אל שולחן פינתי קטן בקפה ״גלוק״ הווינאי בתחילת המאה העשרים ישב יום-יום מהגר יהודי מרוסיה. תכירו: יעקב מנדל. מבוקר עד […]
בשובי פעם אחת לווינה מביקור ברובעים החיצוניים של העיר, נקלעתי במפתיע למטח גשם שהצליף כשוט רטוב וזירז את האנשים אל מבואות בתים ומתחת למחסים, וגם אני מיהרתי לחפש קורת גג שתסוכך עליי. למרבה המזל, בווינה ממתין לך בית־קפה בכל פינה — נמלטתי אפוא אל זה שממול, בכובע נוטף מים ובכתפיים רטובות כהוגן. בפנים נתגלה בית־קפה שכונתי מהסוג הרגיל, כמעט תבניתי, חף מהתפאורה המלאכותית של מועדוני הריקודים שבמרכז העיר, המחקים את גרמניה; בית־קפה בורגני כמו בווינה של פעם, מלא עד להתפקע אנשים קטנים שצרכו יותר עיתונים מדברי מאפה. אמנם עכשיו, בשעות הערב, כבר היה האוויר המחניק סמיך מטבעות עשן כחלחלות, ועם זאת נראָה בית־הקפה נקי בזכות ספות הקטיפה החדשות־למראה והקופה הרושמת מאלומיניום בוהק: מכיוון שמיהרתי, לא טרחתי כלל לקרוא את שמו על השלט שבחוץ, כי לשם מה? — ועכשיו, משהתחממתי, ישבתי והבטתי בקוצר רוח דרך השמשות הנוטפות זרמי מים כחולים, לראות מתי יואיל בטובו הגשם המעיק להתרחק כמה קילומטרים.
כך ישבתי לי בלא מעש וכבר התחלתי להתפתות לאותה בטלה עצלה הזורמת בחשאי כסם מרדים מכל בית־קפה וינאי אמיתי. מתוך הרגשת הריקנות הזאת הבטתי אחד־אחד באנשים, שהאור המלאכותי של החדר העשֵן הזה הטיל צל אפור חולני על עיניהם; הבטתי כיצד העלמה שליד הקופה מחלקת למלצר סוכר וכפיות לכל כוס קפה בתנועה מוכנית, קראתי בנים־ולא־נים ובלי משים את הכרזות הסתמיות שעל הקירות, וקהות החושים הזאת הייתה כמעט נעימה. אבל לפתע ניעורתי באורח מוזר מהנמנום שלי, והתחילה בי איזו תנועה פנימית לא שקטה, כמו שמתחיל כאב שיניים קטן, שטרם יודעים אם מקורו משמאל או מימין, מהלסת התחתונה או מזאת העליונה; הרגשתי רק מתח עמום, חוסר שקט נפשי. שכן לפתע — בלי שיכולתי לומר מדוע — התחוור לי שכבר הייתי כאן לפני שנים ושאיזשהו זיכרון קושר אותי אל הקירות האלה, אל הכיסאות, אל השולחנות, אל החדר הזר והמעושן הזה.
אבל ככל שניסיתי להיאחז בזיכרון הזה, כך הוא נמלט חלקלק ומרושע יותר — כמו מדוזה המאירה באור קלוש בקרקעית העמוקה ביותר של התודעה, ובכל זאת אי אפשר לתפוס אותה, לאחוז בה. לשווא הצמדתי את מבטי לכל אחד מפריטי הריהוט; נכון שחלק מן הפריטים לא היו מוכרים לי, כמו למשל הקופה הרושמת עם המנגנון המצלצל או חיפוי הקירות מעץ חום דמוי פוליסנדר — כל אלה התווספו מן הסתם מאוחר יותר. אבל בכל זאת, בכל זאת הייתי כאן פעם, לפני עשרים שנה ויותר, ומשהו ממני עצמי נותר כאן, סמוי מן העין כמו מסמר תקוע בעץ, משהו ממי שהייתי אז וכבר מזמן כוסה בשכבות רבות. בכוח פרשׂתי את כל חושיי ושילחתי אותם אל חלל החדר ובו־בזמן פנימה אל תוכי — אבל, לעזאזל, לא הצלחתי להגיע אליו, אל הזיכרון האבוד הזה, שירד למצולות בתוכי.
התרגזתי, כמו שמתרגזים תמיד כשאיזה כישלון ממחיש לנו את מגבלותיהם של כוחות הנפש שלנו ואת חוסר השלמות שלהם. אבל לא ויתרתי על התקווה להגיע בכל זאת אל הזיכרון הזה. עליי להיאחז רק בזיז קטנטן, כך ידעתי, שכן יכולת הזיכרון שלי היא מיוחדת במינה, היא טובה וגרועה גם יחד, מצד אחד מרדנית ועקשנית, ומצד שני בעלת אמינות שלא תתואר. לעתים קרובות היא בולעת אל קרבה לגמרי את החשוב ביותר, הן באירועים והן בפרצופים, הן במה שקראתי והן במה שחוויתי, ואיננה משחררת מהתהומות האלה דבר בלי שיכפו עליה. אבל עליי רק לאחוז בדבר־מה ארעי ביותר, בגלויה, בכמה שרבוטים על מעטפה, בדף עיתון מאפיר, ומיד נִמשה מתוך פני המים הזורמים בחשכה מה שנשכח, כמו דג הנתפס בחכה, והנה הוא מוחשי לגמרי. אז יודע אני כל פרט ופרט בתיאורו של אדם, את מראה פניו והשן החסרה בפיו משמאל כשהוא צוחק, את הנגינה השברירית של צחוקו, את שפמו הרועד אז, ואיך מתוך הצחוק הזה צצות פנים חדשות, אחרות — את כל זאת אני רואה אז בראייה מושלמת וזוכר כל מילה שאותו אדם סיפר לי אי־פעם, לפני שנים. אבל תמיד דרוש לי איזה גירוי חושי, איזה סיוע קטנטן מן המציאות, על מנת שאוכל לראות ולחוש ממש את מה שאירע בעבר. לפיכך, עצמתי את עיניי כדי שאוכל להיזכר ביתר ריכוז, כדי שאוכל ליצור את אותו קרס מסתורי ולהיאחז בו. אבל כלום! שום כלום! נקבר ונשכח! וכל כך התמרמרתי על מנגנון הזיכרון הגרוע והעיקש שבין רקותיי, עד שכמעט הלמתי באגרופיי על מצחי, כפי שמטלטלים מכונה מקולקלת שמונעת ממך שלא כדין את מבוקשך. לא, לא יכולתי להמשיך לשבת בשקט, החידלון הפנימי הזה הטריד אותי כל כך, ומרוב כעס קמתי ממקומי לשאוף קצת אוויר. אבל הפלא ופלא — עוד בטרם הספקתי לצעוד כמה צעדים בבית־הקפה, כבר התחילו דמדומי בוקר ראשונים להאיר בתוכי, מהבהבים ומנצנצים. מימין לקופה, נזכרתי, אמור להיות מעבר אל חדר חסר חלונות המואר רק באור מלאכותי. ואכן: זה היה נכון. שם הוא היה, עם טפטים שהתחלפו בינתיים, אבל בדיוק באותו גודל, החדר האחורי המלבני הזה, המטושטש בצורתו, חדר המשחקים. מתוך דחף טבעי העברתי את מבטי על פני הפריטים השונים, ועצביי כבר רועדים מרוב שמחה (חשתי שתכף אדע הכול). שני שולחנות ביליארד עמדו שם דומם כמו בריכות בוץ ירוקות, ובפינות ניצבו שולחנות משחק, שאל אחד מהם ישבו שני פקידי ממשל בכירים או פרופסורים ושיחקו שחמט. ובפינה, צמוד לתנור הברזל, בדרך אל תא הטלפון, עמד שולחן מרובע קטן. ואז הבזיק בי לפתע הזיכרון כולו. ידעתי מיד, מיד, במכה יחידה, חמה ומטלטלת באושר: אלוהים, זה היה המקום של מנדל, של יעקב מנדל, מנדל של הספרים, ואחרי עשרים שנה שוב נקלעתי למפקדה שלו, בקפה גְלוּק שבמעלה אַלזֶרשטראסה. יעקב מנדל, כיצד יכולתי לשכוח אותו זמן רב כל כך, את האדם המשונה ביותר הזה, האפוף אגדות, את פלא העולם הנידח הזה, המפורסם באוניברסיטה ובחוג צר של מעריצים — כיצד ניתן היה לשמוט אותו מן הזיכרון, אותו, את הקוסם והרוכל של הספרים, שישב כאן בהתמדה מדי יוםביומו מבוקר עד ערב, המופת של הידע, הכבוד והיקר של קפה גלוּק!
אין עדיין תגובות