין קול ריסוק של לעיסה. זגרס לא זז, ונראה כמהרהר ביופי הלא־אנושי של בוקר זה של אפריל. כשחש את קנה האקדח על רקתו הימנית, לא הסב את מבטו. אך פטריס, שהסתכל בו, ראה את עיניו מתמלאות דמעות. הוא זה שעצם עיניים. הוא פסע צעד לאחור וירה. לרגע נשען כנגד הקיר, עדיין בעיניים עצומות, ודמו עוד הלם באוזניו. הוא הסתכל. הראש הושלך על כתף שמאל, הגוף בקושי הוּזַח. כך שבמקום זגרס נראה כעת רק פצע ענק ובולט של מוח, עצם ודם. מרסו החל לרעוד. הוא עבר לצד השני של כיסא הגלגלים, גישש ותפס את כף היד הימנית, סידר אותה כך שתאחז באקדח, הרים אותה לרקה ושמט אותה. האקדח נפל על מִסעָד היד ומשם אל ברכיו של זגרס. תוך כדי התנועה הזאת הבחין מרסו בפיו ובסנטרו של הנכה. היתה לו אותה הבעה רצינית ונוגה כמו בעת שהביט מבעד לחלון. באותו רגע נשמעה מול הדלת צפירה רמה של מכונית. הקריאה הלא־מציאותית שבה ונשמעה פעם שנייה. מרסו נשאר רכון מעל הכיסא ולא זז. נהמת גלגלים בישרה שהקַצָב נסע משם. מרסו לקח את המזוודה, פתח את דלת החדר – בּריח המנעול בהק לאורה של קרן שמש – ויצא כשראשו הולם ולשונו יבֵשה בחִכּוֹ. הוא פתח את דלת הכניסה ויצא בצעד מהיר. בחוץ לא היה איש, מלבד חבורת ילדים בקצה הכיכר הקטנה. הוא התרחק. כשהגיע לכיכר חש פתאום בקור, ונרעד תחת הז'קט הקל שלבש. הוא התעטש פעמיים, והעמק הקטן התמלא בהדים צלולים ולעגניים, שנישאו מעלה־מעלה בזוֹך השמיים. הוא התנודד קלות, נעצר והתנשם בכבדות. מיליוני חיוכים קטנים ולבנים ירדו מן השמיים הכחולים. הם פיזזו על העלים הספוּגים עדיין בגשם, על הטוּף הלח של השבילים, עופפו אל הבתים שרַעֲפֵיהם כדם הטרי, ושבו ועלו במשק כנפיים אל אגמי האוויר והשמש שמהם ניתכו זה־עתה. גרגור חלש נשמע מאווירון זעיר ששייט לו למעלה. בלבלוב הזה של האוויר, בפּוֹריוּת הזאת של השמיים, נדמָה כי כל המוטל על בני־האדם הוא לחיות ולהיות מאושרים. הכול נאלם דום בתוך מרסו. התעטשות שלישית טלטלה אותו, והוא חש כמעין רעד של קדחת. אז נמלט בלי להסתכל לצדדים, כשמזוודתו חורקת וצעדיו הולמים על הדרך. בהגיעו לביתו הניח את המזוודה בפינה, נשכב וישן עד רדת הערב.
אין עדיין תגובות