מרושע

1

אמיליה

סבתא שלי אמרה לי פעם, שאהבה ושנאה הן אותו רגש שנחווה בנסיבות שונות. התשוקה אותה תשוקה. הכאב אותו הכאב. הדבר המוזר הזה שמבעבע בחזה שלך? אותו הדבר. לא האמנתי לה עד שפגשתי את בּארון ספֶּנסֶר, והוא הפך לחלום הבלהות שלי.

ואז חלום הבלהות שלי הפך למציאות.

חשבתי שאצליח להימלט ממנו. הייתי אפילו טיפשה מספיק לחשוב שהוא שכח מקיומי בכלל.

אבל כשהוא חזר, הוא הכה חזק יותר מכפי שאי־פעם חשבתי שאפשרי.

ובדיוק כמו בדומינו — קרסתי.

עשר שנים קודם לכן

הייתי בתוך האחוזה הזאת רק פעם אחת בעבר, כשהמשפחה שלי הגיעה לראשונה לטוֹדוֹס סנטוֹס. זה היה לפני חודשיים. באותו יום עמדתי מקובעת במקומי על אותה רצפת עץ בּוּק קשה שמעולם לא חרקה.

בפעם הראשונה אמא דחקה בי בצלעותי. ‘את יודעת שזאת הרצפה הכי קשיחה בעולם?’

היא שכחה להזכיר שהיא שייכת לאדם בעל הלב הכי קשיח בעולם.

מעולם לא הצלחתי להבין למה אנשים עשירים כל כך, מבזבזים את הכסף על בית מדכא כל כך. עשרה חדרי שינה. שלושה־עשר חדרי שירותים. מכון כושר ביתי וגרם מדרגות דרמתי. אמצעי הנוחות הכי משובחים שכסף יכול לקנות… ולבד ממגרש הטניס והבריכה החצי־אולימפית, הכול היה בשחור.

השחור סירס כל תחושה נעימה שאולי היתה עשויה להיות לך ברגע שנכנסת מבעד לדלתות הפלדה הגדולות. מעצב הפנים ודאי היה ערפד מימי הביניים, אם לשפוט לפי הצבעים הקרים חסרי החיים ונברשות הפלדה הענקיות שהשתלשלו מהתקרה. גם הרצפה היתה כהה כל כך, שנראה כאילו אני מהלכת על פני תהום, שבריר שנייה מלצנוח אל הריק הגדול.

בית בן עשרה חדרים, ובו שלושה אנשים בלבד — שניים מהם נעדרים רוב הזמן — ומשפחת ספנסר החליטה לשכן את המשפחה שלי בדירת המשרתים ליד מוסך החניה. אף שהיתה גדולה יותר מבית העץ השכור שלנו בריצ’מונד, וירג’יניה, עד לאותו רגע זה עדיין הציק לי.

לא עוד.

הכול באחוזה של ספנסר היה מעוצב כדי לעורר פחד. עשיר ואמיד, ועדיין עני בכל כך הרבה תחומים. אלה לא אנשים שמחים, חשבתי לעצמי.

בהיתי בנעליים שלי — נעלי ‘ואנס’ לבנות ששירבטתי עליהם פרחים צבעוניים כדי להסתיר את העובדה שהן חיקוי — ובלעתי רוק, מרגישה חסרת כל ערך עוד לפני שהוא הקטין אותי. אפילו עוד לפני שהכרתי אותו.

‘אני תוהה איפה הוא,’ אמא לחשה.

עמדנו במסדרון, ואני רעדתי למשמע ההד שחזר מהקירות החשופים. היא רצתה לשאול אם נוכל לקבל את השכר יומיים לפני המועד כדי שנוכל לקנות תרופות לאחותי הצעירה, רוזי.

‘אני שומעת רעש מהחדר הזה.’ היא הצביעה על הדלת בצד השני של המבואה המקושתת. ‘לכי תדפקי עליה. אני אחזור למטבח לחכות.’

‘אני? למה אני?’

‘כי…’ היא אמרה ונעצה בי מבט היישר במצפון שלי, ‘רוזי חולה, והוריו מחוץ לעיר. אַת בגילו. הוא יקשיב לך.’

עשיתי כדבריה — לא בשביל אמא, בשביל רוזי — בלי להבין את ההשלכות. הדקות הבאות יעלו לי בכל השנה האחרונה שלי בתיכון, ובגללן אני אקָרע מהמשפחה שלי בגיל שמונה־עשרה.

וישס1 חשב שידעתי את הסוד שלו.

לא ידעתי.

הוא חשב שגיליתי על מה הוא התווכח בחדר ההוא באותו יום.

לא היה לי שמץ של מושג.

כל מה שאני זוכרת זה ששירכתי את רגלי לעבר המפתן של דלת כהה נוספת, אגרופי מרחף כמה סנטימטרים ממנה, לפני ששמעתי נשימה עמוקה של איש מבוגר.

‘אתה מכיר את העסקה, בארון.’

גבר. מעשן, קרוב לוודאי.

‘אחותי אמרה לי שאתה שוב עושה לה צרות.’ הגבר בלע את המילים לפני שהרים את קולו וחבט בכפות ידיו על משטח קשיח. ‘נמאס לי מזה שאתה לא מכבד אותה.’

‘לך להזדיין.’ שמעתי קול רגוע של איש צעיר יותר. הוא נשמע… משועשע? ‘ותזיין גם אותה. רגע, בגלל זה באת לפה, דאריל? גם אתה רוצה לטעום מאחותך? החדשות הטובות הן שהיא פתוחה לעסקים, אם יש לך את הכסף.’

‘איזה פה מלוכלך יש לך, חתיכת נקבה.’ קול של סטירה. ‘אמא שלך היתה גאה בך.’

שתיקה, ואז ‘תגיד עוד מילה אחת על אמא שלי, ואני אתן לך סיבה אמיתית להשתלת השיניים הזאת שדיברת עליה עם אבא שלי.’ קולו של הגבר הצעיר נטף ארס, וחשבתי שאולי הוא לא כל כך צעיר כמו שאמא חשבה.

‘תתרחק ממני.’ הזהיר אותו הקול הצעיר. ‘אני יכול לפרק לך את הפרצוף ברגע זה. למען האמת, אני די מתפתה לעשות את זה. כל הזמן. נמאס לי מהחרא שלך.’

‘ולמה אתה חושב שיש לך ברירה?’ הגבר המבוגר ציחקק בקול אפל.

הרגשתי את קולו בעצמותי, כמו רעל שמאכֵּל את השלד שלי.

‘לא שמעת?’ שרק הגבר הצעיר, ‘אני אוהב להיאבק. אני אוהב את הכאב. אולי מפני שזה ממש מקל עלי להשלים עם העובדה שאני הולך להרוג אותך יום אחד. ואני אעשה את זה, דאריל. יום אחד אני אהרוג אותך.’

השתנקתי, המומה מכדי לזוז. שמעתי חבטה קולנית, ואז מישהו מעד ונפל, גורר איתו כמה דברים לרצפה.

עמדתי להימלט משם — לא היה כל ספק שלא הייתי אמורה לשמוע את השיחה הזאת — אבל לא הספקתי. לפני שהבנתי מה קורה, הדלת נפתחה לרווחה, ועמדתי פנים אל פנים מול נער כבן גילי. אני אומרת נער, אבל לא היה בו שום דבר נערי.

האיש המבוגר עמד מאחוריו, מתנשף בחוזקה, כפות ידיו אוחזות את השולחן. ספרים היו מפוזרים לרגליו, והשפה שלו היתה חתוכה ומדממת.

החדר היה ספרייה מלאה בספרים. מדפי עץ אגוז מילאו את הקירות הגבוהים, עמוסי ספרים בכריכה קשה. הרגשתי דקירה בחזי מהידיעה הסמויה שלעולם לא אורשה להיכנס לשם שוב.

‘מה לעזאזל?’ סינן הנער מבין שיניו. עיניו היו מכווצות כדי חרכים, כאילו רובה מכוון לעברי.

שבע־עשרה? שמונה־עשרה? העובדה שהיינו בני אותו גיל פחות או יותר החמירה איכשהו את המצב עוד יותר. הרכנתי את ראשי. לחיי בערו בחום אדיר שיכול היה להבעיר את כל הבית.

‘האם צותַתְ לנו?’ הלסת שלו קיפצה בעווית.

ניענעתי את ראשי בקדחתנות, ‘לא.’ זה היה שקר. תמיד הייתי שקרנית איומה.

‘לא שמעתי כלום. אני נשבעת.’ נחנקתי ממילותי. ‘אמא שלי עובדת כאן. אני מחפשת אותה.’ עוד שקר.

מעולם לא הייתי חתול מפוחד. תמיד הייתי אמיצה ממש. אבל באותו רגע לא הרגשתי כל כך אמיצה. אחרי הכול, לא הייתי אמורה להיות שם, בבית שלו, ובפירוש לא הייתי אמורה להקשיב לריב שלהם.

הגבר הצעיר התקדם צעד לעברי, ואני פסעתי צעד לאחור. עיניו היו מתות, אבל שפתיו אדומות, מלאות, וחיות עד מאוד. הבחור הזה עמד לשבור לי את הלב אם רק אתן לו. הקול בקע ממעמקי ראשי, והמחשבה היממה אותי בחוסר ההיגיון שלה. מעולם לא התאהבתי בעבר, והייתי לחוצה מכדי להבחין אפילו בצבע העיניים או השיער שלו, שלא לדבר על הרגשות שלי כלפי הבחור.

‘איך קוראים לך?’ הוא שאל. הוא הדיף ריח מתקתק — ניחוח גברי חריף של נער־גבר, זיעה מתוקה, הורמונים חמצמצים וצל קלוש של כביסה נקייה, אחת המטלות הרבות של אמא שלי.

‘אמיליה.’ כיחכחתי בגרוני והושטתי את זרועי לפנים. ‘חברים שלי קוראים לי מילי. גם אתה יכול לקרוא לי ככה.’

ההבעה שלו לא הסגירה אף רגש. ‘סיימת כאן, לעזאזל, אמיליה.’ הוא הגה את שמי בהדגשה, לועג למבטא הדרומי שלי, ולא זיכה את ידי המושטת אפילו במבט.

משכתי אותה במהירות, כשהמבוכה רותחת בלחיי שוב.

‘את במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, לעזאזל איתך. בפעם הבאה שאמצא אותך איפשהו בתוך הבית שלי, תביאי שקית לגופה, כי לא תצאי מפה בחיים.’ הוא הרעים לעברי, ידו השרירית מרפרפת על כתפי.

עצרתי את הנשימה. המבט שלי ניתר אל האיש המבוגר, ועיניו ננעלו בעיני. הוא ניענע את ראשו וחייך בדרך שגרמה לי לרצות להתקפל בתוך עצמי ולהתפוגג. טיפות דם נטפו משפתו אל מגפי העור שלו — שהיו שחורים כמו מעיל העור שלבש. מה הוא עושה כאן בכלל? הוא רק בהה בי, ולא עשה שום צעד לנקות את הדם.

הסתובבתי וברחתי משם. אש בערה בגרוני, איימה לגלוש ממנו החוצה.

מיותר לומר שרוזי היתה צריכה להסתדר בלי התרופות שלה באותו שבוע, ושהורי לא קיבלו את שכרם ולו שנייה לפני המועד.

זה היה לפני חודשיים.

היום, כשחציתי את המטבח ועליתי במדרגות, לא היתה לי כל ברירה.

דפקתי על דלת חדר השינה של וישס. החדר שלו היה בקומה השנייה בקצה מסדרון רחב ומעוקל. דלתו ניצבה מול גרם המדרגות מאבן של האחוזה.

מעולם לא התקרבתי לחדר של וישס, והלוואי שזה היה יכול להימשך ככה. למרבה הצער, ספר המתמטיקה שלי נגנב. מישהו פרץ אל התא שלי, רוקן אותו והשאיר שם זבל. פחיות שתייה ריקות, חומרי ניקוי ועטיפות קונדומים נשפכו החוצה ברגע שפתחתי את דלתו.

רק עוד דרך לא־כל־כך־חכמה אם כי יעילה עבור תלמידי תיכון ‘אוֹל סֵיינטס’ להזכיר לי שאינני אלא עוזרת זולה פה בסביבה. בשלב הזה הייתי כל כך רגילה לכך שבקושי האדמתי בכלל. כשכל העיניים במסדרון הופנו לעברי, צחקוקים וגיחוכים בקעו מכל גרון בסביבה, זקפתי את סנטרי וצעדתי היישר אל השיעור הבא שלי.

תיכון ‘אול סיינטס’ היה בית ספר מלא חוטאים מפונקים ומיוחסים. בית ספר שבו אם לא התלבשת או התנהגת בדרך מסוימת, לא יכולת להיות שייך. רוזי השתלבה טוב ממני, תודה לאל. אבל עם המבטא הדרומי שלי והסגנון היוצא דופן, והעובדה שאחד הבחורים הכי פופולריים בבית הספר — להלן וישס ספנסר — שנא את עצם קיומי, פשוט לא השתלבתי.

מה שהחמיר עוד את המצב היה שלא רציתי להשתלב. הילדים האלה לא הרשימו אותי. הם לא היו אדיבים או נחמדים או אפילו חכמים במיוחד. לא היתה להם שום תכונה שחיפשתי אצל חברים.

אבל נזקקתי נואשות לספר הלימוד שלי אם רציתי להימלט מהמקום הזה אי־פעם.

דפקתי שלוש פעמים על הדלת מעץ המהגוני בחדרו של וישס. מוללתי את אצבעותי בעצבנות וניסיתי לשאוף כמה שיותר חמצן, אבל זה לא עזר להרגיע את הדופק ההולם בי.

בבקשה אל תהיה בחדר…

בבקשה אל תהיה חרא…

בבקשה…

קול רך בקע מהחרך שתחת הדלת, וגופי התכווץ.

צחקוק.

וישס מעולם לא ציחקק. לעזאזל, הוא לא ציחקק אף פעם. אפילו החיוכים שלו היו מעטים ונדירים מאוד. לא, הקול היה בפירוש נשי.

שמעתי אותו לוחש בקולו המחוספס משהו לא מובן שגרם לה להיאנק. אוזני צרבו. חיככתי את ידי בחרדה במכנסי הג’ינס הקצרים שכיסו את ירכי. מכל התרחישים שיכולתי לדמיין, זה בהחלט היה הגרוע ביותר.

הוא.

עם נערה אחרת.

שאותה שנאתי עוד לפני שידעתי מה שמה.

זה לא הגיוני בכלל, אבל זעמתי עד כדי גיחוך.

הוא בבירור היה שם, ואני הייתי נערה שיצאה למשימה.

‘וישס?’ קראתי בניסיון לייצב את קולי. זקפתי את הגב למרות שהוא לא היה יכול לראות אותי. ‘זאת מילי, סליחה שאני מפריעה לכם. רק רציתי לשאול את ספר המתמטיקה שלך. שלי הלך לאיבוד, ואני חייבת להתכונן לבחינה שלנו מחר.’ חס ושלום שאי־פעם תלמד לבחינה שלנו בעצמך, אמרתי בשקט.

הוא לא ענה, אבל שמעתי מישהו שואף אוויר בחדות — הנערה — ואז רשרוש של בד וצליל של רוכסן בתנועה. נפתח. לא היה לי ספק.

עצמתי את עיני והצמדתי את מצחי אל דלתו הצוננת.

תכריחי את עצמך, תבלעי את הגאווה שלך. זה לא ישנה בעוד כמה שנים. וישס והבדיחות המטומטמות שלו יהיו רק זיכרון רחוק, והעיירה המתנשאת טודוס סנטוס רק חלק מכוסה שכבת אבק של העבר שלי.

ההורים שלי קפצו על ההזדמנות כשג’וזפין ספנסר הציעה להם עבודה. הם גררו אותנו לקצה השני של המדינה, לקליפורניה, מפני ששירותי הבריאות היו טובים יותר ואפילו לא היינו צריכים לשלם שכר דירה. אמא היתה הטבחית/אם הבית של משפחת ספנסר, ואבא היה מעין גנן ואיש תחזוקה. הזוג הקודם שחי בבית עזב, מה שלא מפליא בכלל. אני די בטוחה שגם הורי לא היו נלהבים כל כך מהעבודה. אבל הזדמנות כזאת היתה נדירה — אמא של ג’וזפין ספנסר היתה חברה של דודה שלי מצד סבתא, וככה הם קיבלו את העבודה.

תיכננתי לברוח מפה בקרוב, ברגע שאתקבל לקולג’ הראשון מחוץ למדינה שאליו נרשמתי, ליתר דיוק. אבל כדי לעשות זאת הייתי צריכה מלגה.

ובשביל מלגה, הייתי צריכה את הציונים הכי טובים שיש.

ובשביל הציונים הכי טובים שיש, הייתי צריכה את ספר הלימוד.

‘וישס.’ סיננתי את השם המטומטם שלו. ידעתי שהוא שונא את השם האמיתי שלו, ומסיבות שמעבר לתפיסתי לא רציתי להרגיז אותו. ‘אני אקח את הספר ואעתיק ממש מהר את הנוסחאות שאני צריכה. לא אשאל אותו להרבה זמן, בבקשה.’ בלעתי את גוש התסכול שהצטבר בגרוני. מספיק גרוע שהחפצים שלי נגנבו, ועכשיו אני גם צריכה לבקש טובה מווישס.

הצחקוקים התגברו. הטון הצורמני הגבוה ניסר באוזני. אצבעותי דיגדגו מהדחף לפתוח את הדלת לרווחה ולהסתער עליו באגרופים.

שמעתי את אנקת ההנאה שלו וידעתי שהיא כלל לא קשורה לנערה שאיתו. הוא אהב להתגרות בי. מאז הפגישה הראשונה שלנו מחוץ לספרייה שלו לפני חודשיים, הוא לא הפסיק להזכיר לי שאני לא מספיק טובה.

לא מספיק טובה לאחוזה שלו.

לא מספיק טובה לבית הספר שלו.

לא מספיק טובה לעיירה שלו.

והכי גרוע? זה לא היה רק ביטוי. זאת באמת היתה העיירה שלו. בארון ספנסר הבן — המכונה וישס בגלל ההתנהגות הקרה, חסרת הרחמים שלו — היה היורש של ההון הגדול ביותר שבבעלות משפחתית בקליפורניה. משפחת ספנסר היתה הבעלים של חברה השולטת בקו צינורות נפט, של חצי מהדאונטאון של העיר — כולל הקניון — ושל שלושת המתחמים המשרדיים. לווישס היה די כסף להחזיק את עשרת הדורות הבאים של המשפחה שלו.

אבל לי לא היה.

הורי היו עובדי משק בית. התאמצו עבור כל אגורה שהרוויחו. ולא ציפיתי ממנו שיבין את זה. ילדים בעלי קרנות כספים לא יוכלו להבין לעולם. אבל הנחתי שהוא לפחות יעמיד פנים כמו כולם.

השכלה היתה חשובה לי, וברגע זה הרגשתי שהיא נגזלה ממני.

מפני שילדים עשירים גנבו את הספרים שלי.

מפני שהילד העשיר המסוים הזה לא מוכן אפילו לפתוח את דלת החדר שלו כדי שאוכל לשאול את ספר הלימוד שלו לכמה רגעים.

‘וישס!’ התסכול שלי גבר, והטחתי את כף ידי הפרושה כנגד דלתו. מתעלמת מהכאב שחלף במפרק ידי, המשכתי בקול נואש, ‘בחייך!’

הייתי קרובה להסתובב ולעזוב. למרות שזה אומר שעלי לקחת את האופניים שלי ולחצות את כל העיר כדי לשאול את הספר מסידני. סידני היתה החברה היחידה שלי בתיכון, והאדם היחיד שחיבבתי בכיתה.

אבל אז שמעתי את וישס מצחקק וידעתי שהבדיחה מכוונת אלי. ‘אני אשמח לראות אותך זוחלת. תתחנני לזה, אז אתן לך את זה,’ הוא אמר.

הוא לא דיבר לנערה שהיתה בחדר שלו.

אלא אלי.

איבדתי את העשתונות. למרות שידעתי שזאת טעות. שבכך הוא מנצח.

פתחתי את הדלת והתפרצתי אל תוך החדר, לופתת את הידית בכף ידי, מפרקי אצבעותי לבנים ובוערים מכאב.

עיני נורו אל מיטת הקינגסייז שלו, ובקושי עצרתי להסתכל על ציור הקיר היפהפה שמעליה — ארבעה סוסים דוהרים אל האפלה — או על הריהוט האלגנטי הכהה. המיטה שלו נראתה כמו כס מלכות, ניצבת באמצע החדר, גדולה וגבוהה ועטויה כיסוי מיטה שחור מסאטן רך. הוא ישב על קצה המיטה שלו, ובחיקו נערה שלמדה איתי בשיעור התעמלות. קראו לה ג’ורג’יה, וסביה היו בעלי הכרמים שבצפון העמק. שֹערה הבלונדיני הארוך של ג’ורג’יה נח על אחת מכתפיו הרחבות של וישס, והשיזוף הקריבי שלה היה מושלם כנגד עורו החיוור.

עיניו הכחולות הכהות — כהות עד שהיו כמעט שחורות — ננעצו בעיני בעודו מנשק אותה בלהט — לשונו מגיחה מדי פעם — כאילו שהיא עשויה צמר גפן. הייתי מוכרחה להפנות את מבטי. נלכדתי במבט שלו, קפואה וחסרת ניע, אז זקרתי גבה כדי להפגין שלא אכפת לי.

רק שכן היה אכפת לי. מאוד אכפת לי.

היה לי אכפת כל כך, למעשה, שהמשכתי לבהות בהם בלי שום בושה. בלחייו השקועות כאשר תחב את לשונו עמוק לתוך פיה, במבט החודר המתקלס שלו שלא הרפה ממני לרגע וקרא לי להגיב. הרגשתי שגופי הומה בדרך בלתי מוכרת, נִשבה בכישופו. ערפל מתוק עוקצני. תחושה מינית עזה, בלתי רצויה, אך בלתי ניתנת להתעלמות. רציתי להשתחרר ממנה נואשות, אך לשווא.

אחיזתי בידית הדלת התהדקה. בלעתי רוק במבט מושפל אל ידו בזמן שהוא לפת את מותניה ומעך אותם בשובבות. מעכתי גם אני את מותני מבעד לחולצה שלי עם ציור החמניות הצהוב־לבן.

מה, לעזאזל, לא בסדר איתי? לראות אותו מנשק מישהי אחרת היה בלתי נסבל, אבל גם מושך בצורה משונה.

רציתי לראות את זה.

לא רציתי לראות את זה.

בכל מקרה, לא יכולתי שלא לראות את זה.

הודיתי בתבוסה. מיצמצתי והעברתי את מבטי לעבר כובע הבלאק ריידרס שהיה תלוי על משענת הכיסא שלו.

‘ספר הלימוד שלך, וישס. אני צריכה אותו.’ אמרתי שוב. ‘אני לא יוצאת מהחדר שלך בלעדיו.’

‘לכי תזדייני, הֶלפּ,’2 הוא אמר לתוך פיה המצחקק של ג’ורג’יה.

קוץ ננעץ בלבי. קנאה גדשה את בית החזה שלי. לא יכולתי להתעלם מהתגובה הפיזית שלי. מהכאב. מהבושה. מהתשוקה. שנאתי את וישס. הוא היה חסר לב ומלא שנאה קשה. שמעתי שאמא שלו מתה כשהיה בן תשע, אבל עכשיו הוא היה בן שמונה־עשרה, והיתה לו אמא חורגת חמודה שנתנה לו לעשות מה שהוא רק רצה. ג’וזפין נראתה נהדרת ודואגת.

לא היתה לו שום סיבה להיות אכזרי כל כך, ועדיין הוא היה כזה כלפי כולם. ובייחוד כלפי.

‘לא.’ הזעם גאה בי, אבל כלפי חוץ נותרתי אדישה. ‘ספר לימוד במתמטיקה.’ אמרתי בשקט, והתייחסתי אליו כאל האידיוט שהוא חשב שאני. ‘רק תגיד לי איפה הוא. אשאיר אותו ליד הדלת שלך כשאסיים. זאת הדרך הכי קלה להיפטר ממני ולחזור אל ה… פעילות שלך.’

ג’ורג’יה, שהתעסקה ברוכסן שלה, שמלתה הלבנה כבר פתוחה מאחור, רטנה והתרחקה מחזהו לרגע וגילגלה את עיניה לתקרה.

אז היא הידקה את שפתיה בעווית של מורת רוח. ‘באמת, מינדי?’ — השם שלי היה לאמיתו של דבר מילי, והיא ידעה את זה — ‘את לא יכולה למצוא משהו יותר טוב לעשות בזמן שלך? הוא קצת מעל לליגה שלך, את לא חושבת?’

וישס בחן אותי לרגע, וחיוך שחצני מרוח על פניו. הוא כל כך יפה, לעזאזל, למרבה הצער. שיער שחור בוהק בתספורת אופנתית, קצר בצדדים וארוך יותר למעלה. עיניים עמוקות בצבע כחול אינדיגו, נטולות קרקעית, מנצנצות וקשוחות. ממה, לא ידעתי. עור חיוור כל כך שנראה כמו רוח רפאים מפחידה.

בתור ציירת, לא פעם הקדשתי זמן להתפעל ממראהו של וישס. זוויות פניו ומבנה עצמותיו החד, קווי המִתאר המוגדרים, הברורים. הוא נועד לעלות על בד הציור. יצירת מופת של הטבע.

גם ג’ורג’יה ידעה את זה. לא מזמן שמעתי אותה מדברת עליו בחדר המלתחות אחרי שיעור התעמלות. החברה שלה אמרה, ‘איזה בחור יפהפה.’

‘כן, הוא חמוד, אבל אישיות מגעילה,’ מיהרה ג’ורג’יה להוסיף. חלף רגע של שתיקה לפני ששתיהן פלטו נחרת צחוק.

‘למי אכפת?’ סיכמה החברה שלה. ‘אני עדיין מוכנה לשכב איתו.’

הדבר הכי גרוע היה שלא יכולתי להאשים אותן.

הוא היה גם שחקן כדורסל וגם עשיר להחריד — בחור מקובל שמתלבש ומדבר כמו שצריך. הגיבור המושלם של ‘אול סיינטס’. הוא נהג במכונית הנכונה — מרצדס בנץ — והיה אפוף הילה המסתורית של זכר אלפא. תמיד הוא שלט במתרחש סביבו, גם כשהיה שקט לגמרי.

העמדתי פני משועממת, שילבתי את הזרועות על החזה והשענתי את ירכי על משקוף הדלת. הסתכלתי מבעד לחלון שלו בידיעה ברורה שדמעות יעלו בעיני אם אביט ישירות בו או בג’ורג’יה.

‘בליגה שלו?’ תהיתי בלעג, ‘אני אפילו לא משחקת את המשחק שלו. אני לא משחקת מלוכלך.’

‘את תתחילי לשחק ברגע שאדחף אותך מספיק רחוק,’ אמר וישס בנימה שטוחה חסרת הומור. הרגשתי כאילו הוא לפת את קרבַי, פער אותם ורוקן אותם על רצפת העץ שלו.

מיצמצתי באיטיות בניסיון להיראות אדישה . ‘ספר?’ שאלתי אותו בפעם המאה.

הוא בטח הסיק שעינה אותי מספיק ליום אחד. הוא הטה את ראשו הצדה לעבר ילקוט שהיה מונח מתחת לשולחן שלו. החלון מעליו השקיף אל דירת המשרתים שבה התגוררתי וסיפק לו נקודת מבט מושלמת היישר לתוך החדר שלי. עד עכשיו תפסתי אותו מסתכל עלי פעמיים דרך החלון, ותמיד תהיתי למה.

למה, למה, למה?

הוא שנא אותי נורא. המבט החודר שלו הבעיר את פני בכל פעם שהסתכל עלי, מה שלא קרה בתכיפות כפי שרציתי. אבל בהיותי רגישה כל כך, לא איפשרתי לעצמי להתעכב על זה.

צעדתי לעבר ילקוט ‘ג’יבנשי’ היוקרתי שהוא לקח לבית הספר בכל יום ופתחתי אותו בנשיפת אוויר, מפשפשת בתוכו ברעש. שמחתי שאני בגבי אליהם, וניסיתי להתעלם מרחשי האנקות והמציצות שלהם.

ברגע שידי נגעה בספר המתמטיקה המוכר, קפאתי במקומי. בהיתי בפריחת הדובדבן ששירבטתי על הדש, וזעם חצה את עמוד השדרה שלי, התרוצץ בגופי והידק את אגרופי. דם שעט באוזני, והנשימה שלי הואצה.

הוא פרץ לתא המזוין שלי.

באצבעות רועדות הוצאתי את הספר מהילקוט של וישס. ‘גנבת את הספר שלי?’ הסתובבתי להביט בו, כל שריר בפני מתוח.

זאת היתה הסלמה. הסלמה מתריסה. וישס תמיד התגרה בי, אבל מעולם לא השפיל אותי ככה בעבר. אז הוא זה שגנב את הדברים שלי ומילא את התא שלי בקונדומים ונייר טואלט משומש, לכל הרוחות.

עינינו נפגשו והסתבכו אלה באלה. הוא דחף את ג’ורג’יה מחיקו כאילו היא גור נלהב שהוא גמר לשחק איתו, וקם על רגליו. התקדמתי צעד אחד לפנים. כעת עמדנו כשאפינו כמעט נוגעים זה בזה.

‘למה אתה עושה לי את זה?’ נשפתי לעברו, וחיפשתי חמלה בפני האבן החלולות שלו.

‘כי אני יכול.’ הוא שלח אלי חיוך מגחך שניסה להסוות את הכאב בעיניו.

מה אוכל אותך, בארון ספנסר?

‘וכי זה כיף?’ הוא הוסיף וציחקק בזמן שזרק על ג’ורג’יה את הז’קט שלה. בלי להעיף מבט לעברה הוא סימן לה לעזוב.

היא בוודאות לא היתה יותר מאביזר. אמצעי בדרך למטרה. הוא רק רצה לפגוע בי.

והוא הצליח בכך.

לא צריך להיות אכפת לי, למה הוא מתנהג ככה. זה לא משנה בכלל. השורה התחתונה היתה ששנאתי אותו. שנאתי אותו כל כך עד שחשתי בחילה מכך שאהבתי את המראה שלו, גם כשהוא שיחק וגם כשהיה אמיתי. שנאתי את השטחיות שלי, את הטיפשות שלי, את זה שאהבתי את המאבק של הלסת המרובעת הנוקשה שלו בחיוך. שנאתי את זה שאהבתי את הדברים החכמים והשנונים שיצאו לו מהפה כשהוא דיבר בכיתה. שנאתי את זה שהוא היה ציניקן ריאליסטי ואילו אני אידיאליסטית חסרת תקנה, ובכל זאת אהבתי כל מחשבה שהוא הגה בקול. ושנאתי את זה שפעם בשבוע, בכל שבוע, לבי השתולל בחזה מפני שחשדתי שזה עשוי להיות הוא.

שנאתי אותו, והיה ברור שגם הוא שנא אותי בחזרה.

שנאתי אותו, אבל שנאתי את ג’ורג’יה יותר כי אותה הוא נישק.

בידיעה נחרצת שלא אוכל להילחם בו — הורי הרי עבדו כאן בביתו — נשכתי את הלשון ורצתי לעבר הדלת. הצלחתי להגיע רק עד למפתן, כשכף ידו המיובלת נכרכה סביב המרפק שלי, סובבה אותי במקומי והטילה את גופי לעבר חזה הפלדה שלו. החנקתי אנקה קלה.

‘תילחמי בי, הלפ.’ הוא נחר לתוך פני, נחיריו בוערים כמו חיית פרא. שפתיו היו קרובות, כל כך קרובות. עדיין נפוחות מהנשיקות שזה אך נישק, שפתיים אדומות כנגד עורו הבהיר. ‘פעם אחת בחיים תגני על עצמך, לעזאזל.’

התנערתי מהמגע שלו, והצמדתי את ספר המתמטיקה לחזי כאילו הוא המגן שלי. יצאתי בריצה מחדרו ולא עצרתי לנשום עד שהגעתי לדירת המשרתים. פתחתי את הדלת לרווחה, מיהרתי להסתגר בחדר שלי, נעלתי את הדלת וצנחתי על המיטה באנחה כבדה.

לא בכיתי. הוא לא היה ראוי לדמעות שלי. אבל כעסתי, והייתי מוטרדת, וכן, גם קצת שבורה.

במרחק שמעתי מוזיקה בוקעת מהחדר שלו. היא הלכה והתעצמה בעודו מעלה את הווליום עד למקסימום. נדרשו לי כמה שניות לזהות את השיר. ‘Stop Crying Your Heart Now‘ של אואזיס.

כמה דקות לאחר מכן שמעתי את הקמארו האוטומטית האדומה של ג’ורג’יה — זאת שווישס כל הזמן צוחק עליה, מי לעזאזל קונה קמארו אוטומטית? — דוהרת בשביל הגישה התלת־נתיבי של האחוזה. גם היא נשמעה כועסת.

וישס הוא וישס. וחבל מאוד שהשנאה שלי כלפיו חבויה בתוך קליפה דקה של משהו דמוי אהבה. אבל הבטחתי לעצמי שאפצח אותה ואשחרר את השנאה הטהורה לפני שהוא יגיע אלי. הוא, בי נשבעתי, לעולם לא ישבור אותי.