מפגש מקרי בין המחבר לגיבור הספר הוליד ספר זה. קורות חייו המרתקים הנגלים לאוזני המחבר המלווה את זיכרונותיו של מונקה, […]
אהבתי את הרחוב השקט, מתי מעט מכוניות, הירוק, השכנים הוותיקים ואת אותו ספסל קטן בפינת השדרה, צופה אל בית יד לבנים.
בתום אחד הטיולים עם כלבי כהרגלי, התכוונתי לשבת מעט על הספסל אך למגינת ליבי ראיתי שהוא תפוס. זקן לא מוכר לי, לא מהסביבה, התיישב במרכזו. כלבי שכבר רגיל היה לאותה הפסקה קצרה כבר התיישב לו על המדרכה למרגלות הספסל ואני משכתי ברצועתו, להקימו על מנת שנמשיך ואותו זקן הביט בי, בכלב, בי שוב וזז לקצה הספסל.
“תודה” אמרתי בעודי מתיישב, מוציא מכיסי את קופסת הסיגריות, מצית לי אחת ושואף בהנאה.
המשכתי לעשן כשהזקן פלט במבטא רוסי כבד, “שני בנים שלי שם”.
“איפה?” שאלתי לא מבין על מה הוא מדבר.
“שם” אמר בעודו מצביע על בית יד לבנים ועדיין לא הבנתי.
“הם עובדים שם?” והוא רק הביט בי במבט מוזר ו… הבנתי.
“אני מצטער” אמרתי והוא רק הנהן בראשו ולא אמר דבר.
“טוב” אמרתי, “אני חייב לזוז” והוא התעלם מדבריי, מבטו נעוץ בבית יד לבנים.
קמתי ממקומי כשהזקן פלט “אתה גר פה הרבה שנים?” מחזיר אותי לספסל.
“כילד, עד אחרי הצבא וחזרתי הנה לפני כמה שנים”.
“היה לי כאן קומרד שגר ברחוב”.
“כן? מה שמו?”
“אידל, אידל נכברג”.
“לא מוכר לי”.
“לא משנה, הוא נפטר לפני כמה שנים”.
“ואתה?” שאלתי, “גר כאן בסביבה?”
“לא. ברחוב זיסו”.
“זיסו? איפה זה?”
“בעיר תחתית, מה שנקרה חיפה אל עתיקה או שכונת תחנת הכרמל”.
“לא שמעתי על זה”.
“זה בסדר, מעט יודעים על שכונה הזאת, לא רחוק מבת גלים”.
“רגע, זה לא הרחוב בו יש את המסעדה ‘אבו יוסף’?”
“דא, אה כן, זה הרחוב”.
“אני מבין”
“טוב, זה לא רחוב ירקון”.
“אם טוב לך שם, אז זה לא משנה”.
“זה בסדר, אני יהודי יחיד שעדיין גר שם אבל כולם מכירים אותי, הגענו לשם בתחילת שנות חמישים”.
“ואשתך?”
“פירה נפטרה לפני הרבה שנים, לא חזקה במיוחד. חיים ביערות לא עשו לה טוב במיוחד”.
“ביערות?”
“דא, רוסיה, מלחמת עולם שנייה, היינו פרטיזנים” והוא שקע אל תוך עצמו ממלמל לעצמו וגם כשקמתי ונפרדתי ממנו לשלום, הוא היה שקוע בעצמו, מתעלם מהסובב אותו.
באותו בוקר הייתי אמור לרדת למוסך לטיפול עשרת אלפים, היות והמוסך קרוב לרחוב זיסו אמרתי לעצמי שבמידה ואותו זקן עדיין על הספסל, אציע לו טרמפ. נכנסתי לרכבי, הנעתי ותוך שניות הייתי ליד בית יד לבנים. הספסל היה נטוש אבל בכול זאת החלטתי לעצור ולראות אולי נכנס פנימה. מצאתי אותו בהיכל הזיכרון במבנה, מבטו נעוץ בקיר השמות של שנת 67 ו-73. לא הפרעתי לו, נסוגותי למבואת המבנה ממתין. לאחר כעשר דקות יצא משם עם עיניים אדומות.
“סליחה” אמרתי והוא הפנה אלי את מבטו, עיניו מצטמצמות כמנסה להיזכר מהיכן הוא מכיר אותי.
“ישבנו קודם על הספסל” אמרתי, “אני במקרה יורד היום לעיר, טיפול עשרת אלפים והמוסך לא רחוק מרחוב זיסו אז חשבתי הציע לך טרמפ”.
“או, ספסיבה, אה, תודה לך, אשמח” ויצאנו לכיוון רכבי.
הנסיעה הייתה דמומה כשברקע מתנגן הדיסק ‘אבק ואפר’ של יהודה פוליקר, חלפתי על פני הכניסה למוסך ולאחר כמה מאות מטרים פניתי ימינה לרחוב אל זיסו.
“זה בסדר” אמר, “אני יכול לרדת כאן”.
“אין בעיה, אקח אותך הביתה, די חם היום” והמשכתי בנסיעה איטית בכביש העמוס כלי רכב, חלפנו על פני גשר הרכבת, עובר מגרש נטוש והזקן מצביע על בית ערבי מטופח למראה וסביבו גינה גדולה עם עצי פרי וכמה עצי זית עתיקי יומין, “אה, כאן גר” והאטתי עד כדי עצירה.
הזקן השתהה, “היית כאן פעם?”
“מעולם לא, הייתי באבו יוסף אבל מעולם לא חציתי את פסי הרכבת. הייתי בטוח שמאחורי זה, זה הנמל”.
“כן, נמל די קרוב אבל יש כאן שכונה קטנה, אל עתיקה, אתה ממהר? אולי עושה סיור קצר בשכונה?”
“אתה יודע מה, לא אתנגד אבל אתה לא עייף?”
“לא, אני בסדר, דוואי, אה, בוא, אני מראה לך שכונה וקצת מספר אה, היסטוריה שלה, זה בסדר?”
“בסדר גמור” אמרתי ויצאנו מהרכב.
“פעם” אמר, “שכונה הייתה מרכז של חיפה. לשכונה יש היסטוריה בולשוי, אה איך אומרים? עשירה.
כבר בבית שני אה בית מקדש השני גרו כאן אנשים ועד מאה השמונה עשרה, שכונה זאת הייתה עיירה קטנה חיפה. כשהגיע ראש של שבט בדואי גדול אל-עומר לכבוש את חיפה, הוא החליט שמקום לא טוב להגנה אז הוא הרס מה היה כאן ובנה שוב איפה היום כיכר חמרה”.
“כיכר חמרה?” שאלתי, “איפה זה?”
“כיכר פריז? מכיר? יותר מאוחר הקימו את שכונה אל עתיקה ויש כאן מערה קטקומבה מבית שני. אנשים כאן נוצרים, מוסלמים, אנשים טובים. נשארו כאן כמה בתי אבן יפים שרק בחלק מהם גרים, כמו אצלי ויש פה גם מגרשים ריקים שכול השנה יש פרחים. אתה יודע, ב-47, מלחמת שחרור, חלק מבתים צה”ל הרס, אבל כנסיה קטנה השאירו ולפני כמה שנים שיפצו אותה ובימי ראשון לפעמים, שכנים מזמינים אותי להצטרף למיסה”.
“מקום מקסים לדעתי” אמרתי, “הזנחה מול טיפוח, מבנים מול שטחים עם צמחי בר, בלגאן מרתק. זה נראה כאילו חזרנו בזמן, חבל שלא הבאתי איתי מצלמה, יש פה שילובים מרתקים ממש”.
“כן וזו סיבה יחידה שנשאר כאן. לא צפוף מידי, בתים מיוחדים אבל בעיקר אנשים, אנשים חמים, עוזרים לי כול הזמן, אתה יודע, בגילי… כבר קשה”.
“אני אפילו לא יודע את שמך”.
“מונקה”.
“נעים מאוד, יניב” אמרתי ולחצתי את ידו.
“תשמע, בשנות חמישים זה נראה אחרת, מלא אנשים, כול הבתים גרו. בתים ערביים עם חדרים ענקיים וחדר אורחים גדול, לפעמים, כמה משפחות היו גרות בבית כזה עם מטבח ושירותים משותפים. אז הייתי קונה לילדים קרטיב בעשר גרוש אצל אבו יוסף, היה כאן מפעל של מילוי סודה בבקבוקי הזכוכית של סיפולוקס. המכולת של הייקים, הקיוסק של קוז’וקרו שהיה מוכר שפריץ, אתה יודע מה זה שפריץ? הוק עם סודה. בסוף רחוב היה מפעל שיצק חלקים לסוסיתות ולכרמל. היו פחונים שבעלי עגלות היו מכניסים חמורים שלהם ללילה ומשחק קבוע של ילדים בשכונה היה לבעוט בפח ולהבהיל חמורים. אפילו בית-עם קטן היה פה וכול יום רביעי היו מראים שם סרט. עגלות קרח… שמעת עליהן?”
“לא רק ששמעתי, גם זכיתי לראות אחת כזאת שהייתה מסתובבת בקריית ביאליק וסבתי זיכרונה לברכה הייתה קונה את הבלוק היומי או השבועי, זה אני כבר לא זוכר, הייתי אני חושב בן שלוש או ארבע”.
“ועגלות הנפט?”
“זכור לי מין רכב קטן ומוזר עם קבינה בסיסית, מיכל נפט מאחור והכדים עם הצורה המיוחדת שלהם שהיו ממלאים מהמיכל ושופכים לג’ריקנים של הקונים ובל נשכח את צלצול אותו הפעמון שהיה מעיר מתים מלווה בקריאה נפט, נפט”.
“אז בהתחלה זה היה עם חמורים”.
“אני זוכר שלחלבן שלנו היה חמור ומידי פעם היינו עוד זוכים לראות חמורים כשהגננים הדרוזים היו מביאים את זבל העיזים לפזר בגינות”.
“כן, נכון והיה עוד דבר אחד, כול יום שבת בערב, בהתחלה זה הייתי אני ואחר כך בנים לקחו תפקיד שלי, כול שבת בערב הייתי בא לאבו יוסף עם צלחת נקייה מבית והוא היה מורח עליה את החומוס בעיגול ובאמצע צלחת, שמן זית, חמוצים ופיתות והיינו אוכלים ארוחת ערב זה וכול זה בעשרה גרוש, היית מאמין?”
“לגבי המחיר, אני ממש לא זוכר אבל בזמנו, הייתה לי דודה שגרה ברחוב אנילביץ’ וכשהיינו באים אליהם היו שולחים אותי ואת בן דודי למסעדת רמסיס בפינת בן גוריון והמגינים וגם, צלחת החומוס, החמוצים והפיתות”.
“שנים היינו קונים מהם, כבר היינו כמו משפחה ותמיד הם היו מוסיפים עוד משהו. או שכמות חומוס הייתה מאוד מכובדת, או ששלחו גם כמה בקלוות, או שהוסיפו שתייה קלה ותמיד לא הסכימו לקבל עוד כסף וגם כשמחיר חומוס עלה הם ממש היו מתנצלים אבל תוספות נשארו ללא תשלום”.
“אלו יחסים שאתה כבר כמעט ולא מוצא היום”.
“בשבעה ראשונה הם דאגו לכול” אמר בעוד עיניו דומעות, “כך גם בשנייה וכשפירה מתה לי מצער, אבו יוסוף לקח אותי לבית שלו אחרי שבעה, שאני לא עושה שטויות ודווקא מחשבות על זה עלו אצל מונקה בראש אבל משפחה שלו הייתה איתי כול זמן עד שהייתי בסדר, חזרתי לבית שלי ומאז, כול שבת, נכדה שלי מביא לי את המנה השבועית”.
“נכדתך?”
“עזוב, סיפור עצוב ותסלח לי אבל קצת עייף, זה בסדר אם ניפרד?”
“לא, לא, אין בעיה, אתה צריך איזו עזרה? ”
“לא תודה, אתה רואה, זה בית קרקע, קומה אחת והינה… כבר מחכים לי” אמר בהחוותו כלפי אישה נאה כבת ארבעים שקרבה אלינו וחיבקה את הזקן בחום.
“שירי” אמר, “תכירי, יניב, נפגשנו מול בית יד לבנים והוא הציע לי טרמפ הביתה” וההיא בחיוך מה לחצה את ידי. “ועשיתי לו פה טיול קצר עם הסברים”.
“הוא מידי פעם עושה את לזרים שנקלעים הנה בכוונה או בטעות” צחקה, “השגריר של שכונת אל עתיקה, אבל נראה לי שהתעייפת מונקה”.
“כן נכון ויניב… תודה לך” וגם היא חייכה בנעימות.
“מונקה” אמרתי, “נוכל להיפגש שוב?”
“אתה רוצה להיפגש שוב? פוצ’ימו? אה, למה?”
“כן, הייתי רוצה לשמוע את הסיפור שלך, הזכרת את הפרטיזנים, את היערות, זה נושא שמאוד מעניין אותי, תקופת מלחמת העולם השנייה… נוכל להיפגש?”
“אני אשמח” ענה, “אבל אני לא כול יום ביד לבנים, רק ביום השנה… וביום הזיכרון… עם בית קברות אני לא מסוגל…”
“אני מבין, אבל אוכל להגיע הנה, אם זה מתאים לך”.
“כן, נוכל לשבת אצלי ולדבר”.
“שאתאם אתך מראש?”
“הייתי מציע תדבר עם שירי, זיכרון שלי לאחרונה קקשקה אבל שירי תזכור, זה בסדר שירי?” הפנה את ראשה לאישה והיא הסכימה ללא שהיות, מוסרת לי את מספר הנייד שלה.
“טוב, אני חייב לזוז” אמרתי, נפרד משניהם, נכנס לרכב ובדרך למוסך.
אחרי יומיים התקשרתי אל שירי וביקשתי לתאם פגישה עם מונקה, תוך זמן קצר חזרה אלי ולהפתעתי מסרה לי שמונקה לא מעוניין להיפגש.
“דווקא נראה לי שהוא שמח כשדיברנו על זה לפני יומיים” אמרתי.
“תראה יניב? נכון? יניב?”
“כן, שמי יניב”.
“תבין, מונקה הוא לא איש של אנשים כלומר הוא לא אחד שמתיידד בקלות, פשוט תפשת אותנ… אותו ביום מאוד רגיש וכנראה משהו נפתח בו אבל נסגר מהר מאוד”.
“תראי שירי, בנוסף להיותי יועץ לחברות הייטק, אני גם כותב וכתבתי והוצאתי לאור כמה וכמה ספרים, חלקם ספרי מתח וחלקם על ניצולי שואה. הסיפור של מונקה מעניין אותי ונראה לי שעבר לא מעט בחייו. הייתי רוצה להעלות זאת על הכתב. תוכלי לנסות לשכנע אותו להיפגש? אם תרצי אוכל להביא לך את העותקים של ספריי אם זה יוכל לעזור”.
“אתה יודע מה, אם תוכל להקפיץ אותם למשרדי, אני אביא אותם למונקה ואולי זה יעשה את שלו”.
“למשרדך?”
“כן” הצטחקה, “יש לי חברה לשרותיי כוח אדם עבור האוכלוסייה הגריאטרית, פיליפינים, הודים, אני מניחה שנתקלת בכאלו”.
“לצערי” אמרתי, “לאבי היה מטפל פיליפיני חמש שנים… עד שנפטר”.
“אני מצטערת”.
“אין על מה, ואיפה המשרד שלך ממוקם?”
“ברחוב מעלה השחרור”.
“מצטער אבל אני לא מכיר את הרחוב הזה”.
“כן, מעטים יודעים אבל הרבה משתמשים בו, זה הרחוב שמקשר את הדר הכרמל לעיר התחתית. את רחוב בלפור אתה מכיר?”
“בוודאי”.
“אתה יורד בבלפור, מתחבר לביאליק וכשבניין העיריה משמאלך, אתה פונה ימינה כדי לרדת לכיוון העיר? אז המשרדים ממש בצד ימין. יש רחוב צר שיורד בשיפוע חד ימינה, אתה עובר אותו ויש כניסה לחניון, אנחנו בבית מספר 17. יש שלט ‘שיר – שרותי סיעוד’ שם אני אהיה”.
“מתי נוח לך?”
“בדרך כלל בשעות אחרי הצהריים או הערב מאחר ובבקרים אני בפגישות וביקורי בית”.
“מחר בערב יתאים לך? בסביבות שש?”
“כן בהחלט”.
“שירי, אני ממש מודה לך” והיא הצטחקה, “אני לא יכולה להבטיח שזה יעזור”.
“זה ברור לי” אמרתי, “אני מודה לך על הנכונות שלך לעזור לי”.
“אין בעיה, אמתין לך מחר בערב, להתראות”.
“להתראות” אמרתי והתנתקנו.
למחרת היום, בשעה שש בערב התייצבתי במשרדה של שירי כשבאמתחתי עותקים של כול ספרי, דפקתי על הדלת ושירי פתחה לי אותה.
“כנס” אמרה, “אני בשיחת טלפון אבל אקצר, בבקשה” בעודה מחווה על חדר המתנה. התיישבתי, היא חזרה למשרדה מותירה את הדלת פתוחה ושמעתי אותה מדברת באנגלית שוטפת. סקרתי את המשרד הצנוע אך המושקע והחמים למראה. כורסאות חדר ההמתנה הנוחות, שולחנון בסגנון עתיק, רצפות הפסיפס, איוריי העיפרון על הקירות וקולה מתנגן ברקע. היא סיימה את השיחה והצטרפה אלי בחדר ההמתנה.
“תרצה לשתות משהו?”
“לא, לא תודה” השבתי.
“אני מכינה לעצמי כך שזו לא טרחה” חייכה אלי.
“אם כך אז אשמח לקפה”.
“איך אתה שותה אותו?”
“עם הפה” השבתי בחיוך והיא פרצה בצחוק.
“כפית וחצי קפה שחור, שני סוכרזית וחלב”.
“מיד מגיע” אמרה ונעלמה למטבחון. לאחר מספר דקות חזרה עם מגש ועליו שני ספלי קפה וצלחת עוגיות. היא הניחה תחתית לידי ועליה את ספל הקפה שלי ועוד אחת עבורה.
“לפי החבילה אני מבינה שלא צחקת”.
“ממש לא, אלו ספרים שכתבתי. שניים מהם הוצאתי לאור עם הוצאות מוכרות ‘סער’ ו’טרקלין’ את היתר הוצאתי באופן עצמאי”.
“באופן עצמאי?”
“כן, זה התחיל באופן מוזר לגמרי. התפתח דיון של כותבים באתר דה מרקר והועלו טענות מטענות שונות על העלויות הנדרשות מהכותבים על מנת להוציא את ספרם לאור. העליתי רעיון שנקים אתר הדרכה להוצאת ספרים לאור באופן עצמאי והרעיון התקבל בהתלהבות. פניתי לבחור שבזמנו הקים את האתר המקצועי שלי וביקשתי הצעת מחיר. היה מדובר בכמה אלפי שקלים וכשחזרתי לאתר עם הצעת המחיר, החברים נעלמו. ירדתי מזה ולאחר כמה חודשים נפגשתי שוב עם אותו בונה אתרים ודיברנו. רק כדי לסבר את האוזן, בת זוגו היא זו שאיירה לי את אחד הספרים שלי, ספר על החתול שליווה אותי במשך למעלה משבע עשרה שנה והיא גם ציירה ועצבה את כול הכריכות לספריי. מפה לשם הוא הציע לבנות את האתר ללא תשלום, להציג בו ספרים של סופרים שאין להם במה ולהתחלק ברווחים וכך היה. בהמשך, האתר עבד יפה, לא מעט כותבים הציגו את ספריהם באתר, התחילו מכירות ואנשים בקשו מאתנו שנוציא את ספרם לאור למרות שה’איך’ ו’המה’ הופיעו באתר וכך פתחנו הוצאה לאור קטנה בשם ‘ספרי סופרים’ ודרכה הוצאתי לאור גם את ספריי, שמוצגים באתר”.
“שמע, זה מרתק”.
“בואי נאמר שזה לא עשה אותנו מיליונרים, יותר ויותר כותבים השתמשו באתר ככלי להוצאת ספרם לאור אבל מאחר וזו הייתה כוונתי הראשונית, אין לי שום כעס על כך”.
“אז יש לך גם הוצאה לאור?”
“היום, בשם בלבד, היא כמעט ולא פעילה. האתר קיים, הספרים מוצגים אבל התנועה אפסית”.
“בכול אופן זה יפה”.
“ואיך את הגעת לנושא הסיעודי?”
“זה תמיד משך אותי אבל כשרציתי ללמוד, כול הנושא היה בחיתוליו בארץ ונסעתי ללמוד באנגליה. כשחזרתי, התחלתי לעבוד בזה באופן עצמאי כי כשהצעתי את עצמי לבתי חולים, הם חשבו יותר בכיוון של כוח עזר, שזו לא בדיוק הייתה משאת חיי. זיהיתי שיש כאן חסר בעזרה למבוגרים, יצרתי קשרים עם סוכנויות סיעוד באנגליה והקמתי את המשרד שלי, כבר כמעט עשרים שנה”.
“ומרוצה?”
“מאוד”.
“ראיתי שאת בקשר חם עם מונקה, גם הוא מעסיק עובד או עובדת שלך?”
“מונקה הוא אחד מהלקוחות הראשונים שלי והוותיק שביניהם וכן, הוא מעסיק עובדת שלי אבל חלקית, רק בשעות היום, עד שמונה בערב, אחר כך יש לו סידור אחר”.
“אני מבין, טוב, ברשותך אשאיר כאן את הספרים ו… אמתין” אמרתי בעודי קם ממקומי. גם היא קמה ונפרדנו בלחיצת יד.
לאחר שבוע הגיע הטלפון משירי.
“הוא מוכן להיפגש אתך” אמרה,
“הוא קרא את כול הספרים שהבאתי?”
“לא בדיוק, הוא מתקשה בקריאה בגלל הראיה שלו אבל הוא מבין היטב והקראתי לו אותם”.
“חתיכת משימה”.
“כן אבל זה היה מעניין”.
“מה דעתו עליהם?”
“הוא מאוד אהב את אופן הכתיבה. בהתחלה זה הפריע לו שאין פרקים אבל כשנכנס לזה, זה כבר לא הטריד אותו. הוא בעיקר אהב ספר בשם ‘רדוף’, נכון?”
“כן, זה גם הספר האהוב עלי ולא מזמן סיימתי את המשכו כך כשאדפיס אותו, אביא לכם עותק ממנו, אז מתי אוכל היפגש אתו?”
“מחר יתאים לך, בסביבות עשר בבוקר? אתה זוכר את מיקום הבית? ”
“כן”.
“בסדר גמור, אני אקפוץ בצהריים ורק יש לי בקשה אליך, יש לו סיפור חיים לא פשוט, הוא עלול להתרגש יותר מידי. אם זה מה שיקרה, אני מבקשת ממך שתפסיק את הפגישה או הראיון, הוא די זקן”.
“אני מבין, בסדר”.
“טוב, אז אולי נתראה מחר”.
“אשמח לפגוש אותך שוב” אמרתי והיא רק הצטחקה.
“תגידי שירי, יש משהו שאוכל להביא לו, משהו שישמח אותו? איזה שוקולד או משהו כזה?”
“הוא מאוד אוהב שוקולד של ‘מרסי’ אבל לא שמעת את זה ממני”.
“או. קיי, אז נתראה מחר ו… שוב תודה לך” והתנתקנו.
דליה – :
ספר נפלא! סיפור חיים הנכתב ברגישות ובעומק, ממליצה בחום!