צילה חיון שבה עם משפחתה מחופשת קיץ על שפת הים. צרור יריות קורע את שלוות הנסיעה הלילית הביתה. פיגוע ירי. […]
לא הייתי צריכה להציץ בשעון כדי לדעת
לא הייתי צריכה להציץ בשעון כדי לדעת שהשעה כמעט חמש לפנות בוקר, ויעבור זמן עד שתזרח השמש. זו השעה הקבועה של החיה המתעוררת לנסר את סורגי כלאה החלודים. נסירה איטית שאינה מרפה. אבל אני סירבתי להקשיב לה. היטבתי את שולי השמיכה והעמקתי להתחפר בה ובסדין המקומט, מתעקשת להמשיך בשנתי.
בבוקר, בחלון המטבח אפשר היה לראות שהגשם שירד בלילה הותיר את הרחוב רחוץ, כביש האספלט רטט כעורו של כלב. טיפה נותרה תלויה בקצה פטמת הלימון התלוי בענף ממול, נוצצת באור הבהיר. הרוח פרע את כפותיו של דקל הוושינגטוניה הגבוה והוא הניע בראשו בהסכמה. החתול האפור השמן התפרקד על הענף העבות, מנדנד את זנבו השעיר אנה ואנה, פוקח ועוצם עיניו חליפות. זוג שחרורים שִרקק זה לזה, מתאם סיכומים אחרונים של בוקר לפני שכל אחד יתעופף למלאכת יומו.
מוציאה את הכלים השטופים מסלסילת הפלסטיק האפורה של מדיח הכלים ומניחה אותם במקומם במגירת הסכו"ם. מזלג נוקש במזלגות, סכין נוגע בסכינים. כפית מצלצלת בכפיות. מנגינת השגרה, ידועה וסודית. שיר של יום.
*
הנה הגיעה האימה, הגיחה מעבר למעקה. אני מחכה לה תלויה בשתי ידי.
להרפות, לעזוב, להיעלם.
לא לישון!!! מישהו צועק, את שומעת אותי? לא לעצום עיניים!
מתנדנדת מעל, התהום קוראת לי, בואי.
עוצמת עיניים לרגע, משחררת, מרחפת כמו נוצה אל האדמה, קלות, רכות.
לא לעצום עיניים! צעקות מתדפקות לי באוזניים.
כוח עצום מהדק את רגלי, מועך אותן במכבש, מסובב ומותח.
להיות להיות, לא לעזוב.
אבל החיים מתנדפים ומתרוקנים, נשפכים ממני כמו מספל סדוק.
עוד מעט. עוד קצת. הרפי. הניחי.
הצעקות מגיעות אלי ממרחקים. מחזיקה בכל הכוח.
לא ליפול לא ליפול לא ליפול. לא לעזוב. לנשוך בשיניים.
לא עוזבת לא מרפה לא מפסיקה לא חדלה לא מנתקת לא
קול אומר, עכשיו את יכולה לישון.
אני נושרת אל החשכה.
*
מנסה למצוא חור בערפל. הכל מטושטש, מים רבים מכסים עלי. עולה מצלילה עמוקה, חוצה שכבה אחר שכבה, מגיחה בזינוק חד כמו דולפין שמזנק מתוך המים.
עיניים גדולות, חומות, עמוקות, חמות, מתבוננות היישר לתוכי, עוטפות אותי. אני שוחה בתוך החום שלהן, המבט הולך ומצטלל, מסוחרר קמעה, מטושטש, ושוב מתבהר והולך, מתמקד.
יש גם קול, הקול נוזל על תנוך האוזן שלי, חמים; את בסדר, הכל בסדר, את ממש בסדר.
אני מכירה את הקול, הוא מלטף מרגיע.
ברור שאני בסדר, אני פותחת את הפה כדי לומר לו אבל אין לי קול, לא יוצא לי שום קול מהפה.
במבט אני אומרת, אני בסדר גמור. רק אקום, אבוא אליו שיחבק אותי.
אבל הגוף לא זז.
מישהו הניח אותי במיטה מוזרה וקשה. אם אצליח לסובב את הצוואר אוכל לראות איפה אני נמצאת.
בלונים מרחפים מעלי, ורודים כחולים צהובים, קשורים בזר מתנודד בגובה. איפה אני?
הכל יהיה בסדר, הוא מקרב את שפתיו אל אוזני ולוחש, את תוכלי ללכת, אני בטוח בכך.
ברור שאוכל ללכת, אם רק יפתחו לי את החבלים. אקום ואלך.
תוכלי לעשות הכל.
אני תמיד יכולה לעשות הכל. למה הוא אומר זאת? הקול ממשיך להבטיח, לנחם.
יד זהירה נשלחת אלי, נוגעת בי במקום נעלם, איפה היא נוגעת?
הגוף נעלם.
*
והרי הכל היה רשום וידוע מראש. ידוע לי. שנים לפני כן, ילדה שחוזרת ומשננת את הפרק בו הטייס הקיטע לומד לרקוד בשתי רגליו הקטועות, הנעולות בפרוטזות, שם במחנה האימונים ישוב וילמד עצמו להיות טייס במטוס קרב סובייטי. הוא מתאמן בצעדי המחול עם האחות ורה היפה, כי מי שיכול לרקוד, יכול גם להטיס מטוס. והכל מוחשי כל כך, הצעדים והזיעה הניגרת על לחייו ומתערבבת עם הדמעות שיורדות לו כשהוא חוזר לחדר ומסיר את הפרוטזות והכאבים הולמים בגדמים המדממים. או אפילו קודם לכן, בגן הילדים כשהייתי חוזרת הביתה והולכת ברחוב הגליל לבדי, הולכת על הגדר הגבוהה המפרידה בין חצרות הבתים למדרכה, נזהרת לא לגעת במדרכה, יודעת בידיעה ברורה שסכנה אורבת, מאיימת להפתיע בכוח נורא ומוחץ ואחר כך כשהידיעה הפכה לעמומה, רבוצה כגוש דמום מעבר לעיקול, מחכה. והידיעה, שהלכה ונתבססה והתחזקה, שהיתה כמעט ללא נשוא ביום השישי ההוא ממש לפני הנסיעה אל החופים, כשישבתי והעתקתי בדחף פתאום לדף לבן את השיר על נשל האור.
מי שנשלף מתוך עורו כפנינה מצדפתה מהותו הופכת דמעה עם הזמן
חושב באהבה על השליפה ועל כאבה
כשהוא מונה את פצעיו
הוא מונה את כל הפעמים בהן דרס ופלש וקרע ולקח אליו
מתחיל לפשוט בעצמו את בגדי האור
כאילו כבר נרשמו ראשי הפרקים לסיפור שאפשר לקרוא אותו מראשו לסופו ומסופו לראשו כנחש האוחז זנב בפיו. תמרורי האזהרה ניצבו בדרך והנורות הבהבו ואני לא ראיתי את הבלתי נמנע שאני הולכת אליו והוא מוכתב מראש, מנוי וקצוב לי עוד בטרם באתי לעולם.
*
ים סוף. בתוך המים אני שוחה בתנועות קטנות ועדינות לא להפריע לחיים שתחתי להתנהל בשקט טריטון אדמדם קונכית אדומה–כתומה ועל פניה מופיעים לעתים גם פסים או כתמים לבנבנים–צהובים. החילזון שכיח בין סלעים ומתחת לאבנים במים רדודים האדום כתום הזה כל כך זוהר שמתחשק לי להושיט יד לחפון אותו מול קרני השמש המשתברות בתקרת המים הזוהרת פי הכושי הנמריהקונכית דמוית אגס עגלגל צבעה בז' עם תפזורת כתמים שחורים רבים וצפופים. קיפודון הדור קיפוד ים יפהפה, כדורי וקטן עם קוצים חדים ודקים שצבעם צהוב נגיעה אחת קטנה ואני יכולה להיעקץ מהקוצים התמימים והקטנים האלה הקוצים שצבעם חום בהיר מסודרים על פני הגוף הרגליים נפגשות בחלקו העליון של הגו בקרבת פי הטבעת. פי הטבעת של קיפודונים הדורים הוא תכשיט מעודן בתוך המים השקופים אי אפשר להיות מגונדר או הדור מדי כל צירוף משוגע הופך ליופי צבעים משוגעים מתערבלים בתצורות זהרוריות של יופי חלמוני חלומי חולחולי חמחמי דורית ענקית מהיפות והגדולות בשושנות הים של מפרץ אילת גופה גלילי זרועות ציד רבות שאורכן כעשרים סנטימטר עוטרות את הפה בשורות אחדות צבען בז', בז' ורוד כמה גוונים יש לוורוד במים רדודים, בשקעים ובסדקים של שוניות האלמוגים.
*
השביל התפתל בתוך סבך היער העוטף את ההר, העצים הצלו על ההולכים ורק הלחות הרבה הכבידה. עד מהרה היינו רטובים מזיעה, בגדינו נדבקו אל הגוף. לקראת הצהריים חצינו את קו היער והגענו לאזור מיתמר וחשוף. השמש כבר עמדה ברום השמים, יוקדת ללא רחמים על ראשינו. הלכתי בראש, אמיתי הלך אחרי, לראשו כובע סומבררו כמו שחובשים הגברים המקומיים. שנינו פתחנו כבר רווח ניכר מן האחרים. מרחוק ראיתי את הדס צועדת מכונסת בתוך עצמה ואחריה את חיים, צועד יד ביד עם חמוטל.
לפני העלייה אל לוע הר הגעש, תחת סלע גדול, עצרנו לחכות להם. מכאן הדס, אמיתי ואני נמשיך את הטיפוס. חיים וחמוטל יחכו כאן עד שובנו. הסלעים האדמדמים הבזלתיים במעלה המתמר. נתכסו באפר רך אפור שכיסה אותם עד שצבעם נעלם. השמש הסתתרה לפתע מתחת לעננים ורוח קרה נשבה. הלכתי מתנשמת, אמיתי צעד לידי, קל רגל, כאילו הטיפוס אינו מאמץ אותו כלל.
הוא הסתכל על פני המאדימות, ובמפתיע הושיט לי יד, בואי, אמא, אני אמשוך אותך למעלה. שותקים הלכנו יד ביד, הוא קדימה ואני קצת מאחוריו. הוא מחזיק בכף ידי ומושך אותי אחריו, רק נשימתי המאומצת נשמעת.
רוצה אולי לשמוע סיפור על הר הגעש וארץ המתים? שאל.
מאז היותו פעוט אהב אמיתי סיפורים מן המיתולוגיה. מיתולוגיה יוונית, אלי מצרים ועלילותיהם, אלי הודו ואורחות חייהם. לקראת הטיול קניתי לו ספר על המיתולוגיה האינדיאנית של מרכז אמריקה. הוא הביא את הספר לטיול, משנן את הסיפורים, מגלגל על לשונו את שמו של אל התירס קצלקואטל, ושמות נשותיו ואחיו.
בלי לחכות לתשובה החל לספר. הוא סיפר על ארץ המתים ואיך מגיעים אליה, על הרי הגעש ומי שוכן בתוכם. על בריאת העולם, כפי שסיפרו האינדיאנים, על האם הגדולה שהאלים קרעו את בשרה לשני חלקים, וגופה הוא האדמה הזו שאנחנו פוסעים עליה. אני רק הנדתי מדי פעם בראשי בהסכמה, שלא לבזבז נשימות, משתאה בתוכי לשינוי שחל בו ברגע אחד, איך זה מתוך ילדי הקטן התובעני, העקשן, המרוכז בעצמו עד שלפעמים אפשר להתפוצץ ממנו, הבקיע ברגע אחד ויצא נער צעיר שהולך לצדי ומבחין כי ההליכה קשה לי. מושיט לי יד לעזרה. מספר לי סיפורים, שלא ארגיש במאמץ.
הדרך הולכת ונהיית תלולה, השביל צר ואין בו מקום לצעוד בשניים. האוויר רווי אפר, אנחנו צועדים כמעט בתוך ערפל. איפה אתה? אני צועקת, חכה לי. אמא, בואי, אל תעצרי, אני שומעת את קולו מתוך האובך,
אני כאן, מחכה, אל תדאגי.
אין עדיין תגובות