החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מעבר לגדר

מאת:
מאנגלית: גיא הרלינג | הוצאה: | 2017-02 | 448 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

ב־1955 רוז צימר נדפקה. זו לא היתה הפעם הראשונה, וגם לא האחרונה. האמת היא שרוז — כמו כל הקומוניסטים האמריקנים — נדפקה בידי המאה העשרים כולה. אך לא אישה כמוה תקבל זאת בשתיקה. במשך יותר מארבעים שנה היא מתרוצצת ברחובות סאניסייד גרדנס שבקווינס ומטילה את אימתה על השכונה ועל משפחתה, באמונותיה הבלתי מתפשרות ומכוח טינתה בלבד.

וגם הדורות שאחרי רוז לא יצליחו לחמוק בקלות מהשפעתה, מחרון אפה, מן הרדיקליות שלה. מרים, בתה ההיפית, נערה כריזמטית ונלהבת שניסיון ההתרחקות שלה מביא אותה אל גריניץ' וילג' של שנות השישים; בנה החורג השחור סיסרו, מכונה זועמת ששמה לה למטרה לחשוף את פרצופם האמיתי של סובביה; ונכדה המבולבל סרג'יוס, שמתייתם מהוריו בצל ההווה הקפיטליסטי.

מעבר לגדר הוא אפוס משפחתי רדיקלי וקריאה אלטרנטיבית של המאה העשרים באמריקה. זהו סיפורה של קבוצת אינדיבידואלים אשר נלחמו והפסידו, אך אולי יום אחד עוד ינצחו. זוהי מהלומת ברק ספרותית ומסוגננת לעילא מאת אחד הכותבים הגדולים והחדשניים של דורנו.

ג'ונתן לת'ם הוא סופר אמריקני עטור שבחים ופרסים. פירסם שבעה רומנים, שתי אסופות של סיפורים קצרים, נובלה ואסופת מאמרים, והיה שותף בעריכתם של שלל מגזינים ספרותיים. סיפוריו הקצרים פורסמו בין השאר ב'ניו יורקר' וב'רולינג סטון'. הוא מתגורר בברוקלין, ניו יורק.

"לת'ם כתב רומן מבריק, מצחיק ותמציתי, שבלבו נעוץ להב דק ומשונן של מחשבה וסגנון." |  הגרדיאן

"רומן סוחף מאין כמותו על המחיר האישי שגובות תנועות פוליטיות כושלות ועל המכשולים המבלבלים שמקשים על ניסיונותינו לחולל טוב בעולם." | בוקליסט

מקט: 14000035
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

שני משפטים

תפסיקי לזיין שוטרים שחורים או שיעיפו אותך מהמפלגה הקומוניסטית. כך ניצב לו האולטימטום, תמציתו האבסורדית של המסר שהועבר לרוז זימֶר בידי חברי הקנוניה שהתאספו במטבח ביתה בסאניסַייד גַרדֶנס באותו הערב. שלהי סתיו 1955.

סוֹל איגלין, קומוניסט חשוב, צילצל אליה. "ועדה" מבקשת לראות אותה; לא, הם ישמחו, ישמחו מאוד, לבוא לביתה הערב, אחרי הכינוס שלהם ממש מהעֵבר השני של הגרדנס — עשר זה מאוחר מדי? כפקודה, לא כשאלה. כן, סול יודע כמה קשה רוז עובדת, כמה חשובה לה שנתהּ. הוא הבטיח שלא יישארו זמן רב.

איך זה קרה? בקלות. בדרך שגרה, למעשה. הדברים האלה קורים בכל יום. יכולים להגלות אותך מהמאבק כי קינחת את האף או מיצמצת במרווחים חשודים. ועכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן, תורה של רוז. היא פתחה את חלון המטבח כדי סדק על מנת לשמוע אותם מתקרבים. בישלה קפה. הצלילים מהגרדנס הסתננו פנימה, של מעשנים, אוהבים, מתבגרים חמוצי־פנים בשבילים הציבוריים. אמנם חשכת החורף כבר לפתה את השכונה לפני שעות, אך ליל נובמבר צעיר זה היה בָּשׂוּם ומזמין מאין כמותו, פעימה אחרונה מזיכרון הקיץ של כדור הארץ. חלונותיהם של מטבחים אחרים נפערו אל השבילים, קולות נמזגו אלה באלה: אויביה הרבים של רוז, חבריה המעטים יותר, אחרים, כל כך הרבה אחרים, שאותם פשוט סבלה. אך כולם חברים למפלגה. חולקים כבוד לרוז אפילו מבעד לתיעובם. כבוד שייגזל ממנה בידי הוועדה שנכנסת עכשיו למטבחה.

הם היו חמישה, כולל איגלין. היו לבושים בהגזמה, פיצו את עצמם באפודות ובמקטורנים, וכעת הסתדרו על כיסאותיה כמו באיזה ציור שמן סובייטי, בתנוחה של מי שנשלחו למשימה אינטלקטואלית. בחיפוש אחר אותה כימֶרָה, אותו "מה־שמו דיאלקטי", כשבעצם לא היתה כאן שום דיאלקטיקה. רק דיקטטורה. ותכתיבים. ובכל זאת, רוז ביקשה לגלות סלחנות. הגברים האלה היו צעירים מדי למעֵט איגלין, ולא שרדו כמוה את האקרובטיקה האינטלקטואלית של שנות השלושים, את עלייתם של הפאשיזם האירופי ושל מדיניות החזית העממית; הם היו ילדים בזמן המלחמה. הם היו חיילים פשוטים, גברים שעטו תחפושת של חשיבה עצמאית והשתעבדו לשיח־חוג מפלגתי. איש לא היה חשוב בחדר הזה למעט היחיד שבהם שהיה אדם עצמאי או חושב, מסַדֵר אמיתי וידוע, אחרי הכול, איש מִפלס הפועלים, סול איגלין. ומאהבה לשעבר של רוז זימר. איגלין בעניבת הפרפר שלו, בקו השיער שכבר נסוג אל מאחורי עיקול פדחתו הגבוהה כמו שקיעה בחורף. איגלין היחיד מהם שהיה גבר דיו לא להסתכל בעיניה, היחיד שהשכיל לראות ולו קמצוץ מהבושה שבכל זה.

הרי לכם ההרגל הקומוניסטי, הטקס הקומוניסטי: משפט הסלון, האספסוף המכובד שייהנה מהכנסת האורחים שלך, ובאותה נשימה ייַדֶּה רימון של מדיניות מפלגתית על המחויבות שלך, שֶיָרים סכין חמאה כדי למרוח על צנים וישתמש בו כבדרך אגב כדי לגדוע אותך מהדבר שהעניק לך את חייך. ועם זאת, גם אם היה זה ההרגל הקומוניסטי, הטקס הקבוע, אין בכך כדי לומר שהבחורים האלה היו טובים בזה, או שהרגישו בנוח: רוז היתה מנוסה מהם. היא כבר נאלצה לעבור משפט דומה לפני שמונה שנים. הם הזיעו; היא רק הרגישה מותשת לנוכח המהומיהם וכחכוחיהם.

ציור השמן ניהל שיחת חולין. אחד רכן לפנים והתעסק במזבח שרוז הקימה לאברהם לינקולן, השולחן הקטן בעל שלוש הרגליים שעליו נחו ששת כרכיו המקוריים של קרל סנדברג; תצלום שלה עם בתה באנדרטת הזיכרון בוושינגטון, נתון בתוך מסגרת קטנה; ומטבע הנצחה מזויף של סנט בגודל של פרוסת נקניק כבד. הצעיר היה נאה, כמו בעלה הראשון של רוז — בעלה היחיד, אך מוחה של רוז התעקש להמשיך עם המעידה הזאת, כאילו עוד מצפים לה חיים אחרים, שרק מחכים להיכנס למניין. האיש הניף את המדליה והטה את ראשו בתנועת איוולת, כאילו התרשמות ממשקלו של הפריט היא משום נתיב שיחה מבטיח.

"אז מה, אֵייבּ הישר, מה?" הוא אמר.

"תניח את זה."

הוא הציג מבט פגוע. "אנחנו מודעים לכך שאת חסידה נלהבת של זכויות האדם, גברת זימר."

כמה טיפוסי לערב כזה, שכל הערה בו תתגלגל היישר אל לב העניין, בין שתרצה בכך ובין שלא. זהו אפוא הפשע שרקחה עבורה המפלגה: להיטות־יתר בעניין השוויון לכושים. בשנות השלושים היו מכנים אותה — כפי שכינו לימים ציידי האדומים — אנטי־פאשיסטית טרם זמנה. ועכשיו? חסידת שוויון משולהבת מדי.

"היו לי כמה עבדים," אמרה רוז, "אבל שיחררתי אותם." לכל היותר עקיצה בכיוונו של סול איגלין. ללא ספק חלפה מעל לראשם של הצעירים.

איגלין התערב בשיחה, כפי שנועד לעשות מלכתחילה, כדי "לטפל" בה. "איפה מרים הערב?" הוא שאל, מתנהג כאילו העובדה שהוא מכיר את שמה של בתה ממתיקה את נוכחותו המעוּותת בחייה של רוז: לא ידיד ולא אויב, אף שכבר מאה פעם מיששו זה את גופה של זו באפלה. איגלין היה פעיל שחוק ותו לא, יציר אוטומטי של מדיניות המפלגה. הערב הזה היה הוכחה ברורה לכך, כאילו נזקקה להוכחה. את יכולה לאמץ גבר אל מיטתך או אל גופך, לנגן על מערכת העצבים שלו כמו פָּדֶרֶבסקי על קלידים, ולא להוציא את מוחו ולו סנטימטר מתוך יציקת הבטון של הדוֹגמה.

או, לצורך העניין, מתוך יציקת הבטון של עבודת המשטרה.

ואגב, את איש מהגברים היא לא עקרה גם מנשותיהם.

רוז הגיבה במשיכת כתפיים. "בגילה עכשיו אני כבר לא אמורה לדעת איפה היא נמצאת, מתברר." מרים, העילוי הצעיר, היתה בת חמש־עשרה. לאחר שכבר קפצה כיתה אחת, למדה כעת בכיתה י', ולמעשה ברחה מהבית. מרים התגוררה בבתיהן של משפחות אחרות ובחדר האוכל של קווינס קולג', פלירטטה עם אינטלקטואלים צבועים, יהודים ולא־יהודים, בנים שרק שנה או שנתיים קודם לכן גירדו בביצים והצליפו זה בזה בחוברות קומיקס מגולגלות על כיסאות מסתובבים מול ברזי משקאות קלים או ברכבות העיליות, מסוג הבנים שנאלמו דום, ששיקשקו אפילו, כשחלקו את אותה מדרכה עם רוז זימר.

"מחככת רגליים עם בן הדוד לֶני?"

"סול, הדבר היחיד שאני יכולה להגיד בוודאות זה שהיא יכולה להיות בכל מקום בעולם חוץ מאשר עם בן הדוד לני." הכוונה היתה לבן דוד של רוז מדרגה שנייה, לנין אָנְגרוּש, שלמען האמת, הוא שהעניק לרוז במתנה את הפני המזויף הענקי. נוּמיסמָט, הוא קרא לעצמו. שמרים בת החמש־עשרה תתייחס ללני בכלל? הוא יכול לחלום.

"בואו נפסיק לבזבז זמן," הציע הצעיר שהתעסק בפריטי לינקולן שלה. אסור לרוז לזלזל בסמכותיות הברוטלית של הנעורים: הוא ניחן בכזו. איגלין לא היה בעל הכוח היחיד בחדר רק בשל היותו בעל הכוח היחיד שרוז בחרה להכיר בו. הבחור הצעיר הזה היה להוט להתבלט, מן הסתם, במסגרת צחצוח חרבות מול יתר הנוכחים, על מעמדם כבני טיפוחיו של איגלין. וזה כשלעצמו רק כהקדמה לנעיצת הסכין בגבו של איגלין. לא היה ספק שזה העניין.

מסכן סול, באמת. עדיין שקוע עד צוואר במדמנת הפרנויה.

רוז מזגה להם קפה, לחבורה האמיצה שהגיעה כדי להצהיר שהיא בחרה בכושי הלא־נכון. הם דיברו; היא באמת צריכה להקשיב לגזר הדין. מעבר לניתוק שיוכה הקבוצתי, רוז לא תיהנה עוד מן הזכות לשמש רשמת פרוטוקול בפגישות עם פקידי איגודים, לרבות האיגוד במקום שהיא עצמה עבדה בו, "ריל'ז חמוצים". זו היתה חובתה האחרונה במפלגה, והיא הופשטה ממנה. שם ב"ריל'ז" נהנתה רוז מהכבוד לעבוד בשתיקה מבועתת בזמן שחבריה המגושמים למפלגה התעמרו בפועלים שעצם קיומם היומיומי, הסולידריות ביניהם שעוצבה כשעמדו זה לצד זה וטבלו עד מרפק בחביות של מי מלח צוננים, העמידו בצל את הצהרותיהם המופשטות של אנשי הארגונים היומרניים, עטויי השלייקס המטופחים וחולצות המשבצות המגוהצות, שבבורותם לא התביישו כלל בתחפושות הפרולטריון העדלאידיות שלהם.

הגברים האלה שבדירתה, מיותר לציין שהם יכולים ללכת לעזאזל.

אלא שלאירוע הזה לא היה די בזעמה הרגיל של רוז. שודדי המוסר האלה שמילאו את מטבחה, אפילו איגלין, נראו לה אטומים ומרוחקים, קולותיהם עמומים. ההתרחשויות בחדר התגלגלו לנגד עיניה כאילו נכתבו כתסריט, משהו שקורה לא לה אלא למישהי אחרת. מחזה במערכה אחת, חומר ראוי ללהקת התיאטרון הסוציאליסטית של סאניסייד, המתרחש במטבחה של רוז ובכיכובו של גופה — התנהגותו של גופה היא העניין הנתון במחלוקת — אך לא שום חלק אחר. הלב, אם עוד היה כזה בתוך חזהּ, לא היה נוכח. רוז כבר לא כאן. הנידוי הזה כמשהו שהוכרע כבר מזמן. היא חיממה קפה ומילאה כוסות שהתרוקנו, מכבדת את האספסוף בזכות להשתמש בכלי הפורצלן מתוצרת מַייסֶן של חמותה, אפילו כאשר רימזו — במונחים מעורפלים דיים לרכך את בושתם אך לא את זו שלה — לחיי המין של רוז. התיימרו להגיד לה את מי לזיין. את מי לא לזיין, ליתר דיוק. או לא לזיין בכלל. לא לכונן קשרי סולידריות משלה בחדר המיטות עם גברים, שבניגוד אליהם עצמם ניחנו בשיעור הקומה ובקור הרוח הדרושים כדי לִרצוֹת אותה, כדי לא להפגין כבוד לרוז.

שכן הכבוד שהפגינו כלפיה יושבי מטבחה הנוכחיים, אפילו בשליחות תליינה, היה מעורר רחמים: כבוד לכוחה של רוז, להיסטוריה שלה, לחזהּ שהיה כפול בהיקפו משלהם. היא, שצעדה בשדירה החמישית בניו־יורק במחאה על מסיבת יום ההולדת להיטלר בזמן שאמריקנים בחולצות חומות מטיחים בה ירקות רקובים. היא, שצעדה למען שחורים למעשה עוד לפני שאלה צעדו למען עצמם. להביא מהפכה לכושים — בסדר. להכניס שוטר שחור אחד מסוים בין סדיניה — לא כל כך בסדר. הו, חבורת צבועים! הביטוי שבו השתמשו ללא הרף, בחצי־פה, ששב והזדמזם מתוך ערפילית דיבורם, היה "מגעים". הם הוטרדו מהמגעים שלה. הם התכוונו, כמובן, למגע בין הוואגינה היהודית הקומוניסטית שלה המזדקנת במהירות לבין הזין החסון ועתיר־החיבה של הלוטננט השחור.

אך רוז קיבלה פקודות כמו מלצרית משוגעת שעברה כריתת אונה: קצת חלב או שמנת־קפה? עם סוכר? אה, אתה אוהב שחור אולי? גם אני. לשונה נותרה נצורה, השנינות לא יצאה לאוויר העולם. כרשמת פרוטוקול, היא רשמה. סיכמה בקצרנות את משפטה שלה כפי שהיתה נוהגת במשפטו של אדם אחר, חורתת את הדברים בלוח מחשבות, אי־שם במרחק. קצרנות, אפילו קצרנות מנטלית, תנועת אצבעות ששורטת עמוד כלשהו ובקושי נחרתת במוח עצמו. הנה היא, רוז זימר, בת למשפחת אנגרוש, הפגע הרע של סאניסייד, זו שאמורה לחבוט כמו מתאגרף בצללים האלסטיים שמילאו את מטבחה, אותם צללי־דוקטרינות מבעיתים — ולא אכפת לה. המשפט השני היה, למעשה, רק פרודיה גרועה על הראשון. ההוא, הראשון, באמת היה משהו. אז רוז עוד היתה חשובה בקומוניזם האמריקני. אז היא עוד היתה נתונה בנישואים קומוניסטיים חשובים ועמדה לעבור גירושים קומוניסטיים חשובים. אז היא היתה צעירה. עכשיו כבר לא.

עכשיו כבר חדל העט המנטלי מלחרוץ את הנייר המנטלי. רוז התרחקה עוד מן האירועים שלפניה, חיים עכשוויים הנתונים במתקפה של תוהו ובוהו. "איגלין?" היא אמרה, קוטעת איזו רמיזה מזדמזמת.

"כן, רוז?"

"בוא החוצה."

איגלין הרגיע את חילופי המבטים המתוחים שהתעוררו, משתמש בגבה שלו כמו מנצח תזמורת בשרביט, כדי לעצור את כיוון הכלים של נגניו. ואז הוא ורוז יצאו החוצה אל האוויר הפתוח של הגרדנס.

המאפרה היתה פֶטיש לכל דבר: אליפסה של אבן גרניט שחורה שהוחלקה, ובמשקלה יכולה היתה לעצור דלת בעלת צירי קפיץ או להותיר שקע בגולגולת של גבר. כשמצאת אותה מלאה שוב בבדלים של פול־מול, היית נושא אותה למטבח בשתי ידיך כדי לרוקן אותה לתוך פח הזבל של אלמה זימר. אחר כך היית שוטף אותה בכיור, שכן אלמה, חמותה המסויגת של רוז, הבהירה שהיא אוהבת לראות אותה חוזרת מבהיקה — ולא משנה ששלושה מארבעת המעשנים, חבריו של אלברט למפלגה, מחכים כנראה לכבות בה את הסיגריות שלהם כבר עם שובך. תאר לעצמך כמה מקום היה צריך אדם לפַנות למאפרה הזאת בתיקיו כשברח מליבֶּק! אלמה עשתה זאת. מי ידע מי יניף את הכבוּדה הזאת, את מפרקי ידיו של מי יאמצו המאפרה ומטען מייסן העטוף בנייר? ודאי לא אלמה. סַוָורים, הניחה רוז, וכשאף סוור לא היה פנוי — אחיה של אלמה, לוקאס, או בנה של אלמה, אלברט. אלברט זימר. בעלה לעתיד של רוז, יהודי עשיר שהשלה את עצמו כי הוא גרמני אפילו כשהגרמנים כבר צעדו אל תוך העיר.

ומי יוכל לומר אילו עוד אוצרות נותרו מאחור לטובת החפצים הללו? המאפרה, מזכרת משולחן בעלה המנוח של אלמה בבנק, היתה גוש של מציאות גרמנית שיובא חרף מכשולים אבסורדיים כדי להוכיח עד כמה נסיבות חייה הנוכחיות של אלמה אינן מציאותיות. והכוונה ל: ברודוויי פינת תשעים ושתיים, בניין הניקֶרבּוֹקֶר. דירת שני חדרים באי הזה, מנהטן, שניכר כי רוהטה בכל מה שהיה אפשר להציל פרט למאפרה, מחצית ממערכת כלי החרסינה, תצלום חיוני אחד או שניים במסגרת (אלמה נראית שם בין בני דודיה בחופשות באלפִּים, בעיני רוז, יכלו בקלות להיות גם תמונות־מזכרת נאציות), וילונות מתַחרָה וינאית. דירה שיותר משהיא בית, היא אנדרטה לחיים שננטשו. שני חלונות שבוהים אל ברודוויי כתחליף לבית שממרום עומדו באזור המלוקק של ליבק היה אפשר להשקיף ממנו גם על הנהר וגם על ההרים, בצמוד לבית משפחתו של לא אחר מאשר גדול בניה של ליבק, תומאס מאן, בית בודנברוק. אלמה והבנקאי שלה ניהלו יותר משיחה אחת עם הסופר שבא לביקור מעל למרווח שבין שתי המרפסות האחוריות. חיים אחרים. לפני הגלות. אלמה, בעברה זמרת אופרה על הבמות הגדולות ביותר בליבק. אלמה, הפרח מליבק (רוז לא יכלה לשמוע עוד את המילה הזאת, את השם הקדוש הזה, ליבק). יותר גרמנייה מגרמנייה, כמעט לא יהודייה כלל, עד שבניה המושפלים של בוואריה קרעו לגזרים את האומה. את כל זה ידעה המאפרה ההיא עַד — וככל הנראה כולל — הסכומים המדויקים שבהם השתמשה אלמה כדי לקנות לעצמה ולאחיה לוקאס ולבנה אלברט את הבריחה לניו־יורק, באותו רגע אחרון שבו, אחרי שהסיוט הממשמש זירז את התקף הלב של הבנקאי, נקרעה מאלמה ומאלברט יכולת ההתכחשות שלהם: יהודים, לא גרמנים. אלמה נאלצה למכור הכול, אולי התמזל מזלה אפילו ששמרה על המאפרה.

כאן בניקרבוקר היה ה"טרקלין", החלל הציבורי היחיד בעצם שבו ישבה רוז עם ספלי תה מול אלמה והתבזתה למול התיעוב שלה כדי להשיג את הסכמתה המסויגת לנישואים. עד כדי כך היה אלברט ילד של אמא. כאן, באותו החדר, למדה אז רוז להרים את קולה במפגשים קומוניסטיים רציניים, לעשן ולהתווכח עם הגברים, בעוד אלמה — סגורה בתוך הגרמנית האריסטוקרטית שלה, לא מוכנה או לא מסוגלת ללמוד אנגלית — צומצמה לתפקיד מארחת של מפגשי התא שלהם. וכאן נערך באביב 47' משפט הסלון הראשון של רוז, החשוב שבהם, זה ששינה הכול. המפגש שהתנהל על פי דרך העיוות הקלאסית של המפלגה, כשאלברט, שהואשם לשווא בריגול אף שהיה סתם פטפטן חדל־אישים, הפך למרגל. המשפט שבו המפלגה סייעה לאלברט ועודדה אותו לברוח ממשפחתו, מאשתו ומבתו בת השבע.

איפה היתה מרים? בדיוק שם. הבת שאלברט נטש היתה כל הזמן בחדר השינה של אלמה. היא ישבה במהלך המשפט כפי שישבה במהלך מפגשים קודמים, זוללת את המוצארטקוּגֶלְן העטופים בנייר כסף שאלמה סיפקה לנכדתה, הנכדה שעמה לא יכלה לשוחח באנגלית, רק להמהם לעברה, למרבה שעמומה ההולך וגובר של הילדה הבודדה. מרים ישבה בתוך תפזורת של ניירות כסף פתוחים, שיחקה בשקט בבובת הסמרטוטים שלה — וככל הנראה מרחה עליה שוקולד גרמני — ומי יודע כמה הרבה או מעט הבינה, שאלוהים יעזור לה, מבין הדברים ששמעה. הגירוש שיַגלה בחזרה את אביה מניו־יורק, מאמריקה, לנצח.

ואילו רוז — קולה לא נשמע לשם שינוי. באותו היום, מתוך ידיעה שאם תדבר תצרח, רוז לא אמרה אף מילה שעלולה לעורר במרים, המאזינה מהחדר הסמוך, סיבה כלשהי לבהלה. שום דבר שיזהיר אותה כי זה לא מפגש מן המניין, וכי מה שאנשי המפלגה מנחיתים על אלברט ורוז הוא הכול מלבד עוד איזה סידור מעצבן, עוד זבן מרדן או מנהיג איגודים סורר שיוכלו להציק לו בעלוניהם ובשיחותיהם, עוד כינוס תרבותי שאפשר להסתנן אליו ללא מטרה. אם משהו הבהיל את הילדה בת השבע, היה זה דווקא היעדר קולה של אמה.

הקול שפילח כל חדר וכל מצב, הקול שלא נדם מעולם, נדם הפעם.

אם משהו הבהיל את מרים, היה זה ללא ספק זה: היעדר קולה של אמה אפילו כשהאם עצרה לרגע בפתח תוך כדי הליכה, נושאת בידה את המאפרה שאי־אפשר לשאתה מן המטבח אל הטרקלין, ואז השתהתה שם, בהתה בילדה בשפתיים קפוצות, אולי גם בעיניים לחות אף שהיתה מתכחשת לכך, ואז רכנה כדי ללטף את ראשה של בתה, להעביר את כף ידה על קווי המתאר של הגולגולת היקרה, עד לשערות הקטנות שעל העורף. לא אמרה, שלא כמנהגה, אף מילה על שדה המוקשים של ניירות הכסף. רק המשיכה לאחוז במאפרה כמו באַלָה, חטפה באימפולסיביות את אחד המוצארטקוגלן האחרונים שנותרו, הפשיטה אותו מנייר העטיפה, ובפנים חמוצות בלעה אותו בשלמותו, ואז יצאה מהחדר, עדיין ללא מילה, כדי להשיב את המאפרה למקומה לפני שהאפר של מי מהמעשנים יתארך עד כדי קריסה.

אם הילדה זכרה זאת — וסביר שלא — הרי היה זה המקרה היחיד בכל ימי חייה שראתה שוקולד גרמני נכנס בין שפתיה של אמה.

מאותו היום ואילך יהיו אלה רק שתיהן, אם ובתה, בדירה שבגרדנס.

אם נדַמה את זיכרונה של רוז למערכת כוכבים, זו היתה הדובה הגדולה, המשפט האמיתי. משהו שמעורר מעין גאווה עוקצנית: שגדולי הקומוניזם הניו־יורקי הבחינו באלברט והחליטו שיש להחזירו לדרך הישר, שיש לתקנו, לשלוף אותו ממעמד הבעל והאב המושחת, "קוֹמִי" שתיין שמקיים "מפגשים" בבר ״מֶקסוֹרְלי״ — שם שמעו אותו במקרה כמה מבקרים סובייטים סמויים! — ולדחוף אותו לשירות מעבר לים. להשיבו לגרמניה, שבה נימוסיו האציליים יהפכו אותו לנכס במקום קוץ בעין. יהודי גנדרן ששמץ מבטא גרמני מכתים את האנגלית שלו? לא שווה יותר מדי עבור מפלגה קומוניסטית אמריקנית שמבקשת לרדת אל העם ולהתחבר לעובדים. יליד גרמניה עם אנגלית מושלמת ומסירות מוחלטת, שמוכן לעקור למדינה אחרת? מפתה מאין כמוהו עבור החֶברה החדשה שהתגבשה בין הצללים והחורבות.

אז אלברט נשלח כדי להפוך לאזרח מזרח גרמניה ולמרגל.

רוז יכלה ממש לטעום את ההוד, ההדר והאימה שהקרינה הוועדה, שהגיעה לטרקלין הקטן של אלמה כדי לשתות תה ולהנחית את החותמת הסופית על חורבן נישואיה. היא יכלה ממש להתעטף בתוך הזיכרון הזה של המשפט שגבה ממנה הכול, ששלח אותה לחזור בגניבה אל חנות הממתקים של המשפחה הפשוטה שלה ולהודות שלא, לא הצלחת להחזיק מעמד עם גבר, לא הצלחת לשמור על הפליט המלוקק הזה. רואה? נישואיה של רוז, מינוס אלוהים, כשלו. וכך הושלכה אל תוך כור המצרף של חייה: "ריל'ז חמוצים", אימהוּת יחידנית, וקווינס ללא מנהטן, הַגליה אל פרוור הנזעמים. ואלברט זימר נמלט בחזרה לאירופה. מה היו נישואיה הכושלים של רוז אם לא הוכחה, בניגוד לכל סיפורי האגדות של ההיסטוריה האמריקנית, שמכְבליה של אירופה אי־אפשר להתנתק לעולם?

ומה היו, בסיכומו של דבר, אלברט זימר ורוז אנגרוש אם לא אי־סבירות שמישהו השתעשע בה לרגע? שמישהו הסכין איתה לשבריר שנייה לפני שהוחרבה ופורקה משלושה כיוונים לפחות בבת אחת: המשפחה שלה, המשפחה שלו והמפלגה. הגרמני הגבוה והמתאקלם שחבר לרוז הפולנייה, רוז הרוסייה, רוז המהגרת, יהודייה דור־שני בברוקלין? בניגוד לכל קומדיה שיצאה פעם תחת עטם של כותבים יהודים, הלועגים להבדלי המעמדות ממקום מבטחם בהוליווד, הפערים האלה היו בדיוק מהסוג שאי־אפשר לגשר עליו בעזרת קשרי האהבה. זו לא היתה קומדיית סקרוּבּוֹל, זו היתה כמעט טרגדיה. לא זה קרה לילה אחד, אלא זה לא קרה מעולם.

איך, אם כך, זה ניסה לקרות בכלל?

פשוט. באולם כנסים הומה ליד גרמרסי פארק, תחת תקרת עיטורים גבוהה ומהדהדת, חפרפרת פגשה חפרפרת. רוז ישבה שם בצד, בכיסא עץ מתקפל וחורק; אלברט ישב כאן, מעברו השני של החדר, בכיסא מאותו הסוג. שניהם ביקשו להשמיע את קולם במפגש, לנווט את התמימות והאידיאליזם שלהם לכיוון מסוים, שניהם היו להוטים לחזור בריצה לאנשי הקשר שלהם ולהתרברב בכך שגייסו את הקבוצה, וכל אחד מהם נחסם בעיקר בידי השני. אח, זה היה מושלם: אלברט ורוז גילו זה את זה משום שנשלחו — מטעם שני תאים נפרדים ולא מאוד מאורגנים — כדי להחדיר את עצמם לתוך אותו הארגון, ליגת הצעירים של גרמרסי פארק. כדי להעלות את האפשרות לסולידריות עם מהפכת העובדים הקרֵבה ובאה בפני ההתכנסות המעורפלת הזאת, מלאת הכוונות הטובות.

שניהם נאלצו אפוא בשלב כלשהו לנשוך שפתיים ולשמוע זה את זה. ואז, בעודם נאבקים על השליטה בחיפוש אחר תוצאה זהה, החל להתהוות מאבק מסוג אחר בהלך החשיבה של שניהם, ויתר יושבי האולם התפוגגו עד שהפכו ללא־רלוונטיים. אלברט חשב: מי זו האֶמָה גולדמן הצעירה הזאת, נערת השטעטל השמנמונת מברוקלין, בשמלה שנתפרה בעבודת יד, המחפה על קטעי היידיש בדבריה בעזרת רטוריקה אלגנטית, עם השפעות בריטיות שנשמעו כאילו נלקחו ממרתון סרטים בקולנוע לואוז? רוז חשבה: מיהו הבחור הגרמאני הזה, הנאה כפרופסור, בשלייקס ובמשקפיים זהובי־מסגרת — והאם ייתכן שכשם שהוא טוען בנאומו, הוא יהודי? זו אכן היתה, חייבים להודות, קומדיית סקרובול, אך כזו שאף מחזאי יהודי בעל נטיות אדומות שסולק להוליווד לא יעז לעולם להעלות על הנייר: השניים נשלחו להמיר את צעירי גרמרסי, אך איבדו קשר עם מטרתם והפכו זה את זה למטרה בפני עצמה.

התאהבותם היתה מעל לכל מפגש בין שני אינטלקטים הבוהקים באותה ודאות מרוממת, שני רצונות שחושלו בידי אותה מטרה נעלה, והם עדיין עסקו בגילוי עוצמת הרגשות הפוליטיים שלהם (אם כי "פוליטיים" היה מונח מוגבל מדי, שלא יוכל לתאר לבדו מה עשתה ההצטרפות לתנועה הגדולה ביותר בתולדות המין האנושי לתחושת התכלית של החיים עצמם בעיניהם), קישקשו בקצב של קילומטר בדקה, ובקושי הצליחו להפסיק לדבר כדי לאכול את האוכל שהתקרר על השולחן, האוכל שבישלה עבורו במטבח דירתו, או ללגום את היין שמזגו אך כמעט לא נזקקו לו משום שהיו מבוסמים ממטרתם המשותפת, כשאלברט פתח לראשונה את הכפתורים בחולצתה ובמכנסיו. וכך המאבק שהחל קבל עם ועדה, מומש כעת מאחורי דלתיים סגורות.

למשך זמן־מה כָּשלו רוז ואלברט מלהגיע לכל האירועים הדחופים למעט אלה של תָּאָם הזוגי. שתי חזיתות שנעות כגוף אחד. מיזוג מלא שנוצר ואבד מדי לילה בלילה.

ואז, כשרוז החמיצה שלושה מחזורי וסת, הם נישאו. מה היה יכול להשתבש? הם היו שני יהודים. שני בני אנוש. שני מאמינים במהפכה. בעיני כולם פרט למשפחותיהם — זיווג מושלם. כל "אמריקני אמיתי" היה שומע במבטא הגרמני שלו קִרבה משפחתית, שלא לומר זהות מוחלטת, אל היידיש של הוריה. הוא היה בהיר והיא היתה שחומה, זה נכון. אבל מבחינה רוחנית היה אפשר לראות בהם אח ואחות. אין ספק שאלברט ורוז ראו בעצמם בעלי ברית לכל דבר, ואפילו גאים, אל מול מבטו של כל מי ששונא יהודים או מהפכנים. האם המאבק לא ימחק בקרוב את כל ההבחנות הללו בין מעמדות לאמונות ולגזעים, האם הקומוניסטים הנאורים והחילונים לא זונחים את עכבותיהם כדי להזדווג בקדחתנות עם גויים? האם חברות מפלגה אינן מבקשות להתרועע עם חברי מפלגה, גם אם הם אירים או איטלקים או אחרים? האם אי־אפשר לומר שכל ילד שהובא לעולם מתוך הפרה של גבול או איסור שעבר זמנם הוא אזרח־כלאיים אידיאלי של העולם העתידי, שעל כל חבר מפלגה לחתור לכינונו?

נסו לספר את זה ליהודים. בחתונתם החפוזה, המאולתרת (שלמרות זאת לא היתה כל סיבה שלא תהיה מתוקה כפי שאהבתם הפרטית יכלה להיות באותה התקופה) (ולא חשוב עד כמה קרוב היה יומה האחרון של התקופה הזאת) (ולא חשובות התאוות שהתעוררו ברוז באותו פרק זמן קצר) (ולא חשוב שלא חשוב), הרימו אלמה ואחִיהָ את אפם מעל שבט אנגרוש, אותו ערב־רב כאוטי שכלל את אחיותיה של רוז ובעליהן וצאצאיהם, אינספור הדודנים, כאילו אבות־אבותיהם בשטעטל גויסו כדי לאכלס את ברוקלין על בסיס המידע השגוי שהיא ריקה מיהודים. אלמה ואחִיה, לוקאס הגאוותן והבכור וככל־הנראה־המתרומם, התייחסו אל משפחתה של רוז כמו אל המשרתים שאולצו לפטר ממש לפני שברחו מליבק. הזימרים, הו הזימרים המתקדמים, הנאורים, אנשי העולם הגדול, כשעמדו מול יהודים לא־גרמנים, יהודים דתיים למחצה, יהודים כפריים, הרגישו מיד היכן הם עצמם עומדים: מעליהם. איחוד האוהבים הזה לא היה מהדברים שהמהפכה העולמית נועדה לאפשר, תודה רבה!

ואז, כאילו כדי להוכיח שהקוסמוס אינו מעוניין באיחוד שכזה, פג לו ההיריון, דלף לו החוצה מתוך רוז בחסות הלילה, בגושים ובקילוחים, בחשאיות כזו שהיה עליה להסביר זאת לאלברט בעצמה שבועות ספורים בלבד לאחר החתונה. וגם זאת רק אחרי שרופא הסביר לה את זה, בטענה שזה לא היה ממש היריון מלכתחילה, אם כעבור חמישה חודשים הוא היה יכול פשוט להתפוגג כמעט ללא כל כאב אל תוך הלילה. משהו לא נקלט, רק ניסה להיקלט. זה היה חסד, "מצווה" אפילו. לא לשאת עוד את הדבר הלא־שלם שהתרקם בתוכה. עכשיו, בתי, אכלי בשר אדום וסלט, הימנעי מפירות אקזוטיים כמו בננות, ונסי שוב.

נסי שוב? היא נשכה את הלשון. הם לא ניסו אז. הוא התכוון לסגת לאחור. עכשיו, משנישאו, הם ינסו.

בינתיים הם השתקעו להם מחוץ למנהטן, אך לא מחוץ ללב הוויכוחים השמחים של העולם: לא. במקום זאת הם קבעו את ביתם בכפר הסוציאליסטי האוטופי של הרבעים החיצוניים, סאניסייד גרדנס. המקום שתוכנן — כפי שגילו ולמרבה האירוניה — על בסיס גרמני, כשלואיס מאמפורד שאל השראה מחזון עיר הגנים של אדריכלי ברלין, סביבה הומאנית המעוגנת בתוך עומק תיאורטי, בתים שנכרכו זה בזה סביב חצרות גנים, שכנים שפורקים את חייהם אלה בפני אלה ברחבי אזור משותף. אך לנוכח המאבקים שבהם שקעו רוז ואלברט באותו אזור אוטופי, נראה כי למען האמת היו מעדיפים אולי חציצה טובה יותר מאוזניהם הכרויות של שכניהם. אותו חיבור ראשון ביניהם, האם היתה זו רק קדחת של הורמונים? ונישואיהם, האם היו רק פאניקה של היריון עקב רגעים מערפלי־תודעה של זיונים ותו לא?

תינוק יסדר את זה.

הם ניסו וניסו.

סינתזה מהסוג הזה נמנעה מהם.

ארבע שנים של ניסיונות לפני שהזרע שלו ייקלט בה שוב וייצור את מרים. הילדה הגיעה על סף המלחמה, מוכנה להנפקתו הקרובה של פנקס תלושי מזון משלה. היא נולדה לתוך עולם חדש, שאין דמיון בינו לבין האוטופיה המתהווה שבה ביקשו רוז ואלברט להקים משפחה, כנגד ספקנותם של שני צבאות המורכבים מזנים שונים של דודים, דודות ודודנים יהודים. האם האיחוד ביניהם היה נמנע אילו הסוגיה היתה עולה קודם לכן? האם אלברט שוחרר לדרכו בשל מחסור בילד בבית?

לא. רוז יכלה לכבד בדרכה המורבידית את גזר הדין הקפקאי במשפטה הראשון, משום שידעה שבסופו של דבר המפלגה רק גואלת משהו מייסוריו. הנישואים כשלו. התרסקו על שוניות האופי, הניגוד וחוסר התמיכה של שתי המשפחות המנוכרות, ועל גאוותנותו של אלברט, שלא תרם לשום פעולה פרט למהפכות מרוחקות ובלתי מושגות. עבודה גרידא היתה מתחת לכבודו, או מעליו: כשקיבל אפילו צרור עלונים לחלוקה, היית מוצא אותם תחובים בכיסי חליפתו, וכשיצא לחלק אותם בקרב המעמדות העובדים, היתה שליחותו מסתיימת באיזה פלירטוט דיאלקטי על כוס משקה עם מחלק עלונים אחר שנתקל בו. ובכל הנוגע לדרישות ההורות — ברגע שהילדה הופיעה, תשכחו מזה. רוז היתה אם יחידנית עוד לפני שהפכו אותה לאם יחידנית.

העובדה שרוז התגאתה בה יותר מכול היתה זו שמעולם לא הביעה בקול — לא בפני סול איגלין, לא בפני השוטר היפה שלה, אפילו לא בפני מרים, הבת שהיתה כלי הקיבול לכל עצמיותה של רוז, תעודת הביטוח שלה כנגד האפשרות שתישכח. אך היה זה ניצחון הדגל שלה: בלימה של רצח. רוז זימר רוקנה ורחצה את המאפרה שלה שלוש פעמים במהלך משפטה הראשון. היא הסיעה את נשק הגרניט הלוך ושוב בתוך החדר ההומה, באוויר המעושן, אך לא הניפה אותו כדי לנתץ את גולגולתו של אלברט. גם לא את זו של אלמה, שוודאי היתה מתרסקת בקלות כמו קליפת ביצה, ואניציה הלבנים המסורקים למשעי ומהודקים בסיכות היו טובעים בדם עם נפילתה אל השטיח. רוז גם לא קירקפה איש מבכירי המפלגה. לא, אף שהם כל כך הקלו עליה כשרכנו בתנוחות מפתות כדי להטיל סוכר אל תוך ספלי התה שלהם, כשהתכופפו כדי לתחוב גפרורים דולקים אל תוך ראשי מקטרותיהם. לא, אף שהיה יפה כל כך לראות אותם משתוללים מפחד ממנה ומכפפת האִגרוּף עשוית הגרניט שלה. היא גם לא הלכה ורצחה את הילדה שאיבדה זה עתה את אביה, שאת גופה הקטן רוז עדיין היתה צריכה להניף אל החלון ולהשליך אל מדרכות ברודוויי, ובכך היתה מושכת אליהם שוטרים ומוקיעה בפניהם לאלתר את תא האדומים שחשפה (אדונים מהפכנים שכמותכם, האם אתם מלכסנים את מבטיכם אל עקרת הבית הזאת, בת־האיכרים, כדי לראות את תגובתה? אם כן, הנה תגובתה!). לא, לא, לא, בלילה שבו גילתה רוז זימר כי היא לא רק מסוגלת אלא גם רוצה לרצוח, היא הניחה לאוסף הקורבנות האפשריים המהנים ביותר לצאת משם, בלתי­ רצוחים בעליל. היא לא הרגה אף אחד מהם. היא הוציאה משם מאפרה מלוכלכת והחזירה אותה נקייה מכל רבב כפי שגם סוכנת הבית היקרה ביותר בליבק היתה מחזירה אותה.

זה היה משפט אמיתי!

אז כאן, בלֵיל גירושה האמיתי והסופי, על מפתן הכניסה האחורית לביתה של רוז זימר, עטף הערב הקריר והריחני אותה ואת סול איגלין, בריחה מדומה מן המטבח עתיר הלחץ ונטול החמצן. בלִיל הקולות התמים שעלה מן הגרדנס לא היה תמים. המקום כולו היה נגדה. פרט שולי, שאוזכר בשיחת הטלפון הראשונה של איגלין, נקלט עכשיו במוחה. הוא אמר שהוא וחבריו יבואו אליה מיד בתום עוד "מפגש" — איזו לשון נקייה, גמישה ומבשרת רעות — שיתקיים ממש מעבר לכביש. אין ספק כי המפגש עסק ישירות ברוז. אחד השכנים שוב הוקיע אותה. אבל מי? חה! השאלה הסבירה יותר היא מי משכניה לא עשה זאת עד עתה. רוז הרגישה בעוצמתה של האוטופיה המתה הזאת, איך פריצתה של האכזבה הממשמשת ובאה הזאת משחיתה את סאניסייד גרדנס כולו, איך הם מחפשים שעירים לעזאזל לרגשות האשמה הטיפשיים שחייהם המבוזבזים ממלאים אותם. לרוז נראה כי יכלה להיות קמע לא רע לחיים מבוזבזים.

היה קר בגרדנס.

ועדיין היה עלול להתקרר יותר.

איש מהנוכחים שם לא ידע שהקומוניזם האמריקני לא יקיץ שוב מאותו חורף מסוים. אה, כמה זה יפה! אחרי כל מה שרוז ראתה ועשתה, הם מעיפים אותה חודשים ספורים לפני שחרושצ'וב יעמוד בקונגרס הסובייטי ויחשוף בפני העולם את העובדות על טיהוריו של סטאלין. חודשים ספורים לפני שהשמועה על דבריו תדלוף דרך האוקיינוס האטלנטי ותצרוב את אוזניהם של הפתאים האמריקנים הנאמנים. ואז המילים עצמן, כפי שתורגמו בניו יורק טיימס. שערו בנפשכם כמה נעים היה לראות את מבטיהם הכלבלביים של התליינים הפיכחים והיומרניים שחיכו בפנים ביום ההוא. אבל לא, הגלייתה תהיה מעשה התהילה האחרון שלהם, או לפחות האחרון שתצטרך לחזות בו, רוחות הרפאים הממורמרות לעילא האלה, גברים שמתו אך לא ידעו זאת.

הלילה איש מהם לא ידע.

ושוב סול איגלין ניהל שיחת חולין, כמעט שיחת פלירטוט כעת משנותרו לבדם. "איך הכרת את השוטר הזה שלך, רוז?"

"בניגוד לכל מיני אנשים שמתגוררים רק במוסקבה של חלומותיהם, אני אזרחית גאה בשכונה הכוללת איטלקים, אירים, כושים, יהודים ופה ושם גם איכרים אוקראינים. החבר'ה שלך אוקראינים, לא, סול?"

הוא רק חייך.

"כשהרגליים שלי מהלכות, הן נוגעות במדרכות של קווינס, הן לא מרחפות מעליהן. האמונות שלי אינן משחררות אותי מאחריות לנשמות האומללות המבוזות שעומדות מולי."

"את מתכוונת לסיבובים שאת עושה? איך קוראים לזה, המשמר האזרחי?"

"בדיוק, המשמר האזרחי." השניים גלשו להם סביב עובדות שסול איגלין ידע בוודאות מן התיק המפלגתי שלה, שאת קיומו סול יכחיש ורוז לעולם לא תוכל להוכיח, אך היא האמינה בקיומו בוודאות, כפי שחינכו אותה להאמין — גם אם כָּשלה בכך — ביהוה בלתי נראה, או בכך ששמה הונצח אי־שם בהגדה שהוסתרה בארון עץ הסיסם שבבית הכנסת. התיק שלה היה מספר לו ללא ספק כי רוז פצחה ברומן שלה עם קצין המשטרה הכושי לאחר שכבשה את ארגון המשגיחים השכונתיים שהלך וצמח בסאניסייד, ומינתה את עצמה למתאמת מול תחנת המקוף של סאניסייד. אולי סול דימה בעיני רוחו כי הצטרפותה למשמר האזרחי היתה תחבולה ממושכת, שנועדה לאפשר לה להתקרב אל גבר נשוי שכבר התאוותה אליו. שסול יחשוב מה שהוא רוצה. עיניה של רוז מעולם לא נתקלו בדאגלס לוּקינס עד אותו היום.

היא השתופפה לעמדת התגוננות. "כוח שמירה שכונתי, סול. עובדים שעוזרים לעובדים אחרים כדי שירגישו בנוח כשהם יורדים מהרכבת העילית והולכים ברגל הביתה אחרי משמרת לילה."

"כמה מאיתנו לא יכולים שלא להיזכר בחולצות השחורות כשאנחנו רואים אזרחים שמקימים אגודות צעידה, שלוחשים בפינות רחוב לגברים במגפיים."

"היית רוצה לסחוט ממני איזו פעולה של ייאוש או זעם כדי שתוכל לכתוב דוח על ירידת עֶרכִּי עבור המאבק. או, מה שסביר יותר, שכבר כתבת את הדוח הזה, ואתה מאוכזב שלא סידרתי לך התמוטטות עצבים."

"לא כתבתי שום דוח." הוא דיבר בפה קפוץ, כאילו היא זו שחצתה קו בהתייחסותה הבוטה מדי להתנהלותו הכנועה מול מנהיג התא הבלתי נראה. מבחינת סול איגלין, דווקא בזה היתה גלומה האינטימיות, ולא בפגישה בין גופים בחסות החשכה.

"אני את עניינַי בפנים סיימתי, סול," אמרה רוז והתכוונה למטבח ולעוד מקום: בתוך כל הפילוסופיות והקונספירציות המרומזות שהיו תלויות באוויר ביניהם, שנפלטו כמו גיהוק כשנכנסו בדלת, כפי שחום ואדים נפלטים כשפותחים תנור פחמים. "קח אותם מכאן."

"את צריכה לאפשר לנו לפעול לפי הפרוטוקול."

"הפרוטוקול של מה? אני מסתכלת עליך, איש זקן, ואני רואה את מה שהראי לא מספר לי. אני אישה מבוגרת. אין לי זמן לזה."

"את אישה נאה בשיאה, רוז." נימת קולו של איגלין לא היתה משכנעת. לך תדע באוזני מי לא רצה להישמע בתוך השיחים שלידם.

"אני מנוּונת, לפי איך שזה נשמע."

"בחייך, רוז."

"לא, זה עולם מנוון עכשיו, אז למה שאני לא אהיה חלק ממנו, אתה ואני והאידיאליסטים האלה במטבח שלי?" היא צעדה אל תוך החיבוק שלו, מתעבת את שניהם ורוצה שירגיש את התיעוב שלה, ורוצה גם להוכיח באיזו קלות היא עדיין יכולה להשחיל את חזהּ אל תוך כפות ידיו. איגלין חפן לה היטב את הציצים, ואז תחב את שתי ידיו בכיסי מעילו. אולי הפעולה הזאת ענתה בעיניו על הגדרת המילה פרוטוקול.

אך היא הערימה על עצמה, רצתה יותר משידעה. היא תפסה את סול במפרקי הידיים, והפעם הכניסה בכוח את כפות ידיו הצוננות אל תוך חולצתה, שיגלה מחדש כיצד היא גולשת לכל עבר סביב חזייתה. למרבה הסכנה, גם הציניות המגוונת של רוז עמדה לגלוש, להגיע למצב שבו לא יהיה אפשר לאסוף אותה, כספית בבקבוקון שהתנפץ. סול איגלין הכיר אותה טוב יותר מכל גבר עלי אדמות. טוב יותר מהלוטננט השחור שלה, אף שהיתה מוכנה למות ובלבד שסול לא ידע זאת. היא וסול סבלו במשך כמעט עשור מחולשות מעַוותות זהות: לקו המפלגתי, וזה לזו. אילו רק הצליחה לשלוף אותו מן המרדנות הצייתנית של נישואיו לאישה כנועה, שסבלה באצילות את תביעתו לאהבה חופשית, אולי אז יכלה רוז לכבול את סול בשמחה. הם יכלו לבסס לעצמם מעמד של "זוג אדום גדול" ולשלוט ללא מצרים ממש כאן בגרדנס — אבל איזו צחנת קונפורמיזם עלתה מן הפנטזיות הללו! כמה בורגנית, בסופו של דבר, היא השאיפה לקצור הצלחה חברתית בתוך המפלגה הקומוניסטית!

יש להכיר טובה, אם כך, לאשתו העלוקה של סול ולאינסטינקטים של גופה ששלחו אותה לחפש במקומות אחרים. רוז היתה מעבר ליכולת ההרס של סול, משום שהיתה גדולה יותר מכל מה שסול הכיר, בערך כפי שהקומוניזם גדול מן המפלגה, ולפיכך מתעלה מעבר לטקסֵי העלאת הקורבן של המפלגה, מעבר לסכינים שנעצה בגב עצמה. נְהִייתָהּ אחר השוטר הבלתי אפשרי שלה, אחרי הענק חובב אייזנהאואר שלה, היתה למעשה צעד של רדיקליזם מצדה, אהבה חופשית יותר מכפי שסול איגלין היה יכול להכיר. הביקורת השתמעה מן המחווה. ולמרות זאת לא התפתתה לתרגם לו הכול למרקסיזם, לא בשלב מאוחר כל כך. ייתכן שהקומוניזם הצליח להתיש מעט את רוז סוף־סוף. אלא שהקומוניזם — השמירה, למול כל ניסיונות הביזה, על התובנות הראשוניות והמהממות שפיצלו את העולם לשניים והפכו אותו שוב לשלם, ובכך חשפו את ייעודה של רוז ואת תכליתה — היה ההישג היחיד של חייה למעט ניהול ספריו של בית חרושת לחמוצים. היה זה גם, ולא במקרה, הסיכוי היחיד לעתידו של המין האנושי.

"קר לי," היא אמרה. "בוא ניכנס פנימה."

"את משקרת." עכשיו סול נדלק, נעשה חרמן קלות, היא הכירה את הסימנים. "לא קר לך, את חמה כמו תפוח אדמה אפוי."

"אני לא אתווכח, העולם עומד על סתירות כאלה. יכול להיות שבאותו הרגע גם קר לי וגם חם לי ואני גם משקרת. אבל לא משקרת כל כך הרבה כמוך, סול."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מעבר לגדר”