מי היה רומקובסקי? אופורטוניסט אכזר או אסטרטג פרגמטי שהצליח להציל יהודים הודות למדיניות שיתוף הפעולה שלו? גטו לודז´, שהוקם בפברואר […]
היום הזה, שבו היושב ראש הודיע קבל עם ועדה שאין לו כל ברֵֵרה אלא למסור את ילדי הגטו וזקניו, נחרת לנצח בזיכרון של הגטו. כשיצא בהודעה הזאת, ישב במשרדו בכיכר בָּאלוּטי וחיכה לכוח עליון שיתערב ויציל אותו. את החולים בגטו כבר נאלץ למסור. עתה נותרו רק הזקנים והילדים. מר נֶפטָלין, שכמה שעות קודם לכן שוב זימן את חברי הוועדה, וידא כי ידוע לו, ליושב ראש, שעל כל הרשימות להיות מוכנות ולהימסר לגסטאפו לכל המאוחר בחצות. כיצד יסביר להם באיזה אובדן נוראי מדובר מבחינתו? שישים ושש שנה אני חי, ועדיין לא זכיתי לאושר שמישהו יקרא לי אבא, ועכשיו מבקשים ממני השלטונות להקריב את כל ילדַי.
כלום עלה כלל בדעתו של מי מהם איך הוא מרגיש ברגע זה?
(“מה אגיד להם?” שאל את ד”ר מילֶר כשהוועדה התכנסה באותו יום אחר הצהריים, וד”ר מילר סקר בפנים תשושים וטרודים את היושב מולו, השופט יעקובסון, הלה הביט עמוק בעיניו, ושניהם אמרו:
תגיד להם את האמת. בלית ברֵרה, תגיד להם את האמת.
אבל בהיעדר חוק, כיצד יכולה להיות אמת, ובהיעדר עולם, כיצד יתקיים חוק?)
כשקולות הילדים הגוססים מהדהדים בראשו, התמתח היושב ראש כדי לקחת את המקטורן שלו, שהעלמה פוּקס תלתה עבורו על הוו שבקיר הצריף, גישש עם המפתח במנעול ובעמל רב הצליח לפתוח את הדלת לפני שהקולות שבו והשתלטו עליו. אבל מחוץ לדלת משרדו לא ניצב “חוק” כלשהו, גם לא “עולם” כלשהו; רק מה שנותר ממטהו האישי — חצי תריסר פקידים תשושים, ובראשם העלמה פוקס הבלתי נלאית, לבושה היום, כבכל יום, בקפידה, בחולצה מגוהצת בפסי כחול ולבן, וצמתה אסופה על קודקודה.
הוא אמר:
אילו התכוון האל שהעיר האחרונה הזאת שלו תיחרב, הוא היה אומר לי זאת. לכל הפחות, היה נותן לי סימן.
אבל אנשי מטהו רק נעצו בו מבט לא מבין:
אדוני היושב ראש, אמרו, אנחנו כבר באיחור של שעה.
***
השמש, כמו בכל חודש אלול, היתה שמש כשל יום הדין הקרב ובא, שמש שכמוה כאלף מחטים המנקבות את העור. השמים היו כבדים כעופרת, ללא שמץ של משב רוח. קבוצה של אלף חמש מאות יהודים נאספו בחצר של תחנת מכבי האש. היושב ראש נהג תכופות לשאת כאן את נאומיו. הסקרנות הניעה את האנשים לבוא ולשמוע את היושב ראש מדבר על תוכניותיו לעתיד, על אספקות המזון שעל הפרק, על העבודה המצפה להם. הנוכחים כאן היום לא התאספו על שום היותם סקרנים. ספק אם די היה בסקרנות כדי לגרום לאנשים לעזוב את התורים למחסני תפוחי האדמה ואת מקומות החלוקה ולצעוד את כל הדרך לכיכר מכבי האש. איש לא בא כדי לשמוע חדשות, אנשים באו לשמוע את גזר הדין שיוטל עליהם — למאסר עולם או, חלילה, למוות. אבות ואימהות באו לשמוע את גזר הדין שיקבלו ילדיהם. הזקנים אזרו כוחות אחרונים כדי לשמוע מה הגורל טומן בחובו עבורם. רוב הנאספים היו קשישים — שעונים על מקלות דקים או נתמכים בזרועות ילדיהם. היו גם הורים צעירים שאחזו בחוזקה בידי ילדיהם, ופה ושם נראו ילדים בגפם.
בראש מורכן, בפנים מעוותים מצער, בעיניים נפוחות ובגרון חנוק מבכי נראו כל האנשים הללו, כל אלף וחמש מאות הנאספים בכיכר, כקהילה ברגעיה האחרונים; ממתינים תחת השמש ליושב ראש ולכיליונם.
יוסף זלקוביץ’: אין יענע קאָשמארנע טעג1
1 רשימותיו של יוסף זלקוביץ’ ראו אור בתרגום מיידיש לעברית (הוצאת “יד ושם”, 1994) תחת כותרת זו, הגם שהתרגום המדויק מיידיש הוא “בימים המסויטים ההם”. [כל הערות השוליים הן מאת המתרגמת, אלא אם כן מצוין אחרת]
(בימים הנוראים ההם, 1944)
***
כל הגטו היה על רגליו באחר הצהריים הזה.
אף ששומרי הראש שמרו את רוב האספסוף במרחק, הצליחו כמה בני עניים מצחקקים לעלות לכרכרה. הוא נשען לאחור על חופת הכרכרה, לא עמד לו הכוח להכות בהם במקלו, כפי שנהג לעשות בדרך כלל. נדמה היה כאילו לשונות רעות אומרות מאחורי גבו כל העת: הוא גמור, זמנו כנשיא הגטו עבר. כעבור זמן יאמרו עליו שהוא היה שופט שֶקֶר שקיבל החלטות מוטעות, עבד הגרמנים שלא ראה כלל את טובת עמו לנגד עיניו, אלא רק את הכוח ואת הרווח האישיים שלו.
ובכל זאת, מעולם לא דאג אלא לטובת הגטו.
אלוהים אדירים, איך אתה יכול לעשות לי דבר כזה? חשב לעצמו.
בכיכר מכבי האש הצטופפו האנשים תחת השמש הקופחת. ככל הנראה, כבר עמדו שם שעות. ברגע שהבחינו בשומרי הראש, התנפלו עליו כמו להקה של חיות פרא. שורה של שוטרים יצרו שרשרת בקדמת ההתקהלות והלמו והכו באלות כדי להסיג את ההמון לאחור. אבל לא היה בכך די. הפנים עדיין ביצבצו, בחיוכים לעגניים, מאחורי גבם של השוטרים.
הוחלט כי ורשבסקי ויעקובסון ידברו ראשונים, שעה שהוא עצמו יחכה בצל הפּוֹדיום כדי לרכך ככל האפשר את הכאב שיעוררו המילים הקשות שייאלץ לומר להם. אלא שכאשר הגיע תורו לעלות על בימת הנואמים המאולתרת שהוקמה במקום, התברר ששום צל לא היה שם, גם לא פודיום, רק כיסא פשוט מעל שולחן מט לנפול. על מצע רעוע זה ייאלץ לעמוד שעה שההמון השחור הדוחה לועג לו ונועץ בו מבט בפה פעור מלמטה, מצִדה המוצל של החצר. הוא נמלא אימה לנוכח גוף אפל זה, התופח והולך, שלא דמה לדבר שהכיר עד כה. בדיוק כך, הבין עכשיו, הרגישו ודאי הנביאים בשעה שניצבו מול בני עמם; למשל יחזקאל, שמתוך ירושלים הנצורה, עיר הדמים, דיבר על הצורך לטהר את העיר מכל התועבה והטומאה ולהתוות תו על מצחי האנשים שעדיין מתלכדים מאחורי האמונה הנכונה.
וכה אמר ורשבסקי:
היושב ראש קיבל אתמול פקודה לשלח מכאן יותר מעשרים אלף בני אדם… בהם הילדים והזקנים.
מה מוזרות הדרכים שבהן משתנות כנפי הגורל. כולנו מכירים את היושב ראש שלנו!
כולנו יודעים כמה שנים מחייו, כמה כוחות, עבודה ובריאות השקיע בחינוך הילדים היהודים.
ועכשיו הם מבקשים זאת ממנו, דווקא ממנו…
לעתים קרובות דימה בנפשו שאפשר לנהל שיחה עם המתים. רק מי שכבר השתחררו מהמצור היו יכולים להגיד לו אם נהג נכונה אם לאו, כששילח את מי שממילא לא היו להם חיים אחרים.
בימים הקשים הראשונים — אחרי שהשלטונות הנהיגו את הדֶפּוֹרטַציוֹת — הזמין את הכרכרה כדי לבקר בבית העלמין במָרישין.
הימים היו אינסופיים בתחילת ינואר או בפברואר, כשערפל חיוור ולח אפף את אדמות המישור סביב לודז’ ואת השדות העצומים של תפוחי האדמה ושל הסלק. בסופו של דבר, השלג נמס, האביב הגיע, והשמש עמדה נמוכה כל כך על קו האופק, עד שנדמה היה שהיא יוצקת את הנוף כולו בארד. כל פרט ופרט בלט באור שכנגד: המראה הנוקשה של העצים על רקע השדות בצבע אוכְרה, פה ושם כתם צבע סגול של שלולית או ערוץ נחל חבויים מאחורי קימורי המישור.
בימים כאלה ישב מכווץ, ללא ניע, בירכתי הכרכרה, מאחורי קוּפֶּר, שגבו יצר קשת זהה לזו של השוט שעל ברכיו.
מעברה של הגדר עמד אחד השומרים הגרמנים, קפוא במדיו הירוקים או מתנועע באי־שקט אנה ואנה סביב הבקתה שלו. היו ימים שרוח חזקה נשבה על פני השדות ועל פני השטחים הפתוחים של המרעה. הרוח סחפה איתה חול ואדמה, אבל גם השיבה פסולת נייר מעל הגדר והחומות. האדמה הרוחשת נשאה עמה את הריח החמצמץ של סוּלפיט מהמפעלים בליצמַנשטָאט,2 וברקע נשמעו קרקורי העופות וגעיות הבקר מהמשקים הפולניים הסמוכים. או־אז התברר כמה הפכפכה היא הגדר. השומר עמד חסר אונים, ניסה להתנגד לרוח העיקשת, ומעיל המדים שלו הכה בחוסר תכלית בזרועותיו וברגליו.
2 Litzmannstadt — השם שהעניקו הגרמנים לעיר לודז’ אחרי כיבושה, על שם הגנרל הגרמני קארל ליצמן.
אבל היושב ראש ישב לו שם באותו שקט, ללא ניע, שעה שסביבו הסתחררו החול והאדמה. אם נגעו לו כל המראות והקולות, הוא לא הסגיר זאת.
יוּזֶף פלדמן היה שמו של איש שעבד כְּכורה קברים בצוות הכורים של ברוך פּרַשקֶר. שבעה ימים בשבוע, כך ציוו השלטונות, עמד וכרה קברים למתים. הקברים שכרה לא היו גדולים: עומקם שבעים סנטימטר ורוחבם חצי מטר. עמוקים דיים להכיל גופה. אבל בהתחשב בכך שהיה מדובר באלפיים, ואולי שלושת אלפים, קברים בשנה, מבינים שהיתה זו עבודת פרך בתנאים של רוח קשה שהצליפה בפָּנים והעיפה רגבי אדמה.
בחורף לא היה אפשר לחפור. את הקברים של החורף היה צריך לכרות כבר בששת חודשי הקיץ, ועל כן עבדו פלדמן ושאר אנשי צוות הכורים בשיא העוצמה. במחצית השנה של החורף נהג לסגת ל”משרד” שלו ולנוח.
לפני המלחמה היה יוזף פלדמן בעליה של משתלה קטנה במרישין. בשתי חממות גידל עגבניות ומלפפונים, כרוב ותרד, וכמו כן מכר בצלים ושקיות זרעים לזריעה באביב. החממות עמדו עתה ריקות ושוממות, השמשות שלהן מנופצות. יוזף פלדמן שהה בחודשי החורף בבקתת עץ פשוטה שעמדה בסמוך לאחת החממות ושימשה לו משרד. צמוד לקיר בירכתי הבקתה ניצב דרגש עץ נמוך. היו שם תנור בישול על עץ, עם ארובה שחצתה את החלון, וכירה קטנה לבישול שפעלה על גז פּרוֹפָּן.
רשמית היו כל המגרשים וחלקות האדמה הישנות לגידול ירקות במרישין בבעלות זקן היהודים של הגטו, והוא היה יכול להחכיר אותם כאוות נפשו. זה היה הדין גם בנוגע לקרקע שהיתה קודם לכן בבעלות קולקטיבית, כמו ההכשרות של הציונים — עשרים ואחת חלקות אדמה מגודרות, ובהן שורות ארוכות של עצי פרי גזומים בקפידה, שהחלוצים של הגטו עיבדו לילות כימים: הקיבוץ של בּוֹרוֹכוֹב, המשק ההרוס של קולקטיב השומר ברחוב פּרוּז’נָה, שם גידלו וטיפחו ירקות ואת קואופרטיב הנוער “חזית דור בני מדבר”, וגם הדונמים הגדולים והפתוחים מאחורי צריפי הציוד הישנים והמוזנחים, שכונו “בית המלאכה של פּרַשקֶר”, ובהם הסתובבו ורעו הפרות החולבות המעטות שנשארו בבעלות הגטו. כל זה היה שייך ליושב ראש.
אבל מסיבה כלשהי הרשה היושב ראש לפלדמן להחזיק ברכוש שלו. השניים נראו לעתים קרובות יחד במשרד של פלדמן. הגדול והקטן. (יוזף פלדמן היה קטן וצנום. אמרו עליו שבקושי הגיע לקצה הקברים שכרה.) היושב ראש נהג בהזדמנויות אלה לספר על תוכניותיו להסב את האזור סביב המשתלה של פלדמן לשדה סלק אחד ענקי ולשתול עצי פרי בתלולית היורדת לכיוון הכביש.
היה משהו שנאמר תכופות על היושב ראש. לאמיתו של דבר, הוא העדיף חברת אנשים פשוטים ורגילים על פני הרבנים וחברי המועצה בגטו. הוא הרגיש נוח יותר בקרב החסידים בבית המדרש ברחוב לוּטוֹמיֶירסקָה או בקרב היהודים האורתודוקסים חסרי ההשכלה, אך בעלי האמונה העמוקה, שנהגו לצאת לבית הקברות הגדול ברחוב בּרָאקֶה כל עוד היה מותר. שם היו יושבים שעות, מכווצים בין הקברים, טליתות על ראשיהם, ומול פניהם הסידורים הבלויים מרוב דפדוף. בדיוק כמוהו, איבד כל אחד מהם — רעיה, ילד, קרוב משפחה עשיר ומשגשג שהיה אמור לדאוג להם לאוכל ולקורת גג בזקנתם.
אותו שָאקֶעלן3 נצחי, אותה קינה כבימי קדם:
3 יידיש: להתנועע, להתנדנד.
מדוע מתנת החיים ניתנת למי שמתייסר כה מרה;
למי שמחכה למוות והמוות לא בא;
למי שישמח רק כשימצא את קברו;
למי שדרכו עטופה בחשכה:
לחוצה, מכותרת על ידי אלוהים?
מפי הצעירים נשמעו טונים נשגבים פחות:
— אילו השאיר אותנו משה במצרים, יכולנו כולנו לשבת בבית קפה בקהיר במקום לשבת כלואים פה.
— משה ידע מה הוא עושה. אילולא יצאנו ממצרים, לא היינו מתברכים בתורה.
— ומה יצא לנו מהתורה שלנו?
— אם אין תורה אין קמח, כתוב.
— אני בטוח לחלוטין שגם אילו היתה לנו תורה, לא היה לנו קמח.
היושב ראש שילם לפלדמן כדי שיטפל באחזקת מעון הקיץ שלו ברחוב קָרוֹלָה מיאַרקי במהלך חודשי החורף. בין המנהיגים במועצת הזקנים כמעט הכול היו בעלי “מעון קיץ” במרישין, וזאת נוסף על הדירה העירונית בתוך הגטו. על פי השמועה אחדים מהם מעולם לא יצאו את השער של מעון הקיץ, כמו לדוגמה גיסתו של היושב ראש, הנסיכה הֵֵלֵֵנָה, שאמרו עליה כי היא עוזבת את מעון הקיץ שלה רק כשיש קונצרט בבית התרבות או אם מנהל בכיר כלשהו עורך ארוחת ערב לכבוד השפיצן — המכובדים והמיוחסים — של הגטו. מאירועים אלה לא נעדרה מעולם. תמיד הופיעה בהם, מסוגננת, לראשה אחד מכובעיה הרבים רחבי התיתורה והאלגנטיים, ובידה סל עשוי סיבי קנבוס עם כמה מהפְּרוּשים החביבים עליה במיוחד. הנסיכה הלנה אספה ציפורים. בגינה מחוץ לביתה במרישין הרשתה למזכירהּ האישי עתיר הניסיון, מר טָאוּזֶנגֶלד, להקים כלוב גדול לעופות, שהכיל לא פחות מחמש מאות זנים, רבים מהם כה נדירים שכמותם לא נראו מעולם בקווי רוחב אלה, ובוודאי לא בגטו, שבו לא נצפו אלא לעתים רחוקות ציפורים כלשהן, מלבד עורבים.
היושב ראש עצמו סלד ממותרות מכל סוג. גם אויביו יכלו להעיד שסגנון חייו היה מאופק. עם זאת צרך סיגריות בכמויות גדולות, וכשישב עד שעת לילה מאוחרת ועבד במשרדו בצריף בכיכר בָּאלוּטי, לא פעם התחזק בעזרת כוסית או שתיים של וודקה.
לעתים קרה, גם באמצע החורף, שהעלמה דוֹרָה פוּקס התקשרה מהמזכירוּת ואמרה שהיושב ראש בדרכו לשם, ופלדמן נאלץ להוציא את חביות הפחם שלו ולעלות ברגל כל הדרך לרחוב מיאַרקי כדי להסיק אש בקמין, וכשסוף־סוף הגיע היושב ראש, הוא קילל שעדיין קר ולח בתוך הבית, ובחלקו של פלדמן נפל להוביל את הזקן למיטה. כמו רק מעטים אחרים, היה פלדמן בקי בכל התנודות במצב הרוח של היושב ראש, הוא הכיר את תהומות השנאה והקנאה שמאחורי מבטו השותק ואת חיוכו הסרקסטי, החוּם מטבק.
פלדמן היה אחראי גם לטיפול בבית הירוק בפינת הרחובות זָגַייניקוֹבָה ואוֹקוֹפּוֹבָה. הבית הירוק היה הקטן והמרוחק ביותר מששת בתי הילדים והיתומים שהיושב ראש הקים במרישין, ולעתים קרובות קרה שפלדמן מצא אותו כאן, יושב מכווץ בכרכרה של קוּפֶּר מול הגדר שסגרה על מגרש המשחקים בחצר.
היה ברור שהזקן מוצא שלווה בצפייה במשחקי הילדים.
הילדים והמתים. שדה הראייה שלהם מוגבל. הם נוקטים עמדה רק בנוגע לדברים הניצבים מיד לנגד עיניהם. הם אינם הולכים שולל אחרי כל התככים של החיים.
הם דיברו על המלחמה, הוא ופלדמן. על הצבא הגרמני רב־העוצמה שממשיך, כך נדמה, את התפשטותו בכל החזיתות, ועל היהודים הנרדפים של אירופה שנאלצים להתמודד עם החיים לרגליו של עמלק רב־עוצמה. והיושב ראש התוודה שיש לו חלום. או ליתר דיוק: יש לו שני חלומות. על האחד שוחח עם רבים, זה היה חלומו על ארץ החסות. את האחר הזכיר רק באוזניהם של מתי מעט.
בחלום על ארץ החסות הוכיח לשלטונות עד כמה חרוצים הם העובדים היהודים, כדי שישתכנעו אחת ולתמיד להרחיב את הגטו, לספח אליו גם חלקים אחרים של לודז’. כך, כשהמלחמה תסתיים ייאלצו בסופו של דבר השלטונות להודות שהגטו הוא מקום מיוחד במינו, שבו מייחסים ערך עליון לחריצות, שבו מייצרים כפי שלא ייצרו מעולם קודם לכן. וכולם ירוויחו מכך שהאוכלוסייה הסגורה של ליצמנשטאט עובדת. כשהגרמנים אכן ייווכחו בכך, הם יכריזו על הגטו כעל ארץ חסות במסגרת אותם חלקים של פולין שסופחו לרייך השלישי: מדינת חופש בריבונות גרמנית, מדינה שבה החופש נרכש ביושר, במחיר של עבודה קשה.
בחלום האחר, החשאי, עמד בחרטומה של אוניית נוסעים גדולה העושה דרכה לארץ ישראל. האונייה הפליגה מנמל הַמבּוּרג אחרי שהוא עצמו עמד בראש יציאת גטו לודז’. מי עוד מלבדו נמנה עם האֵליטה שהורשתה לעזוב? עובדה זו לא התבררה בחלום. אבל פלדמן הבין שהרוב היו ילדים. ילדים מבתי הספר המקצועיים ומבתי הילדים של הגטו, ילדים שכבוד הנשיא עצמו הציל את חייהם. ברקע, מעבר לקו האופק, נמצא חוף: חיוור בחום השמש, עם פס של בניינים לבנים על קו המים, ומעליהם גבעות רכות המתמזגות בלי משים עם השמים הלבנים. הוא ידע שארץ ישראל לנגד עיניו, וליתר דיוק חיפה, אלא שלא היה אפשר לראות היטב, שכן הכול התמזג יחד: הסיפון הלבן של האונייה, השמים הלבנים, הים הלבן, הנשבר.
פלדמן הודה שהיה לו קשה להעלות את שני החלומות האלה בקנה אחד. החלום על הגטו כארץ חסות מורחבת או החלום על היציאה אל ארץ ישראל? היושב ראש השיב, כפי שהשיב תמיד, שהמטרות תלויות באמצעים, שאדם צריך להיות ריאליסט, שצריך לראות אילו אפשרויות עומדות לרשותו. אחרי כל השנים היה בקי בדרך שבה הגרמנים מתנהלים וחושבים, וגם רכש לעצמו אנשי סוד רבים מקרבם. בכל פעם שהקיץ משנתו וקלט ששוב חלם את החלום הזה, נמלא חזהו גאווה, ודבר אחד ידע בוודאות: יקרה אשר יקרה, לו ולגטו, את בני עמו לעולם לא ינטוש.
ובכל זאת זה בדיוק מה שהוא יעשה.
אין עדיין תגובות