משולשים מודיעיניים

1

זאת הייתה הפעם השלישית שקן התבונן בשעונו. שלוש פעמים בעשר דקות. נו באמת! אתה חייב להירגע, אמר לעצמו. יש לך עוד עשר דקות. אילו רק יכולת לעשן מקטרת, לשאוף את ריח הטבק…

אינסטינקטיבית שלח יד אל כיס החולצה, אך מייד הוציאהּ ולגם מספל הקפה, שהתקרר בינתיים. מדוע לעזאזל אתה מתוח כל כך? גער בעצמו. הרי כבר קיימת עשרות רבות של פגישות חשאיות כמו זו שלפניך, וגם חשובות ורגישות ממנה. שוב שלח את ידו אל הכיס, מתוך כוונה להוציא את המקטרת, אך תחת זאת שלף ממחטת נייר וניגב את מצחו.

לרגע רצה לקום ולהסתובב בלובי, אבל המשיך לשבת במקומו. עדיף, חשב, לעשות את התרגיל החדש שלמד לצמצום היקף הצמיגים שהחלו להתפתח סביב מותניו. בבת אחת כיווץ את בטנו בחוזקה, ספר עד ארבע והניח לה להתרפות לאיטה. כך עשה כמה פעמים, בתקווה חסרת סיכוי להעלים את הכרס הקטנה שטיפח במשך שהותו בפריז. אתה חייב לרזות, קן, אמר לעצמו ונזכר בגוף המוצק והשרירי שהיה לו כאשר שיחק בנבחרת הפוטבול של המכללה. הוא לא יניח לג’אנק פוד לנצח אותו! ובכלל, גם ההופעה שלך היום לא מי־יודע־מה. חליפה כהה ועניבה אדומה מנוקדת בשחור… בלבוש ספורטיבי אתה נראה טוב יותר. שוב הציץ בשעונו, ובזווית עינו המשיך לבחון את האנשים שישבו בקרבתו.

האדם שזה עתה נכנס ללובי בצעדים מהירים עורר את חשדו של קן וגרם לו להזדקף מעט בכורסתו. ידו נעה מוכנית לעבר מקומו הקבוע של אקדחו, אך נזכר שאינו חמוש והבחין שהאיש כלל אינו מתעניין בו. הוא שב ושקע בכורסה שבה ישב, בקצה הלובי, בגבו אל הקיר, והתבונן סביבו. הצבעים החומים־אדמדמים שיוו למקום מכובדות והשתלבו בשאר רהיטי המלון – שולחנות מהגוני וכורסאות תואמים. ריח של עובש קל עלה מהשטיח שכיסה את רצפת הלובי. הגיע הזמן להחליפו, וגם את האהילים הישנים שצבעם בז’־מלוכלך, חשב, מתפלא שהוא טרוד בנושאים אלה. בתוך כך הבחין בשני מלצרים ועובד ניקיון בבגדים שכמו נתפרו במיוחד כדי שישתלבו ברקע. קן חזר לעיין בעיתון שהביא עמו, ה’אינטרנשיונל הרולד טריביון’, הסיט את ספל הקפה הפושר שלפניו וסימן למלצר להביא לו ספל קפה חדש.

באקראי־כביכול שלח מבט לעבר החלון הפונה אל המדרכה. עיניו פגשו את דיק, ששיגר לעברו אות שאיש מלבדו לא אמור להבחין בו. קן חיכה שנייה והנהן בראשו קלות לאישור. קן מיקם אותו בנקודת תצפית לא הרחק מדלת הכניסה למלון, בטווח ראייה לשולחן שלצידו ישב. הוא לא צפה אומנם בעיה ביטחונית כלשהי, אבל…

נו, מה יהיה? השעה עשר לא תגיע לעולם? הוא גמע מספל הקפה הפושר, מתפלא שהקפה החדש שהזמין טרם הגיע, והתבונן בעציצים הגדולים שבהם היו נטועים שיחים ירוקים, יותר מדי ירוקים, שחצצו בין האולם שבו ישב לבין שורת החנויות שמול המעלית. קן קם ממקומו, ניגש אל חנות העיתונים הקטנה, קנה את ה’לונדון טיימס’ ושב לאיטו למקום מושבו.

קן שב ובחן את סדרי אבטחת הפגישה. שניים מאנשי החולייה המבצעית אמורים ‘ללוות’ את האיש שאותו עמד לפגוש ממלון ריץ’, שבו הוא מתגורר, למלון פורטמן, שבו יושב קן ומחכה. כך יוכל להיות בטוח שהאיש שלו המתין אינו מביא בעקבותיו אורחים בלתי רצויים, למשל אנשי מודיעין איראנים.

עובד מלון צעיר במדים הדוקים בגווני אפור וכחול ניגש אל שולחנו, הרים את המאפרה הכסופה שעליו ובמיומנות החליף אותה במאפרה נקייה שהביא עמו. איש אינו מעשן כאן, חייך קן. כוחו של הרגל – הם מרוקנים מאפרות ריקות. מנהל המלון שכח לספר להם שהמאבק נגד העישון הצליח. לא באשר לקן. הוא המשיך לעשן במקומות שבהם לא חל איסור לעשות זאת. בתנועה לא רצונית שלף מקטרת מנרתיק שהיה חבוי בכיס השמאלי של מקטורנו והגיש אותה אל פיו, אך נמלך בדעתו והחזירהּ למקומה. עישון במקום ציבורי נחשב למעשה כפירה ועלול לעורר תשומת־לב בהחלט לא רצויה.

תשע חמישים וחמש. רק תשע חמישים וחמש! שוב בתנועת אגב התבונן באורחים המעטים שישבו בלובי. אף אחד מהם לא היה בעל חזות איראנית. הוא סרק אותם אחד־אחד. איש צוות של נתיבי אוויר סקנדינביים, חליפתו כחולה ושערו בהיר, ישב לבדו ליד אחד השולחנות, עיניו נעוצות בכותרות העיתון שהחזיק בידיו ולצידו מזוודת נסיעות שחורה. גבר ואישה ישבו זה מול זו שקועים בשיחה שקטה, מתעלמים מהסובב אותם. האיש נראה כבן גילו של קן. האישה – בת פחות משלושים. האם הם בעל ואשתו? נראה שלא, הם מגלים עניין ער מדי זה בזו. אולי בוס ומזכירה? ואולי אנשי עסקים? עודו מנסה לאפיין אותם פנתה האישה לעברו במבט שואל וקן מיהר להפנות את עיניו משם, נזכר במרתה שהשאיר ישנה כאשר עזב את הבית ויצא לשדה התעופה.

קן היה בחור יסודי. אמש בדרכו ללונדון שחזר בראשו את ההכנות שעשה לפגישה המצפה לו בבירה האנגלית. הוא קרא כל מה שידוע על פרופיל האדם שעמד לפגוש, ותכנן לפרטי פרטים את המקום שבו תיערך הפגישה ואת אבטחתה. רק לשאלה אחת לא מצא תשובה: מדוע ביקש האיש להיפגש עם נציג המודיעין האמריקני.

שולחן נוסף אחד בלבד היה תפוס. שני יפנים ואדם בעל חזות אירופאית – בריטי, מן הסתם. כולם לבושים חליפות פסים אפורות בנות שלושה חלקים, ורק עניבותיהם שונות זו מזו. קן חייך, ושוב שלח את מבטו לעבר השעון. תשע חמישים ושבע. הוא הניח בצד את ה’לונדון טיימס’ ופתח שוב את ה’טריביון’, עיתון שאותו הקפיד לקרוא מאז הגיע למקום כהונתו הנוכחי בפריז. הוא חזר וקרא את הכותרות בעמוד הראשון – ובתוך כך העיף מבט לעבר השוער המכופתר והמשועמם שהמשיך לעמוד על משמרתו בחזית המלון.

גשם החל לרדת, אבל עובד המלון הוותיק לא זז ממקומו, מתעלם מהמים היורדים ממעל ומאיימים לחדור מבעד למטרייה שהחזיק בידו ולקלקל את תסרוקתו. מונית שהורידה אדם בפתח המלון הקפיצה את השוער שמיהר לקראתו ולסוכך על האורח מפני הגשם. לא הרחק מהם הבחין קן שוב בדיק, בידו האחת מטרייה וידו השנייה סמוכה מאוד לכיס מכנסיו. לא קל להיות מאבטח, חשב קן. לא במקרה רבים מהם מבקשים לפרוש מהמקצוע לאחר שנות עבודה ספורות. נראה כמה זמן יחזיק מעמד האיש שלו, ריצ’רד? הזמן שקצב לעצמו חלף. הוא סימן למלצר להביא את החשבון בעודו ממשיך לנעוץ את מבטו בדלת הכניסה למלון.

***

חוסיין הבחין באופנוע שנסע לאיטו אחריו. הוא החיש את צעדיו, מנסה להגיע למלון לפניו, אלא שלא היה לו כל סיכוי. האופנוען סגר את הפער ביניהם ועצר לידו. האדם שישב במושב האחורי ירד מהאופנוע, ירה בחזהו שלושה כדורים ולאחר מכן עלה על האופנוע שהתרחק מהמקום במהירות מחרישת אוזניים.

שוער המלון שבקרבתו בוצע הרצח קפא לרגע במקומו, ואז שלח יד מבוהלת לעבר שפתיו והשמיע צעקה שהקדימה אך במעט את זמזום הביפר הקטן שבכיס מעילו של קן. הוא נדרך, מחשבות שונות התרוצצו במוחו. כמה מהאנשים שישבו בלובי של המלון קמו זה אחר זה ומיהרו החוצה, אל הרחוב. קן קם יחד איתם, מתלבט אם להצטרף אליהם. מוכנית הוציא מכיסו את הטלפון הסלולרי והקשיב.

”גבה קומה’ נורה כרגע על־ידי שני רוכבי אופנוע שחלפו לידו ברחוב ברקלי, בקרבת המלון,’ נשמע קולו השקט של מרטין, מפקד חוליית העיקוב.

ההמשך היה אוטומטי. את השאלות המטרידות דחה קן לזמן מאוחר יותר. עתה, בעוד המהומה בחזית המלון מתפתחת, הניח על השולחן חמש לירות שטרלינג, די והותר כדי לכסות את עלותם של שני ספלי הקפה שהזמין, בתוספת תשר נדיב. הוא הספיק לראות את דיק מתרחק במהירות מהמקום. את ההתפתחות הזו בהחלט לא צפה. קן לא העלה בדעתו שהאיש שאותו עמד לפגוש, חוסיין ג’עפר נורי, ימצא את מותו דקות לפני פגישתם המתוכננת.

יושבי הלובי, כולם, כבר היו בחוץ. רק קן לא הצטרף אליהם. הוא הבליע אנחה שאיימה לצאת מגרונו, פנה לעבר דלת היציאה האחורית של הלובי ובצעד מהיר ירד אל החניון התת־קרקעי של המלון. שם פסע לעבר המכונית השכורה שהשאיר במקום ערב קודם לכן, נכנס לתוכה, התיישב ונשם עמוקות. סוף סוף היה יכול להוציא סיגר מכיס מעילו, להציתו ולשאוף את העשן רווי הניחוח אל קרבו. אחר־כך התניע את המכונית והחל לנסוע לעבר היציאה מהחניון. בבית, בפריז, יבדוק מה קרה. עכשיו היה חייב להתנדף מלונדון, מהר ככל האפשר.

קן ניסה להדחיק את השאלות שהטרידו אותו ולהתרכז במשימה שלפניו. הוא תמרן את מכוניתו בזריזות ברחובות העמוסים לעייפה, מקלל את פקקי התנועה ואת הצפיפות אשר הפכו את לונדון לעיר בלתי אפשרית ועוררו בו געגועים עזים לוושינגטון. הוא נהג במהירות אך הקפיד להימנע מעבירות תנועה. הדבר האחרון שהיה זקוק לו באותו הרגע הוא רישום כלשהו שיעיד כי שהה באזור מלון פורטמן בשעת ההתנקשות בחיי האיראני.

רכב מסוג רובר שנסע אחריו הטריד את מנוחתו. בפעם הראשונה הבחין בו כשיצא מחניון המלון, ומאז נעה המכונית בעקבותיו בהתמדה. הוא לא הצליח לזהות את הנהגת. מי זו יכולה להיות? הרי לפגישה שעמד לקיים בפורטמן היו מעט מאוד שותפי סוד, וכולם מאנשיו. עליו לנער אותה לפני שיצא את לונדון. קן התבונן במראה, ובפנייה הראשונה עשה סיבוב חד מזרחה והשאיר את הנהגת האלמונית במסלול הממשיך צפונה. הייתכן שמכונית הרובר אכן הייתה בעקבותיו?

הגשם התחדש כאשר יצא מלונדון ועלה על הכביש המוביל לשדה התעופה, אבל התנועה זרמה. שעה וחצי לאחר מכן כבר היה בנמל התעופה היתרו, החזיר את המכונית השכורה וצעד לעבר הטרמינל. המתח שבו היה נתון בשעתיים האחרונות התפוגג. גם החשש שהוא במעקב. הוא בדק זאת לכל אורך הדרך וידע שהוא נקי. לאחר התלבטות קלה החליט לשוב לפריז בטיסה של חברת בריטיש מידלנד, היוצאת מטרמינל מספר ארבע. הסיכוי שיפגוש במהלכה מכרים או אנשים לא־רצויים אחרים היה קטן יותר מאשר בחברות התעופה בריטיש איירוויז ואייר פראנס – הממריאות מטרמינל מספר שתיים. אחר־כך פנה לאחד הטלפונים הציבוריים והתקשר אל מזכירתו.

‘אני בדרך למשרד,’ הודיע לה בלי לפרט וטרק את הטלפון.

הוא שיער שמפקד האבטחה טרם דיווח על אשר אירע. הידיעה על ההתנקשות באיראני תשודר, קרוב לוודאי, במהדורות החדשות הקרובות, והדבר האחרון שחסר לו עתה הוא רעשים מיותרים מצד אנשיו בתחנה בפריז המנסים לברר מה עלה בגורלו.

קן בדק פעם נוספת את לוח הטיסות. נותרו לו ארבעים וחמש דקות. הוא עלה לבית הקפה בקומה השנייה, וממנו צפה על אולם הנוסעים ועל דלפקי ה’צ’ק אין’ שעמדו בזוגות, גב אל גב, במרכז האולם. אף־על־פי שלא חשש ממעקב, הוליכו אותו רגליו באופן טבעי, כמעט כפייתי, אל שולחן פינתי, שממנו יכול היה לצפות על הנכנסים לבית הקפה ועל הנעשה בטרמינל. כוחו של הרגל.

קן הזמין קפוצ’ינו. קפה אנגלי לעולם לא ילמד לבלוע. זה מזכיר לו את קפה הפרקולטור הדלוח שהיו מגישים בעבר גם בארצות־הברית. בשנים האחרונות, תודה לאל, למדו בבית להכין קפה כמו שצריך. הוא חזר לעיין ב’טריביון’, למאמר שהחל לקרוא במלון כשעתיים וחצי קודם לכן על הכלכלה המקרטעת ברוסיה. קן התקשה להתרכז, הניח את העיתון לצידו ושב וצפה בתנועה הערה שבאולם הנוסעים.

חצי שעה לפני מועד ההמראה של טיסת בריטיש מידלנד מלונדון לפריז ביקש קן את החשבון, שילם תמורת השתייה וצעד לאיטו לעבר דלפק חברת התעופה. הוא הגיש את כרטיס הטיסה לביקורת הדייל ודקות ספורות לאחר מכן חצה את אולם הנוסעים, נכנס לחנות משקאות וטבק שנקרתה בדרכו וקנה קופסת סיגרים מסוג דון תומס וחפישת טבק, דנהיל. הוא חצה את אולם ההמתנה והמשיך לעבר כבש המטוס בעודו בוחן בקפידה את שאר הנוסעים, לוודא שאין ביניהם פרצופים שבהם נתקל כבר במקום אחר בשעות האחרונות. לא היו כאלה. גם לא נהגת הרובר. אתה יכול להיות רגוע, חשב, איש אינו מתעניין בך.

רגוע? במטוס הטה קן את מושבו לאחור, עצם את עיניו וניסה לבצע את אחד מתרגילי ההרפיה שלמד בקורס המדיטציה שלקח בהשפעתה של מרתה. ‘אתה מדאיג אותי לאחרונה,’ אמרה לו באחד מאותם ערבים שבהם שב לביתו בסוף יום קשה. ‘אתה חייב לעשות משהו שיאפשר לך להתנתק מהמתח האין־סופי שמייצרת העבודה שלך.’ הוא תמה כיצד הבחינה בזאת, אך הודה לעצמו שהיא צודקת. ‘כמה דקות מספר פעמים ביום,’ אמרה, ‘היא תועיל גם לחיי הנישואין שלנו!’

קן התחיל לנשום עמוק. הוא שאף אוויר, כלא אותו בריאותיו ופלט אותו, בעודו סופר בכל פעם עד ארבע: שאיפה – שתיים שלוש ארבע; החזקה – שתיים שלוש ארבע; נשיפה – שתיים – שלוש – ארבע; שאיפה –

הניסיון נכשל. קן לא הצליח לנתק את עצמו ממה שאירע. ברד של שאלות ניקרו במוחו:

מה התכוון האיראני שעמד לפגוש לספר לו?

מי פגע בו?

מדוע?

האם הוא נהרג או רק נפצע?

האם נהגת הרובר באמת הייתה בעקבותיו?

בעודו חושב על האירוע והשלכותיו החלה קיבתו מציקה לו.

***

השאלות הנוקבות המשיכו להטריד את קן גם במונית שהסיעה אותו מנמל התעופה דה גול. כשעה לאחר מכן, במשרדו, סקר ביעף את הר הניירות שהמתין לטיפולו, פלט אנחה קלה והושיט ידו לעבר הטלפון שעל שולחנו.

‘היי,’ אמר לשפופרת בקול עייף.

‘תודה שנזכרת להתקשר,’ השיבה מרתה, מרירה כהרגלה.

‘רציתי להגיד לך שאני במשרד עכשיו.’

מרתה, אשתו כבר קצת למעלה מחמש־עשרה שנה, לא שאלה מדוע הקדים לחזור מלונדון.

‘מתי אתה בא הביתה?’

‘מאוחר מאוד,’ נאנח, ‘יש לי הרבה עבודה… לא אגיע לארוחת הערב, בכל אופן, אל תחכי לי.’

‘אני חייבת לדבר איתך,’ אמרה, מתעלמת מטון דבריו שדחק לסיום השיחה. ‘שנת השירות השלישית שלך מסתיימת. צריך להחליט אם חוזרים לבית שלנו במרילנד, או עוברים לדירה בוושינגטון, בעיר.’

‘נדבר בבית,’ השיב קן בקול לאה אך תקיף. ‘לא בוער. לא מוכרחים עכשיו.’ הוא ידע שהשיחה טרם הסתיימה. המילה האחרונה חייבת להיות שלה.

‘הזמן עובר מהר,’ הפטירה.

קן החל לאבד את הסבלנות. ‘נדבר בבית. יש לי עבודה רבה. אל תחכי עם ארוחת הערב.’

קן נשם עמוקות. לרגע ניסה להבין מדוע העלתה אשתו את הנושא דווקא עתה, בשיחה טלפונית. שניות אחר־כך הקשב שלו כבר היה במקום אחר. כיצד חשפו האיראנים את מועד הפגישה ומיקומה, ובעיקר האם הוא ואנשיו אחראים לדבר.

קן היה בטוח שפעל כנדרש. הרי הוא בקיא בכל רזי הפעילות החשאית. בהחלט שמר על הוראות ביטחון שדה כראוי. את הפגישה תכנן בקפידה וירד לפרטים, מראש תחנת הסי־אי־איי בלונדון שמע כי המלון והאזור כולו נקיים מנוכחות של אנשי מודיעין איראניים, וגם מפיקוח של שירות הביטחון הבריטי, האם־אי־5.

ערב קודם לכן סייר בסביבה, הקיף את כיכר פורטמן, התבונן בעצי הערמון שצמחו בה והמשיך לעבר חזית המלון דרך רחוב בייקר, הכיוון שממנו התבקש האיראני לבוא. במסלול זה קבע קן כמה נקודות תצפית שמהן יוכלו אנשי חוליית העיקוב לוודא שהאיש נקי וכי אינו גורר בעקבותיו אנשים לא רצויים, מתוך זדון או שלא ביודעין. את הסיור המקדים סיים בלגימת ספל קפה בלובי של המלון, שם תכנן את דרך המילוט, למקרה שמשהו ישתבש. הוא עשה זאת למרות שהיה משוכנע שלא יגיע לכך.

באותו ערב סימן לעצמו את השולחן שבו יתמקם למחרת, ואת השולחן החלופי, למקרה שהראשון יהיה תפוס, שניהם סמוך לדלת היציאה לחניון המלון, שם תמתין לו המכונית ששכר. לאחר מכן כינס את האנשים שהיו אמורים לקחת חלק במבצע, תדרך אותם וחזר וּוידא שכל אחד ואחד מהם מבין ויודע היטב מה עליו לעשות בכל שלב משלבי המבצע, וכיצד להיערך למצבים בלתי צפויים. לבסוף הציג בפניהם את התרחישים השונים העלולים להתפתח ואת הפתרונות שהכין לכל אחד מהם.

בעודו מתלבט כיצד לערוך את הדיווח המסכם למטה שמע שוב את צלצול הטלפון. לרגע הצטער ששחרר את מזכירתו. הוא לא חשב שנכון להשאירה במשרד רק כדי להשיב לטלפונים, עם הנחיה להעביר אליו רק שיחות תכופות ולומר למרתה שהוא כבר לא במשרד.

קן הרים את שפופרת הטלפון באי־רצון. ‘שכחתי לומר לך,’ אמרה, ‘שאנחנו צריכים לדבר על סטן. אין לי כוח אליו – ‘

שמו של בנו הצעיר השיב את קן באחת לשיחה. ‘מה אמרת? הקו קצת משובש.’

‘אני מתקשה להסתדר עם סטן,’ אמרה. ‘הילד לא עושה שיעורי בית,’ הוסיפה.

‘זה לא חדש,’ העיר קן.

מרתה המהמה משהו לא מובן. ‘הוא גם התחיל להשתין במיטה בלילה, אבל זה בטח לא מעניין אותך,’ אמרה, ‘בטח תגובה על שכמעט אינך נמצא בבית וכשאתה בא אתה לא מקדיש לו זמן, ואגב גם לא לי.’

קן הבליע את כעסו. הוא רצה לומר אני מקווה שאת לפחות לא משתינה במיטה אך התאפק ובמקום זה אמר: ‘נדבר על כך בבית,’ וטרק את הטלפון.

עם תום השיחה שב קן להרהר במצבו. כפי שקורה לעיתים, התרחיש היחיד שלא חשב עליו, הוא זה שקרה. מה עוד היה עליך לעשות? שאל את עצמו. איפה טעית? הרי לא תכננת להיות עכשיו במשרדך בפריז. אתמול עד שעת לילה מאוחרת עסקת בפרטים המייגעים הקשורים בתכנון המבצע והיום אחר הצהריים היית אמור לקחת פסק זמן, לעצמך, לאחר שיגור דוח הפגישה למטה. ובשעה זו ממש אולי כבר היית מצליח לשכנע את הלן, הבחורה שפגשת בקפיטריה של השגרירות, לצאת עמך למסעדה אחרי הצגה טובה בסוהו, ואולי אף לסיים את הערב בחדרך במלון.

חיוך חמוץ עלה על שפתיו. במקום בילוי שקט בחברת בחורה צעירה שהכיר ערב קודם לכן, מצפה לו מבול של מברקים טורדניים מן המטה בלנגלי, במרביתם שאלות לא ענייניות. מן הסתם ימנו קצין בודק. למרות ששיגר דיווח מלא על מה שאירע, היה משוכנע שתהיה חקירה, לדעתו מיותרת לחלוטין. בכל זאת החליט להיערך לקראתה ולהעלות על הכתב בצורה מפורטת ומסודרת את מהלך המבצע, מהתכנון ועד הרצח. וגם מה שחשוב לא פחות, כיצד יסביר את אשר אירע לעמיתים בלונדון – לשירות הביטחון הבריטי, האם־אי־5, ולשירות החשאי, האם־אי־6. איך יתרץ את העובדה שלא יידע אותם אודות הפעילות המודיעינית שביצע בטריטוריה שלהם?

מן הסתם יהיה גם מי שינסה לנצל את התקלה ולהפיל עליו תיק. להטיל עליו אחריות אישית לכישלון המבצע. כך בדיוק סיים ידידו צ’רלס את תפקידו כראש תחנת הסי־אי־איי במוסקבה. מקור רגיש, שעמו קבע פגישה באחת המסעדות בעיר, נעצר ממש ליד דלת הכניסה. בבדיקה שערך קצין בודק שנשלח מן המטה, לא נמצא כל פגם בתכנון הפגישה. סיבת המעצר לא הובהרה מעולם. למרות זאת נקרא צ’רלס בחזרה ללנגלי, הוצב בתפקיד מטה וננזף בלי שהבין מדוע. גם קן לא הבין. אילו חשדו הרוסים בצ’רלס היו מבצעים את המעצר במהלך הפגישה ומכריזים עליו כעל אישיות בלתי רצויה. בינו לבינו חשש קן שאולדריך איימס, שפעל בתוככי הסי־אי־איי בשנות השמונים, לא היה המרגל האחרון של מוסקבה בלנגלי.

ועכשיו – האם מגיע תורו שלו? יהיו בסוכנות כאלה שישמחו לגלגל עליו את האחריות לכישלון. קן היה משוכנע שהכין את המבצע כראוי, אך ידע שיצטרך להסביר מדוע לא חשפה החולייה שעקבה אחר האיראני ששני רוכבי אופנוע נעים בעקבותיו. מחלקת המדינה בוודאי תבחש בנושא, בעיקר אם משרד החוץ הבריטי ידרוש הסברים. המטה עלול להפוך אותו לשעיר לעזאזל על מנת לשכך את זעמם של הבריטים ולנטרל את הביקורת. בעיני רוחו כבר ראה את השמחה לאיד של שירותי המודיעין המתחרים בארצות־הברית עצמה, ושל שירותים עמיתים שאינם מוותרים על הזדמנות לבקר את פעולות המודיעין האמריקני, מי בשל קנאה ומי מתוך רשעות לשמה.

רעד קל עבר בגופו של קן. מה היה קורה לו רוצחי חוסיין היו בוחרים לפגוע בו בתוך המלון, בשעת הפגישה? ובכלל, חשב, אולי טעיתי כאשר החלטתי להקדים ולהמתין לאיראני במלון, במקום לצפות על הגעתו ולהיכנס אחריו? עצב עמוק אחז בו, ועמו לאות רבה. מחר יצטרך לבדוק את מצבו המשפטי. האם הוא זכאי לפנסיה גם במקרה של פיטורין על רקע מחדל מקצועי? האם בכלל רשאי הדירקטור, כפי שכינו הכול את ראש סוכנות הביון המרכזית, לפטר אותו בשל שיקול דעת מוטעה, בהנחה שהיה כזה? אם יוחלט לפטר אותך, לא תוותר בקלות, אמר לעצמו. אפילו אם תצטרך לשלם את כל החסכונות שלך לעורכי דין. לפתע התעשת, ביטחונו חזר אליו. פעלת כשורה, בדיוק כפי שהיית אמור לפעול, אמר לעצמו. קרוב לחמש־עשרה שנה אתה משרת את הסוכנות בנאמנות ובהצלחה. שיבדקו את התיק האישי. רק דברים טובים ימצאו שם. הערכות עובד שנתיות שכל אחד היה גאה לקבל.

ומה תעשה אם בכל זאת תפוטר? המשיך לשאול את עצמו. מבלי משים עשה תנועת ביטול בידו. הם לא יעזו. ואם בכל זאת? אין לך מקצוע אזרחי. כל ימיך אתה חי ונושם מודיעין. את זה למדת. בכך עסקת. אינך יודע לעשות שום דבר אחר. הוא לא ראה את עצמו מסיים את חייו בחליפה כחולה בדומה לאנשים שבהם נתקל שעות ספורות קודם לכן במלון פורטמן.

מרתה דווקא תבין, תעודד אותו ותתמוך בו לאורך כל הדרך. היא תאבק למענו כלביאה, ממש כמו שהיא עושה למען כל אחד מתלמידי החינוך המיוחד במוסד שבו היא עובדת. בעבר התפעל מאוד ממסירותה ומהנכונות שלה להשקיע בהם גם מזמנה החופשי. זה היה בתקופה שבה חלקו דרך שגרה את החוויות שכל אחד מהם עבר במשך היום. לרגע חש צער על שהקשר היפה שהיה ביניהם התמסמס אל תוך שגרה אפורה ולעיתים רוויית מריבות.

שוב חזר קן לנושא המטריד של השעות האחרונות. עבודה רבה ציפתה לו. עליו לשוב ולנתח את האירוע, לכנס את הצוות שהיה מעורב במבצע, לנסות להבין מה השתבש ומה לדווח למטה. ‘זמני את הצוות שהיה איתי בלונדון,’ אמר למזכירתו שכבר הייתה בדירתה.

‘מחר בבוקר,’ שאלה.

‘עכשיו,’ גער בה. הוא שלף את המקטרת שנשא עמו תמיד, הצית אותה ופתח את הטלוויזיה, לראות מה מדווחים אמצעי התקשורת על הרצח.