החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מאה ימים של אושר

מאת:
מאיטלקית: מונה גודאר | הוצאה: | 2017-03 | 400 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

"החרטה היחידה שלי היא שהייתי צריך לגלות שאני עומד למות כדי להתחיל לחיות."

 

לא כל אחד יכול לדעת מראש באיזה יום ימות. אך לוצ'ו באטיסטיני, גבר בן ארבעים, נשוי ואב לשני ילדים, יודע אותו היטב. יותר מכך, הוא זה שקבע את התאריך, אחרי שזכה לביקור של אורח בלתי צפוי ובלתי רצוי, גידול סרטני בכבד שהוא קורא לו "החבר פריץ".

מאה ימים לחיות לפני נקודת הסיום.

מאה ימים כדי להותיר מאחור זיכרון יפה לילדים שלו, לשחק עם החברים, ובעיקר לכבוש מחדש את לבה הפצוע של אשתו לאחר שבגד בה.

מאה ימים שבהם לוצ'ו מחליט להשקיע את כל כולו בדבר הקשה מכול: להיות מאושר.

והמוטו שלו: "יום שלא צחקנו בו הוא יום אבוד."

פאוסטו בריצי (יליד רומא, 1968) הוא במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע איטלקי עטור פרסים. זהו רומן הביכורים שלו.

"דמות בלתי נשכחת של לוצ'ו הגיבור, בקול אירוני אינטלקטואלי נפלא, שגילתה את הסוד איך להיות מאושר למרות שימיך ספורים, כשלנגד עיניה מרצד מגדלור אחד, החובה להיות מאושר."             לה רפובליקה

"בסופו של דבר… משמעות החיים טמונה בנגיסה בסופגנייה חמה ומתוקה שהרגע יצאה מהתנור…"                         קוריירה דלה סרה

מקט: 15100703
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הימים הכי חשובים בחיַי היו שלושה. כדי לא לגרוע מחשיבותו של אף אחד מהם, אמנה לכם אותם בסדר כרונולוגי מוקפד.

היום הראשון היה יום שישי, 13 באוקטובר 1972. יום שישי ה־13.

באותו יום, בזמן שמטוס פוֹקֶר צלל אל רכסי האנדים וגרר איתו ארבעים וחמישה נוסעים, שלימים טרפו זה את זה כדי לשרוד, אנטוניו וקרלה, זאת אומרת אבא ואמא, שהיו אז בני שמונה־עשרה, תינו אהבים בתוך מכונית דיאן בז' מביכה שבה אמי התעברה. שני הצעירים החנו את המכונית היקרה, שכבר אז נחשבה רכב אספנות, במגרש נטוש בפריפריה, שבתוכנית העירונית של רומא נועד לשמש קן לזוגות צעירים. סביב הרִיק הקוסמי שלהם ניצבו כמה מקררים משועממים ומקוררים, פנס רחוב מלנכולי שלקה בגיהוק וחצר גרוטאות עם שלדות של מכוניות טוטאל לוס.

התפאורה המושלמת לתחילתו של סיפור אהבה.

אנטוניו וקרלה הכירו זה את זה באותו אחר צהריים במסיבת יום ההולדת של בחור בשם מנריקו, חנוּן מיוזע כבד־משקל מפרַסקאטי שחיזר אחרי אמא לשווא עוד מימי חטיבת הביניים. היא בדיוק סירבה להזמנה שלו לרקוד איתו סלואו לצלילי קופידון של אלטון ג'ון הצעיר, ואז ראתה את אבא שנעץ בה מבט מרחוק וכמעט נחנק מסנדוויץ' משולש עם טונה, מיונז ועגבנייה. למעשה, אבא היה בדיוק הטיפוס שייחנק מסנדוויץ' עם טונה, מיונז ועגבנייה. גבוה, רזה ואגואיסט, הוא ניגן בגיטרה חשמלית והמציא שירי רוק שהעתיק בלי בושה משירים לא מוכרים של הסטוֹנס. הוא נראה כמו האח היפה של שון קונרי, רק עם צלקת בלחי ששיוותה לו מראה אפל ומסתורי יותר משל הסוכן ג'יימס בונד. סביב מקור הצלקת הוא היה מסוגל להקסים קהל שלם במשך שעות. על פי קהל המאזינים — הוא קיבל אותה במהלך קרב עקוב מדם בשוק במקסיקו סיטי, או בעקבות דקירה של שחקן רוגבי נבגד וקנאי מבֶּרגאמו, או מבקבוק של פרנק סינטרה שקינא בכישרון השירה שלו.

אבא היה בלפן מקצועי כל כך נדיר, שאילו רק רצה היה יכול להפוך בקלות לנשיא איטליה. רק אני ידעתי את האמת, בעקבות וידוי של מרגלת מסוכנת מפּוּלְיָה, כלומר דודה שלי פִּינָה: כשהיה בן שלוש, נפל אבא מתלת־אופן על המדרכה. כך או כך, אנטוניו היפה לקח בדיאן שלו בכל ערב נוסעת אחרת. בפעם ההיא היה התור של אמא, שפותתה אך לא ננטשה, מפני שברגע העונג העילאי דפקה פיאט 500 אדומה את הרכב של הורי. בתוך הפיאט ישבו שני בני עשרים שיכורים מפרוֹזינוֹנה, שמבלי משים גרמו לקריעתו של קונדום, ובעקבות זה לגיחה שלי אל בימת החיים. לכן, חבר'ה, תהיו היכן שתהיו היום, בפרוזינונה או במאדים, שאחרי הכול זה אותו הדבר, תודה לכם.

באותו יום שישי ה־13 נָחַתי על פני האדמה כאורח לא מוזמן, אבל זה לא מנע מאנטוניו ומקרלה לאהוב אותי די הרבה, לפחות כל עוד הם נשארו יחד. אבל זה סיפור אחר, שדרך אגב מלא עצבות אינסופית. אם יתחשק לי, אספר לכם אותו בהמשך.

היום השני החשוב בחיי היה אחד־עשר בספטמבר 2001. בזמן שכולם היו מול מכשירי הטלוויזיה וצפו שוב ושוב בתמונות של שני מטוסי הבואינג שהתרסקו לתוך מגדלי התאומים בניו יורק וסיפקו לעולם תעלומה חדשה ולאמריקנים אויב חדש, אני הייתי במסעדה על שפת הים עם כל החברים הוותיקים שלי ופאולה, האישה של חיי. זאת היתה ארוחת ערב קלאסית של סוף הקיץ שנקבעה שבועות קודם לכן, אבל למעשה לא היה מדובר בסתם ארוחת דגים בגריל: עמדתי להציע לפאולה להתחתן איתי, רק שהיא אפילו לא תיארה את זה לעצמה. וגם לא החברים שלי.

תיכננתי עם מלצר מבוגר מבצע בנאלי רומנטי. בתמורה לטיפ של עשרים אירו הוא היה צריך להדליק את הנרות, להשמיע את השיר שלנו (שלשם הפרוטוקול הוא Always on my mind בגרסה של אלוויס הנצחי) ולהגיש לשולחן בחגיגיות עוגת מימוזה ענקית שטבעת אירוסים מונחת במרכזה, מעל לוחית של שוקולד מריר.

הכנות מדעיות שהמזל חבר אליהן: לילה מלא כל כך בכוכבים שנראה כמו תהלוכת חג המולד; לבביות כֵּנה כל כך של החברים שנראתה כמו פרסומת לליקר אמארו; רוח קלילה ונעימה שדמתה למאוורר של אלוהים. הכול היה מושלם. כמעט.

לא הבאתי בחשבון את אומברטו.

אומברטו, למרבה הצער, הוא החבר הכי טוב שלי, וטרינר שעוד תשמעו עליו הרבה בעמודים הבאים.

ברגע שהעוגה הגיעה, הוא קם ממקומו, גנב בשובבות את לוחית השוקולד וצעק: "ואת זה, חברים, אני אוכל!"

התוצאה — טבעת הזהב שברה לו לרסיסים שן טוחנת.

ריצה בהולה לחדר מיון אורתודנטלי, ושלום לך רגע רומנטי קסום ובלתי נשכח.

למרות המחזה מעורר הרחמים, פאולה אמרה לי כן.

התחתנו בתחילת השנה שלאחר מכן בכנסייה גותית ליד מילאנו, וזה אחד הדברים המעטים שעליהם מעולם לא התחרטתי.

פאולה היא הגיבורה של חיי. ובעיני, גילום תפקיד האישה שלה ראוי לפחות לאוסקר.

אם לא אכפת לכם, בהמשך אספר לכם קצת עליה.

היום השלישי שלא אשכח היה יום ראשון, 14 ביולי 2013, שבוע בדיוק אחרי יום הולדתי הארבעים. הייתי צריך להבין מיד שמדובר ביום מיוחד, כי שום אסונות אוויר מפורסמים לא גנבו לי את ההצגה.

זה היה יום ראשון טרופי חסר תוחלת, שבמהלכו לא קרה דבר ששווה אזכור. אם איננו מתייחסים לעובדה שבסביבות השעה 13:27 לקחתי נשימה עמוקה ומַתִּי.

אני יודע, כבר סיפרתי לכם את הסוף, ועכשיו אין לכם חשק לקרוא את שאר הספר. אז מאחר שהרסתי לכם את הקריאה — אם כי בין כה וכה כבר קניתם את הספר, ולעצור בעמוד 12 זה לא כיף — אני אגלה לכם גם את שם הרוצח. אה, כן, כי גם אם זה לא רומן של אגתה כריסטי, יש רוצח. אפילו הייתי אומר רוצח סדרתי, בהתחשב בכך שהוא רצח לא רק אותי אלא מיליוני אנשים, משהו שיכול לעורר את קנאתם של היטלר וחניבעל לקטר. בכל שנה כשליש מכלל המיתות של בני המין האנושי הוא מעשה ידיו. הסטטיסטיקה גורסת שזו סיבת המוות מספר אחת בעולם המערבי. בקיצור, אני בחברה טובה.

לרוצח המדובר אין שם משפחה, אלא רק שם קצר, אסטרולוגי ולא ממש מצחיק: סרטן. יש מי שקוראים לו "גידול" (שפירושו "תפיחת יתר" בלטינית, והנה לכם למה צריך לטינית), ואילו הרופאים קוראים לו "ניאופלזיה" (שפירושו "גידול חדש" ביוונית, והנה לכם למה צריך יוונית). אבל אני תמיד קראתי לו "החבר פְריץ", כדי להרגיש שהוא קצת יותר ידידותי ופחות אגרסיבי.

זה הסיפור על מאה הימים האחרונים לחיי על פני האדמה בחברת החבר פריץ.

ועל כך שכנגד כל הסיכויים וכנגד כל היגיון — אלה היו הימים המאושרים בחיי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מאה ימים של אושר”