מלך זהב ודם, הרומן החדש של גבריאלה אביגור־רותם, מזמין אותנו לצלילה עמוקה אל תקופה מרתקת בהיסטוריה הלאומית שלנו, ימים של […]
וצה אתה לראות אותו בטרם נצא לדרך, שאל אחיאב. הוא עטה את שריונו המגולף וחבש קסדה עתירת רעמה. היססתי, חושש שיקום לפתע, ינער את מוסרותיו, ואני — אנה אני בא. אחיאב קרקש בחרבו והמתין. צלצל בדורבנותיו והמתין. סינן נשיפה ממושכת של מורת רוח והמתין. זקרתי סנטר וניסיתי לעטות על פני ארשת בטוחה:
הבה נלך אליו, אמרתי.
כאילו היה עדיין כאן, בינינו.
נכנסנו לטרקלין הגדול, עוברים בין שני טורים של חיילים גאלים שניצבו במלוא הדר מדיהם לחלוק לו כבוד אחרון ולשמור שאיש לא ישלח יד אל שכיות החמדה. אלה — כדים ובזיכים, פמוטות מצופים זהב ומנורות עשויות מקשת כסף, תיבות מגולפות מלאות עד גדותיהן בעדיים ובאבנים טובות — הובאו מן הארמון בירושלים והוצבו בסך סביב לאפריון, עתידים להינשא על כתפי העבדים כמין מנחה לאלים על חסדם.
הוא היה תלולית מוארכת, סגורה בין ארגמן לארגמן. רק זרועו הימנית חרגה מן האריג הרך, וידו קפוצה על השרביט בעל גולת הכסף. בקצה הארגמן היה ראשו, מונח על כר שטוח, ועליו — פניו־משכבר קרושים בזהב פרוויים: מסכת הגבס שנוצקה על קלסתרו, לבקשתו, לאחר מותו של אגריפּא, צופתה במתכת היקרה, והיתה הוא, כמעט־הוא לכל פרטיו ודקדוקיו, מומר למומיה פרעונית. רק מתווה עיניו נותר גלוי, שני שקדים של חושך ניבטים מתהום מותו. כתר חומות ירושלים הונח על תועפות שערו הצבוע שנפרש להקיף את פניו הזהובות כרעמה של אריה אפריקני.
הנסיך אַרכֶלָאוּס אכן לא חסך בהוצאות — כחכחתי, נאבק בהשתנקות שלפתה לפתע את גרוני — כל כך הרבה זהב ניגר לְמוות —
אך כל הזהב הזה לא היה בו כדי עצימת עיניים — רטן אחיאב סתומות, סב על עקביו ופנה ללכת. מכיוון שקפאתי על עומדי, עצר גם הוא והתבונן בי כמי שאינו מאמין למשמע אוזניו.
ואני הרי החרשתי.
עיניו לא היו פקוחות — לחשתי לבסוף — במו עיני ראיתי את עפעפיו —
אחיאב השמיע צחוק קצר והרחיב צעד, מתרחק ממני כמו הייתי נושא מגפה.
* * *
יתארו אחרים את מסע הלוויה המופרך שהתנהל בחום המלוהט של המדבר. מן הארמון ביריחו עד המאוזוליאום בהרודיון, מהלך מאה תשעים וחמישה ריס, נישא אפריון המוות של הורדוס מלך יהודה מוקף בארבע מאות עבדים נושאי קטורת כדי להפיג את ריחות המַק. אחריהם צעדו ברגל המתאבלים על לכתו והששים למִשבַּתו: בראש כולם, זה לצד זה, שלושת בניו הטוענים לכתר — אַרכֶלָאוּס ואנטיפַּס ופיליפּוּס — מאחוריהם אִמותיהם, מַלְתָאקֵי השומרונית וקציעה הירושלמית — ובין שתיהן פילסה לה מקום ונדחקה בכל תוקף אחות המלך, שלום הנודעה לשמצה, שנשות ההרמון כינוה ‘אֵינְשְשְשָלום’, מושכות את השין כלחישת נחש, כי לית מאן דפליג שאין רחוק משלום יותר משלום. מעל סוסִי יכולתי להבחין כיצד אֵינְשְשְשָלום זו מושכת בידה את בכורה, אנטיפַּטְרוּס, להסתופף ולצעוד בינות למקורבים ביותר; האם גם הוא מתנשא למלוך?
יתארו אחרים את הגדוד התראקי והגדוד הגאלי והגרמני על מדיהם ושריונותיהם שהתכסו עד מהרה באבק המדבר, את אנשי הצבא היהודים והאֶדומים הצועדים בסך ובראשם טופף אחיאב על סוסו הצחור, את יבבת המקוננות ואת הלמות התופים הקוצבת לצועדים את פעמיהם כנקיפת לב ענקי, את כלי הזהב הנישאים על כתפי העבדים ואת כל יתר המלווים את המלך המת עד הסרקופג החטוב באבן פּוֹרפִיר שהמתין לו בהרודיון כמעט עשר שנים.
אני פטור מן המשימה הזאת —
אני פטור גם מן המשימה הזאת —
ויכול אני להרפות מן החרט ולהניח ללוחות השעווה; יכול אני לעטוף את הקולמוס באלונטית רכה ולסכור את פי הקסת בתפוח הבדולח שלה. אבל לא קל לעקור הֶרגלים ששילחו שורשיהם אל תוכי; קשה שבעתיים לחמוק מן האֶריניות האורבות בפאתי זיכרונותי.
מה תעשה מעתה ואילך — תהה עלי אחי תלמי אחרי הלוויה — תגדל ירקות?
זה אחי וזו דרכו לפזר אבק עלבון ושְֹחוק על פני מהמורות.
לא — עניתי לו כאיוולתו — אדוג דגים —
ועד אז?
ידי נשלחת מאליה אל הקולמוס; הוא רוטט בכפי כסוס מירוץ שנפתחו מוסרותיו, תאב לפרוץ אל מעבר למסלול ההיפודרום, להותיר מאחור את הקהל המריע ולשעוט אל השדות — אל ההרים — אל הים —
מהיום אדוניו אני. לא עוד מלכים ותככים, ארמונות ומשתאות. מעתה אקדישנו לקול החיים המפכים חרש, מתנהלים לפי תומם; החיים שנועדתי לחיות אילו לא שזפו עיני את רומא —
מה זאת? דבורה. שְבב זהב שָלוח עָט ומפזז, נוגע־לא־נוגע בקולמוס שבידי. מה משך אותה פנימה? אולי הדבש המתנוצץ על פני הפת. האם דבורים מוצות דבש? מה דלות ידיעותי על מה שרוחש כמה זרתות מכף ידי. הדבורה מהבהבת בכנפיה מעל אמת ידי השמאלית. אם תנעץ את עוקצה בבשרי תכאיב לי ותגווע. האם דבורה יודעת שתמות בעקיצתה? מה דלות ידיעותי על מה שדבורים יודעות. צאי, אני מנופף לעומתה בקולמוסי, עופי, טוסי, הישמרי לנפשך —
הדבורה עפה החוצה, נישאת ברוח אל המדרון התלול, ואני יוצא בעקבותיה. עצי זית נאחזים בקרקע בפרקים מגוידים, מנידים אמיריהם שֵֹיבה, גזעיהם חרוצים, מתפתלים בין כסף לעופרת, כמו נשבר בם לבם לאין תקנה.
עד מתי ייקלעו אל חכי דבריה כגלעין פיפיות בלב פרי התמר?
האדם איננו עץ נטוע; קל הוא להיעקר; מוץ הרים הוא לפני רוח וגלגל לפני סופה, כדברי אחד מנביאיהם במשא אשר נשא על דמשק עירי. ואתה מן הסתם תשוב שמה עכשיו, הניח אחיאב. מי יודע מה ילד יום, חמקתי מתשובה, אם כי בי נשבעתי שלא אשוב שמה: דמשק שוב אינה העיר המיתמרת על אלפי דקליה מתוך חלומותי, וגם אני איני האיש אשר הייתי; ידו הכבדה של הזמן היתה בי להטות את חיי לנתיב עקלקלות.
מהו אדם. מהי ארץ מולדת. שרירי הנוף ועצמותיו — הרכסים, הסלעים, חמוקי הערוץ — השתנו לבלי הכר כשנפטון נעץ את קלשונו בתהום הים וקעקע את קליפת האדמה; אני הגעתי ליהודה חודשים ספורים אחרי הרעש. גבעות נעתקו ממקומן וסדקים נִבעו באדמת המלֵחה ומי גופרית מבאישים פעפעו ועלו, רותחים כקיטור. ביהודה פירשו זאת כזעם האל על שלא דקדקו בקיום פולחניו. סדום ועמורה, אמרו. אבל בפמליית המלך דיברו על נס גדול. צבאו שחנה מחוץ לירושלים יצא בלא פגע.
מאז שוקמה הבירה ההרוסה והפכה מעיירה חבוטה לעיר של שיש וזהב מוקפת חומה ומגדלות. אך למרות אמות המים המוליכות לעיר מים רעננים ממרחק; למרות בריכת השילוח הענקית שנחצבה לטבילת עולי הרגל; למרות הרחבה האדירה שעליה הוקם מחדש בית מקדשם עשוי אבני תכלת ובראשו עטרת של פז — בבירה שנחגרה לה יחדיו חשים תושביה כנוכרים בעיר לא־להם. יעיד על כך אחיאב אשר על המרגלים וסוכני החרש. כשׂאור בעיסה מתסיסה זרותם רחש של מרד כבוש.
אבל אני, מה לי ולהם; נע ונד אני כגלגל לפני סופה. מדמשק לרומא, מרומא לאלכסנדריה, מאלכסנדריה לירושלים, ומירושלים ודאי שוב לרומא, לב העולם הנושָב, אלא אם כן לפּוּטֶאולי או לפֶּרגאמוֹן, נעצה בי ניחושיה כמדקרות, אך אני בחרתי לא לגלות את אוזנה שביום שאסיים את חובותי, אצרור את המעט אשר צברתי ואעקור לעיר החופשית אשקלון; שם ממתין לי ביתי הצנוע אשר על שפת המים; כמטחווי קשת מן הארמון.
ידידי אֶסְטְראבּוֹן חזר לא מכבר לעיר הולדתו, אמאסֶיה, צור מחצבתן של האמזונות. שנים סייר במצרים, בכוש ובאתיופיה ושייט לאורך חופי הים התיכון ובמורד הנילוס. אבל בממלכת יהודה ואידומיאה לא דרכה כף רגלו למרות הפצרותי החוזרות. נקעה נפשי מבני העם הזה, כתב לי באחד ממכתביו, בכל עיר נחשבת ברחבי תבל תקע עַם זה יתדותיו, ובעורמתו הוא מאפיל על תושביה ומעפיל על גבם למרומי העושר ורום המעמד. איך נואלת לחיות במחיצתם שנים רבות כל כך, הלין עלי במכתב אחר.
בשנה אחת נולדנו, אֶסטראבּוֹן ואני. באותה שנה כבש פומפיוס את פונטוס, ארץ מולדתו של אסטראבון, את דמשק, עיר הולדתי, ואת ירושלים שבה עתיד הייתי לעשות שנים רבות כל כך כיועץ סתרים ופרקליט, שתדלן ומגשר, מוציא ומביא, רוקם בריתות ופורם קשרים, שומר רשומות החשאין וכותב תולדותיו ותפארת מפעלותיו של הורדוס הגדול, מלך היהודים.
את הפרק האחרון בספר קורותיו הכתיב לי הורדוס בחודשים האחרונים לחייו. הוא הפיק מתוכו, משתעל ונשנק, משפטים מתפתלים, מוכי עיוועים וזעם, ואני רשמתי בחרט את עיקרי דבריו בכתב הקיצורים של טירו. אחר כך, בחדרי, לאור הלמפָּד, הבאתי בהם סדר: העתקתי אותם מלוח השעווה אל קלף משובח, עקרתי פרכות וחזרות, מיתנתי עלבונות, העריתי צוננין על השתלחויות של רתחה.
אבל עתה תמה מלאכתי —
אני חוזר וטובל את קולמוסי בקסת הארד הכבדה, מתנתו של המלך, ומשלח אותו להשיג את הרהורי במו מרוצתם. עשי לילה כבדי כנפיים מרפרפים סביבי; נמשכים אל מותם ביופייה הבוער של האש; האם כל הנברא משתוקק לצאת מעורו אל מותו; ידידי אסטראבון ראה במסעותיו ארנבים המתנפלים מראשו של צוק אל גלי הים, ולווייתנים מוטלים על גחונם בחולות החוף חדלי אונים לשוב למצולות. ואני ראיתי סלעים נסדקים במדבר יהודה. חילופי החום והקור ביקעו אותם, הסביר לי אחד האדריכלים שהביא המלך מרומא לתכֵּן את בית מקדשם. סלעים נשברים. ארזים נעקרים ברוח סועה. אך קנים נכפפים וחוזרים להזדקף בשוך הסערה.
עד כאן כתב הגנתי כנגד מה שחזרה והטיחה בי —
* * *
אינני יודע כמה שנים עוד נכונו לי עד שתגזור אַטְרוֹפּוּס את פתיל חיי. אם תאיר פורטונה פניה אלי ואזכה לחיות מאה ושבע שנים כגוֹרְגיאס הסופיסט — הרי אני במחצית הדרך של נתיב חיי, ואין אדון לי ולא מלך —
חופשי אני להשתלח על פני הפפירוסים כאוות נפשי —
אולי אכתוב סוף סוף טרגדיה —
אבל במה אתחיל: Ab ovo, מן הבֵּיצה, כמו שאומרים ברומא שבה מגישים ביצים קשות כמנת פתיחה, או In medias res, כשהעלילה בעיצומה? אין דבר מַשְמים יותר מהתחלות. אני טובל את קולמוסי בדיו העפצים הממלאת את קסת הארד שקיבלתי מידי המלך לאחר שזו הוטחה בי ברגע של זעם ופצעה את כתפי. הפצע נגלד והחלים מכבר, המלך מעלה רימה בסרקופגוס חצוב מאבן פורפיר, והקסת כבדה וקיימת —
כמה נפלא ונורא הדבר; גם חפצים של יום יום מאריכים ימים מאיתנו.
* * *
אמש הידפק יועזר על דלתי מלווה בשלושה מנאמניו. ללא בגדי כהונתו המפוארים נראה כאחד האדם: נמוך, דל בשר, מבוהל, פעור עיניים שקופות. תובעים להדיח אותו, כך שמע. ואַרכֶלָאוּס בן הורדוס המתנשא למלוך עוד עלול להיעתר להם; נושא חן בעיניו לשאת חן בעיניהם. הוא בטוח שכמה מלים מפי יוכלו להשיב את העַיִר הסורר הזה לפסוע מעדנות בשביל החתחתים שבין המלכויות.
אלא שהנסיך ארכלאוס אינו שועה לעצותי; הוא רואה בי שריד עתיק, מיותר, מימי מלכות אביו. לאחר שנשוב מרומא הוא יסלק אותי מחצרו, אני מעז להתנבא. הכהן הגדול, יועזר לבית בייתוס, נאנח וקורס על הכורסא שלמולי. שלהבת דקה עולה מנר החרס, קדה ומיתמרת חליפות, ברוש זעיר של אור בחשכה הגודשת את המרחק בינינו. אני מצרף את אנחתי לאנחתו; אילו רק —
אבל את הנעשה אין להשיב. טרם עברו חודשיים מאז ההלוויה המפוארת והקבורה בהרודיון — וכבר הסתבך ארכלאוס בהבטחות שלא יוכל לקיימן: לבוש אֵטוּן צחור התיישב על כס המלכות באולם אגריפּא וקיבל את המשחרים לפתחו בהטיית שרביט מסוגננת. חיוך מדושן עונג האיר את פניו המזכירים לכול את פני אביו, המלך הורדוס. ניכר היה בו שהוא נהנה מן הקידות והנשיקות שהעתירו החנפים על שולי אדרתו. אין ספק, הוא מתאווה לקנות את לבם, לזכות להערצתם, להירשם בדברי ימיהם כמושיע.
לפחות את הכתר נמנע מלחבוש בציבור.
אין זאת אלא משום שסיפרתי לו על חינגת הלוּפֶּרקאליָה שבה הציע מרקוס אנטוניוס ליוליוס קיסר לעטור לראשו דיאַדֶמָה, וזה, בחוכמתו, חזר ודחה אותה לקול תשואות ההמון. ארכלאוס הקשיב לי תוך שהוא נוטל את כתר חומות ירושלים מעל כר של פְּלוּסִין ומניחו על תלתליו. הוא תבע שתובא לפניו מראה והביט בעצמו ממושכות בטרם הסירו בעקימת חוטם. אני אצווה שיכינו לי עטרה מזהב אופיר בתבנית עלי דפנה, אמר.
לא אזהרתי הכבושה, אלא כובדו של הכתר המכונה בפי הבדחנים ‘ירושלים של זהב’ הוא שגרם לו לוותר עליו בכינוס שערך ביריחו. מן הברכות שהורעפו על ראשו כבד התלתלים השתכר כמו מיין. באותו ערב הזהרתי אותו מהתמכרות לחנופה; אהבת ההמון הפכפכה מאהבת נשים; אל תבטיח להם דבר, דחה אותם בְּלֵךְ וָשׁוּב, הפצרתי.
אולם השוטה הזה לא עמד בפיתוי; התלהבות הרבבות שהתגודדו בהיפודרום באה כשמן בעצמותיו; הוא חייך ונשא את ידיו בברכה, חוגג את ניצחונו על אביו המת; אבי ייסר אתכם במסים ואני ארפד את חייכם בתפוחים! הכריז, וההמון סאן כים נִגְרָשׁ. אחר כך היה עליו לעמוד בדיבורו. הם תבעו ממנו לקצץ בנטל המסים; הוא נענה. הם דרשו ממנו לבטל את ההיטלים על קנייה ומכירה; הוא נענה. מה הוא עושה, נבעת תלמי אחי הממונה על האוצר ונושא חותם המלך; משתטה, משכתי בכתפי, כזאטוט שנפל לידיו שעשוע חדש ועדיין אינו יודע מה יעשה בו. הוא עף קרוב מדי לשמש, רטן אחי בזעף.
עד מהרה הגיעה לירושלים משלחת נכבדים שתבעה מארכלאוס לשחרר את הצעירים שנכלאו בזמן המהומות. הוא שחרר מאה שלושים ושבעה מתוך למעלה ממאתיים תלמידי חכמים שנאסרו כשיידו אבנים בחיילים אשר העלו את מנתצי העיט על המוקד. אני שמעתי על ההחלטה האווילית הזאת מפי אחיאב. מה הוא עושה?! נרעש המפקד על סוכני החרש והקוֹהוֹרְטָה האדומית, הוא משחרר מורדים שיקוממו עלינו את העם כולו —
* * *
הערב נכנסתי לאגף המגורים המלכותי מבלי שזומנתי. שני אנשי משמר מזוינים שלפתו אותי מזה ומזה לא מנעו ממני לדבר אל ארכלאוס קשות. אם ימשיך בדרכו זאת, התריתי בו, לא רק נתיניו, אלא גם אוגוסטוס קיסר יסיק שאינו ראוי לרשת את מלכות אביו. ארכלאוס בהה בי כמי שאינו יורד לסוף דעתי. פַּייס את התובעים בדברי חלקות, יעצתי לו, הודע להם שאתה משעה כל החלטה עד שובך מרומא; הבהר להם שאין בסמכותך לעשות דבר עד שתאושר צוואתו של הורדוס אביך —
הוא הניף ידו כחולק על דברי. הרמתי את קולי ונזפתי בו: ועל מפקדי הלגיון הרומאי אשר הדחת אתה עוד עלול ליתן את הדין!
הצלחתי להבהיל אותו. אבל גם עלי להתנהל בזהירות: להתראות כתומך בו, אך להיעזר בסוכני החרש שלי כדי לברר להיכן נושבת הרוח ברומא; מי, לדעת השליט אוגוסטוס — או, ליתר דיוק, מי לדעת ליוויה דרוסילה הלוחשת על אוזנו — יצליח להשליט את הפַּאקס רוֹמָאנָָה על עמה הסורר של יהודה.
בשנים האחרונות געש הארמון בירושלים בשל תהפוכות רוחו של המלך הורדוס ששינה את צוואתו חדשות לבקרים: הוא היה מזעיק אותי לחדריו אחרי ליל נדודים כדי להכתיב לי נוסח חדש, קולו נמוך כלואט סודות, מתעכב על כל הברה לבל אחמיץ דבר, מתחיל במשפטים סדורים ונכוחים, אך כעבור כמה פסקאות נגרף באותו צער מעורב בחרון אין־אונים אשר לו, מזדעק ומוחה ושב ומונה את הטובות והחסדים שהעתיר על בניו ועל נשותיו והמה פשעו בו, כפויי טובה וערלי לב שכמותם, ידיו נשלחות אל תועפות שערו הצבוע, מורטות בקווצותיו עד שהוא מזדקר כרעמה. כשהדברים הגיעו לידי כך, הייתי משים עצמי ממשיך לכתוב, אך רומז לשר המשכב להזעיק את אחד מרופאיו. עם שוך הסערה הייתי נקרא אליו שוב ומגולל בפניו את כתב הצוואה מועתק לנקי בכתב ידי המחקה את כתב ידו על פני קלף משובח. הוא היה קורא את דברי/דבריו בתשומת לב, מעיר הערות של טעם. מעולם לא הלין על כך שנשמטו מן הכתוב כל אותן טרוניות מרעידות לב המצדיקות את שינוי הצוואה. הוא סמך עלי שאדע לבור את הבר מן התבן. הלוואי ואותו שוטה, ארכלאוס, היה שומע לעצתי כמוהו.
על פי החוק הרומאי צוואה מאוחרת מבטלת את קודמתה, אבל מי יקבע מה מוקדם ומה מאוחר בשלל צוואותיו; תאריכים ניתן לזייף בקלות. אני מתעתד לשכנע את הקונסיליום של אוגוסטוס להיחלץ מסבך הצוואות הסותרות על ידי מינוי נועז שיתיר את הקשר הגורדי באבחה מחוכמת אחת; להושיב על כס המלכות של ארץ יהודה את הנסיך הורדוס, בן המלך הורדוס ומרים השנייה, יהודי למהדרין מצד אמו הבייתוסית, נכד לכהן גדול, נצר למשפחת צדוקים מיוחסת; להכריז קבל עם ועולם שכמו בימי מלכות בית חשמונאי, מלכם של היהודים יהיה גם הכהן הגדול שלהם, והכהן הגדול הוא שימלוך עליהם. כך תתוקן הטעות ההיסטורית שעשתה המלכה החשמונאית אלכסנדרה־שלומציון, כשחילקה את השלטון בין שני בניה, מלכות לזה וכהונה גדולה לזה; כשחומר ורוח נתונים ביד אחת — השלטון יציב ואינו שסוע במחלוקת. ומי כאוגוסטוס, שמינה עצמו לפּוֹנְטיפֶקְס מקסימוּס אחרי מות לֶפִּידוס, יבין זאת.
* * *
כמו נחשול סופה הפולט אל החוף טרופת ספינות הביאו מאורעות הימים האחרונים את הכהן הגדול של היהודים אל סף דלתי. אילו יכולתי להטיל את יהבי על אהבתו לאחותו מרים, הייתי מבקשו לנצל את המבוקה והמבולקה של הימים שבין המלכויות ולמצוא בגנזכי בית המקדש את העתק גט הכריתות ששלח לה המלך הורדוס באחד מהתקפי החרון שלו ולהשמידו; אך הבייתוסים, כך למדתי מכבר, מחשבי חישובים המה; עינם אל בצעם ואל כבודם, וקרבת הדם אינה מפשירה את צינת לבבם. אבי ואחי מכרו אותי בעבור חושן ומצנפת, היתה מרים חוזרת ומלינה, אך בכל שנותיה בהרמון תבעה שלכנפות בגדיה ישונצו פעמון ורימון, פעמון ורימון, חותם מעלתם.
כדי לערער על תוקפו של הגט הארור אצא חמוש בצו שחיברתי בכתב ידי המחקה את כתב ידו של הורדוס; אשכנע את הקונסיליום של אוגוסטוס שלא גט פיטורין היה כאן, אלא הרחקה של עונשין בלבד, ושאילו האריך המלך הורדוס ימים היה שב ומחזיר את מרים ואת בנם הורדוס לארמון בירושלים, כשם שהחזיר, אחרי עשרים שנות גלות, את בכורו אנטיפַּטְרוּס ואת דוריס אמו, ובאחת הצוואות אף הוריש לאנטיפטרוס זה את כתרו —
הכהן הגדול יועזר בן שמעון לבית בייתוס, ללא בגדי כהונתו היקרים חדל אונים הוא כאחד האדם. לפני כשנתיים הדיח הורדוס את אביו שמעון ממשרת הכהן הגדול אחרי תשע־עשרה שנות כהונה והחליפו במתתיהו בן תיאופיליס לבית קתרוס. יועזר הצליח לגרום לסילוקו של זה מן הכהונה, ואנוכי דיברתי על לב המלך שייאות לחזור ולמנות את אחד מבני בייתוס למשרה הרמה; כל עוד אחד מבני בייתוס מחזיק בכהונה הגדולה — חייה של מרים בטוחים מכל רע.
אך עתה יושב הכהן הגדול יועזר לבית בייתוס בחדרי ופוכר את ידיו; ידיים צחורות, חלקות, משוחות בשמן המור. המשׂרה שכה חתר להשיגה סוגרת עליו כמלכודת: אילו לא היה מזעיק את החיילים לעצור בעד מנתצי העיט הרומאי שעל שער ניקנור — היה נאסר על ידי נציב סוריה ונידון לצליבה כמורד; וכעת תובעים קרובי היהודים ההרוגים את דמו מפני שבמעשיו הוכיח שהוא ירא מן הרומאים יותר מאשר ממלך מלכי המלכים.
הבטחתי לדבר בזכותו —
* * *
הבוקר התייצבתי בארמון באגף אגריפא. ארכלאוס לבוש בשלמת כרפס לבנה ובאדרת ארגמן ישב על כס המלכות של אביו, שמסעדיו בולי ארז מגולפים בתבנית ראשי אריות. הוא השתעשע בשרביט הכסף, שוקל את כובדו ובודק את נצנוציו באור. הוא הורה לאנשי המשמר למנוע ממני לִקרב אליו כמו הייתי אחד הטרחנים המצטופפים לפתחו, הצביע כלפי בשרביטו ותבע ממני לומר את דברי ממרחק שבע אמות; ניכר בו שהוא מתאווה למצות את כל גינוני הכבוד ותעצומות הכוח הנלווים לרום מעמדו החדש. קדתי עמוקות ונשאתי דברים בשבחו של יועזר הכהן הגדול הנתון בין הפטיש לסדן. ארכלאוס האזין לי בהיסח דעת תוך שהוא חוזר ומניד בראשו לסירוב; כלה ונחרצה מעמו להדיח את יועזר זה, שבאיוולתו הזעיק את חיל המצב הרומאי, הביא לשרפתם חיים של תלמידי חכמים וקומם עליו את בני עמו. האם ראיתי את הנקהלים הזועמים ברחבה שלפני הארמון? דומה שיותר משהתאבל על המתים, העכירה את רוחו של ארכלאוס איבת ההמון שהחליפה את האהדה הנלהבת שבה התקבל לאחר מות אביו. אכן צדק יועזר; נושא חן בעיניו לשאת חן בעיניהם; רק אחרי שטבלתי דברי בדבש חנופה הצלחתי להביא לכך שתחת יועזר ימונה אחיו הצעיר אלעזר הבקי כמוהו בסדרים המסובכים של הפולחן, ולדעת כולי עלמא לא נטל חלק באירועים הקשים שהתחוללו בהר הבית.
* * *
אם האמנתי ששוב עלה בידי להקדים תרופה למכה, עד מהרה התבדיתי. החלפתו של יועזר באלעזר לא הפיסה את דעת המתגודדים בחוצות ירושלים. התביעה לענוש את כל מי שנטל חלק במאסר תלמידי החכמים מנתצי העיט מעל שער ניקנור ובהוצאתם להורג של ארבעים ושניים מהם הפכה את נהי הקינות של משפחות ההרוגים לזעקת נקם.
בארמון על שני אגפיו הצטלצל הפחד בקרקוש נשקם של חיילי המשמר, והאיגרת שכתבתי למרים נותרה בתיבתי. הארמון נקפץ, אין יוצא ואין בא; לא היה רץ שייאות להסתכן ולפלס דרך בין המתגודדים המוסתים כדי לצאת מירושלים בואכה אשקלון.
ארכלאוס שלח את הסְטראטֶגוֹס הממונה על שמירת הסדר בעיר אל הרחבה שלפני בית מקדשם; זו נגדשה ביומיים האחרונים ברבבות עולי רגל שהגיעו לבירה לרגל חג המצות. הסטראטגוס נרגם באבנים והוחזר על ידי אנשיו לארמון כשהוא פצוע. תלמי אחי שם נפשו בכפו ויצא אל המתקהלים — הוא לא נרגם, הם זכרו לו לטובה את הקראת הצוואה ביריחו ואת הבטחתו שמעתה צפויים להם ימים טובים — אך ניסיונו להפיס את דעתם כשל. אחיאב שילח במתפרעים את ואלֶריוס הטְריבּוּן בראש קוהורטָה כדי לעצור ולאסור את ראשי המסיתים. ההמון רגם את החיילים באבני המקום. ואלריוס חזר לארמון כל עוד רוחו בו, צולע על ירכו ושותת דם. כחצי תריסר מחייליו, שנאסר עליהם לשלוף את חרבותיהם, נקרעו לגזרים בידי האספסוף המתפרע.
האווירה בארמון על שני אגפיו החזירה אותי לאותם ימים איומים באלכסנדריה של מצרים; הפחד נדחס במסדרונות, באכסדראות ובאולמות, צונן ומתכתי, ניתן למישוש ולטעימה; טעם לח ומלוח היה לו. כאז כן עתה, ברור היה לכול שאם ייפָּרצו חומות הארמון — לא יחוס ההמון על איש.
אחיאב שלח רץ במחילה המְחברת את הארמון למצודת האנטוניה ובידו פקודה לשלֵח במתפרעים את ההופְּליטים ולצוות על גדוד פרשים להסתער על רבבות החונים בכל רחבי העיר כדי להניסם לכפריהם. החומות שהגנו עלינו מתגרת ידם של הצליינים הזועמים לא חסמו את הקולות: זעקות שבר, בכיות, צעקות כאב, קריאות נקמה, הלמות פרסות. לעת ערב התייצב אחיאב בפני הנסיך ארכלאוס בבגדים חמוצים מדם; חייליו ספרו כשלושת אלפים הרוגים.
אחר כך קרב אחיאב אלי וטפח על שכמי: סוף סוף הואיל ארכלאוס למלא אחר העצה שהשאתי לו מיד לאחר קריאת הצוואה; בתחילת דרכו כשליט אל לו להחניף להמון ואל לו להיעתר לבקשותיו, אלא אדרבא, חובה עליו לנקוט יד קשה ולהפיל על ההמונים אימה משתקת כפי שעשה אוגוסטוס בימים שנקרא אוקטביאנוס; רק לאחר שייכון שלטונו בידו יוכל להתיר לעצמו מחוות של קלֶמֶנְטיָה.
* * *
הטבח בעולי הרגל שיכך לזמן מה את המהומות והניח לנו לצאת את ירושלים בואכה קיסריה. יצאנו בשתי שיירות נפרדות כדי להפליג לרומא על שתי ספינות שונות; הנסיך ארכלאוס ציווה להעמיס את כבודתו על ‘קיפרוּס’, ספינתו המפוארת של המלך הורדוס. לי הוקצה בה תא מרווח סמוך לירכתיים. אנטיפטרוס בן קוֹסְגֶבֶר, אחיינו של המלך הורדוס, עלה עם אמו שלום וסיעתה על הספינה ‘פָּצָאֵל’; סוכני החרש שלי גלו את אוזני שבדעתו של אנטיפטרוס לערער על הצוואה. והוא לא יהיה המערער היחידי; לאחר הטבח בעולי הרגל גמר תלמי אחי בדעתו לצדד בנסיך אנטיפַּס, אחיו הצעיר של ארכלאוס, עלם חמודות נעים הליכות ונוח להשפעה.
אילו היו היהודים נוהגים לפסל את בני משפחת המלוכה, היה הנסיך אנטיפס נוצק בדמות אפולו; נחשולי תלתלים בגוני ברונזה וזהב, עיני שקד שצבען ענבר בשמש, שפתיים מוצקות מעל סנטר חזק, ואף נשרי שאותו ירש מהורדוס אביו. בשנתיים האחרונות לא מש אנטיפס מימינו של אביו, משים עצמו מקשיב להגיגיו המסתבכים, תומך בו בקומו ובשבתו, מרחיק מעליו מתנבאים, משיחים ובעלות אוב וחוצץ בינו לבין בניו האחרים. המלך הורדוס הביע באוזני לא פעם את תקוותו להאריך ימים עד שאנטיפס בנו יהיה בוגר דיו לשאת על ראשו את משא הכתר.
שתי הספינות כבר הרימו עוגן ועמדו להתרחק מהמזח כשחייליו של סאבּינוּס, הפְּרוֹקוּרָטור של סוריה, עלו על סיפוניהן ומנעו מאיתנו להפליג; סאבּינוּס תבע לקבל דין וחשבון מלא על נכסיו ועל הונו של המלך המת בטרם נורשה לצאת לדרך. ארבעה סרדיוטות נשלחו להביא אליו את אחי תלמי אשר על אוצרות המלך על כל תיבותיו הגדושות מסמכים. לא היה בכוחי לעשות דבר, אלא להתפלל לאלים שלא יאונה לו כל רע.
האם חרצתי את גורלו כאשר האצתי בו לעקור מדמשק ולהסתפח לחצרו של המלך הורדוס? תבונתו, יושרו ובקיאותו של תלמי בשוקי סחר החליפין לכדו את תשומת לבו של המלך, וזה הפקיד אותו על אוצרות הממלכה והעניק לו את טבעת החותם שלו. בנים גידלתי ורוממתי והמה פשעו בי, אומרים בירושלים, ואכן, לא אחת, בשנים האחרונות, היה תלמי אחי כמתנשא עלי; הוא, איש הממון המניע עולמות כגלגל הסובב, אני איש המלים הנידפות כעלים ברוח. אבל עתה שפר גורלי מגורלו; כאין וכאפס אני בעיני סאבינוס הפרוקורטור שמן הסתם לא קרא ספר מימיו, ולכן אני יושב בטח בתאי אשר בירכתיים, ואחי הצעיר נחקר על ידי פקידיו.
בתאי אשר בירכתיים לאור השלהבת העולה מפי החרס אני מעלה על הכתב את כל הדברים הללו; נועֵץ בַּזמן אבן־מיל של מחשבה שאחזור להידרש אליה, כמי שחוזר על עקבותיו להתבונן במראֶה אשר חלף על פניו בטרם עמד על טיבו: תולדות היהודים גורסות ש’רב יעבוד צעיר’: יצחק מאבות אומתם הועדף על פני ישמעאל אחיו הבכור; יעקב, הצעיר בבני יצחק, קנה מאחיו עשו את בכורתו, וכאשר הפך לאב בעצמו ביכר את יוסף, בנו הצעיר, על פני כל אחיו הבכורים ממנו; גם משה המכונה ‘אבי הנביאים’ היה צעיר מאחיו אהרן ומרים, ואף דוד המלך כובש ירושלים היה הצעיר משבעת אחיו. האם היפוך חוקי הירושה המסופוטמיים נועד — כמו האיסור לבשל גדי בחלב אמו — כדי שיוכלו היהודים להתגדר בייחודם, או שהוא נובע מן האמונה העממית שהבכור לא יוצלח הוא, בן תפנוקים המורגל לקבל כל חפצו בניד עפעף, בעוד אחיו הצעיר ממנו נאבק ללא לאות על מנת חלקו, מתחשל והופך לראוי מן הבכור לאחוז במוסרות השלטון?
לבני רומא פתרון אחר, חכם יותר, לעניין הירושות; המוריש אינו מניח את ההחלטה בידי ההולדה העיוורת ואינו מתחכם לחוק הבכורות המסופוטמי בהעדפה מתריסה של הצעיר בבנים; המוריש מאמץ לו יורש כרוחו מקרב ידידיו, מוקיריו, בני משפחתו או אנשי אמונו. כי לא הדם קובע את דרכו של האדם, אלא הרוח.
* * *
זה עתה נודע לי שמקיסריה תפליג ספינה שלישית ועליה משלחת של תלמידי חכמים משתי האסכולות שלהם, בית הלל ובית שמאי; הם, כך לאט לי המודיע, יפצירו באוגוסטוס לפטור את עמם מעונשו של בית הורדוס, כי דתם מצווה שהמולך עליהם יהא יהודי למהדרין. אם זאת טענתם לא אתקשה להטותם לתמוך בהמלכת הורדוס בן מרים, נכד לשמעון הכהן הגדול ואחיין לכהנים הגדולים יועזר ואלעזר. מה עוד שלא היתה לו יד באירועי הדמים האחרונים בהר הבית. ואם אכן יקבע הקונסיליום של אוגוסטוס שהורדוס בן מרים הוא שיירש את המלך הורדוס, דרכי סלולה לשוב ולהיות אחיתופל, פלא־יועץ רב־תושייה, מוציא ומביא, מקשר ומפשר, מושך בחוטים ומניע את המריונטות.
והנה עוד מחשבה להידרש אליה, לכשירווח; רק שלושה חודשים חלפו מיום שבו נפטרתי מכל תפקידי בבית המלוכה היהודי, להוציא עוד שייר אחד או שניים — וכבר נושא אני את נפשי לשוב ולשים צווארי בעול. העובדה שהאדון חדל להיות אדון, אינה ערובה לכך שהעבד יחדל להיות עבד, אומרים היהודים הכפויים לשחרר כל עבד עברי בשנה השביעית לעבדותו, והמסרב לצאת לחופשי — רוצעים את אוזנו לאות קלון. אך אני, אם לעבד נרצע הפכתי, מי הוא האדון הרוצע אותי?
אין עדיין תגובות