מעבר לספק סביר

עשרים ושתיים שנים אחרי זיכויו מאשמת רצח פרקליטה-עמיתה שעמה ניהל רומן סוער, מתעורר בוקר אחד ראסטי סאביץ', המכהן כעת כנשיא בית המשפט לערעורים, ומוצא את אשתו שוכבת במיטה לידו ללא רוח חיים. מדוע הוא ישב ליד גופתה קרוב לעשרים וארבע שעות לפני שהזעיק את בנו ואת חוקר מקרי המוות? ומה בדיוק קרה לה? טומי מולטו, ממלא מקום התובע המחוזי ויריבו המושבע של ראסטי, משוכנע שברברה סאביץ' נרצחה. הוא מעמיד את ראסטי לדין בפעם השנייה ובין שני הגברים מתנהל שוב מאבק פסיכולוגי טעון יצרים בשדות הקרב של השטחים האפורים בחוק. ההתפתחויות המפתיעות במהלך המשפט מסופרות מנקודות מבט שונות שחושפות את המניעים הנסתרים של הדמויות.
בכתיבה קולחת המאופיינת ביכולת הבחנה מדויקת מתאר סקוט טורו הן את האמיתות האפלות של נפש האדם והן את מורכבותה של מערכת המשפט הפלילי. ביד אמן דן סקוט טורו בנושאים שונים כגון יחסי אבות ובנים, אהבה, הזדקנות ונישואים, ומוכיח פעם נוספת את יכולתו לכתוב מותחנים משפטיים עוצרי נשימה.
סקוט טורו הוא סופר אמריקני ועורך דין פלילי שחיבר שמונה רבי-מכר, ביניהם בחזקת חף מפשע וגיבורים פשוטים. ספריו תורגמו לעשרים שפות ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם. סרטים וסדרות טלוויזיה נוצרו בהשראת רבים מספריו, ביניהם הסרט שובר הקופות בחזקת חף מפשע בכיכובו של הריסון פורד.

מקט: 4-55-1786

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

עשרים ושתיים שנים אחרי זיכויו מאשמת רצח פרקליטה-עמיתה שעמה ניהל רומן סוער, מתעורר בוקר אחד ראסטי סאביץ', המכהן כעת כנשיא […]

---

1
ראסטי, 19 במארס 2007, 18 חודשים קודם לכן

אני יושב על דוכן השופט הרם והנישא, משקיף מלמעלה על הפודיום של עורכי הדין ומכה בפטיש, קורא להציג בפניי את הטיעונים של התיק האחרון להיום.

"המדינה נגד ג'ון הַרנאסון," אני אומר, "אני מקציב לכל צד חמש־עשרה דקות."

האולם המפואר של בית הדין לערעורים, עם העמודים הארגמניים המתרוממים לגובה שתי קומות עד לתקרה המעוטרת פיתוחי זהב בסגנון רוקוקו, ריק רובו ככולו מצופים, למעט מוֹלי סינֶג, הכתבת הפלילית של הטריביון, וכמה פרקליטים צעירים ממשרד התובע המחוזי שהגיעו לכאן מתוך עניין בתיק הקשה וגם מפני שהבוס שלהם, טומי מולטו, המכהן כממלא מקום של התובע המחוזי, מייצג היום את המדינה באחת מהופעותיו הנדירות בבית המשפט. מולטו, שועל קרבות ותיק ומיוגע למראה, יושב עם שניים מסגניו ליד אחד משולחנות האגוז הממורטים הניצבים מול דוכן השופט. בצד השני יושב הנאשם, ג'ון הרנאסון, שהורשע בהרעלה למוות של שותפו לדירה ומאהבו, ממתין לדיון שיחרוץ את גורלו, שעה שעורך דינו, מֶל טוּלי, ניגש אל הפודיום. ליד הקיר בירכתי האולם יושבים פקידים אחדים, ביניהם גם אנה ווֹסטיק, העוזרת המשפטית הבכירה שלי, שמסיימת את עבודתה אצלי ביום שישי. להוראה שאתן לה בניד ראש, תדליק אנה את האורות מעל לפודיום של עורכי הדין, ירוק, צהוב ואדום, שהוראתם זהה להוראתם של אורות הרמזורים.

"ברשותו של בית המשפט," אומר מל ביראת כבוד, כנהוג משכבר הימים בפניותיהם של עורכי הדין אל שופטי הערעורים. מל, שבימים אלה סובל מעודף משקל של 30 קילוגרמים לפחות, עדיין מתעקש ללבוש חליפות מפוספסות וצמודות כמו אריזת ואקום של נקניק – שרק מהסתכלות עליהן אפשר לקבל סחרחורת – ולחבוש פאה גרועה שנראית כעשויה מעור שהופשט מפודל. לפתיחה הוא משגר לעברנו חיוך רחב, כאילו אני ושני השופטים הנוספים, מרווינה האמלין וג'ורג' מייסון, עמיתיי להרכב של שלושה שופטים שידון בערעור, הננו חבריו הטובים ביותר. מעולם לא חיבבתי את מל, אחד מגדולי הנחשים השורצים במאורת הסנגוריה הפלילית.

"ראשית," אומר מל, "אני לא יכול להתחיל בלי לברך את כבוד השופט סאבּיץ' בברכת יום הולדת שמח לרגל ציון הדרך החשוב בחייו הפרטיים."

היום מלאו לי שישים, אירוע שאינו משמח את לבי באופן מיוחד. מל ליקט בלי ספק את פיסת המידע הזאת מהטריביון של היום, מטור הרכילות בעמוד 2 שאינו אלא אסופה יומית של רמיזות, הדלפות ושמועות. הטור מסתיים, כדבר שבשגרה, בברכות ליום ההולדת של ידוענים ושל אישי ציבור מקומיים. הבוקר הן מכוונות בין השאר גם אליי: "ראסטי סאביץ', נשיא בית המשפט המחוזי לערעורים ומועמד לבית המשפט העליון של המדינה, 60." מראה המילים הללו, כתובות שחור על גבי לבן, פגע בי כמו כדור רובה.

"קיוויתי שאף אחד לא יראה את זה, מר טולי," אני אומר. כל הנוכחים באולם בית המשפט צוחקים. כפי שגיליתי מזמן, עצם העובדה שאתה שופט הופכת כל בדיחה שלך, צולעת ככל שתהיה, לקורעת מצחוק. אני רומז לטולי שימשיך.

אם להסביר במילים פשוטות, מתפקידו של בית המשפט לערעורים לוודא שהמערער זכה למשפט הוגן. רשימת התיקים שלנו משקפת את הצדק בנוסחתו האמריקנית, עם חלוקה שווה בין עשירים, שערעוריהם נוגעים לרוב לתיקים אזרחיים יקרים, לבין עניים שמהווים את רוב הנאשמים הפליליים וצפויה להם תקופת מאסר ממושכת. ומאחר שבית המשפט העליון של המדינה מוכן לדון בתיקים בודדים בלבד, בתשע פעמים מתוך עשר אומר בית המשפט לערעורים את המילה האחרונה בתיק.

השאלה שעומדת היום לדיון ברורה למדי: האם התשתית הראייתית שהציגה המדינה די בה להצדיק את פסק הדין של המושבעים, שמצאו את הרנאסון אשם ברצח. רק לעתים נדירות הופכים בתי המשפט לערעורים את פסק הדין על הבסיס הזה; החוק קובע שהחלטת המושבעים תקפה אלא אם כן היא בלתי סבירה בעליל. אבל מקרה זה היה גבולי מאוד. ריקרדו מילאן, שותפו לדירה ולעסקי חבילות התיור של הרנאסון, מת בגיל שלושים ותשע ממחלה מסתורית שהלכה והחמירה ונגרמה, להשערתו של חוקר מקרי המוות, מדלקת מעיים שלא אובחנה בזמן או מטפיל כלשהו. כאן היה העניין מסתיים אלמלא התעקשותה של אמו של ריקרדו, שהגיעה לכאן פעמים רבות מפוארטו ריקו. היא הוציאה את כל חסכונותיה על שכירת בלש פרטי וטוקסיקולוג מהאוניברסיטה, ששכנעו את המשטרה להוציא את גופתו של ריקרדו מהקבר. בבדיקה של דגימת שיער נתגלתה רמה קטלנית של ארסן.

רצח בהרעלה אופייני לנוכלים. בלי סכין, בלי אקדח. בלי הרגע הניטשיאני שבו אתה עומד פנים־אל־פנים מול קורבנך וחש את הרטט המסעיר של הוצאת תוכניתך לפועל. הרעלה כרוכה בהונאה יותר מאשר באלימות. והתקשיתי להאמין שהעובדה הפשוטה שהרנאסון אכן נראה כמו נוכל לא פעלה לרעתו אצל המושבעים. הוא נראה לי קצת מוכר; אבל מן הסתם היה זה משום שראיתי את תמונתו בעיתונים, כי לבטח הייתי זוכר מישהו בעל הופעה מודעת לעצמה עד כדי ביזאריות כמו זו שלו. הוא לבוש בחליפה צעקנית בצבע נחושת. ציפורני היד שבה הוא כותב כל העת בקדחתנות ארוכות עד כדי כך שהן מתחילות להתעקל בקצותיהן כמו ציפורניו של קיסר סיני, ורעמה פרועה של שיער אדמוני סבוך מכסה את קרקפתו. למעשה, ראשו מצמח יותר מדי שיער אדום. הגבות האדומות והעבותות משוות לו מראה של בונה, ושפם ג'ינג'י צונח על פיו. אנשים מסוגו תמיד מדהימים אותי. האם הוא מושך תשומת־לב בכוונה או שמא המראה של אנשים כמוני וכמוך פשוט משעמם מדי לדעתו?

אבל אם נתעלם לרגע ממראהו החיצוני, הראיות הממשיות שהרנאסון רצח את ריקרדו אינן מוצקות דיין לפי דעתי. שכנים דיווחו על מקרים קודמים שבהם הרנאסון השתוי נופף ברחוב סכין מטבח ואיים לפגוע בריקרדו שהתרועע, לטענתו, עם גבר צעיר ממנו. המדינה גם הדגישה את העובדה שהרנאסון פנה לבית המשפט בבקשה לצו מניעה נגד הוצאת גופתו של ריקרדו מהקבר, בתואנה שאמו של ריקי היא סתם משוגעת שתשאיר בסופו של דבר את הרנאסון תקוע עם החשבון של הקבורה הנוספת. הראיה המוצקה היחידה לכאורה הייתה שרידים מיקרוסקופיים של רעל נמלים המכיל תחמוצת ארסן, שמצאו הבלשים במחסן מאחורי הבית שירש הרנאסון מאמו. את הרעל הזה כבר לא מייצרים בעשר השנים האחרונות, ולאור עובדה זו טענה ההגנה שהכמות האפסית שנמצאה אינה אלא שארית עוד מזמנה של האם, שתוקפה פג זה כבר, ואילו רצה הנאשם הוא היה יכול לרכוש ממפיצים שונים באינטרנט תחמוצת ארסן אמינה וקטלנית בהרבה מזו. אף־על־פי שהארסן מוכר כרעל קלאסי, המיתות בעקבות השימוש בו נדירות ביותר בימינו, ומשום כך הוא אינו כלול בבדיקות הטוקסיקולוגיות השגרתיות שמבוצעות במסגרת הנתיחה שלאחר המוות. זה היה ההסבר לכך שחוקר מקרי המוות לא גילה את סיבת המוות האמיתית כבר בנתיחה הראשונית.

כך או כך, הראיות בעד ונגד היו כל־כך שקולות עד שאני, כנשיא בית המשפט, הוריתי לשחרר את הרנאסון בערבות עד תום הדיון בערעורו. הוראה כזאת לא ניתנת לעתים קרובות כשמדובר בנאשם מורשע, אבל אני סברתי שבמקרה גבולי כגון זה לא יהיה זה הוגן אם הרנאסון יתחיל לרצות את עונשו עוד לפני תום הדיון בעניינו.

ההוראה שלי היא שאחראית להופעתו של טומי מולטו, ממלא מקום התובע המחוזי, היום בבית המשפט. מולטו הוא פרקליט ערעורים מיומן, אבל כמי שעומד בראש משרד התובע המחוזי אין לו כיום זמן להשתתף בערעורים בעצמו והוא עושה זאת רק לעתים נדירות. את המקרה הזה לקח על עצמו מפני שהתביעה הגיעה קרוב לוודאי למסקנה שהוראת השחרור בערבות מצביעה על האפשרות שהרשעתו של הרנאסון ברצח תבוטל. נוכחותו של מולטו נועדה להדגיש שמשרדו עומד מאחורי הראיות שהוצגו במשפט. אני נותן אפוא לטומי את ההזדמנות שביקש וחוקר אותו חקירה צולבת כשמגיע תורו לגשת לפודיום.

"מר מולטו," אני אומר, "תקן אותי אם אני טועה, אבל כשקראתי את התיק ראיתי שאין בו שום הוכחה לכך שמר הרנאסון ידע שארסן לא יאותר בבדיקה טוקסיקולוגית שגרתית, וכתוצאה מכך הוא יוכל להציג את מותו של מר מילאן כמוות מסיבות טבעיות. המידע על מה שכלול או לא כלול בבדיקה הטוקסיקולוגית שמבוצעת במסגרת הנתיחה שלאחר המוות אינו נחלת הציבור, נכון?"

"זה לא סוד מדינה, כבודו, אבל לא, המידע הזה אינו מפורסם ברבים."

"סוד או לא סוד, אין כל הוכחה שהרנאסון ידע, נכון?"

"אמת, כבוד נשיא בית המשפט," אומר מולטו.

אחת מתכונותיו הטובות של טומי היא שהוא תמיד נשאר מנומס וישיר, אבל גם הוא לא מצליח להסתיר את הענן המוכר של מורת רוח שמקדיר את פניו בתגובה לחקירתי. ההיסטוריה המשותפת של שנינו מסובכת למדי. מולטו היה תובע זוטר באירוע שהתרחש לפני עשרים ואחת שנים ועדיין חוצה את חיי לשניים כמו קו הפרדה לבן במרכז הכביש, כאשר הועמדתי לדין באשמת רצח של פרקליטה עמיתה ולבסוף זוכיתי לחלוטין.

"למעשה, מר מולטו, אין אפילו ראיה חד־משמעית אחת המסבירה איך הצליח מר הרנאסון להרעיל את מר מילאן, נכון? האם לא העידו רבים מחבריהם של השניים שמר מילאן הוא זה שהכין את כל ארוחותיהם המשותפות?"

"כן, אבל מר הרנאסון מזג בדרך כלל את המשקאות."

"הכימאי מטעם ההגנה אמר שתחמוצת ארסן מרה מכדי שטעמה לא יורגש, גם במשקאות כמו מרטיני או יין. והתביעה לא ממש הפריכה את העדות הזאת, נכון?"

"אמת, כבודו, לא הייתה חקירה נגדית בנקודה זו. אבל שני האנשים האלה אכלו יחד את רוב הארוחות שלהם. אין צל של ספק שלהרנאסון היו די והותר הזדמנויות לבצע את הפשע שבגינו הרשיעו אותו המושבעים."

בסביבת בית המשפט מרבים בימים אלה לדבר על השינויים שחלו בטומי, שבגיל מתקדם נישא בפעם הראשונה והמזל הטוב גם זיכה אותו בתפקיד שאליו נשא את נפשו בגלוי. אלא שלמרות כל מזלו הטוב, טומי עדיין נמנה עם אלה שגורלם לא שפר עליהם מבחינה גופנית. פניו חרושות קמטים ונראות זקנות כמעט. השיער הדליל שנותר על ראשו לבן לגמרי וכיסי הבשר התפוחים מתחת לעיניו דומים לשקיות תה משומשות. אבל אין להכחיש שחל שיפור־מה במראהו. טומי ירד במשקל והתחיל לקנות חליפות שכבר לא נראות כאילו ישן בהן, ותכופות שפוכה על פניו ארשת נינוחה, אפילו עליזה. אבל לא עכשיו. לא איתי. ככל שהדבר נוגע בי, וחרף כל השנים שחלפו מאז, טומי ממשיך לראות בי אויב מושבע. ואם לשפוט על־פי מראה פניו כשהוא פונה לשוב למקומו, הטלת הספק שלי מהווה לדידו הוכחה נוספת לכך.

ברגע שהצגת הטיעונים מסתיימת, אני ושני השופטים האחרים פורשים ועוברים, הפעם ללא העוזרים המשפטיים שלנו, לחדר ישיבות הצמוד לאולם בית המשפט, שם נדון בתיקים שהובאו בפנינו היום ונחליט מי משלושתנו ינסח איזה פסק דין שיוצג בהמשך בבית המשפט. חדר הישיבות האלגנטי דומה מבחינות רבות לחדר אוכל במועדון לגברים, ובכלל זה נברשת הקריסטל שלו. סביב שולחן הצ'יפנדייל הרחב אפשר להציב מספיק כיסאות עם מושבי עור ומסעד גבוה לכל שמונה־עשר שופטי בית המשפט, במקרים הנדירים שבהם מתכנסים כולנו יחד – הרכב מלא, קוראים לזה – כדי לפסוק בתיק מסוים.

"מאשרת," אומרת מרווינה האמלין כשאנו מגיעים להרנאסון, כאילו אין כל טעם לקיים דיון נוסף בתיק. מרווינה היא אישה שחורה קשוחה אופיינית, ויש לה די סיבות להיות כזו. היא גדלה בגטו, ילדה בן בהיותה בת שש־עשרה ועדיין משלימה את השכלתה. בראשית דרכה היא הייתה עוזרת משפטית ובהמשך הייתה לעורכת דין – ומהטובות שבהן. היא הופיעה בפניי פעמיים לפני שנים רבות, כשעוד הייתי שופט בערכאה נמוכה יותר. עם זאת, אחרי עשור של ישיבה בהרכבים עם מרווינה, אני יודע שהיא לא תשנה את דעתה. היא לא שמעה משום אדם אמירה הראויה להתייחסות רצינית מאז שאמה הזהירה אותה, עוד בהיותה רכה בשנים, לא לסמוך על אחרים ולשמור על עצמה. "מי מלבדו היה יכול לעשות את זה?"

"העוזרת האישית שלך מביאה לך קפה, מרווינה?" אני שואל.

"אני מכינה לי בעצמי, תודה רבה," היא עונה.

"את יודעת למה אני מתכוון. איזו הוכחה יש לך שלא עשה את זה מישהו מהעבודה?"

"התובע לא צריך לחפש הוכחות בכל חור," היא עונה. "וגם אנחנו לא."

היא צודקת בעניין זה; אבל אני, מחוזק מחילופי הדברים האלה, אומר לחבריי להרכב שבדעתי להצביע בניגוד לפסיקה. וכך אנו פונים אל ג'ורג' מייסון שהצבעתו תכריע בפועל את הערעור. ג'ורג', איש וירג'יניה נעים הליכות שעדיין שומר על שרידי מבטאו הדרומי הרך, בורך בעטרת שיער לבנה מהסוג החביב על המלהקים לתפקיד שופט בסרטים. ג'ורג' הוא חברי הטוב ביותר בבית המשפט ועתיד לרשת את מקומי כנשיא אם וכאשר אזכה בבחירות המוקדמות והכלליות שיתקיימו בשנה הבאה ואתקדם לבית המשפט העליון של המדינה.

"אני חושב שזה בגבולות הסביר," הוא אומר.

"ג'ורג'!" אני מוחה. כעורכי דין נלחמנו, ג'ורג' ואני, זה בזה מאז שהוא התקבל, לפני שלושים שנה, לסנגוריה הציבורית והופיע בבית המשפט שבו כיהנתי אני כתובע ראשי. בתחום המשפטי, כמו בכל תחום אחר, יש לניסיון המוקדם השפעה מעצבת, וג'ורג' נטה לצדד בנאשמים לעתים קרובות יותר ממני. אך לא היום.

"אני מודה שזה לא היה עובר חלק אילו הייתי אני השופט בתיק הזה," הוא אומר, "אבל אנחנו בית משפט לערעורים ואני לא אהפוך את פסק דינם של המושבעים."

העקיצה הקטנה הזאת מכוונת אליי. לעולם לא אומר את זה בקול רם, אבל יש לי הרגשה שהופעתו של מולטו והחשיבות שמייחסת התביעה המחוזית לתיק הזה, הטו את הכף אצל שני עמיתיי. כך או כך, אני הפסדתי. גם זה חלק מהתפקיד, להשלים עם עמימותו של החוק. אני מבקש ממרווינה לנסח את פסק הדין עבור בית המשפט. היא יוצאת, עדיין מלוהטת קמעה, ומשאירה את ג'ורג' ואותי לבדנו.

"מקרה קשה," הוא אומר. בחיים האלה מוסכם ומקובל שכשם שבעל ואישה אינם מביאים את הכעסים שלהם למיטה, כך גם שופטי בית הדין לערעורים אינם ממשיכים את חילוקי הדעות שלהם מעבר לדיון בתיק. אני מושך בכתפיי בתגובה, אבל הוא רואה שעדיין לא נחה דעתי. "למה שלא תכתוב חוות דעת נגדית?" הוא מציע, מתכוון שאביע את דעתי ואסביר מדוע אני סבור שהשניים האחרים טועים. "אני מבטיח לשקול את העניין מחדש אחרי שתעלה את הדברים על הכתב."

אני מתנגד להחלטות רק לעתים נדירות, משום שבתוקף תפקידי כנשיא עליי לדאוג לאווירה הרמונית בבית המשפט, אבל הפעם אני מחליט לעשות כעצתו ופונה ללכת ללשכתי כדי לפתוח בתהליך יחד עם העוזרים המשפטיים שלי. כנשיא, עומדת לרשותי סוויטה ששטחה בגודל של בית קטן. יש בה חדר כניסה מרווח שבו יושבים העוזרת האישית שלי ואנשי צוות בית המשפט, וממנו יוצאים אל שני המשרדים הקטנים של העוזרים המשפטיים. מולם נמצא חלל העבודה רחב הידיים שלי, ששטחו 10 על 10 מטרים וגובהו כקומה וחצי, והוא מחופה לוחות עץ אלון ממורקים המשווים ללשכתי הפנימית מראה של אולם נשפים בטירה עתיקה.

אני פותח את הדלת לחדר הגדול הזה ומוצא בו חבורה של כארבעים אנשים הצועקים פה אחד "הפתעה!" אני מופתע ועוד איך, אך בעיקר מהדיכאון שאוחז בי בתגובה להזכרת יום ההולדת שלי. למרות זאת אני מעמיד פנים שמחות בעודי משוטט בחדר, מברך לשלום אנשים שמעורבים בחיי שנים רבות יותר מכפי שהייתי רוצה לזכור ומשום כך, במצב רוחי הנוכחי, הם מעציבים אותי לא פחות מכתובות על מצבות.

גם הבן שלי, נֶט, שכבר מלאו לו עשרים ושמונה והוא רזה מדי לטעמי אך עדיין יפה להלל עם בלוריתו השחורה, וברברה, אשתי זה שלושים ושש שנים, נמצאים כאן, בנוסף לכל השופטים האחרים של בית המשפט חוץ משניים. ג'ורג' מייסון מופיע כעת ומצליח לחבק אותי, מחווה שאי־אפשר בלעדיה בימים אלה אבל שנינו לא מרגישים איתה לגמרי בנוח, ומושיט לי קופסה בשם כל עמיתיי לעבודה.

נמצאים כאן גם אחדים מבכירי הנהלת בתי המשפט וכמה חברים שהם עדיין עורכי דין פעילים. הסנגור שלי לשעבר, סנדי סטרן, עגלגל וחסון כתמיד אך סובל משיעול קיצי, הגיע עם מרתה, בתו ושותפתו למשרד עורכי הדין, וכן ריימונד הוֹרגן, האיש שלפני יותר מעשרים וחמש שנים הביא אותי לתפקיד המשנה לתובע המחוזי, התפקיד שמילא הוא בעת ההיא. בפרק זמן של שנה אחת בלבד הפך ריי מידיד לאויב ושוב לידיד, כשהעיד נגדי במשפטי ולאחר שזוכיתי, כשהתניע את התהליך שבסופו מוניתי לממלא מקום התובע המחוזי. ריימונד שוב ממלא תפקיד חשוב בחיי בתור האיש שעומד בראש מסע הבחירות שלי לבית המשפט העליון. הוא מתכנן את המהלכים ומגייס תרומות מהחברות הגדולות, ואת העיסוק בפרטים המבצעיים הוא משאיר לשתי פנתרות, האחת בת שלושים ואחת והשנייה בת שלושים ושלוש, שדבקותן במטרה של בחירתי רבה ועיקשת לא פחות מזו של רוצח שכיר.

רוב האורחים היו בעבר או הנם גם כיום עורכי דין המופיעים בבתי המשפט, חבורה ידידותית מטבעה, שופעת רוח טובה ובדיחות הדעת. ביוני יסיים נט את לימודיו בבית הספר למשפטים ואחרי בחינות ההסמכה יתחיל לעבוד כעוזר משפטי בבית המשפט העליון של המדינה, שם עשיתי גם אני את צעדיי הראשונים. נט לא השתנה, הוא עדיין מתקשה לנהל שיחות חולין וברברה ואני, מתוך הרגל רב־שנים, ניגשים אליו מפעם לפעם כדי לגונן עליו. שני העוזרים המשפטיים שלי, שעושים את אותה עבודה שיעשה נט בקרוב – הם מסייעים לי בעריכת תחקירים ובניסוח פסקי הדין – ממלאים היום תפקיד פחות יוקרתי של מלצרים. וכיוון שברברה תמיד אובדת עצות בעולם שמחוץ לביתנו, ובפרט בהתכנסויות חברתיות רבות משתתפים, אנה ווסטיק, העוזרת המשפטית הבכירה שלי, ממלאת פחות או יותר את תפקיד המארחת ומוזגת מעט שמפניה לתחתית כוסות הפלסטיק שיורמו עוד מעט תוך שירה נלהבת של "יום הולדת שמח". כולם מריעים כשמתברר שעדיין נותרה בי די רוח לכבות את הדליקה ביער הנרות הנעוצים בעוגת הגזר בת ארבע הקומות שאפתה אנה.

בהזמנה התבקשו האורחים לא להביא מתנות, אבל בכל זאת קיבלתי כמה מתנות היתוליות – ג'ורג' מצא כרטיס ברכה שעליו נכתב, "מזל טוב, גבר, מלאו לך 60 ואתה יודע מה זה אומר." בפנים היה כתוב, "בעיות בצנרת – גמרנו עם מכנסי חאקי שרואים עליהם את הנזילוֹת!" למטה הוסיף ג'ורג' בכתב ידו, "נ.ב, עכשיו אתה יודע מדוע שופטים לובשים גלימות." בקופסה שנתן לי יש גלימה חדשה, שחורה כמו המוות, שכותפות זהב קלועות של נושא שרביט בתזמורת מצעדים מוצמדות לכתפיה. כשאני מראה את המחלצות ההיתוליות של נשיא בית המשפט לאורחים המצטופפים סביבי, פורצים כולם בצחוק רועם.

כעבור עוד עשר דקות של התרועעות מתחילה החבורה להתפזר.

"חדשות," לואט ריי הורגן בקול ענוג של פיה בעת שהוא חולף על פניי בדרכו החוצה. חיוך רחב משתפך על פניו הרחבות הוורודות, אך דיבורים כאלה או אחרים בענייני מערכת הבחירות שלי אסורים בתחום מבני הציבור, וכנשיא בית המשפט אני מודע תמיד לחובה המוטלת עליי לשמש דוגמה ומופת. במקום זה אני מסכים לבוא למשרדו בעוד חצי שעה.

אחרי שכולם עוזבים, נט, ברברה, אני ושאר אנשי הצוות שלי אוספים את הצלחות והכוסות החד־פעמיות. אני מודה לכולם.

"אנה הייתה נפלאה," אומרת ברברה ומוסיפה, באחת מאותן התקפות ספונטניות של גילוי לב שאשתי, האווזה הפותה, לעולם לא תבין שהן מיותרות, "כל המסיבה הייתה רעיון שלה." ברברה מחבבת במיוחד את העוזרת המשפטית הבכירה שלי ותכופות מביעה את צערה על כך שאנה קצת מבוגרת מדי בשביל נט, שנפרד זה לא כבר מחברתו זה שנים רבות. אני מצטרף למחמאות על כישרון האפייה של אנה, שזכה לתהילה מקומית בבית המשפט לערעורים. מעודדת מנוכחותם של בני משפחתי, שמן הסתם יפרשו את המחווה שלה כמעשה תמים, ניגשת אנה אליי ומחבקת אותי בכוח בעודי טופח על גבה בחיבה.

"מזל טוב ליום ההולדת, כבודו," היא מכריזה. "אתה הגדול מכולם!" ועם המילים האלה היא מסתלקת ומשאירה אותי מתאמץ לסלק ממוחי, או לפחות מהבעת הפנים שלי, את התחושה המדהימה של גופה הצמוד אליי לכל אורכו.

אני מאשר את התוכנית לארוחת ערב משותפת עם אשתי ובני. כצפוי, ברברה מעדיפה לאכול בבית במקום במסעדה. כעת הם עוזבים ואילו ריחות העוגה והשמפניה ממשיכים לרחף בעגמומיות בחלל החדר שהשקט חזר אליו. אחרי שישים שנה אני נשאר לבדי, כמו תמיד, לפתור בעצמי את הבעיות שלי.

מעולם לא הייתי מה שכולם נוהגים לכנות טיפוס עליז. מי כמוני יודע שאני בר מזל. אני אוהב את בני. אני נהנה מאוד מעבודתי. טיפסתי חזרה למרומי מעמדי המכובד אחרי שהידרדרתי לתהומות הכלימה והביזיון. יש לי נישואים של גיל העמידה שהיו רצופים משברים וכעת הם לרוב שלווים, אף שבין אשתי לביני מעולם לא הייתה הבנה מלאה. אבל גדלתי בבית לא מתפקד עם אם חרדתית ופזורת דעת ואב שלא התבייש להיות בן־זונה אמיתי. לא הייתי ילד מאושר ולפיכך אך טבעי הוא שלא נעשיתי מבוגר שמח וטוב לב.

אך גם לפי הסטנדרטים של מישהו שהטמפרטורה הרגשית שלו נעה בדרך כלל בין חוסר סיפוק לדכדוך, הייתי היום במצב רוח גרוע במיוחד בשל מה שעוד מצפה לי. אנו צועדים אל מותנו בכל שנייה מחיינו, אבל ציוני דרך מסוימים מכאיבים לנו באופן מיוחד. יום הולדתי הארבעים נחת עליי כמו טונה של לבנים; הוא ציין את תחילתו של גיל העמידה. ובגיל שישים אני יודע היטב שהמסך עולה כעת על המערכה האחרונה. כבר אי־אפשר להתעלם מהסימנים: תרופה להורדת רמת הכולסטרול בדם. תרופה להקטנת הערמונית. וארבעה כדורים נגד כאבים בכל ארוחת ערב, כי הישיבה על כיסא במשך ימים שלמים, הסיכון המקצועי של תחום עיסוקי, הורסת לי את הגב התחתון.

החשש מהידרדרות נוספת מעצים את החרדה הגדולה ממילא ממה שצופן לי העתיד, ובמיוחד לאור מסע הבחירות שלי לבית המשפט העליון. כי בעוד עשרים חודשים מהיום, ביום שבו אשבע אמונים, אגיע למקום הרחוק ביותר שאליו יכולה לקחת אותי השאפתנות שלי. וכבר עכשיו אני יודע שגם אז עדיין תישמע בתוך תוכי הלחישה שלא תיתן לי מנוח. זה לא מספיק, יאמר הקול. עוד לא. למרות כל מה שעשית. למרות כל מה שהשגת. כי בעמקי לבי עדיין תהיה חסרה לי אותה פיסת אושר נטולת שם שכבר שישים שנה אני מנסה להניח עליה את ידי ללא הצלחה.